משהו רקוב בממלכת הפרינג'?

תיאטרון הפרינג' בישראל – תמונת מצב

מאת: חוה ירום

יכול להיות שאני טועה, אבל לאחרונה נראה שישנה רקיבות הולכת ומתפשטת בממלכת הפרינג'. לא מבחינת העוסקים במלאכה, לא מבחינת הקהל המגיע לצפות, אלא דווקא מגורמים חיצוניים, עליוניים לטענתם, המבקשים לרסק או להקשות ככל הניתן על אלו המעזים לעסוק באמנות התיאטרון לשם האמנות, ואינם מעוניינים למסחר את עצמם בזול.

יכול להיות שאני טועה, אבל מאז פסטיבל "חשיפה בינלאומית", בו המנהלת האמנותית העזה להראות קצת יותר פרינג' מהמקובל, ונציגי הרפרטואריים זעקו בקול ואיימו במעשי נאצה, החלו אי-אילו קשיים להיערם על הפרינג' ויוצריו. מכאן, תקלה ביורוקרטית חסרת פשר שאיימה על קיומו של תיאטרון מלנקי, ומשם, שלל תקנות חדשות ממשרדי הממשלה המקשים על גופי ואמני תיאטרון פרינג' להמשיך וליצור.

יכול להיות שאני טועה, אבל במדינה קטנה כמו שלנו, יש היצע לא מבוטל של הצגות תיאטרון טובות, חלק ניכר מזה תודות לפרינג'. אם תבחנו את לוחות ההצגות, אפילו רק השבוע, תוכלו לגלות מגוון מכובד של הצגות טובות, שיכולות להתאים לכל אחד ואחת, במחירים שווים לכל נפש. 200 ₪ לכרטיס? אמן פרינג' לעולם לא יעז לחלום לתמחר כרטיס בצורה כזו.

יכול להיות שאני טועה, ובעצם הכל בסדר, בעצם הכל נופת צופים במדינה הקטנה שלנו, ואין בכלל, ללא שום צל של ספק, ניצולי שואה רעבים ללחם, דיירים שנזרקים החוצה מביתם, פקידי בנק שצוחקים לידם המונפת לעזרה של הלקוחות הנמצאים הרחק מתחת לקו המינוס, בעלי דירות המסרבים לקבל אל ביתם דיירים פוטנציאליים רק בשל מוצאם, הומלסים רעבים ללחם, נהגי אוטובוסים שאינם עוצרים בתחנה או כאלו שתוקעים ברקס עצבני בכל רמזור ואינם מתחשבים בנוסעים שבפנים…

יכול להיות שאני טועה, ובעצם הכל ממש ממש בסדר. כלום לא רקוב בממלכת דנמרק, והדוד לא שפך רעל אל אוזנו של אחיו בזמן שישן. נגיד וכן. אומרים שאם מאמינים במשהו מספיק חזק, וחוזרים על זה כל יום, המוח מעבד את יכולותיו, את הזרמים החשמליים, והופך את המנטרה הזו למציאות.

אז איך המציאות הפרינג'אית שלנו יכולה להיות יותר טובה? פשוט אם ניקח את העניינים בידיים, ולא נחכה שאיזה גורם כזה או אחר יקשה על האמנות שלנו, שלהמשיך ולקיימה זה מאתגר גם ככה. אם נפסיק לחכות, ונעשה בעצמנו את מה שגורמים אחרים ממאנים לעשות, התיאטרון של היום יהיה יותר טוב. פשוט כך. כבר עכשיו, יש בתעשייה מגוון גורמים נהדרים המבקשים לעשות את מה שאחרים פוחדים, לעזור לאחיהם לפרינג', לגרום לעניינים לנוע.

