"עברתי מסע פנימי מרתק בעקבות התפקיד"

ראיון עם הזמרת והשחקנית שרי צוריאל

לרגל 32 השנים להעלאת ההפקה הישראלית (הראשונה) של המחזמר "אחים בדם"

מאת: דנה שוכמכר

32 שנה לאחר שהמחזמר המצליח "אחים בדם" הועלה לראשונה בישראל, בשיתוף תיאטרון הקאמרי, שוחחתי עם השחקנית והזמרת שרי צוריאל, אשר גילמה את גב' ליונס, כדי לנסות להבין מה היה סוד הקסם וההצלחה של ההפקה.  

המחזמר זכה בפרס אוליבייה – את יכולה לנסות להסביר את סוד ההצלחה שלו?

"המחזה מספר סיפור שיש בו גם טרגדיה, גם סיפור שמסופר דרך נקודות זמן בחיים של הדמויות החל בילדות ועד הבגרות, זה מרתק לראות כיצד דמויות מתפתחות ככל שעובר הזמן וכמובן המוסיקה המצוינת. העלילה רבת תהפוכות עם עליות וירידות, אהבות ושנאות, יש בו את כל המרכיבים הנכונים להצלחה.

אני חושבת שאחת הסיבות שהמחזמר זכה להצלחה כל כך גדולה באנגליה זה בשל ענייני המעמדות שם, זה נמצא כל הזמן בסדר היום שלהם, הם מרבים לעסוק באיזה מעמד אתה. הנושא של מעמד חברתי מאוד משמעותי והמעטפת של מחזה ושירים עבדה מצוין.  

אני זוכרת שהייתי מאוד נרגשת בכל ערב בשיר הפתיחה הפותח את המחזה – לא יכול להיות. הרגע הזה בו אנחנו שרים את שיר הפתיחה, יוצאים מהבמה ומתחילים את המערכה הראשונה, זה היה עבורי רגע בלתי נשכח."

כשאת מביטה היום על ההפקה בישראל, 32 שנים לאחר שעלתה, את יכולה להסביר מדוע היא הצליחה כל כך בארץ?

"אני חושבת שהשירים והביצועים עומדים במבחן הזמן, היה לנו קאסט נהדר והיחסים שלי עם שלומית אהרון (שגילמה את גברת ג'ונסטון. ד.ש) היו מצוינים. את התלבושות של ההפקה הביאו לנו מלונדון, הכל היה מוקפד מאוד. העבודה עם שלומית אהרון כללה הוראות בימוי של הבמאי כריס בונד. את בן זוגי בהפקה גילם עמי מנדלמן ועבדנו על מערכת יחסים בין בני זוג על מנת שזה יראה אמיתי. ככל שעבר הזמן  ההפקה הפכה לשלאגר, קהל רב הגיע לצפות בנו בסינרמה. מה שקטע את ההצלחה ההיסטרית שלנו הייתה מלחמת המפרץ בתחילת שנות התשעים.

את היית כוכבת גדולה ומוכרת  באותן שנים, איך הגעת להפקה של אחים בדם?

"אני שיחקתי בתיאטרון כל השנים. בשנת 1988, שנה בדיוק לפני "אחים בדם", שיחקתי בתיאטרון החאן בהצגה "צד בצד" מאת סטיבן זונדהיים בהשתתפות אלי גורנשטיין, גיל אלון ואלקי ג'ייקובס בתרגום של דן אלמגור ובבימוי של עמית גזית.

שרי צוריאל. צילום: ניר קידר

במקרה הזה של "אחים בדם", הזמינו אותי לאודישן כי ההפקה רצתה משתתפים מוכרים והם ידעו שיש לי יכולות שירה ומשחק. אמרו לי שאני עומדת לגלם אישה עשירה והכנתי באודישן שיר של זונדהיים, "The Ladies Who Lunch" – השיר עוסק בכל אותן נשים מהמעמד הגבוה  שעסוקות בלעבור מהשקה להשקה ובעצם השיר אומר שאין להן כלום מתחת לכל העושר הזה. ברגע בו סיימתי את השיר, כריס בונד, הבמאי, הדריך אותי כבר הלכה למעשה לגבי התפקיד עצמו של גברת ליונס ובאותו הרגע הבנתי שקיבלתי את התפקיד.

גברת ליונס הייתה אישה מורכבת, שנסיבות חייה גרמו לה לפעול באופן לא קונבנציונאלי. תוכלי לספר איך עבדת על הדמות?

"הבמאי אמר 'מה שאנחנו רואים בשיר ששרת עכשיו, זה את הבעייתיות שיש לאותן נשים, יש להן בעיה נפשית חמורה'. אני רוצה שתשירי את השיר ששרת עכשיו בתור אישה משוגעת, מטורפת. הדבר הראשון שהייתי צריכה לחפש בדמות שלה זה את התשוקה להיות אמא. באותה תקופה הייתי גרושה ללא ילדים, הייתי בסוף שנות השלושים לחיי ועוד לא הפכתי לאם. האימהות לא בערה בי באופן אישי, לא הייתה בי תשוקה לילד באותה התקופה, אז נאלצתי לחפש את התשוקה לטובת התפקיד.

הייתי צריכה לחפש במקומות בתוך עצמי מהיכן נובעת התשוקה של גברת ליונס ומצאתי את התשובה בעובדה שעוד לא היה לי ילד ואני לא יודעת אם יהיה לי אי פעם ילד יום אחד, עברתי מסע פנימי מרתק בעקבות התפקיד הזה."

קראתי שכריס בונד האמין שצריך לכלול אינטואיציה במסגרת העבודה על ההצגה, את יכולה לפרט על שיטת העבודה הזו?

"אני זוכרת פעם אחת שהוא נתן לשלומית אהרון ולי לבצע אימפרוביזציה בסצנה הראשונה שנותנת את הבסיס לכל הסיפור. הוא נתן לנו לעשות דברים שלא כתובים, לא לעמוד במקום בו היינו צריכות לעמוד אלא לאלתר. קיבלנו נתונים ברורים – שלומית אהרון גילמה את האם הענייה, קשת יום, אני גילמתי את האם העשירה והרעה שיש לה כל מה שאישה יכולה לחלום חוץ מהחלום העיקרי שיש לה ילד. התחלנו שיחה מקרית המבוססת על הסיטואציה, כמו שמתרחש במחזה ואז יכולים לצאת כל מיני דברים שיכולים לסייע בעיצוב הדמות.

למשל, אם אני משחקת אישה עשירה אז הנשים האלה היו תמיד לבושות היטב ואלגנטיות, אז באימפרוביזציה מצאתי את עצמי עושה דברים לא אופייניים לנשים מהסוג שלה כדי למצוא את הרגש הפנימי שאני צריכה להביא – את התשוקה העצומה לילד."

"אחים בדם" מדגים את הדיאלוג בין חינוך סביבתי לבין תורשה, איך בתור שחקנית עבדת על החוויה הזאת?

"זה בדיוק מה שקרה בארץ שלנו ואני כואבת את זה מאוד, בגלל שאני אזרחית המדינה שלנו. זה לא ייתכן שיש ילדים שגרים במקומות המוגדרים בתור פריפריה ומקבלים פחות מכיוון שהם מגיעים מהאזורים הללו לעומת ילדים שמתגוררים באזורים מרכזיים ותנאי הפתיחה שלהם טובים יותר."

המחזמר תורגם על ידי אהוד מנור, את יכולה לספר איך היה לעבוד על מחזה מתורגם ולא מקורי?

"הגאונות של אהוד מנור הייתה תרגום מדויק ונכון. היה נדמה כאילו השירים נכתבו בעברית ולא תורגמו מאנגלית. במחזה הזה התרגום היה מדויק והראה שאפשר לעשות שימוש בעברית מדוברת ולקרב את הקהל ליצירה.

