"הייתי שמחה להציג שוב את המחזמר"

ראיון עם הזמרת והשחקנית שלומית אהרון

לרגל חגיגות 32 השנים להפקה הישראלית הראשונה של המחזמר "אחים בדם"

מאת: דנה שוכמכר

המחזמר המצליח "אחים בדם", מאת וילי ראסל, מבוסס על הנובלה "האחים קורסיקאן" מאת אלכסנדר דיומא. ההפקה עלתה לראשונה בשנת 1983 בווסט אנד שבלונדון, תפסה תאוצה ופופולריות תוך זמן קצר, ואף זכתה בפרס על שם לורנס אוליבייה.

היצירה מגוללת את סיפורם הטרגי של זוג תאומים אשר הופרדו בלידתם וגדלו בסביבות שונות – אח אחד גדל להיות יועץ, בוגר קיימברידג', בעוד האח האחר מובטל ובילה שנים רבות בכלא. השניים נפגשים בדרך לא דרך, נעשים חברים טובים, מתאהבים באותה בחורה, ולבסוף, מוצאים את מותם ביחד. במקביל לעלילת התאומים, היצירה מציגה גם את עלילת אימהותיהם. גברת ג'ונסטון המתגוררת עם ילדיה בליברפול ומתחילה לעבוד בתור מנקה אצל הזוג ליונס. היא מתקשה לעמוד בחשבונות השוטפים של ביתה ומשפחתה, דבר העומד למבחן נוסף לאחר שהיא מגלה שהיא בהריון, אך אין לה אפשרות לגדל את התאומים. מאחר שגברת ליונס רוצה ילד, אך אינה מצליחה לעשות זאת בכוחות עצמה, היא מציעה לגברת ג'ונסטון למסור לה את אחד התינוקות. בכך, מתחיל מסע פתלתל ומסועף, בו הילדים גדלים בסביבות שונות, האימהות מנסות להתרחק זו מזו, ולבסוף התאומים מוצאים את הדרך אחד לשני, באופן טרגי במיוחד.

בשנת 1989, ההצגה עלתה לראשונה בישראל, בשיתוף תיאטרון הקאמרי. צוות השחקנים כלל את שלומית אהרון, שרי צוריאל, אלון אבוטבול, מאיר סוויסה, יובל דור ועמי מנדלמן. מאז, ההצגה עלתה מספר פעמים על במות התיאטרון בארץ, בין היתר בבית צבי ובבית ליסין. 32 שנה לאחר שההצגה הועלתה לראשונה על הבמה הישראלית, בחרנו במרתה לחגוג את המאורע בראיון עם שלומית אהרון, שגילמה את גברת ג'ונסטון, ובראיון עם שרי צוריאל, שגילמה את גב' ליונס, ואשר יתפרסם בימים הקרובים.

מאז "אחים בדם", שלומית אהרון לא השתתפה במחזמר באותו סדר גודל כפי אלו שהשתתפה בהם בשנות השמונים. בימים אלו, היא חוזרת לתיאטרון ומגלמת את דמותה של רחל מרכוס, רעייתו של נתן אלתרמן, בהצגה "עוד חוזר הניגון" בתיאטרון הבימה. לרגל המחזמר שהיה, וכן, גם לכבוד המחזמר שהנו, שוחחתי עמה על הצלחת "אחים בדם", העבודה על הדמויות, למה סירבה בתחילה לגלם את דמותה של גברת ג'ונסטון ואיך זה מרגיש לחזור לבמת התיאטרון?

למה לדעתך "אחים בדם" נחשב למחזמר מצליח?

"המחזמר כולל את כל המרכיבים הנחוצים להצלחה. יש בו גם דרמה, גם קומדיה וגם אפשרות להציג את הדמויות לאורך השנים. הקהל עובר את המסע הזה ביחד עם הדמויות עד לסוף הטרגי – מותם של שני האחים. המוסיקה המצוינת תרמה להצלחה של המחזמר, היא מהווה עוד שחקן בהצגה ויוצרת עולם שלם לתוכו נכנסים הצופים. בנוסף, אי אפשר להתעלם מנושא המעמדות שהיה מאוד משמעותי באנגליה ובא לידי ביטוי במחזה.

