הזמנים הגרועים ביותר, הזמנים הטובים ביותר

על פסטיבל ישראל 2020

מאת: אביבה רוזן

האם עולם התרבות מתמוטט, האם הוא נעלם, או שמא הוא מקבל הזדמנות חד פעמית להמציא את עצמו מחדש? להסתכל מהקופסא שמחוץ לקופסא שמחוץ שלקופסא, מין בבושקה בלתי נגמרת של קופסאות וקפסולות מתפוצצות ומתפקעות, כשאנשים יצירתיים מוצאים דרכים חדשות ונפלאות ליצור בהן ובתוכן. גמישות חשיבתית ותפקודית היא, כמו תמיד, שם המשחק. משחק החיים שמכתיב לנו חדשות לבקרים נסיבות חדשות. המצליחים הם אלה שימצאו צורות חשיבה ויצירה חדשות. פסטיבל ישראל 2020 מלא באלה. לכו, או תתחברו בסטרימינג, ותחזו בעצמכם.

פסטיבל ישראל שלי נפתח בלהקת ורטיגו. הלהקה שתמיד אשמח לחזות בה, להקת המחול שתמיד ממציאה את עצמה מחדש. ברגע שהיה ניתן, היא הופיעה מתחת לכיפת השמיים, בדרייב אין, ואפילו יצרה את עצמה מחדש בכפר האקולוגי שלה עם ארוחה קלה שלצדה קטעי מחול. בפרזנטציה לקראת הפסטיבל, קיבלנו את ההזדמנות לראות קטעים מהמופע Shape On Us"", המשלב, לפי הקונספט הייחודי והחזון של ורטיגו, רקדנים מקצועיים ואנשים עם מוגבלויות פיזיות שונות הבוחנים יחד במחול ייחודי את המושג – צריך כפר. צריך קהילה שלמה כדי לחיות בה, להיתמך ולתמוך. בתוך הקהילה הזאת כולנו, ובפרט בימי קורונה אלה, מגלים את הייחוד שלנו, את היתרונות והמגבלות, וגם את העובדה שגם עם רצון רב לתמוך ולתת, אנחנו מוגבלים כבני אדם.

מתוך היצירה "Shape On Us" | להקת ורטיגו | צילום: אביבה רוזן

הרקדן והכוריאוגרף שרון פרידמן הגיע לארץ במיוחד, בימי קורונה, ונכנס לשבועיים קשים אך יצירתיים של בידוד. במהלך התקופה הזאת הוא עבד עם הצוות של "Shape On Us" בזום, והתחיל להכין עם חברי הלהקה, עם וללא מגבלות פיזיות, את הבסיס ליצירה. זה כמובן לא פשוט, אך גם לא פשוט היה להעביר את היצירה לחזרות פיזיות, כאשר מרכיבים אותה אנשים שחלקם בקבוצות סיכון. היה עליהם להתגבר על מחסומים ועל קשיים בלתי שגרתיים כדי לקחת חלק בחזרות לקראת הפסטיבל. התוצאה בה חזיתי מעניינת, מרגשת וגורמת לרגשות שלנו להשתולל ולדמיון שלנו לפעול שעות נוספות. ורטיגו, נו. תמיד מיוחדים ומפתיעים.

את איציק ג'ולי, המנהל האמנותי של הפסטיבל, שאלתי איך השתנה הפסטיבל מבחינה צורנית ותוכנית לאור ההתמודדות עם הקורונה. ג'ולי מספר על פסטיבל שלבש ופשט צורות ואף נדחה מיוני לספטמבר. גם במהלך החודשים הללו קרו דברים מהותיים ונוספו תכנים חדשים לפסטיבל שכללו את ההתייחסות לקורונה ומשמעויותיה האמנותיות.

לפי התוכנית המקורית, מספר ג'ולי, היו דגשים ביצירות על כלכלת הכוח – שלטון, כסף, לעומת כלכלת הלב – מערך חיבורים בין אנשים. "לצערנו, המופעים הבינלאומיים שהיו מתוכננים לא יגיעו, אך במופעים המקומיים אנו רואים איך הכל מתחבר עכשיו, כלכלת הכוח והלב והקשרים ביניהם מתעצמים, ושאלות חדשות לגבי נרטיבים מוכרים צפות ומתחזקות. הקורונה חידדה את השבר הגדול בין מנגנונים לבין אנשים".

