כקליפת השום?

על המופע "מישהו בבית" ותיאטרון "קליפה"

מאת: תמר צפריר

את תיאטרון "קליפה" הכרתי אי שם ב-2015. זה היה בחורף, והלכנו כל המשפחה ל"מתקן 27" שעלה בבית העיר. אני עוד הייתי במגמת תיאטרון, צעירה סקרנית שרק גילתה את העולם אליו היא שייכת. ישר התאהבתי, ולכן כשנשאלתי אם אני רוצה לכתוב על "מישהו בבית", דאגתי לפנות את אותו הערב כדי לראות שוב הופעה של האנסמבל, הפעם מזווית קצת אחרת.

אחד המאפיינים הבולטים של תיאטרון "קליפה", שנוסד ב-1995, הוא עיסוק בגבולות הדמיון, הגוף וטאבואים חברתיים שונים כדי ליצור אמירה על המצב הפוליטי והחברתי בישראל. מופעי הפרפורמנס של התיאטרון ניחנים בשפה עיצובית ייחודית להם. הקבוצה הרדיקלית הנה קבוצת אנסמבל, וככזו חבריה, אמנים רב תחומיים המתמצאים במספר אמנויות במה, יוצרים בעצמם את התלבושות והתפאורות למופעיהם השונים. ברפרטואר שלהם ניתן למצוא גם עירום של הגיל השלישי וגם מופעי ילדים.

באותו הערב בסוף דצמבר, עלתה ההצגה האחרונה של "מישהו בבית". המופע עלה בתחילת 2017 והציג בבית ביאליק. מדובר באירוע תיאטרון מוסיקלי, בו הקהל מובל בין חדרי הבית ומסייר בין החזיונות. כל חזיון מבוסס על שיר של חיים נחמן ביאליק, וכיאה לאנסמבל קליפה, השירים שנבחרו הם בעלי האופי האפלולי יותר מתוך שיריו של ביאליק.

מישהו בבית - דין אהרוני

"מישהו בבית" | צילום: דין אהרוני

הפרפורמנס כולו מאוגד תחת אגדה אורבנית לפיה הבית של ביאליק, שפועל כיום כמוזיאון, רדוף על ידי רוחותיהם של ביאליק ודמויות מרכזיות מחייו, שמופיעות בשירים שלו: אשתו, מזכיר הבית והמאהבת. את הסיור בבית הרדוף מלווים גם קאפי, כלבו האהוב של ביאליק, ציפור שיר ודמותו של המשורר החלומי בגילומו של רותם כץ. כץ, בוגר ניסן נתיב, אינו חבר האנסמבל אך הוא מפציע בהופעת אורח מרשימה, במיוחד בביצועיו הווקאלים.

במשך סיור מציצני של שעה, רוחות המתים מבצעות את שיריו של ביאליק בביצועים ווקאלים מקצועיים ופרפורמנס גופני מרשים. המגע הפיזי הקרוב עם הדמויות יוצר מתח וסקרנות, כמעט שהתפתתי להצטרף לוויכוחים שלהם או למשחק רמי.

חדי העין בטח כבר הבחינו במגמה בעולם אמנויות הבמה לאחרונה, בה העיסוק והסקרנות בשירה ובמילה הכתובה גוברים. מלבד אירועי הפואטרי סלאם הוותיקים, ושירה שמופיעה לפתע בכל הרשתות החברתיות, גם קבוצות תיאטרון שונות עוסקות בעיבוד דרמטורגי של שירה לבמה. חברי אנסמבל קליפה עושים זאת בחינניות וקלילות ואפילו מצליחים להוסיף אמירה אישית ומעט הומור. חלק מהחזיונות מציעים רקע לאופן בו נכתב השיר, שלעיתים לא כל כך הולם את הזוהר שאופף את המשורר הלאומי, אלא מציג אותו כאחד האדם.

מישהו בבית 2- דין אהרוני

למצולמים אין קשר לנאמר, אבל יש להם בהחלט השפעה על היצירות של קליפה | צילום: דין אהרוני

במישור הויזואלי, שחקני הפרפורמנס בהחלט עוצבו כרוחות מתים, אך על פי הפרשנות האישית של קליפה. פיאות בצורות יוצאות דופן, ריסים עם נוצות, איפור גוף פנטסטי ואפילו עדשות מגע הרכיבו יחד שפה של עיצוב טוטאלי, ועוד לא כתבתי מילה על התלבושות. מלבושיהם של המתים אופיינו בגזרה תקופתית עם הדפסים עשירים.

שוב אנסמבל קליפה הוכיח לנו שכדי לעורר מחשבה הם לא זקוקים לבמת תיאטרון. המגע הישיר והאותנטי עם קהל והמקצועיות הבלתי מתפשרת שלהם בכל תחומי המופע מספיקה. לא בכדי, יצירתם הבאה "We Could Be Heroes", שעומדת לעלות החל מה-14/4/19 ב-40 ערים ברחבי הארץ, תוצג אך ורק במרחב הציבורי, בחלל הבלתי אמצעי שבין היצירה לקהל.

