מצעד השירותים הגדול של התיאטראות הקטנים

מאת: שרון זילברשטיין

(עדיין לא תחת שמה של מרתה יודעת)

אחד החלומות הכי גדולים שלי, נכון לעכשיו, הוא לכתוב במגזין "מרתה יודעת". מרתה יודעת את זה אבל היא לא מקבלת אותי למערכת כל כך בקלות. בקלות זו לשון המעטה, אפילו הרקולס בכבודו ובעצמו עבר מבחנים קלים יותר ממה שהיא מעבירה אותי. לפני שנתיים וקצת, כשהמגזין יצא לאור לראשונה, לבי נפעם מהמחשבה לכתוב על תיאטרון במגזין ישראלי המוקדש לתיאטרון, שלחתי בחיל ורעדה את קורות חיי, אבל מרתה דחתה אותם. אמרה שאני עדיין בתיכון ועליי לעבור את השירות הצבאי ורק אז אוכל להגיש שוב. קיללתי אותה בלב אבל לא אמרתי כלום וחיכיתי, תוך תקווה שהמגזין לא יקרוס אל תוך עצמו וייעלם אל תוך מרחב הנשייה האינטרנטי. הוא לא. לפני חצי שנה, אחרי שהשתחררתי משירות מספק מאוד בתור מש"קית תיוק בקריה, הגשתי שוב את קורות החיים שלי. הפעם, מרתה ענתה לי במייל קצת יותר ארוך, אך לא את אותה תשובה שכה ביקשתי לקבל. אמרה שאני צריכה להוכיח את עצמי, שאני חייבת להראות שאני קרוצה מחומר עיתונאי משובח. אז היא החליטה לשלוח אותי לסדרה של כתבות-מבחן. ורק לאחר מכן, אם לא אומר נואש ולא אשליך את טלפוני אל המזרקה הפריזאית, אן-הת'אווי-סטייל, רק אז אוכל להיות אשת מרתה אמיתית. אני מקווה שזה יצליח. אני חייבת שזה יצליח. מקסימום אחזור לעבוד בבורגר-ראנץ'.

חמשת הגדולים בשירותי תיאטרון הפרינג' 

עיבוד "המזרקה" של דושאן

עיבוד "המזרקה" של דושאן

החברה הישראלית שופעת דעות ומעמדות, סטטוסים ופוסטים, ציוצים וקובלנות. גם הצופים ההולכים להצגות תיאטרון ממסדי ופרינג'אי, שאמנם דומים באהבתם את הז'אנר, שונים אלו מאלו. אבל יש מקום אחד ויחיד שכולם הולכים אליו, ללא קשר למעמד, מגדר, עדה, וכמה יש בכיס – השירותים. מדובר באחד החלקים החשובים במתחם, בכל תיאטרון שהוא, בין אם מדובר על תיאטרון וותיק ומבוסס ובין אם מדובר על תיאטרון צעיר בעל תקציב זעום. על אף שמדובר באחד המקומות הפופולאריים ביותר, המקבלים הכי הרבה כניסות, לפני ההצגה, בהפסקה ולאחר שמחיאות הכפיים דעכו, השירותים לא מקבלים את תשומת הלב המגיעה להם, פרט למנקות המעניקות להם אהבה או קללות, בהתאם לשפת המוצא.

לשם בחינת השירותים בתיאטראות הפרינג' התל אביביים, בדקנו את כל השירותים על פי אותם פרמטרים – ניקיון וריח טוב, נייר טואלט, סבון ואמצעי לניגוב הידיים, ומתלה לתיק. אחרי בחינה נוקבת וקפדנית של כל תאי השירותים בתיאטראות הפרינג' בעיר, לפניכם אלו שעלו לחמישיית הגמר.

1. תיאטרון צוותא עבר לאחרונה מהפך קטן מבית היוצר של מושיק גלאמין. ייאמר לזכותו של גלאמין (והצוות שאשכרה עשה את העבודה בפועל) שהמקום בהחלט שודרג, אבל השירותים, שוב, נשכחו. דבר מוזר בפני עצמו, מאחר ואת חדר השחקנים שידרגו, אבל את השירותים המתפקדים בתור חדר איפור פופולארי לשחקניות הפרינג' שלא ממש רואות משהו ב-"חדר השחקנים" בצוותא 2… על אף זאת, אם נסתכל על אותם פרמטרים הנ"ל, השירותים מציבים את התיאטרון במקום די מכובד בחמישייה. השירותים נקיים יחסית, הריח הנו ידידותי לבריות, ישנו נייר טואלט בכל תא, סבון זרחני ואמצעים לניגוב ידיים. אמנם ישנו מתלה בכל תא, אולם הוא תלוי מעל האסלה, דבר שעלול לגרום לתאונות מצערות והרבה מפח נפש.