יש שמועה בפייסבוק שעוד מעט עומד לעלות אתר בו הצגות פרינג' יוכלו להציג את מרכולתם להיכלי תרבות ואולמות שונים ברחבי הארץ, דבר שיעזור מאוד לשווק את ההצגות הללו. תשאלו את אבי גולומב, אם אתם רוצים לדעת עוד. עוד דוגמא? אתר שתי דקות מציע שירותי תוכן שונים ליוצרי תיאטרון, בין היתר גם הגשת הצגות לפסטיבלים ותיאטראות בחו"ל, מבלי להעיר את זעמם של אי-אילו אריות וצבועים. אפילו מגזין "מרתה יודעת", בו אתם כעת קוראים את המלים הללו, לקח את העניינים בידיו הווירטואליות וכותב מדי גיליון על התחום הזה, שמבקרי טלוויזיה חושבים שהנו חסר פשר.

ומה אתם יכולים לעשות? פשוט תמשיכו ליצור, תמשיכו להאמין שהמילים שלכם יכולות לשנות, שהאמנות שלכם יכולה לשנות. כי רק באמצעות האמונה הזו, בזכות העמידה הבלתי מתפשרת מאחורי היצירה שלכם, התיאטרון הישראלי יוכל להמשיך ולהיות, גם תחת איומה של חרב כזו או אחרת.

המילים כבר אינן מספיקות

תהייה על פסטיבל צו קריאה

מאת: חוה ירום

פסטיבל צו קריאה של תיאטרון צוותא הוא פסטיבל ייחודי בשמי התיאטרון הישראליים. אין הכוונה שאין כמותו ברחבי העולם, אלא שכמעט ואין כמותו בתיאטרון הישראלי, הדוגל בהעלאת הצגות מלאות ושלמות.

תיאטרון קריאה הוא ז'אנר ידוע בעולם, ושורשיו מסועפים עד לזמנים העתיקים ביותר, בהם אפלטון והחברה ישבו מסביב למדורה וקראו זה לזה מן החרס החדש. כשמו כן הוא, מדובר בסוג תיאטרון בו השחקנים אינם מגלמים דמויות באופן וויזואלי מלא מול הקהל, אלא קוראים את דמויותיהם. המחזה אינו מוצג, הוא מוקרא. עם זאת, כישרונם של השחקנים מצליח למלא את הפער בין המילים לבין הדימיון ולברוא במוחם של הצופים את הדרמה המושלמת. התוצאה היא שבמוחם של הצופים, בין כתלי התיאטרון הפרטי שלהם, מוצגת ההצגה והדמויות משחקות. בצורה זו, אצל כל צופה וצופה, עולה הצגה אחרת לגמרי, בהתאם למגבלות המחזה. התוצאה היא אינסופית וחסרת גבולות, ייחודית וחד פעמית. מסיבה זו, הפסטיבל של צוותא הוא כה נדיר ונפלא.

עם זאת, ניכר כי בשנים האחרונות, המילים כבר אינן מספיקות. דבר זה מקבל משנה תוקף בפסטיבל צו קריאה האחרון, בו זכה המחזה "אשתו", מאת עידן שוורץ, אביב פינס ושירי אלרז. אין ספק בכלל כי מדובר במחזה נהדר ובביצוע מצוין של השחקנים לירית בלבן, דודי ניב ויוסי סגל. אבל על פי נימוקי השופטים, יצירה זו נבחרה למקום הראשון בזכות אופן ההעברה הוויזואלי והביצוע על הבמה.

צו קריאה

מתוך "אשתו". צילום: ברני ארדוב

"אשתו" של שוורץ לא היה קריאה מבויימת במובן המלא של המילה. באופן שנון, הוא השכיל לאפיין את הדמויות השונות במיני אביזרי במה, כך שגם אם לא היתה תפאורה מלאה או אביזרים יקרים, הדמויות הועשרו. עם זאת, תחרות המושתתת על מילים, אינה יכולה להתבסס על ביצוע וויזואלי, מבריק ככל שיהיה.

אין מדובר בחיסרון של יצירה בודדת, אלא בתופעה של מרבית היצירות בפסטיבל. כאן בדיוק הבעיה. לו היו מגבילים ואוכפים את האמצעים הוויזואליים על הבמה, לו היו מחייבים את היוצרים להיעזר במילים בלבד, ללא אמצעים תיאטרליים אחרים, מרבית הסיכויים כי תוצאת הפסטיבל, והחלטת השופטים, היתה אחרת. כולי תקווה שישכילו לעשות זאת בפסטיבלים הבאים, ויותירו את הדרמה בין כתלי מוחם של הצופים.

