אופוזיציה אמנותית ערכית

ראיון עם היוצר, הבמאי והמנהל האמנותי של קבוצת "סמרטוט", אבי גיבסון בר-אל

מאת: דנה שוכמכר

אבי גיבסון בר-אל, במאי, מנהל אמנותי, משורר ומורה למשחק ובימוי, שמאחוריו קילומטראז' מרשים של הצגות נוקבות וייחודיות, התמנה לאחרונה למנהל אמנותי של קבוצת התיאטרון "סמרטוט" מיסודו של חוני המעגל. במסגרת כך, הקבוצה מציגה בימים אלו גרסה ייחודית למחזה האלמותי "הדיבוק".

בדרכו החתרנית, ממשיך גיבסון לתת במה לאמנות אלטרנטיבית, ולשים במרכז הבמה שיח תיאטרלי המגיב למציאות הנוכחית ולמצב החברתי הקיים. הגרסה הנוכחית של המחזה "הדיבוק", המכונה "הדיבוק – גרסת הבמאי" ממוקמת בתודעה של חברה הנשלטת על ידי מוקדי כוח קפיטליסטים. הדיבוק במחזה מגלם את התקוממות היחיד מול הכפייה הדתית. שוחחתי עמו על הגרסה הייחודית של המחזה, על התוכניות העתידיות של הקבוצה ועל חשיבותו של התיאטרון, בייחוד כיום.

התמנית למנהל האמנותי של קבוצת תיאטרון "הסמרטוט", האם תוכל לספר על הייחודיות של הקבוצה?

"ראשית כל, מדובר על קבוצה שהקים חוני המעגל, זכרו לברכה, אשר היה פורץ דרך בכל הקשור ליצירה תיאטרלית והשפיע על היצירה האלטרנטיבית. אני לא חוני המעגל אלא גיבסון ולכן השפה והדרך בה אני עובד באה לידי  ביטוי בהנהגה האמנותית שאני מנסה לקיים בתוך הקבוצה. בין היתר זה מתבטא ביצירות הקשורות לצורה ותוכן חדשים, חידשנו את להקת השחקנים, והקמנו מסלול לבמאים ובמאיות בשיתוף עם תיאטרון נוצר."

אבי גיבסון בר-אל
אבי גיבסון בר-אל. צילום: רונן פדידה

מה גרם לך לקחת את התפקיד של המנהל האמנותי?

"לאורך כל שנותיי כיוצר פעלתי גם בתור מנהל אמנותי, גם במסגרת פסטיבל עכו וגם במסגרת תיאטרון הסמטה. אני רואה בזה ייעוד, גם היכולת להוביל ולנווט בדרך אשר תשפיע ותיצור תיקון מסוים בעולם. גם הרצון לאפשר ליוצרים אחרים להביא לידי ביטוי את האני מאמין שלהם ביצירה. אני מאמין כי באמצעות הכניסה לתפקיד יש אפשרות להשפיע על המרחב שלנו, לסמן פוקוס על איך יצירה צריכה לעבוד, וכמובן אני יוצר אשר מגיב למציאות בה הוא חי.

בתור מנהל אמנותי יש לי אפשרות ללכת עם האני מאמין שלי עד הסוף, גם אם זה אומר לעבור את גבול הטעם הטוב. כך למשל, במחזה "הדיבוק" העבודה מדברת על המדוכאים, זה מתחיל באופן מגדרי החל בהתייחסות לאישה ועד הטקסט של ג׳ורג׳ פלויד אשר נכנס ליצירה. הצגה של מעשה קיצון על במה מטרתה לפתוח ולעורר דיון – אנחנו מנסים לבדוק את החטאים  שלנו בתור חברה."

כיצד התפיסה הבימתית שלך באה לידי ביטוי ביצירה?