2. תיאטרון הסימטה מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, אשר באופן יחסי הנם נקיים ומסודרים. המקום מעלה ניחוחות סבירים, מציע אמצעים לניקיון וייבוש ידיים, ישנו נייר טואלט כמעט בכל תא, ומתלה בכל אחד מן התאים.

3. תיאטרון תמונע מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, במקומות נפרדים במתחם, דבר שעלול לבלבל, אבל ניחא. באופן יחסי, התאים די נקיים וחסרי ריח רע, אולם ראיתי תאים נקיים יותר. ישנם אמצעים לניקוי וייבוש ידיים, ונייר טואלט בשפע, המונח על גבי מיכל הניאגרה. באופן כללי, השירותים עוצבו ב-CBGB-סטייל, אבל חבל שלא הלכו עד הסוף, מבחינת הסטיקרים והפוסטרים של הצגות תמונע והאמנים המתארחים בה. עם זאת, אין מתלה ולכן יש צורך לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה, דבר הגורם לחוויה כולה להיות מגעילה יותר.

4. תיאטרון הערבי-עברי, או תיאטרון יפו, מציע לצופיו שירותי יוניסקס נוחים וידידותיים יחסית. עם זאת, ישנם שניים עד ארבעה תאים, המפוזרים במתחם. לא לכל התאים הגישה נוחה ופתוחה. ישנם אמצעי לניקיון וייבוש ידיים, כמו גם נייר טואלט כמעט בכל תא, בייחוד אם הגעתם לפני ההצגה. עם זאת, אין מתלה, והבאים נדרשים לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה.

5. אולם התיאטרון במרכז הגאה בתל אביב מהווה בית למספר תיאטראות בתל אביב, כמו תיאטרון מלנקי ותיאטרון תהל. כמו כן, יש בו הצגות עצמאיות רבות של קבוצות אמנים מקצועיים, הצגות קבוצות חובבים הפועלות במרכז עצמו ומופעי דראג תיארטליים. המתחם מציע שירותי יוניסקס, שמצבם סביר, במקרה הטוב. באופן כללי, השירותים נקיים, אולם הניחוחות העולים במקום עלולים להטעות. לרוב, ישנו נייר טואלט בכל תא. בדרך כלל, יש סבון זרחני לידיים אך לא נייר לידיים. כמו כן, אין מתלים בתאים, ועל הצופים לתלות את התיקים על גבי הידית. לא הייתי ממליצה לשים אותם על הרצפה.

לסיכום, ניתן לראות שמצב השירותים בפרינג' התל-אביבי הוא די טוב. אמנם, לא מדובר בהוד והדר שיש ברפרטוארי או בשירותים המהממים שיש בבית ציוני אמריקה, אבל יחסית לתיאטראות עם תקציב נושק לאפס, המצב הוא לא רע, לא מצוין, אך בהחלט לא רע.

כאן שרון זילברשטיין. המקום הכי נמוך בתל אביב. אני ממש מקווה שהכתבה הבאה תהיה במקום קצת יותר ידידותי, או לפחות לא כזה מסריח…

המלכה במגרש המשחקים

ביקורת ההצגה "שום גמדים לא יבואו"

מאת: אירית ראב

לילה אחד בשנות השמונים, עיירה שכוחת אל תחת עננה של קטיושות, סימונה אחת מבקשת נפשה למות. היא הולכת אל מגרש הכדורגל הנטוש, הפתוח לעיני שמים, ומחכה, כמהה שייפול עליה איזה טיל ויוציא אותה מהחיים בהם היא כלואה, מהגיהנום המקולל אליו נקלעה.

כך מתחילה ההצגה היפה "שום גמדים לא יבואו", הצגת יחיד, שהחלה את דרכה בתיאטרונטו 2012. זהו עיבוד לספרה של שרה שילה, הנושא את אותו השם, אולם בניגוד לספר המתאר מגוון נקודות מבט של משפחתה של סימונה ותושבי העיירה, ההצגה מתמקדת בסימונה, המלכה של העיירה שנפלה מכס המלכות.