את היית כוכבת גדולה ומוכרת  באותן שנים, איך הגעת להפקה של "אחים בדם"?

"התחלתי את דרכי המוסיקלית בגיל 16 בבית הספר לאמנויות רננים, שם הופעתי ביחד עם יגאל בשן זכרו לברכה, היינו צמד בשם "יגאל ושלומית" ושרנו חומרים מקוריים. המשכתי ללהקת פיקוד מרכז בניצוחו של גנדי, שם קיבלתי את הסולו הראשון שלי – "יש לי אהוב בסיירת חרוב". בשנת 1975 הצטרפתי לשלישיית "אף אוזן וגרון", עם עמי מנדלמן, קיקי רוטשטיין ויובל דור, ביחד הפכנו ללהקת "הכל עובר חביבי".

לפני "אחים בדם" גילמתי את אפונין במחזמר "עלובי החיים" בשנת 1987 בתיאטרון הקאמרי לצידו של דודו פישר, כך שעולם מחזות הזמר לא היה זר לי, וראיתי לנכון להמשיך את המסלול הזה. הבחירה במחזמר "אחים בדם" לא הייתה פשוטה לי. קיקי רוטשטיין, האמרגן שלי, הציע להציג את המחזמר וטסתי ללונדון לצפות בו."

גברת ג'ונסטון הייתה אישה קשת יום שעשתה מעשה מהפכני וויתרה על אחד מילדיה, את מסוגלת להבין את הבחירה שלה?

"תראי, אני לא נוהגת לשפוט את הדמויות אותן אני מגלמת. לכן, כאשר ראיתי את הטקסט של המחזמר היה בי קושי גדול. חשבתי לעצמי, איך אני בתור אם צעירה לשני ילדים קטנים יכולה להיכנס לדמות שלה? בתור שלומית, לא הייתי מעלה על דעתי לוותר על אחד הילדים שלי, איך אפשר לעשות זאת? אבל אחרי שהנחתי את הקושי שלי בצד, ניסיתי להבין את המניעים שלה, להבין כיצד היא הגיעה להחלטה הזאת ולא לראות אותה מהמקום שלי אלא לתת לה את המקום שלה, רק כך יכולתי לעלות על הבמה ערב ערב ולגלם את דמותה. אני חושבת שיש חשיבות גדולה ביותר לעשות את ההפרדה הזאת בין הדמות לבין האני הפרטי, אחרת קשה מאוד להמשיך להגיע לתיאטרון. בסופו של דבר אפשר להישאב לתוך העולם הזה של הדמויות וזה עלול להיות מסוכן."

כשאת מביטה היום על השחקנית הצעירה ההיא, מה את רואה?

"אני רואה שחקנית חוקרת ומבצעת שיש בה רצון גדול ללמוד ולהתפתח. לדמות של גברת ג'ונסטון הבאתי בשעתו את ניסיון החיים שלי, אני דור שני לשואה, הגעתי מבית בו אמא הייתה זמרת אופרה, שחקנית בתיאטרון יידיש. אבי נפטר כאשר הייתי בת 17, גדלנו בבית שהיו בו הרבה שתיקות, לא דיברו על העבר, היו סודות. לתפקיד של גברת ג'ונסטון הבאתי את העולם הזה, עולם בו הנסתר גדול יותר ממה שיודעים.

בגיל 17 אבי נפטר במפתיע ממחלה ולאחר מותו שיניתי שם משפחתי המקורי דביניק, לשמו הפרטי של אבי, אהרון. כשהוא נפטר היה בי עצב גדול, מצאתי את עצמי נשארת עם אמא שלה והחיים היו מורכבים הן מבחינה רגשית והן מבחינה כלכלית. למרות העצב שהיה קיים בי, מצאתי את עצמי נלחמת על חיי ובוחרת לברוא את החיים מחדש."