איציק ג'ולי | צילום: דודו בכר

השבר גם גרם להתכנסות בבית. התרבות, שהתרגלה להופיע על במות, נדרשה להתאים את עצמה במהירות לאמצעים אחרים. ישנה גם שאלת הנחיצות, אומר ג'ולי. בתור תחום שנסגר והושהה לזמן רב כל כך, שהיה הראשון להיסגר ואחרון להיפתח, יש מחשבות על הצורך בתרבות. "האם אנחנו רלוונטיים? ומה תפקידנו עכשיו? רבים מנסים להסתגל ועדיין מהרהרים, בעוד שאחרים כבר עושים ומשנים את תהליך היצירה."

בפסטיבל ישראל, ההסתגלות למצב החדש דורשת להתמקד במחשבה על תכנים מקומיים, יצירתיים, שמתחברים למשבר הקורונה. ביניהם יצירות חדשות כגון "שגרה מוסדית 2.0", בה מגיעים אמנים שונים למוסדות או קהילות, כגון ביטוח לאומי, השוק הסיטונאי, קווי אוטובוס בירושלים ובית חולים הדסה הר הצופים, ומתבוננים מזווית אחרת על חיי היומיום במשבר המתמשך.

מבין כל אלה בחרתי לשוחח עם הדסה גולדוויכט, אשר מציגה בבית החולים הדסה הר הצופים, בו נולדה בעת זריחה, את יצירתה "שתי זריחות". הרעיון עצמו נוצר לאחר שילדה את בנה לפני שנה, בלידה קשה לאחר הריון קשה. "חשבתי על זה שאנחנו נמצאים בתקופה בה קשה לראות את האור", אומרת הדסה, "יש מעין הפסקה של החיים". בבית החולים, שמהווה יקום בפני עצמו, עם הוויה אחרת, יש חשיבות מיוחדת לשמש שזורחת כל בוקר אחרי לילה אינסופי, האור המפוגג את החושך. העבודה של הדסה כוללת שיחות עם עובדי מחלקת יולדות, אך בטקסט ולא בסאונד, והם מספרים על הזריחות הכי משמעותיות בעבודתם.

מתוך היצירה "שתי זריחות" | הדסה גולדויכט

עבודתה של לילך דקל אבנרי, "פרויקט אייכמן", דווקא הייתה מתוכננת לפרטיה עוד לפני הקורונה, ולילך, שמחוברת לנושא אייכמן ומשפטו מזה שנים, מאז שהתחילה לחקור אותו במסגרת אקדמית, ידעה בדיוק איך ומה, אך שינתה הכל מהקצה אל הקצה בעקבות המגיפה שכבר דחתה את הפסטיבל ממועדו המקורי, בדיוק שישים שנה אחרי המשפט המתוקשר ומעורר הרגשות הקשים ביותר. הוא היה אמור להתקיים בז'ראר בכר, במבנה המקורי של המשפט שכונה אז 'בית העם'. גם המבנה עדיין איננו זמין, עקב שיפוצים שנעשים בו עכשיו.

מתוך "משפט אייכמן" | צילום: לילך דקל אבנרי

לילך הכניסה בפרויקט שינויים רבים כדי להתאימו לזמננו ולהעברה בסטרימינג. בסיסה של היצירה הוא הקונפליקט בין גישותיהם השונות של הפילוסופית היהודיה-גרמניה חנה ארנדט, גדעון האוזנר וחיים גורי המשורר שמתעד את המשפט. בתוך כל אלה עולים רגשות אנושיים של קנאות ושנאות. דקל אבנרי: "הדמיון בין התקופות הוא מטורף. תקופת הקורונה היא תקופה שיש בה קריסה תרבותית וערכית, וגם אישית. בעולם התרבות, זה לא רק עניין של מגבלות טכניות על קהל, חזרות והתקהלויות. בתוך כל אלה עלה, למשל, חוק הנאמנות. אני חוקרת את התקופה הזאת, ופתאום זה עולה אצלנו, במאה ה-21. היוצר מגיב כל הזמן למה שקורה סביבו ואז היצירה הקיימת מקבלת קונטקסט נוסף. מצד אחד, יש בו הרחקה אסתטית ומצד שני – חיטוט בפצעים החדשים. זאת השליחות שלנו, ליצור נחמה וריחוק אבל גם לטלטל".

