באנו, צחקנו, התפעמנו

על ההצגה "טייבלה והשד"

מאת: אביבה רוזן

לפעמים יש בתיאטרון קלילות בלתי צפויה, מין סוג של מעוף. זוהי בהחלט סוג של חוויה שהתיישבה יפה עם חלק מהצרכים שלנו כאוהבי תיאטרון – לא לחשוב יותר מדי, לא לשקוע בניתוחים מעמיקים על טבע האדם, החברה והיקום, אלא לברוח מעט, לנוח, לצחוק ולשמוח. זה מורגש במיוחד בימים של אפטר-קורונה (שאני מקווה שאכן אנחנו נמצאים בהם ולא נופתע שוב לרעה). התיאטראות נפתחו והצופים זוכים שוב לטעום מן המתוק -מתוק הזה, שלפעמים הוא קצת מר אך עדיין מתוק ומלהיב. זהו הרגש שהתמסרתי אליו בהצגה הזאת.

את הסיפור, "טייבלה והשד שלה", כתב יצחק בשביס-זינגר, סופר גאוני, שכידוע זכה גם בפרס נובל לספרות. לבשביס-זינגר מקום מיוחד בארון הספרים היהודי. הוא כתב על יהודים בלי כחל וסרק, גילה לעיתים את הפנים המכוערות ואת היצרים האפלים, אך תמיד מתוך אהבה. יצירה זו אולי אינה מיצירותיו הגדולות והידועות, אך היא בהחלט נוגעת באותם נושאים מוכרים. החיים, לעיתים קטנים ועלובים, של יהודים בשטטל. היצרים, שלעתים קרובות משתלטים על האנשים המהוגנים או המנסים להיות כאלה, והמקומות שבני אדם יכולים להגיע אליהם בדרכם הרגשית.

מתוך ההצגה טייבלה והשד

עלילת ההצגה "טייבלה והשד", שעיבדה אל הבמה את הסיפור, עוסקת בטייבלה, אישה שנשאה לגבר שמסתבר שהוא הומוסקסואל וזונח אותה כעגונה. טייבלה משתוקקת לגבר. את התשוקה הזאת קולט עוזר המלמד האביון, שמשתוקק אליה. הוא משתמש בספר שקראה, על שדים, כדי להעמיד פני שד וכך להתקרב אליה, פיזית ורגשית. מסביבם רוחשת העיירה חיים, של תושביה ושל שדים שנקרים בדרכם ומנהלים את חיי התושבים.

בשביס-זינגר משתמש באמונה תפלה, אמונה בכוחם של שדים, כדי לנווט את העלילה. שירילי דשא, הבמאית, נעזרת בה אף היא כדי להמחיש את חייהם הדלים בחומר, אך עשירים בחיי הרגש, של הדמויות היהודיות בעיירה. בשימוש בשד הראשי כמספר המנווט את העלילה היא הופכת את הסיפור להומוריסטי וסטירי, מבלי לאבד את היכולת להעלות נושאים משמעותיים מחיי העיירה ומחייה של אישה המשתוקקת לגבר. הדלות, הבדידות, ההתחברות, הרכילאות, יכולת הקבלה והנתינה, הסתגלות למציאות שהיא אבן דרך בסיסית בחייו של יהודי בגולה. אמונה בכוחות שהם גדולים מאיתנו, האל או שדיו, פתחה פתח ליכולתו של היהודי להסתגל לחיים ששכניו עשו בהם מהפכות, וחוזר חלילה.

הדמויות חיות וססגוניות באישיותן וברגשותיהן, והקלילות בה הן נעות בין מצבים וסצינות מאפשרת לצופים לחוש, לצחוק וליהנות. כיף של תיאטרון.

טייבלה והשד

תיאטרון החאן

על פי סיפור מאת יצחק בשביס-זינגר

מחזה ופזמונים: רוני סיני

בימוי: שירילי דשא

שחקנים: יהויכין פרידלנדר, עפר גרינברג, ישראל פניאל, שחר נץ, נטלי אליעזרב, סוזנה פפיאן, ויטלי פרידלנד, איתי שור

מוסיקה מקורית: ליאור רונן

תפאורה: פרידה קלפהולץ-אברהמי

תלבושות: לימור הרשקו

תאורה: רוני כהן

תנועה: אריאל נ. וולף

הדרכה קולית: ריקי בוגטין

הצילום בכתבה: יעל אילן

מועדים קרובים:

15/6/21 20:30.