המחזמר תורגם על ידי אהוד מנור, את יכולה לספר על העבודה על מחזה מתורגם ולא מקורי?

"התרגום של אהוד מנור זכרו לברכה נפלא בעיני. אני זוכרת את עצמי מגיעה להצגה ומאוד שלמה עם הטקסט, עם האופן בו הטקסט מתיישב בפה בצורה כל כך מדויקת. כך, גם לגבי התרגום של השירים, שהיה נפלא. חשתי התרגשות גדולה וכבוד גדול לשיר את התרגומים הנפלאים שלו.

בשום שלב לא חשתי שהטקסט לא נכון ולא מדויק, אלא בדיוק להפך – הכל היה כל כך מדויק ונכון, מה שהפך את העבודה על המחזה למהנה במיוחד. הייתי שמחה אילו הייתה אפשרות להציג שוב את המחזמר, אני מרגישה שיש לי עוד רבדים ועומקים להביא לדמותה של גברת ג'ונסטון."

קראתי שכריס בונד הבמאי האמין שצריך לכלול אינטואיציה במסגרת עבודה על המחזה, את יכולה לפרט מה זה כלל?

"כן, אני זוכרת שהוא ביקש ממני להתכופף ולהתחיל לשפשף את הבמה אשר נדמתה לרצפה של הבית של גברת ג'ונסטון. הפעולה הזאת כל כך שונה מהאופן בו אנשים מנקים את הבית שלהם, היה בזה המון כאב, צער וקושי.

אני זוכרת את העבודה הפיזית על הדמות שלה הרבה יותר בהשוואה לעבודה החיצונית שנדרשה ממני לעשות. עצם העובדה שמצאתי את עצמי מתכופפת באולם נגה ומשפשפת את הרצפה פתאום חיבר אותי עם הקושי של הדמות, פתאום יכולתי להבין את מסלול החיים שלה ואת הבחירות שלה."

איך היה להיות עם חברי "הכל עובר חביבי" על במת התיאטרון?

"יובל דור, בן זוגי לשעבר ואבי ילדיי טליה ודניאל, גילם את המספר. עמי מנדלמן גילם את מר ליונס העשיר. כל אחד היה מרוכז בדמות שלו וביחד יצרנו את השלם, את ההפקה שהייתה מוקפדת ומדויקת מאוד. בלהקה "הכל עובר חביבי" היו לנו לעיתים התנגשויות כי כל אחד משך לכיוון אחר, במקרה של "אחים בדם" היינו שחקנים בהפקה משותפת והעבודה איתם הייתה נהדרת.

איך את מרגישה לחזור כעת לתיאטרון, אחרי כל כך הרבה שנים?

"התרגשות גדולה. אני מרגישה בתיאטרון הבימה כמו בבית. יש לי מפגש מחודש עם ריקי גל- שתינו השתתפנו בעבר במחזמר עלובי החיים ואני נהנית מאוד מהמפגש המחודש עם הזמרת הנפלאה הזאת. את תפקיד רחל מרכוס אני חולקת עם השחקנית מאיה מעוז. שחקנית דרמטית מופלאה. היא רחל הצעירה ואני הבוגרת. אני שואבת מהעוצמות שלה לגילום התפקיד המשותף שלנו.

בתחילת דרכי בגיל 16 תמיד חלמתי לשחק בתיאטרון, יותר נכון לשלב בין הכישורים שלי שירה ומשחק ואני מרגישה שיש לי כאן מתנה והזדמנות אדירה לעשות את זה. זאת, לצד ההופעות המחודשות של "הכל עובר חביבי", הופעות עם 3 הטנורים והמופע "תקליט עברי", בהפקתו ועיבודו של גלעד אפרת."  