ואיך השפיעה הקורונה על המופע שיעלה בספטמבר במסגרת הפסטיבל? שאלתי אותה. "צמצמנו. עשינו רק טרמינל 1. אני לא יכולה להביא עכשיו את כל 21 התחנות של המופע עם כל הטקסט והמרחב. ברגע שהכנסנו את זה לקפסולה, זה הפך לסיור אוזניות אותו מוביל דורי בן זאב, שלוקח רגשית ואינפורמטיבית מתפיסת אייכמן עד כניסתו לבית המשפט. משם מתחיל החלק השני, של הצגת הדמויות. הכל נבנה מחדש לתקופת הקורונה, והכנת הפסטיבל לדיגיטל, למצלמה. הקהל יכול להיות בבית או אצל חברים, ולראות את הכל דרך סטרימינג. זה תיאטרון למצלמה".

הכל נעשה בזמן קצר מאוד. "אנחנו עושים את זה תוך כדי הליכה. אני צריכה לתת הערות לא רק לשחקנים, אלא גם למצלמה. זה מעין ריקוד חדש שנוצר. הקורונה אילצה את כולנו לחשוב מחדש בראייה אחרת ורחבה הרבה יותר, וגם ביחס לתקציבים. איפה משקיעים ואיך נכון להשקיע לטווח הארוך? מה מהחידושים הוא אסטרטגי ויישאר לעתיד וכדאי להשקיע בו וגם, איך משלמים על כל זה? מי מממן?", וג'ולי מרחיב: "כל מה שהתרגלנו אליו, הראייה ההיררכית של האמנות, משתנה. עכשיו זה לא הקהל שבא אלינו, לראות אותנו. אנחנו צריכים למצוא את דרכנו לקהל באמצעות כלים חדשים שמומצאים עכשיו".

ואולי, מתוך הזמנים הקשים והרעים הללו, ייוולדו עולמות חדשים, אמנויות חדשות, דרכים חדשות להגיע לקהלים הקיימים ולקהלים חדשים. פסטיבל ישראל 2.0 והעולם שאחרי.

לפרטים נוספים אודות המופעים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק.

התחדשות והתרגשות

על יצירת המחול "לידת הפניקס"

מאת: אביבה רוזן

אנרגיות השתוללו שם, במופע השקיעה תחת כיפת השמיים ברחבת מרכז סוזן דלל. משהו אחר ויוצא דופן היה במופע שכבר צפיתי בו כמה פעמים. תחושת חופש ושחרור הורגשה ביתר שאת, גם מהרקדנים הנפלאים של ורטיגו, אחת מלהקות הבלט המשובחות ביותר בארץ, וגם מצד הצופים. אמנם ישבנו עטויים במסיכות האנטי קורונה שלנו, אך הלב רקד יחד עם הרקדנים. הייתה גם תחושה של היסטוריה מפעמת. ככלות הכל, מופע מחול ראשון שהועלה כאן בתקופת המגיפה הגדולה של דורנו. מופע שדרש אישורים אין ספור ועמד בסכנת ביטול בכל רגע שקדם להעלאתו. ובכל זאת נוע תנוע.

הרבה מלהקות המחול שלנו, כחול לבן, הן ייחודיות ואוונגרדיות ובעלות קול מאפיין משלהן, רבות מהן מוכרות ברחבי העולם ככאלה. ורטיגו אפילו תפסה את תשומת לבו של רקדן העל ברשניקוב, שהפך לאוהד מושבע. מתוך הרפרטואר של ורטיגו, אין ספק שהיצירה "לידת הפניקס" היא אחד הדובדבנים שבקצפת. יצירה שנועדה לביצוע בחוץ, מתחת לכיפת השמיים, מתחת למבנה גיאודזי שמורכב מבמבוק, עם מבחר אמנים מוכשרים, יש משהו מאוד אירוטי ביצירה הזאת. הרקדנים, כל אחד בנפרד, בזוגות וכולם יחד, יולדים את עצמם, את מהותם ואת מערכות היחסים ביניהם. מערכות יחסים של אהבה, של התקרבות, של התרחקות ושל יריבות.