לא היה מצב בו אמרתי, אין סיכוי שאני אומרת משפט כזה או אחר עכשיו, אלא הכל היה נכון ולא מצאתי את עצמי נתקעת באף משפט, זה היה שוטף לחלוטין. השירים היו נהדרים, זה היה מובנה, היה נדמה שהוא כתב את המחזה במקור. זאת ההצלחה שלו."

"הייתי שמחה להציג שוב את המחזמר"

ראיון עם הזמרת והשחקנית שלומית אהרון

לרגל חגיגות 32 השנים להפקה הישראלית הראשונה של המחזמר "אחים בדם"

מאת: דנה שוכמכר

המחזמר המצליח "אחים בדם", מאת וילי ראסל, מבוסס על הנובלה "האחים קורסיקאן" מאת אלכסנדר דיומא. ההפקה עלתה לראשונה בשנת 1983 בווסט אנד שבלונדון, תפסה תאוצה ופופולריות תוך זמן קצר, ואף זכתה בפרס על שם לורנס אוליבייה.

היצירה מגוללת את סיפורם הטרגי של זוג תאומים אשר הופרדו בלידתם וגדלו בסביבות שונות – אח אחד גדל להיות יועץ, בוגר קיימברידג', בעוד האח האחר מובטל ובילה שנים רבות בכלא. השניים נפגשים בדרך לא דרך, נעשים חברים טובים, מתאהבים באותה בחורה, ולבסוף, מוצאים את מותם ביחד. במקביל לעלילת התאומים, היצירה מציגה גם את עלילת אימהותיהם. גברת ג'ונסטון המתגוררת עם ילדיה בליברפול ומתחילה לעבוד בתור מנקה אצל הזוג ליונס. היא מתקשה לעמוד בחשבונות השוטפים של ביתה ומשפחתה, דבר העומד למבחן נוסף לאחר שהיא מגלה שהיא בהריון, אך אין לה אפשרות לגדל את התאומים. מאחר שגברת ליונס רוצה ילד, אך אינה מצליחה לעשות זאת בכוחות עצמה, היא מציעה לגברת ג'ונסטון למסור לה את אחד התינוקות. בכך, מתחיל מסע פתלתל ומסועף, בו הילדים גדלים בסביבות שונות, האימהות מנסות להתרחק זו מזו, ולבסוף התאומים מוצאים את הדרך אחד לשני, באופן טרגי במיוחד.

בשנת 1989, ההצגה עלתה לראשונה בישראל, בשיתוף תיאטרון הקאמרי. צוות השחקנים כלל את שלומית אהרון, שרי צוריאל, אלון אבוטבול, מאיר סוויסה, יובל דור ועמי מנדלמן. מאז, ההצגה עלתה מספר פעמים על במות התיאטרון בארץ, בין היתר בבית צבי ובבית ליסין. 32 שנה לאחר שההצגה הועלתה לראשונה על הבמה הישראלית, בחרנו במרתה לחגוג את המאורע בראיון עם שלומית אהרון, שגילמה את גברת ג'ונסטון, ובראיון עם שרי צוריאל, שגילמה את גב' ליונס, ואשר יתפרסם בימים הקרובים.

מאז "אחים בדם", שלומית אהרון לא השתתפה במחזמר באותו סדר גודל כפי אלו שהשתתפה בהם בשנות השמונים. בימים אלו, היא חוזרת לתיאטרון ומגלמת את דמותה של רחל מרכוס, רעייתו של נתן אלתרמן, בהצגה "עוד חוזר הניגון" בתיאטרון הבימה. לרגל המחזמר שהיה, וכן, גם לכבוד המחזמר שהנו, שוחחתי עמה על הצלחת "אחים בדם", העבודה על הדמויות, למה סירבה בתחילה לגלם את דמותה של גברת ג'ונסטון ואיך זה מרגיש לחזור לבמת התיאטרון?

למה לדעתך "אחים בדם" נחשב למחזמר מצליח?

"המחזמר כולל את כל המרכיבים הנחוצים להצלחה. יש בו גם דרמה, גם קומדיה וגם אפשרות להציג את הדמויות לאורך השנים. הקהל עובר את המסע הזה ביחד עם הדמויות עד לסוף הטרגי – מותם של שני האחים. המוסיקה המצוינת תרמה להצלחה של המחזמר, היא מהווה עוד שחקן בהצגה ויוצרת עולם שלם לתוכו נכנסים הצופים. בנוסף, אי אפשר להתעלם מנושא המעמדות שהיה מאוד משמעותי באנגליה ובא לידי ביטוי במחזה.

את היית כוכבת גדולה ומוכרת  באותן שנים, איך הגעת להפקה של "אחים בדם"?

"התחלתי את דרכי המוסיקלית בגיל 16 בבית הספר לאמנויות רננים, שם הופעתי ביחד עם יגאל בשן זכרו לברכה, היינו צמד בשם "יגאל ושלומית" ושרנו חומרים מקוריים. המשכתי ללהקת פיקוד מרכז בניצוחו של גנדי, שם קיבלתי את הסולו הראשון שלי – "יש לי אהוב בסיירת חרוב". בשנת 1975 הצטרפתי לשלישיית "אף אוזן וגרון", עם עמי מנדלמן, קיקי רוטשטיין ויובל דור, ביחד הפכנו ללהקת "הכל עובר חביבי".

לפני "אחים בדם" גילמתי את אפונין במחזמר "עלובי החיים" בשנת 1987 בתיאטרון הקאמרי לצידו של דודו פישר, כך שעולם מחזות הזמר לא היה זר לי, וראיתי לנכון להמשיך את המסלול הזה. הבחירה במחזמר "אחים בדם" לא הייתה פשוטה לי. קיקי רוטשטיין, האמרגן שלי, הציע להציג את המחזמר וטסתי ללונדון לצפות בו."

גברת ג'ונסטון הייתה אישה קשת יום שעשתה מעשה מהפכני וויתרה על אחד מילדיה, את מסוגלת להבין את הבחירה שלה?

"תראי, אני לא נוהגת לשפוט את הדמויות אותן אני מגלמת. לכן, כאשר ראיתי את הטקסט של המחזמר היה בי קושי גדול. חשבתי לעצמי, איך אני בתור אם צעירה לשני ילדים קטנים יכולה להיכנס לדמות שלה? בתור שלומית, לא הייתי מעלה על דעתי לוותר על אחד הילדים שלי, איך אפשר לעשות זאת? אבל אחרי שהנחתי את הקושי שלי בצד, ניסיתי להבין את המניעים שלה, להבין כיצד היא הגיעה להחלטה הזאת ולא לראות אותה מהמקום שלי אלא לתת לה את המקום שלה, רק כך יכולתי לעלות על הבמה ערב ערב ולגלם את דמותה. אני חושבת שיש חשיבות גדולה ביותר לעשות את ההפרדה הזאת בין הדמות לבין האני הפרטי, אחרת קשה מאוד להמשיך להגיע לתיאטרון. בסופו של דבר אפשר להישאב לתוך העולם הזה של הדמויות וזה עלול להיות מסוכן."

כשאת מביטה היום על השחקנית הצעירה ההיא, מה את רואה?

"אני רואה שחקנית חוקרת ומבצעת שיש בה רצון גדול ללמוד ולהתפתח. לדמות של גברת ג'ונסטון הבאתי בשעתו את ניסיון החיים שלי, אני דור שני לשואה, הגעתי מבית בו אמא הייתה זמרת אופרה, שחקנית בתיאטרון יידיש. אבי נפטר כאשר הייתי בת 17, גדלנו בבית שהיו בו הרבה שתיקות, לא דיברו על העבר, היו סודות. לתפקיד של גברת ג'ונסטון הבאתי את העולם הזה, עולם בו הנסתר גדול יותר ממה שיודעים.

