מחשבות על שיווק

על קרוס מדיה בתיאטרון פרינג'

מאת: אירית ראב

לאחרונה, החלו להקרין את הסדרה (המעולה!) "בית הקלפים", בכיכובו של קווין ספייסי. מלבד תככים, מניפולטיביות ומזימות בצמרת השלטון האמריקאי, הדמויות מרבות להשתמש באינטרנט וברשתות חברתיות, כיאה לעשור השני של שנות האלפיים. אחת הדמויות עובדת במגזין אינטרנטי המכונה "סלאגליין", מגזין פיקטיבי פרי דמיון היוצרים. עם זאת, צופים רבים הודו כי לאחר צפייה בסדרה, הם נכנסו לרשת ובדקו האם אתר כזה אכן קיים. צופה אחת אף העלתה תהייה/תלונה על גבי הרשת כי חבל שהמשווקים של הסדרה לא העשירו את אסטרטגיית השיווק על ידי בניית אתר שכזה, בו יכלו להעלות כתבות, ציוצים, סטטוסים ונאומים, המוזכרים בסדרה עצמה, מעין סלאגליין אמיתי לגמרי, אך עדיין בתוך גבולות העולם הבדיוני.

אין מדובר בהמצאה חדשה, אלא במהלך וותיק למדי, המכונה קרוס מדיה. סדרות ותוכניות טלוויזיה רבות עשו את זה קודם, החל משרלוק ועד לאובריאן, עד שנדמה כי מדובר בדבר מה חובה לכל סדרה חדשה שעולה לאוויר. לעומת זאת, קרוס מדיה אינה כל כך נפוצה בעולם התיאטרון הישראלי בכלל, בייחוד בכל הנוגע לפרינג'.

למה? שאלה מצוינת.

הרי תיאטרון פרינג' הוא המקום בו היוצרים מרבים לחשוב מחוץ לקופסה, בין אם ככורח המציאות ובין אם כחלק אינטגראלי מיצירת האמנות. עם זאת, הצגות פרינג' אינן להוטות להשתמש בכלי המצוין הזה, שיוכל להביא להן עוד צופים. אז נכון, ישנן הצגות היוצרות פרופילים פיקטיביים בפייסבוק לדמויות השונות, אך זה לא בדיוק אותו דבר.

למראית עין, הסיבה לכך שאין הצגות פרינג' רבות הנעזרות בקרוס מדיה טמונה בשני פרמטרים – זמן וכסף. בניית אתר שכזה, הכולל תכנים הקשורים לעולם הבדיוני של ההצגה, דורשת זמן וכסף, אלמנטים מהותיים שליוצרי פרינג' אין. הזמן מיועד לחזרות והפקת ההצגה, כנ"ל לגבי הכסף. זאת, מתוך הנחה כי 'קודם שההצגה תעמוד על הרגליים ותמשוך קהל, אחר כך נדבר'. למעשה, קרוס מדיה לא דורשת כל כך הרבה, כמו שנהוג לחשוב.

להצגות פרינג' רבות יש מנהלי יחסי ציבור ושיווק, גם אם מדובר על אחד השחקנים או היוצרים. אנשים אלו יכולים לקחת על עצמם את המשימה לייצג את ההצגה גם באלמנטים ווירטואליים. כמו שיש דף פייסבוק כמעט לכל הצגה, טריילרים ותמונות מפולטרות, אין סיבה שלא יהיה מרחב כלשהו בו הדמויות יוכלו להגיד את שעל לבן. נהפוך הוא, יהיה מרתק לדעת מה אופליה כותבת ביומן, כיצד מנחת הסדנא ב"שופרא" מכינה את עצמה לקראת כל סדנא, אילו קייסים מעניינים היו לקשישי החוק ב"התקלה" והאם לאה'לה מ"הדיבוק" נהנית בדרכי העולם הגדול?