"מישהו בבית"

תיאטרון קליפה מתארח בבית ביאליק

שירים: חיים נחמן ביאליק

בימוי: עידית הרמן ואריאל ברונז

בהשתתפות: בצלאל בורוכוב, אנאל בלומנטל, יוני טל, צבי פטרקובסקי, עדי פז, רותם כץ ומיכל אסתר קציר

טקסטים מדוברים: אריאל ברונז וצבי פטרקובסקי

תנועה: ארתור אסטמן

לחנים מקוריים: בצלאל בורוכוב, יוני טל

עיבוד מוזיקלי: בצלאל בורוכוב ורותם כץ

תלבושות וסטיילינג: רוני שוקרון, עידית הרמן וזיו כהן

הפקה: מתחם ביאליק: סיון לוסטגרטן | תיאטרון קליפה: דריה פרוסט וזויה ברונשטיין

יח"צ: קרנית בסון

גרפיקה: איתמר חפץ

לאתר תיאטרון קליפה – הקליקו על הלינק

האישה שמאחורי המילים

על ההצגה "הכניסיני תחת כנפך"

מאת: הילה ציגל

אין צורך לתאר במילים רבות את דמותו של חיים נחמן ביאליק, שדמותו צרובה בקאנון הישראלי.        "המשורר הלאומי", מחיה העברית, איש הרוח שמילותיו נשזרו באלו של הלאום היהודי. שמו של חיים נחמן ביאליק נאמר תמיד בהדרת כבוד והערצה. זהו טבע האדם לנשוא עיניים אל עבר אדם מורם מעם, בין אם ראש ממשלה ובין אם אמן ומשורר. קל להתייחס לפועלם, להישגיהם ולהשפעתם ולא לחשוב על העובדה שמאחורי כל אדם יש סיפור, ישנם ילדים וחיי יומיום, ישנן ארוחות בוקר, ורגעים קטנים של אושר, ואכזבות, ומשפחה…

וישנה אישה.

בויקיפדיה מוקדשת לה שורה, אפילו פחות "בשנת 1893 נשא ביאליק לאישה את מניה (לבית אָוֶרְבּוּך)". המונודרמה "הכניסיני תחת כנפך" מבקשת לשפוך אור על האישה לצדו, זו שנחבאת בין הצללים, הלא מוכרת אבל המיוחדת כל כך: מניה ביאליק.

אל חדר עבודתו של חיים נחמן ביאליק, זמן לא רב לאחר מותו, נכנסת אשתו- אלמנתו מניה בכדי לארוז את חפציו, היא עוברת דירה לראשונה בחייה לבד, בלעדיו. היא פותחת קופסאות ומתוודעת לדברים בחייו של בעלה שלא ידעה עליהם דבר. דרך הזיכרונות של מניה, וסיפוריה מחייהם יחד וחייה שלה, אנו נחשפים לצדדים בדמותו של המשורר הלאומי שעליהם לא ידענו דבר וחצי דבר, לצדדים שלא ימצאו את עצמם בתור ערך אנציקלופדי.

 צילום: אמיר גניסלב

השחקנית ענת פדרשניידר המופלאה, יוצרת מולנו דמות יוצאת דופן ופורשת מול הצופה את חייה של מניה, באומץ יוצא דופן היא הולכת עם דמותה עד הקצה.  וזה צובט, וזה סוחף וזה נוגע, וזה גורם לך לרצות לחבק אותה.

פדרשניידר יוצאת ונכנסת מדמויות בחייה של מניה. פעם היא אמא שלה המלמדת אותה מהי סובלנות וקבלה, ופעם היא בעלה הגוער בה בחוסר רגישות, ופעם היא נערה צעירה המאוהבת בבחור צעיר שכותב מילים מופלאות. התפרים כמעט בלתי מורגשים, והמעברים חלקים. המחזה, שכתבה ד"ר דליה כהן קנוהל , חכם ואינטליגנטי ומצליח לגעת ברגישות ובחוכמה גם במקומות האפלים ביותר, בפינות החשוכות של חיי הנישואים.

באחת הסצינות האחרונות של ההצגה, ברגע השיא הצובט של מערכת היחסים בין מניה לחיים נחמן, הוא מבקש ממנה באמצעות מילות שירו אולי המוכר מכולם "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות" . נדמה כאילו בקשתו זו הנה מזור ונחמה למניה. והיא היתה לו, היא היתה לו אישה, ואם, ואחות. סלחה על בגידותיו וקיבלה אותו תמיד תחת כנפה.

בדרך הביתה חשבתי על מניה, על האישה שהיתה, על היכולת שלה להכיל ולקבל ולאהוב למרות הכול, ומצאתי את עצמי נקרעת בין הרצון לצעוק עליה לבין הרצון להידמות לה. אני לא יודעת אם אני יכולה או אם אני בכלל שואפת לכך, אבל ללא ספק השאלה הזו תמשיך להדהד בראשי עוד זמן מה, וכך גם ההצגה הנפלאה הזאת.

הכניסיני תחת כנפך

מאת: ד"ר דליה כהן-קנוהל

בימוי: ליאת פישמן-לני

משחק: ענת פדרשניידר

מוסיקה: אמיר לקנר

תפאורה: רז לשם

מעצב תאורה: אמיר קסטרו

מועדים נוספים: 5/11/13 20:30. מתנ"ס בית הכרם, ירושלים.

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים.