כתמים בכוונת

ביקורת ההצגה "כיוונים"

מאת: חווה ירום

בתיאטרון הישראלי, חווית השירות הצבאי, על כל השריטות שהיא גורמת, מקבלת מקום של כבוד. הצגות רבות כבר נעשו עליה, הצגות שמציגות את החייל הקטן בצבא הגדול, על המאבקים והניצחונות, ההפסדים והחבלות, עד שמגיעים ליום המיוחל בו סוף סוף גוזרים את תעודת החוגר.

גם ההצגה כיוונים, שעולה בימים אלו בתיאטרון צוותא, מנסה להציג את השירות הצבאי, תוך התמקדות בחווית השמירה המפוקפקת ומה שחיילים יכולים לעשות רק כי משעמם להם. כיוונים מבקשת להעלות אל במת המודעות החברתית את תאונות הירי שמתרחשות כשחיילים משחקים עם הנשק שלהם ואת העובדה שמעדיפים לטאטא מתחת לבדי ההסוואה את תוצאות התאונות המיותרות הללו, לקורבן, למשפחתו וגם ליורה עצמו.

אין ספק כלל שההצגה מעלה נושא חשוב ובעייתי מאוד. עשרות חיילים מתים מדי שנה בתאונות הטיפשיות הללו, רק בגלל שהחליטו להרוג את הזמן ובדרך הרגו את החבר, רק בגלל שלמפקדים ולדרגים הגבוהים אין את היכולת למגר את התופעה הזו. הבעיה היא שעל אף העובדה שההצגה כיוונים מאוד מנסה להציג את הנושא, איכשהו, בדרך היא מאבדת כיוון.

זהירות, ספוילר

ההצגה, שנכתבה על ידי ניר שטראוס ואסף שלמה, זה האחרון גם ביים אותה, מתבססת על משחקי "איציק". משחקים אלו הם מעין גירסה ישראלית איומה של רולטה רוסית, והנם פופולאריים בעיקר על חיילים קרביים,  בעלי רובה אישי, המבקשים להוכיח מי יותר גבר מהשני.  איציק הוא גם אחת הדמויות בהצגה, חייל פז"מניק, שאוטוטו עומד להשתחרר ולנקות את הראש בהודו. איציק זה, ידו מאוד קלה על הנשק, ובתנועה אחת איומה יורה בשוגג בחברו לשמירה. עם זאת, טעות זו לא נעשית במשחק איציק תמים, אלא כי איציק פשוט לא שם לב, כיוון את הנשק אל חברו ובטעות נפלט כדור.

נוצר פה מעין שעטנז בימתי ותוכני, בו היוצרים תפסו מרובה, אבל לא ממש תפסו. במקום להתמקד במשחק איציק מטופש שיצא מכלל שליטה והרג עוד חייל, ההצגה הראתה טלאים על גבי טלאים של רצון לחנך את הקהל שהנשק הוא לא משחק. אין ספק כלל שזה נושא חשוב, אבל היו יכולים להשכיל ולעשות אותו באמצעות סיפור, באמצעות משחק על משחק אחר, ולא באמצעות כותרות.

כיוונים

השעטנז הזה מתבטא גם בתפאורה ובאביזרים. ניקח לדוגמא את הרובים, עליהם מתבססת כל ההצגה. בהצגות הדורשות רובים על הבמה אפשר לבחור אחת משלוש אפשרויות – להיעזר ברובים מזויפים שהנם העתק מדויק של המקור, להיעזר ברובי משחק הנראים כצעצועים לכל דבר, עם קנה אדום, או להיעזר באלמנט אחר, המייצג את הרובה. עם זאת, הרובים בהצגה כיוונים לא ענו על אף אחת מהאפשרויות, אלא נראו כברירת מחדל, מעין פשרה על הדרך בשל אילוצי תקציב. היה עדיף להשקיע באביזרים אלו קצת יותר ולהתכוונן על אופציה מסוימת, עם אמירה מסוימת מאחוריה.

איזה כיוון זה ריאליזם?

חוסר הכיוון מקבל ביטוי גם בחוסר היכולת להחליט מהו הסגנון של ההצגה. אם מדובר בריאליזם מוחלט, אז איפה הדיוק של הפרטים הקטנים? איך יתכן שחייל בשמירה, שסופר כל שנייה ושנייה, לא יענוד שעון? או שחייל פעור, השם דגש על כל קפל בבגד, אינו מכסה את שעונו ונותן לו לנצנץ לעין דמות עוינת? איך יתכן שחייל בשמירה, מפקיר את נשקו כשהוא הולך לשירותים, מילא כשאדם אחר נמצא איתו אבל כשהוא לבד? אם מדובר בסימבוליזם פנטזי, בו הגיבור נאלץ להתמודד עם הטעות המיותרת שביצע, ולשאת את החייל המת לכל מקום אליו הוא הולך, אז אפשר להרחיק לכת קצת יותר, לבטא את זה באלמנטים אחרים מאלו שנוצלו על הבמה.

על אף זאת, המחזה, המשחק והמוסיקה, בהחלט מכפרים על חוסר הכיוון. פרט לחוסר ההחלטיות בעלילה, היוצרים מצליחים להעביר את האווירה הצה"לית, את השעמום בשמירה ואת הפער בין חייל פעור לבין פז"מניק סבא, שמרגיש בכל נימי גופו את השמש המחממת של הודו. בנוסף לכך, המחזה אינו נופל אל קלישאות החייל החנון והחייל הערס, אלא מציג חיילים בגוונים שבין לבין.

גם משחקם של שני השחקנים על הבמה טוב ביותר. ניר שטראוס, המגלם לסירוגין את מיכאל הפעור ואת החוקר, מצליח לבטא באופן אורגני ומדויק את שתי הדמויות ואת המעברים ביניהן. משה אשכנזי, המגלם את איציק, מוכיח שהוא אמנם שחקן טוב על המסך, אך הוא שחקן מצוין על הבמה. אשכנזי מצליח לגלם את איציק עד לפרטים הקטנים ביותר, ומוכיח על הבמה רבדים על רבדים של החייל הטיפוסי, שהוא גם שחצן ובדרן אך גם רגיש, דאגן, ופשוט אנושי. לרגעים, אשכנזי אף מזכיר את אסי כהן, על הקומדיה המצחיקה-מרירה שלו.

המוזיקה האיכותית של דרור עמית, העוטפת את המתרחש על הבמה ונותנת לו את הטאצ' המיוחד לו, בין אם מדובר על סצינות השמירה ובין אם מדובר על סצינות החקירה, בהחלט מוסיפה ומשפצרת.  ההברקה המוזיקלית בתחילת ההצגה, המבקשת מן הקהל לכבות פלאפונים, בהחלט מכניסה את הקהל אל העולם הבדיוני.

גם הבימוי של אסף שלמה הנו לא רע, עם פרישה בימתית מנוצלת היטב. עם זאת, לו היה, ביחד עם יתר היוצרים, בוחר לעשות החלטות בימתיות מהודקות ומחודדות יותר, ההצגה הזו יכלה להמריא ולהוכיח לקהל הרחב, כמו גם לבני נוער העומדים להתגייס, שאיציק יכול להיות כל אחד מהם.

כיוונים

תיאטרון צוותא

מאת: ניר שטראוס ואסף שלמה

בימוי: אסף שלמה

משחק: משה אשכנזי וניר שטראוס

מוסיקה: דרור עמית

הצגות נוספות: 19/2/13 ; 24/2/13 בשעה 20:30

הגוונים שמאחורי הפרטים הקטנים

ביקורת ההצגה "גזע"

מאת: חווה ירום

על פי ג'ק לואסון, אחד משותפי הפירמה המצליחה "לואסון אנד בראון", אדם שחוזר מחופשה אינו זוכר את פסל החירות או מגדל אייפל, אלא דווקא את הסיפורים הקטנים, הגבר המצחיק עם הכלב, מוכרת הגפרורים בשוק, החרא שדרכו עליו בדרך לבית הקפה.  למרות זאת, "גזע", ההצגה החדשה של תיאטרון חיפה, מוכיחה כי אלוהי התיאטרון נמצא בפרטים הקטנים ובגדולים, כאחד.