השיח בלב השדה

על חשיבות השיח התיאטרוני

מאת: חוה ירום

אמני תיאטרון לא אוהבים לבקר. מדובר בעובדה מוגמרת, גם אם רבים מכם וודאי יפסלו אותה על הסף, אבל זוהי אחת הבעיות של התיאטרון העכשווי – השיח בו נובל.

תרצו או לא, התיאטרון הישראלי של היום שופע הצגות, חלקן טובות, חלקן לא, אבל הוא מציע מגוון עשיר של יצירות. עם זאת, יש נטייה בקרב אנשי תיאטרון לפרגן ולפרגן, ולא לבקר, גם אם יש איזוהי צביעות על הדרך. במידה ואהבו הצגה מסוימת, בייחוד אם מדובר על הצגה של חברים או קולגות, הם ניגשים אל מאחורי הקלעים, נותנים צ'פחה על כתפי חבריהם ואומרים בקול "כל הכבוד". אם לא אהבו, או אפילו סלדו מהמוצג על הבמה, ולמעשה חשבו כי מדובר באחת היצירות העלובות שראו לאחרונה, מי מעז לקרוא לזה תיאטרון?! – הם ניגשים אל מאחורי הקלעים, נותנים צ'פחה על כתפי חבריהם ואומרים בקול "כל הכבוד". למה?

אני מבינה לגמרי את עניין הסולידריות, את העובדה כי רבים מרגישים לא נעים לבקר את יצירתם של אחרים. בכל זאת, הם הוציאו את הקרביים שלהם על הבמה והשקיעו בזה אנרגיה רבה, מי אנחנו שנבקר אותם? אבל זה בדיוק העניין, אם התיאטרון לא יבקר את עצמו, הוא לא יתפתח. פשוטו כמשמעו.

בכדי שהתיאטרון בכלל, והישראלי בפרט, יתעצם ויגדל, הוא צריך ללמוד מתוך עצמו, לבקר את עצמו, להעשיר את עצמו, לגרום לשיח התיאטרוני לצמוח. בכדי לעשות זאת, על אמני תיאטרון ללמוד שמותר להם לפעמים להגיד גם מילה לא טובה על הצגות שראו. אין מדובר בביקורת ארסית לשם קטילה בלבד כגון "כדאי שהשחקן הזה ייצמד לעבודה היומית שלו" או "באיזה סרט היא חיה אם היא חושבת שהיא יודעת לשחק?!", אלא בביקורת בונה, ביקורת שמעוררת ומעודדת דיון, כזו ששואלת שאלות, מציגה בעיות ומדרבנת אחרים להגיב לה.

השיח התיאטרוני הוא לא מושג חדש, למעשה הוא קיים עוד מהימים בהם אנשי יוון העתיקה הציגו על הבמה את אגממנון מוטל בתוך דמו שלו, אבל אז זה היה חלק אינטגראלי מן המציאות היומיומית. היום, בעידן הפייסבוק והאייפון, תיאטרון נחשב לסוג של מותרות לא אקטואליות.

בכדי שהתיאטרון יחזיר את הכבוד המגיע לו ויהיה שוב אמנות לגיטימית, על אנשיו להמשיך ולדון בו, לדון עד כלות, אבל לא לדון אותו לכליה. רק ככה השיח בו יתעצם ויגדל ויתפתח לכדי עץ של ממש.

אז אנשי תיאטרון, בפעם הבאה שאתם הולכים להצגה של חברים, ולא ממש אהבתם את מה שראיתם על הבמה, לכו אל מאחורי הקלעים, תביאו פרח על המאמץ אבל תאמרו להם את האמת.