16/6/21 11:30, 20:30

אדם נושא את הוריו

על ההצגה סיפור על אהבה וחושך

מאת: אביבה רוזן

עמוס עוז. יוצר גאון שנתון כיום במחלוקת גדולה, לאחר חשיפתה של בתו, גליה עוז, בנוגע להתעללות שספגה על ידו בצעירותה. יש כאלה שאפילו מוכנים לפסול את יצירתו לאור חשיפת הפרקים החדשים בחייו. אני מאלה שטוענים שאין אדם מושלם וחף מחסרונות. לדעתי, דווקא יוצרים גדולים שיוצרים יצירות גדולות, נושאים עמם טראומות ויצרים אפלים וקונפליקטואליים, שלולא הם, לא היו מסוגלים לכתוב כך על מורכבות ועומק טבע האדם.

ביצירות גדולות באמת יש תמיד עוד זווית ראייה, עוד משהו שלא ראינו קודם, עוד משהו שלא שמנו עליו את הדגש, שמשנה את צורת ההתבוננות שלנו על העולם. בכל קריאה או צפייה נוספת ביצירה טובה שמבוססת על היצירה האלמותית של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", יש זווית כזאת. היוצר על בסיס היצירה הזאת, שמוצא עוד זווית כזאת להדגישה, המעוררת עניין ומחשבה, וגם דמעה פה ושם, יצליח. לא שאפשר רק להצליח. אפשר גם להיכשל בגדול. פה, לשמחתנו, אנחנו עוסקים במקרה הראשון. היוצרת והבמאית איה קפלן מצאה לנכון לעסוק בפן מעניין ביצירה, שטרם נבחן לעומק – אדם נושא עמו את הוריו.

סיפור על אהבה וחושך. צילום: יעל אילן

לפי דבריו של עוז, המופיעים על גב תוכניית ההצגה: "ילוד אישה נושא על שכמו את הוריו. לא כל שכמו. בחובו. כל חייו חייב לשאתם, אותם ואת כל צבאם, הוריהם, הורי הוריהם, בובה רוסית מעוברת עד דור אחרון… לילה לילה חולק את ערשו עם אביו ואת יצועו עם אמו עד הוא יומו". מוטיב זה, מופיע בכמה מיצירותיו של עוז והוא קשור בקשר גורדי עם הביוגרפיה שלו, הביוגרפיה שאנחנו למדים מהיצירה עליה מבוססת ההצגה שלפנינו.

יש משהו מציצני בהצגה הזאת. עוז, בעזרתה של קפלן, פתחו לנו חור מתאים כדי להתעמק בילדותו, במערכת היחסים המורכבת בינו לבין הוריו, בינם לבין עצמם ובין הדורות הקודמים להם, חיים ומתים. כל כך הרבה נושאים חשובים ומהותיים לכל ישראלי ויהודי באשר הוא מציפים אותנו. התמודדות עם זכר הגלות והשואה, הקמת המדינה, מלחמת העצמאות, ניסיונות התבססות חברתית, משפחתית וכלכלית של העולים שזה מקרוב באו, תוך כדי ניסיונות להגשמת השאיפות האישיות והתמודדות עם קשיים רגשיים.

כל אלה הם מציאות חייו המורכבת של הילד עמוס. התמודדות עם מלחמות חיצוניות ופנימיות בנפשם המסוכסכת של הוריו ועם הנורא מכל, נטישתה הנוראה של האם הגדולה מהחיים. קפלן מטיבה להביא במחזה ובבימוי את הילד היפה, המוכשר, שנופל קורבן לסכסוכים בנפש הוריו אך גם מועשר על ידי הכישורים והשאיפות האינטלקטואליים והיצירתיים שלהם. סיפור חייו של עמוס הילד בתוך סיפור חייו של עמוס המבוגר, האיש בן השישים שמנסה לכתוב על חייו ומתקשה להביא את הסיפור לידי סיום, כי איננו מבין את המעשה הנורא של אמו, ובעיקר, איך יכלה לנטוש אותו כך.