"הכניסה שלי לתפקיד שהתרחשה רגע לפני הקורונה כללה תוכנית עבודה מאוד מעמיקה ורחבה ובאה לנסות ליצור אזור מיוחד ביצירה האלטרנטיבית העכשווית בישראל. נכנסנו לתקופת חזרות בתקופת הקורונה. בעצם, בגרסה הנוכחית של היצירה לקחנו חלקים מתוך המחזה וניסינו לקרב אותם לימינו.

לפי התפיסה הבימתית שלי אני מאמין שהבמה צריכה לייצר מציאות עכשווית פוליטית המקבילה למציאות שבה אנו חיים. המשפחה בגרסה הנוכחית של היצירה היא משפחה יהודית קפיטליסטית, שקורים בה דברים לא טובים."

מה הייחוד של ההצגה בהשוואה לגרסאות אחרות של המחזה?

"אני לא  מאמין בהשוואה לגרסאות אחרות. בתיאטראות האחרים יש נטייה ללכת עם המחזה כמו שהוא וכאן זה לא העניין. אנחנו לקחנו נושאים שעוסקים בדת ומדינה ביחס לאדם וזכויות האדם. בחרנו לקרוא למחזה גרסת הבמאי כי הנושאים שזורים בצורה פוסט-מודרניסטית מבחינת החיבור.

מבחינתי, לקחת מחזה ולהציג אותו כמו שהוא, זה מה שנקרא להרחיק את העדות. אני מנסה  בכל יכולתי לקרב את העדות ביחס ליצירה. בגרסה שלנו חנן לא מת מטירוף כאשר הוא נכנס לפרדס, אלא סנדר אבא של לאה, רוצח את חנן. עוד שינוי משמעותי בהשוואה לגרסאות אחרות- בהצגה ישנן שלש שחקניות המגלמות את לאה ולא אחת."

מתוך ההצגה "הדיבוק – גרסת הבמאי". צילום: אורי רובינשטיין

מה היה חשוב מבחינתך בבחירת השחקנים בקבוצה?

"בתור מנהל אומנותי היה לי חשוב שהשחקנים יהיו קודם כל אנשים טובים. כמובן שתהיה להם יכולת ללכת דרך משותפת ביחד כי יש להם מה לומר לעולם הזה, כי חשוב להם לומר דברים לעולם הזה ולזעוק קול זעקה. היה לי חשוב ליצור קבוצה שתתפתח ביחד ותהיה לה שפה בימתית משותפת.

השחקנים בקבוצה הם לא רק שחקנים מבצעים אשר יודעים לבצע את עבודת השחקן אלא יש להם יכולות רחבות יותר, חלקם עברו הכשרה בתור רקדנים, חלקם מוזיקאים. בנוסף, היה לי חשוב שתהיה קבוצה מעורבת אשר תכלול גם פלסטינים וגם יהודים, כי היה לי חשוב להביא לידי ביטוי את השפה הערבית בתוך העבודות."

האם לדעתך העובדה שאתם תלויים במערכת על מנת ליצור, עלולה לפגוע ביצירה?

"לא, כי אנחנו עשירים ברוח. אני מתייחס לפעילות שלי  בתור שליחות, בתור דרך חיים ולא בתור ברירת מחדל. אני בוחר להיות באזור האלטרנטיבי כי אני רוצה להיות בו. אני מהווה סוג של אופוזיציה אמנותית וערכית."

מה התוכניות לעתיד של הקבוצה?

"אני נמצא בכתיבה משותפת עם איתי דורון לעיבוד בימתי רב תחומי של "1984" של ג'ורג' אורוול ובמקביל יש תוכניות להמשיך וליצור. בהקמה של הקבוצה הבאתי איתי יוצרים שאני הולך איתם תקופה ארוכה כמו נדב ברנע במוסיקה או יהודית אהרון בתלבושות. אני מאמין בעבודה של הקבוצה לטווח הארוך."

האם לדעתך, התיאטרון עדיין יכול לגרום לשינוי בחברה?

"כן, אני מאמין שחלק מהתפקיד של התיאטרון זה לעורר דיון ושיח. דרך השיח והדיון אפשר להגיע לתיקון של המציאות הקיימת. במה היא משל לחיים ולכן אפשר דרכה ליצור מציאות."

ולסיום, מה דעתך על התיאטרון הרפרטוארי בשנים האחרונות?

"אני חושב שיש הצגות טובות יותר ופחות טובות, כמו בכל תיאטרון. אני חושב שהתיאטרון הרפרטוארי נמצא במקום שמרני ואין לו נכון לעכשיו יכולת לפרוץ את הגבולות כי הוא עובד על בסיס של מספרים וקריטריונים. המהפכה שצריכה להתרחש שם צריכה להגיע מההנהלה האמנותית על מנת לייצר רפרטואר אחר ופחות רפרטואר שעיקרו מכירה."

ההצגה "הדיבוק – גרסת הבמאי" תעלה בתיאטרון הבית, ב16-18/11/21 20:30 וב19/11/21 ב12:30.


אזור פרסומי


השירה המכנית

על המופע The End

מאת: הילה ציגל

המופע "The End", בביצוע משותף של  אנסמבל "חוני המעגל" , קבוצת "סמרטוט" וקבוצת "דאדאסטרוף", עלה לאחרונה בתיאטרון "הסימטה"  לציון 100 שנות קולנוע. ואני, כגיקית קולנוע לא קטנה, התרגשתי לקראת החוויה שתשלב את שתי אהבותיי. להצגה הגעתי עם ל., חברי הטוב והפרטנר המושלם להליכה להצגות. הוא אמנם הייטקיסט אבל יש לו חיבה גדולה לתיאטרון, דבר שדי נדיר במחוזותינו.

כך, מצאנו את עצמנו מתיישבים בשורה הרביעית , מחכים בציפייה לחוויה קולנועית תיאטרונית יוצאת דופן. אמנם ליוצא דופן ציפינו אבל שום דבר לא הכין אותנו לשעה וחצי הקרובות.

בקדמת הבמה מתוח מסך קולנוע לבן, שקוף יחסית, שהופך את הבמה לחלוקה קולנועית קלאסית של שלושה מישורים. האורות כבים ועל המסך מופיע וידאו ארט של האמן מרסל דושאן – עיגולים עיגולים כמו בפתיח של הלוניטונס וסרטי ג'יימס בונד. הפרפורמרים נכנסים לבמה וממלמלים מנטרה לא ברורה בליווי תופים, על המסך מוקרנים קטעים מסרטים, קונצרט מצולם, הדיווה הכחולה מהאלמנט החמישי, חלליות, מאדים, חייזרים, קלייב אוון נבהל מפיצוץ בלונדון, אישה שרה, קצת היצ'קוק, ושוב, האלמנט החמישי.

בתוך כל אלה עוברת מולנו דמות של איש לבוש בפיג'מת פסים וטלאי צהוב, קטעים מסרטי סמוראים, שוב האלמנט החמישי, הדמות בחליפת הפסים זוחלת עכשיו במישור השני, ברקע היצ'קוק עם מזימות בינלאומיות, סצינה מתוך גיבור של ז'אנג יימו, ושוב חלליות.

וסופרמן,

וסופר וומן,

ופרפורמרית בחליפה יפנית.

הראש שלי מתחיל לכאוב, נראה כאילו עורך הווידאו לקח מנה כפולה של סמים ממריצים ולא טרח להתחשב בקהל ולחלק בכניסה תרופות הרגעה.

סרטי ז'אנג יימו (המצויינים) מככבים כאן, במיוחד סצנות החיצים מתוך "גיבור". פרפורמרית בתלבושת "רוקי" מתאגרפת ברקע עם שק גדול, ועכשיו טרנטינו, השריקה המפורסמת של דריל האנה בקיל ביל. פרפורמר לבוש כדראג מנשק בלהט את ההוא עם חליפת הפסים שבינתיים כבר החליף בגדים. הדבר היחיד שמונע ממני להירדם הוא המוזיקה המרגיזה שמתנגנת ברקע. במעין ניסיון אחרון לפרוץ גבולות , אחת הפרפורמריות עושה סטרפטיז ונשארת בתחתונים ומדבקות פיטמה. פיהוק , פיהוק. ושוב דריל האנה שורקת, ולסיום, האלמנט החמישי.

אני יוצאת מהאולם בתחושת בלבול ועם מיגרנה חזקה, מנסה להבין מה הקשר בין המופע לבין 100 שנות קולנוע, אם נשים לרגע בצד את הקרנת קטעי הוידאו? אפשר להשליך את זה על אמנות הדאדא, אמנות המהווה את בסיס אמנותה של אחת הקבוצות במופע, קבוצת "דאדאסטרוף".

מצפייה בסרטי דאדא המקוריים, דאדא לפי כל כללי הספר, ניתן לראות שאמני הדאדא ביקשו ליצור אמנות נפרדת, עצמאית, חופרת וחסרת פואנטה. אמנות שמנסה להגדיר מחדש את המושג אמנות, המשלבת טקסטים בג'יבריש, שירה סימולטנית ושירה פונטית, שילוב שלא מוביל לדבר בעל משמעות במובן המקובל, עם הרבה עירום המנסה לפצות על כך.

אמנות הדאדא התפתחה בשוויץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, מתוך זעזוע מזוועות המלחמה, ופעלה בין השנים 1916-1923. כשלעצמה, היא היוותה אלטרנטיבה אמנותית רדיקלית לזרם המקובל באותה התקופה וכללה אובייקטים מוסבים, קולאז'ים ומיצגי קולנוע, שבלשון המעטה "לא היו כוס התה של כל אחד".

עם זאת, נראה שהמופע "The End", הועלה בכדי לפרוץ את הגבולות בכוח, ולא מתוך רצון ליצור מחווה לאמנות הדאדא. המופע ניסה לעיתים ליצור סוג של רצף סיפורי (מעין הסנדק פוגש את שלגיה) אך ללא קו עקבי ומנחה ההופך את היצירה לשלמה וחפה ממניירות (ומגרנות).

כאן המקום לציין שקטעי הריקוד של הפרפורמרים היו נהדרים, בייחוד של הבחורה היפה בחליפת הסמוראי, שאת פניה לא ראיתי משום שהיו מוסתרים במסיכה. בריקוד ובקטעי האקרובאטיקה ניכרים העבודה המאומצת והכישרון של חברי הקבוצות,  כישרון שלא בא לידי מימוש מלא בתוך בליל המונטאז' הקולנועי שליווה אותם, וחבל.

לא ברור מהם המניעים של יוצרי The End. האם ביקשו לקחת את הדרך הקלה ופשוט להתייחס ליצירה לא ברורה כאל "יצירה דאדאיסטית"? ואם היא הייתה כזו, בתור שלם זה עוד היה נסבל, אבל ישנה הרגשה כאילו יש פה ניסיון לכסות את כל הבסיסים , והתוצאה? בלאגן מכאיב.

The End

תיאטרון הסימטה

יצירתם של חוני המעגל וקבוצת סמרטוט ודאדאסטרוף

בהשתתפות: גל קלמנץ, אלכסיי קוצ'טקוב, ליסה מסיקה, טל אלדר, מירי קריספין,
שעיה פלדמן, מרים רוט רון, אליקה לסקר פלדמן, עינת מזור, מריו ביטנקור, גל לוי.