על הסולם, לפניך

תגובה לביקורת מגזין "טיים אאוט" על המופע "הגוף האחר"

מאת: חוה ירום

אתחיל בגילוי נאות, אני לא מכירה את נטלי צוקרמן. לא הייתי חברה שלה בצופים, אני לא לומדת איתה בחוג לתיאטרון, לא ניסע יחד לפסטיבל אדינבורו. עם זאת, אני עוקבת אחר עבודתה ומעריכה את האומץ והכישרון שלה לנסות להגיד משהו אחר, באמצעים אחרים,  על התיאטרון הישראלי.

בגלל זה, טלפיי נשלפו לאחר שקראתי את דבריו של מרט פרחומובסקי בביקורתו אודות "הגוף האחר",  המופע החדש של צוקרמן, המציג בימים אלו בתיאטרון תמונע. אולי תתפלאו לשמוע, אבל אני מרבה לקרוא את ביקורותיהם של הקולגות שלי, גם מתוך סקרנות לראות מה הם חושבים על הצגה שראינו באותו מועד ומעמד, גם בכדי להכיר את האויב, וגם, אלוהים ישמור, מתוך רצון ללמוד. כן, ללמוד, מין מילה גסה שכזו.

עם זאת, מקריאת מילותיו של המבקר התל אביבי, כל שיכולתי הוא להתעצבן, לספור עד 10 ולנסות להבין האם שנינו ראינו את אותו המופע? אני לא מתייחסת כלל לדעותיו על טיב הפרפורמנס או איכות המופע, כבודן במקומן בהחלט מונח, אלא על קיטלוג והגדרת תכני המופע באופן כל כך שגוי, יומרני ולמען האמת, די גברי-טיפוסי.

המופע של צוקרמן אכן נע בין הפרפורמנס לבין התיאטרון, וכולל שלושה קטעים: "הגוף האחר", "ריאליזציה של מטאפורה" ו-"פרפורמנס רומאנס". כל אחד אמנם מתמקד באלמנט אחר, אולם כולם כאחד מבקשים לבחון את אופן התמודדותה האישית של צוקרמן, בין אם התמודדות עם גופה המשתקם לאחר תאונה קשה בגיל 12 ובין אם התמודדותה במרחב הבינאישי והרומנטי וניסיונותיה הכל כך אנושיים להכיר בן זוג שיאהב אותה, על כל פגמיה.

מתוך הסיפורים האישיים שלה, צוקרמן מנסה להגיד משהו על כולנו, גברים ונשים, צעירים או מבוגרים, המבקשים למצוא את מקומם, המבקשים להניח את התגיות בצד, כמו אותם שלטי נייר שצוקרמן מניפה מעל ראשה, עליהם מודפסים אי-אילו אמירות שנאמרו עליה או שאמרה על עצמה.

על פי פרחומובסקי, המופע הנו בסך הכל עוד הצגה מז'אנר הרווקה התל אביבית, מקבילה בימתית לסדרה "בנות", מופע שנרקח סביב העולם הפרטי של הצעירה התל אביבית וכולל ענייני גוף, אכזבות רומנטיות  וכמובן, סקס. כל זאת, תוך הצגת סיפורה של צוקרמן, תמונת מצב מורכבת אמנם, אך נרקיסיסטית, אישית, של חיים עם צליעה קלה.

היומרה הזו לקטלג את המופע בתור "תלונותיה של הרווקה התל אביבית" מעורר את חמתי. במהלך המופע, בייחוד בחלק הראשון שלו, עולה סיפור פציעתה של צוקרמן, פציעה טיפשית כהגדרתה, שהתרחשה במהלך מחנה בצופים. מתוך שיתוק וחוסר יכולת להזיז אפילו את בהונותיה, החדרת חלקי פלטינה ליישור החוליות שנשברו, אינספור ניתוחים ואופרציות, כשהגוף לומד שוב איך ללכת, נותרה צליעה קלה. צליעה בלתי מורגשת לעין הבלתי מזוינת, אבל כל כך מורגשת בחייה היומיומיים של צוקרמן, בין אם בכאבים שוודאי עוד נותרו ובין אם בחוסר יכולת לבצע משימות פשוטות, כמו לרדת במדרגות באופן עצמאי.