בלונדון הייאוש לא יותר נוח

על מצב התיאטרון בעולם

והפעם – הווסט אנד ושות'

מאת: דנה שוכמכר

במשך שנים רבות הורגלנו לחשוב כי הייאוש בלונדון נוח יותר בהשוואה לחיים בארץ, בטח בתחום התרבות והתיאטרון. אבל, וירוס הקורונה טרף את הקלפים והראה כי בכל הנוגע לייאוש – כולם שווים. בשעה בה התיאטראות בישראל סגורים ואין אופק לפתיחתם, השחקנים ויוצרי התיאטרון נאלצים למצוא את עצמם עוסקים בתחומים אחרים, זמניים, ונאבקים לפתיחת התיאטראות.

בגלל שהוירוס גרם לכל מדינה להגיב אחרת, ולהתמודד עם המגפה בטקטיקות אחרות, התיאטראות ברחבי העולם מתמודדים עם המצב בדרכים שונות, לפי המתווים וסדרי העדיפויות המקומיים. בכדי לראות מה קורה בתיאטרון העולמי ואיך התיאטרון ממשיך להתקיים ולהחזיק את הראש מעל המים, יצאתי למסע בין תיאטראות בערים שונות בעולם. תחנה ראשונה – לונדון.  

מגיפת הקורונה הפכה את התיאטרון לבלתי אפשרי

כאשר המסך ירד על במות ברודווי, היה זה סימן לבאות בכל הקשור לתיאטראות בלונדון. רבים מהם נאלצו לסגור את השערים לאחר שהממשלה בלונדון המליצה להימנע ממפגשים הכוללים קהל רב. הנחיה זו, שהתחילה בתור המלצה בלבד ולא בתור הוראה ממשלתית, הפכה את התיאטרון למקום מפגש לא רצוי ואף מסוכן. צופים רבים נאלצו להישאר בביתם.

אם הצופים חוו טלטלה קשה בשל חוסר האפשרות ליהנות מצפייה בהצגות תיאטרון, היוצרים והאמנים, על הבמה ומאחורי הקלעים, קיבלו מכה אקוטית ודרמטית פי כמה וכמה. ביום אחד התהפך עליהם כל עולמם והם הוצאו לחל"ת, רבים באמצע פרויקטים שהיו עתידיים לעלות בבכורה, אחרים באמצע הצגות רצות. כידוע, העבודה בתיאטרון אינה עוד עבודה אלא ממש דרך חיים ולכן הוראה לסגור את התיאטראות היוותה מהלומה של ממש עבור יוצרים רבים אשר מצאו עצמם עומדים מול מסך סגור ללא אופק לפתיחתו.

Sondheim Theatre – הבית של עלובי החיים

הדלתות של Sondheim Theatre, אשר היה הבית של המחזמר המצליח "עלובי החיים" סגורות. המחזמר, אשר נחשב לאחד ממחזות הזמר הפופולריים ביותר בכל הזמנים, הציג בלונדון החל משנת 1985. שעריו היו פתוחים לאורך ימות השנה, פרט לחגים ואירועים משמעותיים. בשל התפרצות הקורונה, דלתות התיאטרון נסגרו על סוגר ובריח, והן יישארו סגורות לפחות עד לחג הפסחא, באיזור חודש מרץ 2021. כמה מטרים מרחבת התיאטרון חונה שורה של אופנועים, חבורת גברים חסרי בית נמצאים בסמוך למקום, על אוהליהם וחפציהם. תמונה זו לא היתה עולה בחשבון בעבר, כאשר הצופים צבאו על דלתותיו.

התחזית מפי ג'וליאן בירד', מפיק בכיר של פרסי אוליבייה ומנכ”ל אגודת תיאטרון לונדון, נשמעת קודרת. לדבריו, 70% מהתיאטראות צפויים להכריז על פשיטת רגל עד סוף השנה, אלא אם ייתכן שינוי בתמיכה הממשלתית. נכון להיום, מועסקים בתעשיית התיאטרון בלונדון 290 אלף אנשים, הכוללים שחקנים, במאים, מעצבי תלבושות, אנשי סאונד ועוד אשר העתיד שלהם אינו ברור עוד. גם אגודת תיאטרון לונדון (Society of London Theatre), הפועלת לספק תמיכה לאמנים אשר נקלעו לקשיים בשל הקורונה, ציינה כי המגמה הנוכחית אינה מנבאת טובות, אך היא מקווה שהתיאטראות יפתחו מחדש בקרוב.