ההצגה שעובדה ובוימה על ידי רויטל איתן, עברה טרנספורמציה עם השנים. אם בתחילה, היא הקימה לתחייה באופן מובהק את מגרש הכדורגל,  עם שער צהוב מאחורה ושטיח דשא מלאכותי, כיום היא יותר מינימאלית. על הבמה ישנו רק ספסל עץ שחור, לא יותר. באמצעות כמה אביזרי במה בסיסיים, מטפחות ועדיים, אנו נשאבים אל עולמה של סימונה. אין מדובר בעולם אכזרי מן הטלנובלות של האחים גרים, אלא חיים רגילים בארץ ישראל, שאהובים נלקחים אל העולם שמעבר ותלאות הפרנסה והשגרה אוכלות את יושבי הערים.

שום גמדים לא יבואוהעולם הססגוני והייחודי הזה נרקם ומעוטר בעיקר בזכות שנטל כהן, המגלמת את סימונה. כהן, בוגרת סמינר הקיבוצים, היא שחקנית נדירה בשמי התיאטרון הישראלי. היא מוכשרת בצורה יוצאת מן הכלל, אבל היא צנועה וכמעט אינה מבליטה את כישוריה. עוד מימיה ב-"לה מריפוסה" של גליה פרדקין, הכישרון הזה ניכר לעין. למרות שבשנים האחרונות כמעט ולא הופיעה, לאחרונה חזרה לסלול את דרכה המקצועית. מלבד "שום גמדים לא יבואו", היא מופיעה כיום גם ב"גן ריקי" של תיאטרון כאן, המציגה בתמונע.

סימונה של שנטל אחרת מזו המצטיירת בספר. אם בספר היא מצטיירת בתור אשת משפחה, אישה אימהית עמלה הנושאת על גבה את פרנסת ילדיה, סימונה המוצגת על הבמה היא מלכה בכל רמ"ח איבריה, מלכה שנאלצה לרדת מכס המלכות בגלל שהמלך הופל ונסיבות החיים דרשו זאת, לא בגלל איזה קלאודיוס סורר. בזמן שמסעוד, מלך הפלאפל, היה בחיים, סימונה החזיקה את העיירה ביד רמה, רבים רצו להיות בצלה כדי ליהנות מקצת מזל, אותו מזל שניגר עליה בכמויות. עם מותו של מסעוד, המזל מת עמו. נשיותה הוחבאה במעטה השמלות, מלכותה כוסתה במטפחות, רגליה זועקות מכאב. כאב העמידה-על-הרגליים בעבודה ובמטלות הבית, כאב הכובד שמוטל על כתפיה בפרנסת ששת ילדיה.

על אף המשחק המשובח של שנטל כהן, המחזה הנו קצת לוקה בחסר. אמנם, הוא מצליח להציג בפני הצופים את עולמם של תושבי העיירה, את ביתה של סימונה, את נפשה הכמהה לעבור לעולם הבא. עם זאת, ניכר כי הוא אינו מלוטש בקצוות ויש בו הרבה קטעים לא פתורים ושאלות שנותרות ללא מענה. למה סימונה בוחרת בלילה הזה, מכל הלילות, לשים קץ לחייה? ולמה היא בוחרת לחיות? ההחלטה האמיצה הזו, שנעשית בשיא ההצגה, נדמית כתלושה במקצת, בייחוד לאור העובדה כי ישנו קושי גדול להבין איך לביאה שכזו יכולה לנטוש את גוריה מלכתחילה, איך אמא שכזו שדואגת שמא ילדיה לא יספיקו לאכול לפני שהם נקראים לרדת למקלט, יכולה פשוט לקום וללכת, ולמה דווקא עכשיו? נדמה כאילו מדובר בשני חלקים של מחזה אחד, שני טלאים אם תרצו, שהחוטים ביניהם לא נתפרו כמו שצריך. סביר כי עבודה דרמטורגית תחת מכונת התפירה תוכל לעשות את העבודה.

עם זאת, מדובר בהישג מדהים ועבודה נפלאה, הן של השחקנית שלקחה על עצמה את מלאכת השיווק הלא פשוטה של ההצגה, והן של הבימאית שעיבדה את המילים לכדי פעולות על הבמה.