צילום: אבי גולרן

גם שיווי המשקל נדפק באותה תאונה, אלמנט שקיבל ביטוי בימתי נפלא ומחסיר פעימה, כאשר צוקרמן עלתה על סולם גבוה והזיזה פנס סורר, או כשביקשה ללבוש גרביונים וחצאית טוטו מול הקהל,  ללא יד מסייעת. ניכר כי מדובר במשימה טיפשית, טריוויאלית,  מוכרת לכל אחת, אבל ניסיונותיה החוזרים ונשנים של צוקרמן ללבוש את הבגדים הללו, גם לאחר שלא הצליחה בפעם הראשונה, השנייה, השלישית… מכמירים את הלב וודאי שאינם טריוויאליים.

בחלקי המופע האחרים, צוקרמן הוכיחה בגיר ובשיר את חוויותיה עם בנים, ובניסוי בזוגיות חיה, מול הקהל, בו ביקשה ממתנדב להיות בן זוגה על הבמה. לכמה רגעים  ביקשה לחוות נחת רומנטית וזוגית, נחת שלא מצליחה למצוא, על אף העובדה שמדובר בעלמה בלונדינית, יפה ואצילית, עם צליעה כמעט בלתי מורגשת. וכל זאת, תוך חשיפת הצלקות והתפרים הגסים שמאחורי כל מערכת יחסים שהיא, המתחילה משני אנשים שמגששים אחר הזוגיות בעיניים.

צילום: אבי גולרן

המופע אינו מקבילה בימתית ליצירה הטלוויזיונית "בנות", ועצם ההשוואה הזו מקוממת. אין מדובר כלל בגבב של זיוני שכל, כאילו היה עוד "אוי-אוי-אוי" קלפטעי המבקש לחקות את מה שנעשה בתפוח הגדול, אלא ביכולת הבאמת מדהימה של צוקרמן להראות דרך סיפורה האישי והבכלל לא נרקיסיסטי, את סיפוריהם של רבים. צוקרמן מבקשת ומצליחה לבטא את הכמיהה הבסיסית ביותר של בני האדם – להעיף את התגיות אל הרצפה ולהתקבל על ידי האחר, על אף כל הפגמים, השריטות והפציעות שהתרחשו בדרך.

"הגוף האחר"

תיאטרון תמונע

מאת ובביצוע: נטלי צוקרמן

יוצרת ובמאית: עתליה ברנזבורג

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

הפקה: מיכל בן יהודה

משתתף אורח: דוד צוקרמן

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים.

"ניסים אלוני הבא" כבר כאן

על הגדרות ותיוגים בתיאטרון הישראלי

מאת: חוה ירום

לא פעם ולא פעמיים עולה בשמי התרבות הישראלית השאלה מדוע אין היום מחזאים כמו ניסים אלוני וחנוך לווין? איך יתכן שבספירה התיאטרונית הישראלית של היום, עם שפע של הצגות ומחזות, אין בנמצא מחזאי אחד שיכול להיכנס לנעליו הגדולות של גדול מחזאינו? והתשובה היא פשוטה – יש. פשוט צריך לדעת לאן להסתכל.

בכדי לעשות את זה צריך לשאול שאלות אחרות לגמרי. לא "מי הוא ניסים אלוני החדש?", אלא מהו תיאטרון, מי הוא מחזאי ובשביל מה בכלל צריך את כל התיוגים וההגדרות הללו?

להערכת רבים, תיאטרון הוא לא תיאטרון ומחזה הוא לא מחזה עד שהם מגיעים לתיאטרון הרפרטוארי. כשהם כבר מצליחים להגיע לשערי הרפרטוארי, מכתירים אותם בתור הצגות, בתור מחזאים, בתור אלו שחדרו לממלכת התיאטרון הישראלית. הבמה הרפרטוארית היא זו הקובעת מהו תיאטרון. למעשה, זה בולשיט.