תפאורה ותלבושות: מיכל גרוב
עריכת וידאו: רוני הרמן
קידום והפקה: יעל שור

מועדי הצגות נוספות: 20/6 20:30

קרון ההפתעות

סקירת הפסטיבל "לצאת מהקרון"

מאת: אנה מינייב

בסוף שבוע האחרון התקיים במתחם התחנה בתל אביב פסטיבל "לצאת מהקרון". המילה פסטיבל תמיד מעלה קונוטציה של אירוע גדול מימדים, הפקה גרנדיוזית ותקציב שמנמן. לא כך נראה הפסטיבל הייחודי הזה. בקרון קטן וצפוף, בעל תאורה מעומעמת, נטול תפאורה התקיימו במשך שלושה ערבים הצגות ומופעים מיוחדים במינם.

את הרעיון המקסים הזה הגו חוני המעגל ופנינה רינצלר, או כמו שקוראת לה סמדר יערון – פנינית. אמנית מיוחדת במינה שלא מפחדת משום אתגר הניצב בדרכה. התחזית לגבי הקרון מהמאה ה- 19 הניצב לו במתחם הייתה צפויה למדי, עד שחוני, לו שייך הקרון, גייס את פנינה בכדי להפיח בו חיים. ביחד עם נטלי תורג'מן הם הצליחו להפיק יש מאין וכך נוצר לו הפסטיבל המרתק הזה.

הפסטיבל הורכב מיצירות אישיות וברובן מקוריות, חלקן הצגות מלאות וחלקן מופעים קצרים, אך כולן כאחד התמזגו בצורה טבעית כל כך עם החלל הקטן והקסום של הקרון שהתמלא ניחוח של יצירה ואהבה גדולה לתיאטרון. לשמחתי, זכיתי לראות את כל המופעים, אפילו יותר מפעם אחת ואני מלאת התרגשות לכתוב עליהם כאן.

את היום הראשון של הפסטיבל פתחה מיכל גיל עם יצירתה המקורית "חדר זיכרון". זהו מופע תנועה מיוחד שעוסק בהתנהלות הטבעית של היוצרת בתוך החדר הפרטי שלה, בו היא נמצאת כביכול לבד, אך יחד איתה נמצאים הצופים שעדים לתחושות ולרגשות שלה בחלל האישי. אחריה הופיעה לי לוריאן עם יצירתה "היטל הר חברון", אשר עוסקת ללא מילים בדרום הר חברון, בהתנחלות המוקפת מציאות לא פשוטה, כפי שחווה אותו היוצרת.

לפתע, השתנה חלל הקרון ולתוכו הוכנס שולחן ארוך והצופים התיישבו סביבו בכדי לסעוד ביחד עם הדס מושל, יוצרת המופע "אני האחות", אשר עוסק במוות של אחיה ובזיכרון שהוא הותיר אחריו, עימו מתמודדים כל בני המשפחה כל יום מחדש. מה שהיה מיוחד שם הוא שהקהל אכן הגיע לארוחה, הצלחות אמיתיות, האוכל מבושל, והכאב מחלחל באיטיות ברגעים בהם האוכל נתקע בגרון.

לאחר מכן, הופיע אלכס וינגרט עם יצירתו "השבט העצוב" בבימויה של לאשה שמשוני. זהו סיפור המגולל את מסע עלייתו של ילד קטן לישראל, המוצג בצורה סיפורית מרתקת שלרגעים צבטה את הלב שלי. אלכס כינס את צופיו סביב המדורה האישית שלו והעניק לנו במתנה סיפור כנה, כובש וממלא.

לפעמים בתיאטרון, או במקרה זה בקרון, יש רגע אחד שבו העיניים מתרחבות והפה נפער. הרגע הזה קרה כאשר בתוך הקרון התחיל את הופעתו בחור צעיר בשם אלכסיי טשייב בליווי המוסיקלי של ולריה קרפובה. כיצד אוכל לתאר זאת במילים – חוויה, התאהבות, כמיהה… "המצב הנתון" הוא מופע מוסיקלי מיוחד במינו, מלא בסיפורים אישיים של היוצר ובהתבוננות על החיים ומה שהם מביאים איתם. דרך מילים ולחנים, אלכסיי מביא לבמה את כאביו, געגועיו, אהבותיו ועוד ועוד ועוד. כל אלה מלווים בנגינה מדהימה של ולריה והסנכרון ביניהם שמימי.