המחזה "גזע", מאת דיוויד מאמט, מספר את סיפורו של צ'ארלס סטריקלנד, גבר לבן, עשיר ומפורסם, המגיע למשרד עורכי הדין "Lawson & Brown" בכדי שיסנגרו אותו במשפט בו הוא מואשם באונס בחורה אפרו-אמריקאית. במהלך המחזה, השותפים מתלבטים אם לקחת את הקייס, לבסוף נעתרים, ומנסים בדרכים-לא דרכים להוכיח את חפותו. אם הוא אכן עשה או לא עשה את זה, זה כבר לא משנה מבחינתם.

נושאים של גזענות ומגדר אינם נדירים בשמי התיאטרון בעולם, ובטח שלא בארץ, ומעלים שאלות נוקבות. לא בכדי, ההצגה, שעלתה לראשונה בשנת 2009 בברודווי, העלתה ביקורות סותרות. חלק לא הפסיקו לדבר עליה ועל חשיבותה, גם כשיצאו מן האולם,  גם כשישבו אל ארוחת הערב וגם כשפתחו את העיתון בבוקר המחרת וקראו שעוד בחורה נאנסה בסמטה חשוכה. אחרים טענו שאין בה את המתח המאמטי שחיכו לו ועל אף העובדה שמדובר בזוכה פרס פוליצר, היא די מאכזבת ושטחית.

"גזע" של תיאטרון חיפה מצליחה להוכיח ההיפך. על אף הפטפטת האופיינית לדיוויד מאמט, חילופי דברים שדורשים ריכוז אינסופי, ההצגה לא מפסיקה לעניין לרגע. התרגום הקולח של יוסף אל-דרור מצליח לעבד את ההצגה גם לשפה שלנו, למרות שהעולם הבדיוני נותר אמריקאי כולו.

גזע 8 צילום ז'ראר אלון

כל אחד מן השחקנים בקאסט מוכיח מידה רבה של מקצועיות וכישרון. שרון אלכסנדר, בתפקיד קטן יחסית למה שרגילים לראות אצלו, מצליח בצורה מסתורית לעורר מידה של הזדהות גם לנוכח המעשים שהוא מואשם בהם. אסתר רדא המוכשרת מוכיחה שהיא הרבה יותר מזמרת, ומצליחה לבנות את דמותה של סוזן המתמחה במשרד, עד לג'סטות הקטנות ביותר. נורמן עיסא מציג בכישרון מופתי את דמותו של הנרי בראון, על אף העובדה שבכל רגע נתון בא לך לזרוק עליו דברים מהקהל על מה שהוא מוציא מן הפה, ורמי הויברגר… הו, רמי הויברגר. כישרון צרוף בשחקן אחד. הויברגר מצליח לבנות בצורה משכנעת למשעי את דמותו של ג'ק לואסון. גם בדברים שלא נאמרים על הבמה, גם בין דפדוף בעיתון כשראשו עמוק אל השולחן לבין שיחת טלפון סלולרית, הוא מצליח לבטא את הרבדים העמוקים של הדמות. רבדים שגורמים לך להבין אותה בצורה טובה יותר מזו שמוצגת על הבמה. מעבר לכך, רמת המקצועיות שלו ניכרת בכל,  גם כשהאזעקה של בית ציוני אמריקה מתחילה לפעול, ובפני פוקר מדהימים הוא מודיע לקהל שהקאסט מיד ישוב ומוציא אותם מן הבמה, כאילו מדובר בעוד העמדה שהקהל פשוט פיספס.

גזע 20 צילום ז'ראר אלון

צילומים: ז'ראר אלון

גם התפאורה והתלבושות מיטיבות לבטא את התכנים המועברים ב-"גזע". בפשטות שאינה זקוקה לתירוצים, התפאורה בנויה על היחסים בין שחור ללבן. השקיפות הזו, שבה הדברים הם כאילו על השולחן אבל בתכל'ס ממש לא, ניכרת גם בקירות השקופים שמכל עבר, על רקע של קירות שחורים. התלבושות של הדמויות מצליחות לסתור את המסכות שהם מטיבים לעטות על עצמם, גם בחליפות המהודרות של עורכי הדין, שבמקום להיות שריון לאבירי הצדק הופכות להיות סמל סטטוס ותו לא וגם כאשר הם מורידים אט-אט את הבגדים.

הבימוי המהודק והנבון של משה נאור, מצליח לרקום את כל הפרטים, הגדולים והקטנים גם יחד, לכדי יצירה נהדרת אחת.

גזע

תיאטרון חיפה

מאת: דיוויד מאמט

תרגום: יוסף אל-דרור

בימוי: משה נאור

משחק: רמי הויברגר, נורמן עיסא, שרון אלכסנדר, אסתר רדא / נצנת מקונן

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורן דר

תאורה: חני ורדי

מוסיקה: רועי ירקוני

הצגות נוספות: 21/2/13 ; 23/2/13 ; 26/2/13 בשעה 20:30 בתיאטרון חיפה.

על השולחן

ביקורת ההצגה "עכשיו שוב מאי"

מאת: חווה ירום

הגעתי עם המון ציפיות אל הצגת היחיד "עכשיו שוב מאי", מאת ובבימוי ליאת פישמן לני ובכיכובה של ענת זמשטייגמן, המוצגת בתיאטרון תהל שבמרכז הגאה. ציפיות בגלל נושא ההצגה – אישה המדברת על שולחן ההפלות אל העובר שלעולם לא ייולד לה. ציפיות בגלל התיאטרון, שעם תעוזה ורצון בלתי מתפשר, מצליח להציג בתנאים-לא תנאים גם את הנושאים הקשים ביותר. ציפיות בגלל זמשטייגמן, שזכיתי לראות אותה בהצגה "הקיץ האחרון" של תיאטרון תהל, ובזכות משחקה הנהדר הצליחה לשבות את ליבי. ואפילו ציפיות בשל העובדה שמדובר בהצגה המבוססת על אלמנטים אוטוביוגרפיים של היוצרת.

אבל, ציפיות לחוד ומציאות (או תיאטרון) לחוד.

האלמנט היחיד בהצגה שהצליח לעמוד באותן ציפיות היה ענת זמשטייגמן. אין ספק, כי עולם התיאטרון התברך על החלטתה של זמשטייגמן לחזור אל הבמות, לאחר הפסקה ממושכת. זמשטייגמן מגלמת את שלל הדמויות בהצגה, החל מיולי הבוגרת שעל שולחן הניתוחים, דרך האח האהוב, האמא הלא מתקשרת והאב המצפה ועד לילדה הקטנה שהיתה פעם, ביד בוטחת ובאופן מהודק וקשוב, עד לפרטים הקטנים ביותר.

מלבד זאת, יתר האלמנטים של "עכשיו שוב מאי" לא מצליחים להשתלב יחדיו או להרים את ההצגה ולגרום לצופים להזדהות עמה. מדובר בעוד סיפור משפחתי על יתמות מאב, אחים הנצמדים זה לזו מכורח הנסיבות, הרצון להיות שייכת ונאהבת וחוסר היכולת של האם להכיל את כל השכול הזה. פרט למרכיבים העצובים הללו, אין בהצגה שום קונפליקט דרמטי כלשהו, אלא רק הצגת סיפור ותו לא.