ניסים אלוני תיאטרון כולל אינספור ז'אנרים וסגנונות, אינספור סוגי במות, החל מהרפרטוארי, דרך הפרינג' וכלה באוטובוס בין עירוני. בכדי שהוא יתפתח כראוי, ויתאים עצמו למאה ה-21, אי אפשר ואסור לתחום אותו בגבולות ברורים ומגודרים. על כן, ברגע שאומרים שמחזאי מסוים הגיע רק לפרינג' אבל לא מצליח לחדור אל שערי הרפרטוארי, זה לא שהוא נכשל, זה לא שהוא נאלץ להתדפק על לבבות המנהלים האמנותיים, אלא הוא כבר הצליח. הוא כבר נוכח בשדה התיאטרוני וכבר יודעים עליו.

בואו ניקח לדוגמא את עודד ליפשיץ. רבים טוענים כי הוא החנוך לוין הבא, כי הוא הצליח לעלות על הנוסחה ומצא את מידת הנעליים הנכונה של המחזאי הדגול. על אף כישרונו הרב (ויש לו כישרון, אין בכך צל של ספק) הוא לא מצליח לעלות בתיאטראות הרפרטואריים. על כן, הוא נכשל. הרי לא צריך להיות מחונן תיאטרון כדי להבין שזה לא נכון. ההספק האמנותי של המחזאי הצעיר הזה עולה על כל אמן צעיר אחר כיום. הבמה הרפרטוארית היא לא זו שתכתיר את הצלחתו, את כישרונו או את יכולותיו.

בנוסף לכך, יש לבחון מי הוא מחזאי. האם מחזאי הוא כל אדם שכותב מחזה? כל אדם שכותב יותר מחמישה מחזות? עשרה מחזות? או שמדובר על בוגרי בתי הספר למחזאות? בניגוד לרפואה או הנדסת מחשבים. אי אפשר באמת ללמוד להיות מחזאי. לא בכדי נסגרו המסלולים המתמחים במחזאות בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים. מנגד, גם סטודנטים לרפואה לא הופכים באופן מיידי לרופאים ברגע שהם יוצאים מן הפקולטה לרפואה. אז באיזה שלב המחזאי הצעיר מוכתר בתור "מחזאי"?

מתי ניסים אלוני, אחד המחזאים הטובים ביותר של מדינתנו הקטנה, הוגדר בתור מחזאי? אחרי שכתב את "אכזר מכל המלך" (לטעמי המחזה הטוב ביותר שלו), מחזהו הראשון? או אחרי שכתב את "הנסיכה האמריקאית", מחזה שנכתב מאוחר יותר ונחשב למחזה הידוע ביותר שלו? נכון להיום, יש מחזאים צעירים רבים המעלים הצגות תיאטרון נהדרות, ביניהם: גור קורן, המעלה בתיאטרון גשר (הרפרטוארי) ובצוותא, חנה וזאנה גרינוולד בתיאטרון יפו, רועי רשקס בתיאטרון הסימטה, אלירן כספי בסימטה, עידו בורנשטיין בתמונע והיד עוד נטויה. ויש את המחזאים שמעלים על במות ותיאטראות רבים בתל אביב ומחוצה לה, בבמות פרינג', במרתפי צוותא, בתחנה המרכזית החדשה, בבית תמי, בבית העירייה, במרכז הגאה, ואפילו ברחוב. חלקם אפילו כותבים לכם כאן, במרתה, מדי שבועיים.

מעבר למהו תיאטרון ומי הוא מחזאי, צריך לבחון את הצורך בלהגדיר כל דבר ולתייג כל אחד. בתיאטרון של היום, כמו גם בכל השדות האמנותיים, אי אפשר ואין צורך לתייג ולהגדיר כל אמן תיאטרון חדש בתור הדבר הגדול הבא. לא יכול להיות ניסים אלוני הבא או חנוך לוין הבא או סר לורנס אוליביה הבא, וטוב שכך. לכל אחד מנכסי צאן הברזל של התיאטרון העולמי והישראלי יש את המקום שלו, התרומה שלו, הקול הייחודי שלו. באותה המידה, לכל אחד מיוצרי התיאטרון של היום יש את הייחודיות שלו והמסלול התיאטרלי עליו ילך. אבל אם חייבים לתייג וחשים צורך בלתי נשלט להגדיר, ניתן לראות שניסים אלוני הבא כאן. הוא נמצא בנבכי התיאטרון, על כל סוגיו ושריטותיו. פשוט צריך להסתכל ולצפות.