שום גמדים לא יבואו

תיאטרון מקומי

מבוסס על ספרה של שרה שילה

עיבוד ובימוי: רויטל איתן

משחק: שנטל כהן

מוסיקה מקורית: ישראל כסיף

 

מועדים נוספים: 10/4/14 21:30 התיאטרון הערבי-עברי

 

נשים באדום

שתי דעות, זוג אחד

על ההצגה "האוהל האדום"

מאת: אנה מינייב

התבקשתי מטעם המערכת ללכת עם בן זוגי שיחיה להצגה ולכתוב עליה מנקודות המבט של שנינו. הלכנו לראות את ההצגה "האוהל האדום" של התיאטרון הערבי-עברי. ההצגה, שבוימה על ידי קלאודיה דלה סטה וזאב קלאתי, הנה עיבוד לספרה המפורסם של אניטה דיאמנד.

נכנסנו לחלל התיאטרון וחולקנו לשתי קבוצות, הנשים והגברים, וכבר מהרגע הראשון הרגשתי שאנו עומדים להיות עדים, או שמא המושבעים, במשפט אשר מגולל סיפור של אישה אחת, אבל דן בשני עולמות שונים, בשני מינים שונים, הנשי והגברי. זאת הייתה יכולה להיות חוויה נפלאה, להיות חלק מקהל נשי בלבד, אבל מאחר ובצד הגברי של הקהל לא הייתה מספיק נוכחות, עברתי לשבת ליד בן זוגי.

אל הבמה עלתה קשישה אחת, אותה גילמה שיפי אלוני, בתלבושת של סבתא-זפתא בשילוב גולדה מאיר, והציגה עצמה בתור דינה הבוגרת אשר מספרת לנו בדיעבד את סיפורה התנ"כי. החלוקה הלא יחסית בין צדדי הצופים לא בלבלה אותה והיא החלה לספר את סיפורה ולזרוק לעבר שני הקהלים השונים אנקדוטות הומוריסטיות וסקסיסטיות כאחד. חצי השעה הראשונה הייתה קשה לעיכול, הבדיחות הקטנות, השפה התנ"כית והמוזיקה העתיקה ששולבה עם מוזיקה מודרנית קיטשית במיוחד יצרו בקרבי בלבול ותמיהה. לקראת סוף החלק הראשון נפל האסימון.

כאשר הוכרזה ההפסקה, יצאנו בן זוגי ואני לנשום אוויר, אני מסוקרנת מהבאות והוא אילם. 'מה דעתך?' שאלתי אותו, והוא אמר שהוא מחכה לראות את החלק השני. יופי, חשבתי לעצמי, כנראה שגם לו נפל איזה אסימון. פניו נשארו חתומות והתחלנו לדבר כהרגלנו מי שחקן טוב ומי פחות ועל אלמנט החול הנפלא בהצגה, הממלא את הבמה בחול שנשפך מכיסים גדולים בבגדיהם של השחקנים. אחר כך, הסכמנו שהבדיחות הסקסיסטיות היו לא מספיק מחודדות ושהשחקנית שמשחקת את דינה הצעירה, עדי נוי, פשוט מדהימה. ואז, ההפסקה נגמרה.

חזרנו לאולם. התפאורה הוחלפה וכשכולם התיישבו האורות כבו. הסיפור המשיך להתגלגל. דינה, בתו של יעקב ולאה, סיפרה כיצד עוות הסיפור האמיתי מאחורי פרשת האונס שלה, שעל פי גרסה זו לעולם לא קרה. כמי שגדלה עם 4 אימהות, רחל, לאה, בלהה וזילפה, שנישאו כולן ליעקב, גדלה דינה להיות פייטרית לא קטנה, וכבר מגיל צעיר למדה כיצד לעמוד שלה בעולם הגברי אליו היא נולדה. מרכז העלילה של ההצגה הוא האמת של דינה והדרך בה אכזבו אותה אביה, האחים שלה והאימהות שלה, כאשר איבדה את היקר לה מכל, אהוב לבה, שנרצח על ידי שניים מהאחים. אך בשבילי, ההצגה הזאת נוגעת ברבדים נוספים, עמוקים יותר, חד משמעיים.