כאשר נודע לי כי ההצגה לא עומדת להתקיים, זה היה שוק

בשיחה עם שחר שאמי, המייסד של "הקברט היהודי" בלונדון, ניסיתי להבין עוד בנוגע להשפעה של הקורונה מבחינת העבודה בתיאטרון וחווית הצפייה. "מבחינת הפקה", אמר שמאי ממקום מושבו בלונדון, "לא היינו באמצע הפקה מסוימת ונאלצנו כמו שאר התיאטראות להפסיק את הפעילות של הקברט היהודי. לגבי השחקנים שלנו, אצל כל אחד מהם הסיפור קצת שונה ומורכב – חלקם נאלצו למצוא עבודות זמניות ומשרות אדמיניסטרטיביות, לקחת על עצמם משרות הוראה של תיאטרון בשל סגירת התיאטראות וחוסר הוודאות לגבי ההופעה הבאה. עם זאת, אנחנו בתיאטרון מקפידים לא לנוח לרגע אלא ללמוד ולהתפתח בכל זמן נתון, לנצל את התקופה הזאת על מנת להפוך ליוצרים משמעותיים וטובים יותר. באשר אלי, אני מוצא את עצמי כותב יותר מאי פעם".

שחר שמאי. צילום: Nick Gregan

"בתור צופה", אומר שמאי, "הוזמנתי לצפות בהצגה "מרי פופינס" של The National Theatre בדיוק ביום בו נסגרו כל התיאטראות. באותו היום לא חשתי בטוב והעדפתי להישאר בבית, אבל חברים שלי שהגיעו לתיאטרון שמעו את הבשורה הקשה כי ההצגה לא עומדת להתקיים. זה היה שוק נורא לכולם. באשר לפתיחת התיאטראות, התיאטראות בלונדון מנסים להתארגן לקראת פתיחה מחודשת על כל המשמעות הנלווית לכך מבחינת התקופה – הקפדה על מרחק, הקפדה על אמצעי זהירות וחיטוי של האולמות. מי שישרוד את הטירוף הזה, יחזור לשוק חזק יותר , מוכשר יותר ועם המון רצון לבטא את המשבר בדרכים אומנותיות – אני מחכה בקוצר רוח ליום שזה יקרה." 

לדבריו של שמאי, בזמן האחרון ניתן לראות יותר ויותר תיאטראות עוברים למסך הביתי, כמו למשל תיאטרון Young Vic בו הועלו הפקות בחדר שאינו במה וללא תאורה. יותר ויותר הפקות מועלות כיום לאינטרנט ודברים ממשיכים להיווצר, אבל עדיין כולם מייחלים ליום בו התעשייה תחזור להתקיים כמו כבעבר, כך ממשיך שמאי.

מה צופן העתיד? The National Theatre עובר למסך הביתי

לפני כמה שבועות, התקבלה בשורה משמחת מטעם The National Theatre בלונדון אשר הודיע על פתיחה מחודשת של התיאטראות בהתאם לכללי הריחוק החברתי. עם זאת, לאור התלקחות מחודשת של הוירוס וההגבלות שמוטלות על הציבור האנגלי, ניסיונות התיאטראות לפתוח את האולמות בהתאם להנחיות כשלו, בייחוד בשל המוטציה הבריטית שניכר שגרמה לסגר נוסף, ביטול חגיגות חג מולד המוניות והסתגרות בבתים מול האח והאשוח. עולם הבמה מנסה להמשיך את דרכו באמצעות המסך הביתי, זאת מתוך הבנה כי נכון לעכשיו, זה העתיד. עם זאת, הגעת החיסון ומבצעי ההתחסנות המקיפים בהחלט מעודדים ומחזקים את האופטימיות הזהירה כי בעוד כמה חודשים הצופים יוכלו לחזור לאולמות התיאטרון.