בגיל 17 אבי נפטר במפתיע ממחלה ולאחר מותו שיניתי שם משפחתי המקורי דביניק, לשמו הפרטי של אבי, אהרון. כשהוא נפטר היה בי עצב גדול, מצאתי את עצמי נשארת עם אמא שלה והחיים היו מורכבים הן מבחינה רגשית והן מבחינה כלכלית. למרות העצב שהיה קיים בי, מצאתי את עצמי נלחמת על חיי ובוחרת לברוא את החיים מחדש."

המחזמר תורגם על ידי אהוד מנור, את יכולה לספר על העבודה על מחזה מתורגם ולא מקורי?

"התרגום של אהוד מנור זכרו לברכה נפלא בעיני. אני זוכרת את עצמי מגיעה להצגה ומאוד שלמה עם הטקסט, עם האופן בו הטקסט מתיישב בפה בצורה כל כך מדויקת. כך, גם לגבי התרגום של השירים, שהיה נפלא. חשתי התרגשות גדולה וכבוד גדול לשיר את התרגומים הנפלאים שלו.

בשום שלב לא חשתי שהטקסט לא נכון ולא מדויק, אלא בדיוק להפך – הכל היה כל כך מדויק ונכון, מה שהפך את העבודה על המחזה למהנה במיוחד. הייתי שמחה אילו הייתה אפשרות להציג שוב את המחזמר, אני מרגישה שיש לי עוד רבדים ועומקים להביא לדמותה של גברת ג'ונסטון."

קראתי שכריס בונד הבמאי האמין שצריך לכלול אינטואיציה במסגרת עבודה על המחזה, את יכולה לפרט מה זה כלל?

"כן, אני זוכרת שהוא ביקש ממני להתכופף ולהתחיל לשפשף את הבמה אשר נדמתה לרצפה של הבית של גברת ג'ונסטון. הפעולה הזאת כל כך שונה מהאופן בו אנשים מנקים את הבית שלהם, היה בזה המון כאב, צער וקושי.

אני זוכרת את העבודה הפיזית על הדמות שלה הרבה יותר בהשוואה לעבודה החיצונית שנדרשה ממני לעשות. עצם העובדה שמצאתי את עצמי מתכופפת באולם נגה ומשפשפת את הרצפה פתאום חיבר אותי עם הקושי של הדמות, פתאום יכולתי להבין את מסלול החיים שלה ואת הבחירות שלה."

איך היה להיות עם חברי "הכל עובר חביבי" על במת התיאטרון?

"יובל דור, בן זוגי לשעבר ואבי ילדיי טליה ודניאל, גילם את המספר. עמי מנדלמן גילם את מר ליונס העשיר. כל אחד היה מרוכז בדמות שלו וביחד יצרנו את השלם, את ההפקה שהייתה מוקפדת ומדויקת מאוד. בלהקה "הכל עובר חביבי" היו לנו לעיתים התנגשויות כי כל אחד משך לכיוון אחר, במקרה של "אחים בדם" היינו שחקנים בהפקה משותפת והעבודה איתם הייתה נהדרת.

איך את מרגישה לחזור כעת לתיאטרון, אחרי כל כך הרבה שנים?

"התרגשות גדולה. אני מרגישה בתיאטרון הבימה כמו בבית. יש לי מפגש מחודש עם ריקי גל- שתינו השתתפנו בעבר במחזמר עלובי החיים ואני נהנית מאוד מהמפגש המחודש עם הזמרת הנפלאה הזאת. את תפקיד רחל מרכוס אני חולקת עם השחקנית מאיה מעוז. שחקנית דרמטית מופלאה. היא רחל הצעירה ואני הבוגרת. אני שואבת מהעוצמות שלה לגילום התפקיד המשותף שלנו.

בתחילת דרכי בגיל 16 תמיד חלמתי לשחק בתיאטרון, יותר נכון לשלב בין הכישורים שלי שירה ומשחק ואני מרגישה שיש לי כאן מתנה והזדמנות אדירה לעשות את זה. זאת, לצד ההופעות המחודשות של "הכל עובר חביבי", הופעות עם 3 הטנורים והמופע "תקליט עברי", בהפקתו ועיבודו של גלעד אפרת."