לאחר מכן נכנסו לקרון שלושה יוצרים מוכשרים, אביב פינס, תומר קופל ועידן שוורץ שהעלו מחזה קצר של אוגוסט סטרינדברג בצורה מעניינת ומרעננת. המחזה "היותר חזקה" עוסק בעולם הנשי המתוסבך. בעזרת ווידאו, בובות וטקסט הפכו היוצרים את המחזה הזה ליצירה חדשנית וטעונה אשר מתובלת בסרקזם מבורך.

הייתה גם יוצרת אחת שרצתה לצאת מהקרון. מיכל גרס שרמן יצרה את המופע "שעיר, לעזאזל!" שעוסק ברצון העז שלה ובצורך הנדרש שלנו כעם לצאת מהתחושה שאנו עם נרדף, למרות שאנחנו תמיד בוחרים כעם, להיאחז בתחושה זו במחשבה שאם נשחרר ניפול לתהום שאין ממנה מוצא.

אגלה לכם סוד, שייקספיר מלחיץ אותי. אכן כך. אך בחור אחד בשם רנן יצחקי הצליח לגרום לי לחבב את אחד הטקסטים הידועים ביותר שלו – המלט."פרויקט המלט" הוא יצירה אישית חוקרת שעוסקת בהתבוננות פנימית דרך הטקסט. מופע תנועה מבריק וייחודי בו מתמזג רנן עם דמות והופך אותה לשלו.

ואיך אפשר בלי מופע פלייבק שיגרום לקהל גם לחלוק את אשר על ליבו. "החברה מאיכילוב" הם קבוצת פלייבק ותיקה שגרמה לצופיה כל כך הרבה אושר ושמחה. מה עוד יש לומר. תבורכו.

הצגה נוספת שחדרה לעצמותיי היא המונודרמה של איריס הרפז – IV כן או IV לא – שעוסקת במסע מייגע בעקבות טיפולי הפוריות של אישה שרוצה ללדת ילד. המחיר שגובה ממנה התהליך מעמיד אותה מול תובנות ומול אמת גדולה שחייבת להיאמר. מרגש, מצמרר ובעיקר ראוי להערכה.

ואחרון ובהחלט חביב, "לחודים", מחזה מאת קורל פרידן בו היא גם משחקת ביחד עם נבו פלזן בבימויו של אלעד שרעבי. מחזה העוסק ביחסים, בתשוקה, באהבה ושנאה. בבלתי אפשרי- זוגיות. בתוך קרון רכבת הומה אדם הם חושפים את הסיבות לגירושיהם ומטיחים האחד בשנייה את תלאות החיים.

אני מוכרחה להביע את ההערכה הענקית שלי כלפי כל היוצרים שלקחו חלק בפסטיבל, בעיקר בגלל האומץ העצום שלהם לחשוף בצורה כל כך מרגשת את סיפוריהם ואת סודותיהם האישיים. בעולם התיאטרון, אין זה מובן מאליו להצליח לגעת בנפש הכואבת ולתרגם זאת לבמה. כל כך הרבה יצירות כנות בפסטיבל אחד, כל כך מרתקות, שופעות יצירתיות, מקוריות, מקצועיות וייחודיות.

חלק מהיוצרים ימשיכו להופיע בקרון בזמנים שהם יקבעו עם ההפקה. עקבו אחריהם ורוצו לצפות. הפסטיבל עתיד להתקיים מידי שנה וכולי תקווה שאכן כך יהיה, בכדי שיוצר עוד בית קטן ליוצרים המוכשרים במדינתנו, שמצמיחה לה לאיטה פרפורמרים ראויים להערכה.

תודה לכם, הענקתם לי חוויות בלתי נשכחות.