מבחינה כספית, ישנם אמצעים רבים באינטרנט, שאינם דורשים כסף רב. לדוגמא, ניתן לפתוח בלוג לאחת או יותר מדמויות ההצגה, באחד מאתרי הבלוגים החינמיים והאיכותיים. כמו כן, באתרים מעין אלו ניתן ליצור מרחב ווירטואלי נהדר, לכל מטרת קרוס מדיה שהיא.  במקרה הזה, השמיים הם הגבול.

כעת, כל שנותר הוא להרים את הכפפה, לפתוח את הלפ-טופ, ולפרוץ את גבולות אולם התיאטרון.

דבר מעבר למחשבה, אינו קיים כאן

על ההצגה "התקלה"

מאת: אירית ראב

קצת מצחיק לכתוב עכשיו על הצגה שעלתה לראשונה לפני שלוש וקצת שנים.  כאילו היתה שלג דאשתקד. עם זאת, להצגת פרינג' שרצה מאז ועד עכשיו, כשבפעמים רבות, אם לא בכל הצגה, האולם מלא, מגיעות כל התשבחות. יוצרי תיאטרון, בייחוד יוצרי פרינג', יודעים כי אין דבר קשה יותר מלהביא קהל להצגה ורבים הם המקרים בהם סך היושבים באולם עולה בקושי על סך השחקנים בקאסט. עם זאת, במקרה של "התקלה", הקהל ממשיך לזרום. ולא בכדי. העולם הנפתח אל באי האולם הקטן של תיאטרון צוותא הנו מוזר, גרוטסקי, קומי ואפל, כל זאת בניצוחו של שי פיטובסקי. צוות השחקנים כולל את הראל מוראד, לאה גלפנשטיין, אייל רדושיצקי, יואב היימן ויובל שלומוביץ'.

ליין ההצגות הפיטובסקיות כולל הצגות טובות רבות כגון החוטם או ארץ חדשה, אולם התקלה מהווה את אחת ההצגות הראשונות שאופיינו על פי מגע ידו הייחודי של הבמאי. שחקני ההצגה, פרט ליואב היימן, הם כיום חלק מצעירי הבימה, שפיטובסקי הוא הבמאי שלהם. התקלה החלה במקור כהפקה של החוג לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים (שפיטובסקי ומרבית השחקנים הם בוגריו), ובעצם מהווה את ההארד קור של פיטובסקי. משם הוא רק התפתח והתפתח, לכדי הצגות מורכבות, פיזיות ומרהיבות. אולם כולן מתמקדות בסיפור אחד קטן ופשוט, בפריפריה של הערים. כנאמר בסיפור מאת פרידריך דירנמאט, עליו ההצגה מבוססת, הטרגדיות הגדולות ביותר מתרחשות במקומות הקטנים ביותר.

ההצגה מספרת על אלפרד טראפס, סוכן נוסע של טקסטיל. בשל תקלה ברכבו המפואר, הוא נאלץ ללון את הלילה בעיירה קטנה ושכוחת אל, בביתו של זקן טוב לב. או לפחות, כך הוא נראה. בערב בו טראפס מתארח, מגיעים חבריו של המארח, כולם משפטנים בדימוס, ומזמינים את האורח למשחק אותו הם נוהגים לשחק בכל פעם שהם מגיעים לביקור. במשחק הם נוהגים להחיות משפטים מפורסמים בהיסטוריה, כאשר כל אחד משחק את התפקיד שעסק בו לפני שפרש לגמלאות. אולם, הדבר שהם הכי אוהבים לעשות זה לשחק בחומר חי, ולכן הם מזמינים את האורח להיות הנאשם במשפט. טראפס מסכים, נלהב להחיות ערב שנראה בתחילה משמים ביותר. אך ככל שהמשחק מתפתח, הגבולות מטשטשים ואין ברור יותר מהי האמת ומהו המשחק.