צילום: יעל אילן

הסיפור על הסיפור שנכתב על כל הדברים המורכבים הללו מאפשר בניית קומה נוספת ביצירה המתפתחת לעינינו על הבמה. כל אלו, מאפשרים את ראיית הקשר הישיר בין נפשו של עמוס הילד ועמוס המבוגר. המשחק של שניהם, עמוס הילד (יונתן בר-אור בהצגה בה אני חזיתי), ויהויכין פרידלנדר שמשחק את עמוס בן השישים, שובה לב ומרתק. גם משחקם המצוין של השחקנים האחרים בקאסט משרת היטב את התפתחות ההצגה.

לא פשוט להראות את כל השלבים המשמעותיים בבניית המדינה החדשה, אך השילוב בין הבימוי המדויק והעדין של קפלן, התפאורה הנפלאה של אדם קלר, והמוסיקה המפעימה של דורי פרנס יצרו כאן עדות שמתמודדת היטב עם האתגר המורכב הזה. זהו ממתק תיאטרוני שמצליח לגעת, לרגש ולכבוש את הלב.

סיפור על אהבה וחושך

תיאטרון החאן

על פי פרקים מספרו של עמוס עוז

עיבוד ובימוי: איה קפלן

דרמטורגיה: שחר פנקס

בהשתתפות: אודליה מורה-מטלון, יואב היימן, תמר אלקן מאושר, יונתן בר אור/פטר קנולר, אריה צ'רנר, יהויכין פרידלנדר, ויטלי פרידלנד, כרמית מסילתי.

תפאורה: אדם קלר

תלבושות: סבטלנה ברגר

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: דורי פרנס

תנועה: עמית זמיר

וידאו ארט: גיא רומם, סטודיו Insight

מועדים קרובים:

21/3/21, 21:00, בית ציוני אמריקה, תל אביב.

22/3/21, 18:00 ו-21:00, בית ציוני אמריקה, תל אביב.

למועדים ופרטים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון "החאן" – הקליקו על הלינק

קומדיה של טעויות (ואלתורים)

על ההצגה "יתוש בראש"

מאת: שרון וגדי ויסברט

שרון: אז בקשר להצגה יתוש בראש, נראה לי שזו אחת ההצגות היותר טובות שראיתי בתיאטרון "החאן",  באופן כללי. מבחינת מחזה זו קומדיה של טעויות, ההצגה משתמשת בהרבה כלים של קומדיה דל'ארטה, בייחוד בכל הנוגע לדמויות ולעלילה. יש הרבה הסתבכויות סביב נושא המי בגד במי ולמה. אבל דמויות אחרות דווקא הגיעו מכיוון הטלנובלה וקומדיות המשפחה האמריקאית. זה יוצר שעטנז משחקי מעניין, אבל מאידך, זה יוצר פער – כמה דמויות הן משמעותית פחות צבעוניות ומעניינות מאחרות.

גדי: תיאור בהחלט מדויק ממעוף הציפור. לפני שניכנס לפרטים אני חושב שראוי לציין שספציפית את ההצגה שאנחנו ראינו, אף אחד, לא הקהל ולא צוות התיאטרון, לא ישכח אף פעם. לנצח זו תהיה "ההצגה שבה הדלת של המלון נשברה". בלי ליפול לספוילרים, נגיד רק שהשחקנים הוותיקים של תיאטרון החאן, ובראשם ניר רון הנהדר, התמודדו בצורה פשוט נהדרת עם תקלה מהסוג שקורה לפעמים בתיאטרון, והפכו את הערב המסוים הזה לבלתי נשכח. ועכשיו בכל זאת, קצת עלילה אולי. איך היית מתקצרת את ההצגה לציוץ בטוויטר?

שרון: אשה החושדת שבעלה בוגד בה מניעה תכנית לתפיסת הבעל שמשתבשת ללא היכר.