מקאסט השחקניות הרחב בלטו מאוד שרון בורשטיין בתפקיד רבקה ואינה המיילדת, מור ענטר בתפקיד רחל, מורן ארביב בתפקיד לאה ואילת גבאי- יגודה בתפקיד ההונא ורנפאר, אך מעבר למשחק המצוין ראוי לציין את עבודת הצוות של הקבוצה הזאת, שמתאחדת בצורה נפלאה על הבמה בכדי להעניק לקהל חווית התבוננות בעצמנו, בחברה שלנו, בסיפורים עליהם גדלנו וממשיכים לגדל את ילדינו, באמונה שלנו כאומה ובזכות שלנו לחקור, להטיל ספק, לבקר ולהציג את הדעות המנוגדות בין העולמות, בין נשים הרוצות משפחה, ילדים ואחווה לבין גברים הרוצים לכבוש, לשלוט ולהראות את כוחם.

צילומים: עידן גור

בסיום ההצגה, כאשר הצגתי טענה זו בפני בן זוגי היקר, הוא אמר שהוא לא מבין על מה אני מדברת. ההצגה הייתה ארוכה מדי, גזענית, חלק מהשחקנים לא היו ברורים בדיבורם, חלקם לא שיחקו בצורה משכנעת, ובכלל, על מה כל הסיפור, הוא שאל ואני הרגשתי את הדם מתחמם לי בוורידים. 'על מה?' שאלתי בנביחה. על נשים וגברים, על ההבדלים העצומים בינינו, על כך שכלום לא השתנה ועברו אלפי שנים, על אימהות, על חמלה, על שנאת חינם, על כוח ועל קנאה ועל אהבה ועל…

אז נכון שלא התחברנו למוזיקה ולאורך ולא ממש הבנו את ההומור, אבל עלו בי דמעות לנוכח התובנה שאנחנו כל כך שונים… אתם ואנחנו… ו…

'לא משנה', הטחתי בו. 'אתה גבר, אתה לא תבין'.

"האוהל האדום"

תיאטרון מקומי

בימוי: קלאודיה דלה סטה וזאב קלאתי
תפאורה :ערן עצמון
תלבושות: סילביה ג'ובליו וקלאודיה דלה סטה
מוזיקה מקורית: mc carolina
תאורה: אולג לינדה
ייעוץ לשוני: דני הורוביץ
שחקנים: אורן דסאו, אייל סלמה/איציק גולן, איילת גבאי- יגודה, אלי מנשה, דורון בן דוד, חנית סימנה/מור ענטר, פיליפ דומרב, מורן ארביב/שנטל כהן, מיכל מוסקוביץ', עדי נוי, רותם זיו, שיפי אלוני/נלי עמר, שרון בורשטיין/עירית בנדק, תמרה סטיל.

בשיתוף ביה"ס לאומנויות הבמה, מכללת סמינר הקיבוצים

מועדים נוספים: 20/1/14 20:30 התיאטרון הערבי-עברי

"כי פנימיותך השקופה היא השיר"

[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרדיטים]

על ההצגה "עיניים"- מופע תיאטרלי בעקבות שיריו של מחמוד דרוויש

מאת: אנה מינייב

עיניים - רדי רובינשטיין"הלב בלתי נראה", כתב מחמוד דרוויש, אבל אני הצלחתי להרגיש אותו פועם דרך מילות השירים, דרך הכאב הנמצא בהן, דרך הזעקה שנשמעה מהבמה אל עבר הקהל הדומם. המופע התיאטרלי "עיניים", העולה בימים אלו בתיאטרון הערבי-עברי ומלקט אל הבמה את שיריו של מחמוד דרוויש, חלחל לכל וריד ונים בגופי. יכולתי לשמוע את צרידות החליל אותו תיאר דרוויש, להריח את ריח המרווה שהציף את לבו ולכאוב את האכזבה העצומה בהתנפצות החלום – אדמה תחת רגליו בכדי שיוכל למות עליה כרצונו. המולדת הפכה למזוודה, האהבה הפכה לבלתי אפשרית, הכתיבה הפכה למפלט והלב התמלא בגעגוע. "האם ישנה דרך אחרת?!", תוהה הוא בעודו ניצב חסר אונים מול אדמת ילדותו, האם יש עוד תקווה? חזרתי הביתה וקולו של דרוויש מלווה את שנתי, "אני כאן, לנצח כאן…".