טשטוש הגבולות הזה מתבטא בעיקר על ידי התפאורה והאביזרים, או החוסר בהם.  פרט למסגרת כחולה ומרובעת על פני הרצפה, אין תפאורה כלל על הבמה. כמו כן, אין כמעט אביזרים. ביתו של המארח, על חדריו הרבים, החצר ואפילו הנדנדה, נבראים על ידי השחקנים עצמם. כך גם הריהוט, המשקאות והארוחה על אינספור מנותיה. בצורה זו, כאשר המארח ואורחו עולים אל החדר בו הוא עומד ללון, הם עושים זאת על אחד השחקנים המגלם את המדרגות הלולייניות. באותה סצינה, השחקנים מגלמים את הארון ומגירותיו. כשנכנסים אל עובי הקורה, מגלים כי האביזרים המועטים שכן ישנם על הבמה, הכוללים בסך הכול מזוודה, כובע ובד כחול, מגיעים מתוך העולם החיצוני ממנו מגיע טראפס.  בדומה לדברי הסניגור של טראפס, אשר מציין כי דבר מעבר למחשבה אינו קיים כאן, העולם הנברא בבית המארח ומערכת המשפט הפרטית הנוצרת בו, מתהווים יש מאין.

הפיזיות הניכרת, אלמנט דומיננטי בבימוי של פיטובסקי, כמו גם השימוש בכל הגוף ובקול, מאפשרים ליצור אפקט בימתי וקומי מרהיב. בצורה זו גם תכסיס בימתי וותיק של דמות הנופלת על הבמה, מנסה לקום ולא מצליחה, מקבל כאן את הטאצ' הגרוטסקי של כל ההצגה. גופם של השחקנים עוטה את התלבושות שעוצבו על ידי כנרת טופז (שאחראית גם על התפאורה), ומעניק לכל אחת מהדמויות את האפיון הייחודי לה. בצורה זו, התובע העורבני,לובש מעיל פראק ארוך המאריך את דמותו (ואת השחקן שגבוה גם ככה) ומקנה לו הופעה כאילו הרגע יצא משיר של אדגר אלן פו. בדומה, לפילֶא הזקן, המסייע בדרך כלל בהוצאה לפועל של גזר הדין, יש גיבנת וכרס קטנה, דבר המעניק לו מראה משולשי משהו. דבר זה מאפשר לשחקנית לאה גלפנשטיין להפוך את עורה ואת מינה בבת אחת. האיפור העשיר של השחקנים, הדומה לזה של ראשוני הבימה, מאפשר להם לעטות שנים רבות, ולהיות מבוגרים בהרבה מסך גילם האמיתי. כל אלמנטים אלו, כמו רבים אחרים בהצגה, מאפשרים לקהל לראות ולחוות את העולם הנוצר לפניהם, בעוד המשחק בתוך המשחק קורם עור וגידים.

מעניין לציין דווקא כי יואב היימן, המגלם את אלפרד טראפס, שיחק לפני שנים רבות בהצגה צל חולף של  תיאטרון החאן. בהצגה זו, כמו בהצגה התקלה, מועלים נושאים כבדי משקל כמו התבגרותה של אישה והאהבה הפיזית שנוצרה בינה לבין אחיה כשהיו צעירים, וקשה לשים את האצבע האם קרו הדברים או שלא היו מעולם.

וותק ההצגה, והעובדה שהשחקנים חשים בנוח ויודעים כל תנועה, רפליקה וג'סטה בתוך העולם המופלא הזה שיצרו לעצמם, מאפשרים להם לאלתר תוך כדי ולהעניק חיים רעננים יותר להצגה. בצורה זו, גם בעיות טכניות כאלו ואחרות מקבלות טאצ' ייחודי, כאילו היו תנועה מכוונת ומבוימת היטב.

בנוסף לכל הנאמר, בשורה התחתונה, ובנימה אישית: לכו, לא, רוצו להצגה.

ההצגות הבאות:  15/6 21:00, 21/6 20:30