יש משהו מאוד מאתגר בלהעביר סיפור המבוסס על אלמנטים אמיתיים אל הבמה. גם אם מדובר בסיפור מרגש וקשה, וכבודם של הנוגעים בדבר במקומם מונח, ברגע שמעלים אותו על במת התיאטרון, הוא הופך להיות עולם בדיוני בו הדמויות צריכות להתמודד עם משהו, להתעמת עם משהו, ולא רק לספר לקהל את סיפורן.

עכשיו שוב מאי. צילום: לואיז גרין

על הבמה השחורה, ישנו רק שולחן לבן אחד, כשההתרחשויות השונות נעשות עליו, מתחתיו ומסביבו. אין ספק כי מבחינה הפקתית מדובר בבחירה מאוד נוחה. עם זאת, נדמה היה כי ההצגה ניסתה להראות כמה שיותר דרכים להצבת השולחן, ללא הצדקה בימתית או תכנית. לרגעים, בסצינות כמו זו שבה הילדה מסתתרת מתחת לשולחן בזמן השבעה לאבא או ההצצה החטופה שלה מבעד לשולחן, כאשר שני האחים משחקים בחיילים כנגד האויב-אמא, היה משהו מאוד נקי ויפה. עם זאת, במרבית הסצינות, היתה הזזה חסרת פשר של השולחן ברחבי הבמה, שלא תרמה לדבר. לו הבמאית היתה בוחרת בשולחן טיפולים אמיתי, עם רגליות, ההתמודדות אולי היתה מרתקת יותר.

מבחינה טקסטואלית, ליאת פישמן לני בהחלט יודעת לשחק עם המילים שלה ולבנות מהן בתים וחלומות שמתנפצים. עם זאת, לעיתים, היא נוטה להיסחף לצירופים קלישאתיים, שנשמעים נורא יפה, אבל בתכלס הנם חסרי משמעות. דבר שמתבטא באמירות כגון, "אתה הפוטנציאל הלא ממומש" או "צף לך במים של חוסר וודאות…."

ונסיים בשיר. אני מבינה מה עמד מאחורי הבחירה לשלב שיר לקראת סיום ההצגה. עצם רצונה של הגיבורה לשיר שירי ערש לתינוק שאף פעם לא יהיה לה, הוא מרגש בפני עצמו. עם זאת, השיר עצמו לא הוסיף, רק גרע. במחזות זמר ישנו עיקרון מוביל כי השירים צריכים להעצים ולעבות את העלילה. מאחר ולא היתה עלילה מלכתחילה, השיר לא ממש מימש את תפקידו.

למראית עין נורא קל לבקר הצגה, להנחית עליה מהלומה לאחר מהלומה ולומר באופן נחרץ כי "היינו יכולים לעשות את זה יותר טוב". עם זאת, צריך הרבה אומץ בכדי להעלות הצגת יחיד, בין אם מבחינת המשחק ובין אם מבחינת הבימוי. הצגת יחיד אולי נחשבת לז'אנר הקל ביותר, שכן כל מה שהיא דורשת זה שחקן, במאי וקהל. למעשה, מדובר באחד הדברים הקשים ביותר שיש בתיאטרון, בייחוד כאשר השחקן אינו יכול לצאת להפסקה באמצע ההצגה וחייב לצלוח אותה עד תומה. עם זאת, גם הצגת יחיד צריך לדעת איך לעשות. לו היוצרת היתה מכווננת את המתרחש קצת יותר, מעצימה את התכנים ובונה התמודדות אמיתית המתרחשת מול עיני הקהל, אולי אז היה קל קצת יותר לעורר בו הזדהות ולמנוע ממנו להסיט מבט, ולו לרגע, מן הנעשה על הבמה.

"עכשיו שוב מאי"

תיאטרון תהל

מאת ובבימוי: ליאת פישמן לני

משחק: ענת זמשטייגמן

מוסיקה: אמיר לקנר

למועדי הצגות נוספים, כדאי להסתכל באתר תיאטרון תהל