360

טור חדש במרתה יודעת!

360 מילים על הדבר המופלא הזה שנקרא תיאטרון ישראלי

מאת: חוה ירום

*כל הנאמר בטור זה אינו אלא דעה אישית של הכותבת.

לאחרונה, באחד מעיתוני ארצנו, פורסמה כתבה מהללת על איתי טיראן. על פי כותרות הכתבה, טיראן הוא הוא התקווה הגדולה ביותר של התיאטרון הישראלי ומדובר בלא פחות מאשר לורנס אוליבייה הישראלי. אין ספק כלל שמר טיראן הצעיר הוא שחקן ובמאי מוכשר ביותר, אבל עצם האמירה כי הוא זה שעומד להציל את ממלכת ישראל התיאטרונית מהריקבון הפושה בה, היא אמירה שקצת, בלשון המעטה, עפה על עצמה ומתרסקת על גבי הקיר. נכון, המצב בתיאטרון המקומי יכול בהחלט להשתפר, אבל ישנו מגוון נרחב של אמני תיאטרון צעירים שתורמים לא פחות ונחשבים לאמנים מסקרנים ואיכותיים. היריעה קצרה מדי מלהכיל את כולם, אך צריך רק להעז ולראות, ולא להסתפק במה שמונח מוכן, פושר, לפנינו.

שתי הפקות ישנות, חזרו לאחרונה לאור הזרקורים. האחת הנה "כפר" של גשר, אותו להיט משנות התשעים, מאת יהושע סובול, בכיכובו של סשה דמידוב. השנייה, הנה "חברות הכי טובות", המועלית בשיתוף פעולה של הקאמרי ובית לסין. בניגוד להצגה בגשר, בה משחקים חלק נכבד של הקאסט המקורי, בשילוב שחקנים חדשים, "החברות הכי טובות" מורכבת מקאסט חדש לגמרי. עכשיו, נשאלת השאלה – למה לעזאזל צריך עוד הפקה של "חברות הכי טובות", מעט אחרי שעל ההפקה הקודמת ירד המסך? כבודם של כל היוצרים בהפקה, בין אם גלעד קמחי הבמאי ובין אם צוות השחקניות, המעצבים, וכל יתר העומדים מאחורי הקלעים, בהחלט במקומו מונח, אבל עצם הבחירה להעלות את ההצגה שוב קצת תמוהה ומצביעה על מניעים כלכליים גרידא. לו היו בוחרים לקחת את הקאסט המקורי, את השילוש הקדוש של ווקסמן-מור-פון שוורצה, אז היתה פה אמירה כלשהי, מעין בדיקה אמנותית על חלוף הזמן והאם הקסם באמת פג…

תיאטרון חיפה האמיץ משהו, המעלה בימים אלו את ההצגה "אמנות", מציג לעיתים גם בבית ציוני אמריקה בתל אביב. דבר זה הנו דבר מבורך, מאחר והוא מאפשר לצופים ליהנות מהארסנל החיפאי, גם מבלי להצפין. הבעיה העיקרית טמונה דווקא באולם, ובמגוון התכנים הטכניים, המתווספים להצגה באופן בלתי מתוכנן, החל מצפצופי אזעקה חסרי פשר ועד לצעקות של עובדים מאחורי הקלעים, הפולשות אל הבמה. בזכות המשחק המופתי של הקאסט בכלל ויכולות האלתור של נורמן עיסא בפרט, הפגם קיבל טוויסט קומי, אבל עדיין – באמנות, כמו באמנות, בהחלט יש גם פאקים טכניים שכדאי לתקן מבעוד מועד ולהעניק לצופים חוויה מושלמת, לפחות כמו זו המתקבלת בשירותי המתחם.