מתוך היצירה "ורטיגו"
מתוך "לידת הפניקס" | צילום: אביבה רוזן

עוף החול, כידוע, נולד במיתולוגיה המצרית כעוף שמת ונולד מחדש מהאפר. פה הרקדנים נולדים מהחול הזרוע על הבמה, מתפלשים באדמה כמתוך בסיס החיים, כזרע שנובט ונוסק מעלה. גם היצירה הזאת היא כעוף החול. יצירה בת 16 שנה, שעלתה בשנת 2004, וממשיכה להתחדש וליצור את עצמה מחדש. בדומה לכך שעוף החול המשיך להתפתח במיתולוגיה היוונית, וקיבל גוונים נוספים של אמונות ויחסים בין האדם למקום ובין האדם לחברו, כך גם מעגל החיים בא לידי ביטוי בהשתלשלות היצירה. ההתפתחות של האדם, של תנועותיו והמרחב שלו, ניכרים בה היטב. היצירה מתחילה ברקדן אחד, אליו מצטרפים בהדרגה הרקדנים האחרים. מערכות היחסים שמתפתחות ביניהם כוללות ניואנסים דקים של התייחסות זה לזה.

היצירה על הבמה מקיימת מערכת יחסים מיוחדת גם עם הקהל. הבמה העגולה והצופים שיושבים מסביבה רואים לא רק את פני הרקדנים אלא בזמן שחלק מהצופים רואים את פניהם, הצופים שיושבים מהצד השני רואים אותם מהצד או מאחור. בניגוד למה שאנו רגילים לו כצופים, בניגוד לכוראוגרפיה קונבנציונאלית המכוונת להראות לקהל צד מסוים, בנקודת זמן מסוימת, הצופים מקבלים ביצירה של ורטיגו צדדים רבים. כמובן שאופן התצוגה הזה הוא דורשני מאוד גם מהכוריאוגרפית, נעה ורטהיים.

מתוך היצירה "לידת הפניקס"
מתוך "לידת הפניקס" | צילום: אביבה רוזן

גם קרבת הרקדנים וחלל המחול אל הצופים מכניסה אלמנט נוסף של צפייה שונה. הקהל יכול להרגיש את מרקם האדמה על הבמה ואפילו את זיעתם של הרקדנים. יש משהו בצבע האדום הארגמני של החול שמחזק את הנראות ויוצר הרמוניה עם תנועות המחול. הקונספט הבסיסי של עוף החול הנולד, מתעורר, מייצר תבניות ואינטראקציות, ולבסוף מת ונולד מחדש.

כמה מרענן לראות את לידת הפניקס, כאשר אנחנו נולדים מחדש מתוך עידן המגיפה, גם עם מסיכות שמגינות על דרכי הנשימה שלנו. בחירה מצוינת ומעוררת שמזכירה לנו שאנחנו בתהליך חברתי ואישי של לידה מחודשת מתוך המצב הקיומי ההזוי הזה אליו נקלענו, מצב שמשנה את תודעתנו ואת מערכות יחסינו עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. ממש כמו עוף החול.

לידת הפיניקס

להקת ורטיגו

כוריגואגרפיה: נועה ורטהיים

רעיון: עמוס סטמפל

רקדנים: מיכה עמוס, שון אולס, מריה סלבק, תומר נבות וגיל קרר

מוסיקה: רן בגנו

עיצוב במה: מושיק יוסיפוב

עיצוב תאורה: דני פישוף – מג'נטה

עיצוב תלבושות: בית הספר לעיצוב אמנויות הבמה בהנהלת רקפת לוי

הפקה בשיתוף פסטיבל המחולות כרמיאל

למועדים נוספים באתר האינטרנט של להקת ורטיגו – הקליקו על הלינק