גדי: יפה. והחשד הזה הוא ה"יתוש בראש" שבכותרת, אבל גם הוא תוצאה של "יתוש בראש" אחר, מוקדם יותר.

שרון: אתה מנסה לרמוז משהו?

גדי: בואי נשאיר את הזוגיות שלנו מחוץ לביקורת. עכשיו תגידי לי, כאישה במאה ה-21, זה לא קצת מיושן לעשות הצגה על בני זוג שבוגדים זה בזו?

שרון: מיושן או קלסיקה? זו תמיד השאלה. היה בעייתי בעיני שלא רק שהיחס בין הנשים לגברים היה 2:1, הנשים גם היו ממש פחות מעניינות ככלל מהגברים – הן לא הורשו להיות פגומות כדמויות. למעשה, דמויות הנשים שיחקו קומדיה משפחתית בואכה טלנובלה והגברים שיחקו קומדיה דל'ארטה, להוציא המשרתת שהיתה קצת קולומבינה. נושא הבגידות הוא פועל יוצא, ולהחזיק גבר קצר נחשב בתור הפעולה העיקרית של האישה.

יתוש בראש - יעל אילן

יתוש בראש | צילום: יעל אילן

גדי: אין ספק שהגברים שבקאסט עפים על התפקידים שלהם, במיוחד ארז שפריר בתפקיד כפול נהדר, ניר רון ויהויכין פרידלנדר שתמיד עושים כיף על הבמה, יוסי עיני כספרדי חריף עם כל התוספות, ואיתי שור בתפקיד שגונב את ההצגה בכל רגע שהוא על הבמה. אני מודה שבתחילת ההצגה זזתי באי נוחות בכיסא, הרגשתי שזו הולכת להיות קומדיה עממית שרק בגלל שהיא נכתבה לפני מאתיים שנה מתייחסים אליה כקלסיקה. אבל ככל שההצגה התקדמה, הדמויות המעולות, התפאורה האפקטיבית (שעוצבה על ידי סבטלנה ברגר) והאנרגיה, בעיקר האנרגיה, כבשו אותי.

שרון: אני חייבת לציין שהתסבוכת העלילתית הייתה קצת יוצאת דופן – טיפה יותר מסורבלת מהרגיל אבל גם הרבה פחות צפויה מראש. היו המון רגעים שהופתעתי (מעבר לרגע של הדלת שהיה צריך לעקור מהמקום, שאז הבנתי כמה ניר רון הוא מאלתר מעולה). והאנרגיה היתה ללא ספק הגבוהה ביותר שראיתי בחאן. היה מאוד ברור שכיף לשחקנים, ומבחינתי זה ממש העיקר.

גדי: נקודה מעניינת מבחינת המחזה. הוא אכן ישן אבל לא בן 200 אלא בן 110, ולכן העלילה לא מתרחשת בבית של עשירים חסרי עבודה, אלא בביתו המפואר של סוכן ביטוח שעובד קשה לפרנסתו.

שרון: אם כי זה עובד בדיוק אותו דבר,  מבחינת המעמדות.

גדי: כן, כן, לגמרי, אולי עם קצת יותר סימפטיה לבעל הבית.

שרון: אז בשורה התחתונה, אהבנו, כן?

גדי:  כן, בהחלט, אבל עכשיו בא לי לראות הצגה קצת יותר עכשווית.

שרון: אין בעיה, אוטוטו יש מסיבת ט"ו בשבט בגן של הקטנה, נראה לי שהם עושים את העץ הנדיב

גדי: קלאסי.

 

יתוש בראש

תיאטרון החאן

מחזה: ז'ורז' פיירו

נוסח עברי: ניסים אלוני

בימוי: אודי בן משה

משתתפים: אור לומברוזו, איתי שור, ארז שפריר, דוד בן זאב, יואב היימן, ויטלי פרידלנד, יהויכין פרידלנדר, יוסי עיני, יעל מור, כרמית מסילתי-קפלן, ניר רון, סוזנה פפיאן.

עיצוב תפאורה: סבטלנה ברגר

עיצוב תלבושות: אורן דר

עיצוב תאורה: רוני כהן

מועדים נוספים:

9-10/2/2020 | 20:30

9-10/3/2020 | 20:30