עיניים

מופע תיאטרלי בעקבות שיריו של המשורר מחמוד דרוויש

התיאטרון הערבי-עברי ביפו

בהפקת תיאטרון מקומי בשיתוף "אלמינא" בית ליוצרים בנמל

בימוי: נורמן עיסא

עורכים: עבד נאטור, נורמן עיסא, יגאל עזרתי

מוסיקה: מירה עוואד

תאורה: זיו וולושין

ע. במאי: ניר וידן

שחקנים: מירה עוואד, עינת וייצמן, ענת חדיד, דורייד לידאויי

צילום התמונה בכתבה: רדי רובינשטיין

מועדי הצגות נוספים:

20/5/13 בשעה 20:30  ; 24/5/13 בשעה 21:00

בודדים עם כבוד

על ההצגה "אספני הבדידות"

מאת: אנה מינייב

העלייה הרוסית לארץ ישראל לא זכתה לסיקור רב בעולם התיאטרון, אך נראה כי תחושת הזרות לא נשכחה עם השנים, אולי היא פשוט נבלעה והתאחתה בנוף הישראלי.

לאחרונה, עלתה ההצגה "אספני הבדידות" בתיאטרון הערבי-עברי, מרחב תיאטרוני אשר יצירה מסוג זה משתלבת בצורה נכונה וטובה בגלל הפתיחות של התיאטרון לעסוק באחר. הצגה זו הנה ההצגה הראשונה מבית היוצר של קבוצת התיאטרון "La Panim". את ההצגה כתב וביים אריאל קריז'ופולסקי, והיא עוסקת בחוויות הנעורים של שלושה נערים ונערה, עולי ברית המועצות לשעבר, חוויות מלאות בבדידות אופיינית, כאשר קיים רצון להיטמע בחברה, אך המעצור הנו השוני התרבותי, תופעה המאפיינת כל עלייה שקרתה עד כה בארצנו הקטנטונת. "אספני הבדידות" איננה הצגה קורעת לב על העליה הרוסית וקשייה, אלא סיפור אישי של נערים אשר מרגישים חוסר שייכות למקום בו הם גדלים. בעקבות כך, הם מחליטים לצאת למסע נקמה בחבורה של קווקאזים אשר מתנכלת להם ומשרה פחד על בית הספר בו שתי החבורות לומדות.

אספני הבדידות"מסע שמעצב את האישיות", כך כותבים היוצרים בפירוט הקצר על גבי התוכניה, מסע נקמה שמאגד קבוצה אחד נגד קבוצה אחרת, שונה, מרתיעה. אולי לחלקכם זה ישמע מוכר כאשר תזכרו בחוויות הילדות שלכם, תלוי באיזה צד יצא לכם להיות, אם בכלל.

מחוויותי האישיות בתור עולה אספר כי התאגדות לקבוצה הומוגנית היא הפתרון היעיל ביותר לתחושת הזרות, כי לבד לא ניתן באמת לגבור על שום גורם שמאפיל על קיומך החריג, "זר בכל מקום, גם פה, גם שם" אומר מקסים – מפקד פלוגה שנפצע בשדה הקרב ונזכר בעברו, אותו עבר בבית הספר והמאבק האבוד נגד חבורת הקווקזים האימתנית ובדברים שעיצבו את אישיותו עד אותו רגע. אכן אירוני, בייחוד בשל העובדה כי דווקא בצבא, תחושת השייכות מתעצמת, בעיקר בשדה הקרב, בו אין הבדל בין מי שנמצא בו, כולם שווים, כולם שותפים לאותו גורל.

קבוצת הנערים הרוסים מחליטים לצאת לשדה הקרב הפרטי שלהם. כאשר הם מבינים שסיכויי ההצלחה שלהם אפסיים, הם מנסים לגייס תגבורת, אך כמובן שברגע האמת אף אחד מהם לא מוצא את האומץ להתגייס למשימה ולהילחם בחבורת הקווקזים. האכזבה והפחד שלהם ניכרים על פניהם, אך הם מחליטים לעשות את זה בכל זאת, על כך הם משלמים מחיר כבד.

במבט ראשון, מדובר בחבורת נערים רגילה למדי. עם זאת, אם מסתכלים לעומק, מתגלים סיפוריהם האישיים. הם מתאגדים מתוך מקום של דאגה אחד לשני, מתוך אחווה המאפיינת אנשים שאין להם אף אחד בעולם, אשר חיים בתחושת בדידות מעיקה. "לאדם אשר מגורש מכל מקום יש רק בית אחד, רק מקלט אחד- הלב הדואג של אדם אחר", כתב אריק מאריה רמרק, נראה כי קבוצת התיאטרון הזו מצאה במשפט זה את הכאב המוכר להם, שעוטף את חלל הבמה וצובט, צובט חזק.

ההצגה הזאת היא נקודה חשובה למחשבה, לאלה השייכים ולאלה אשר מרגישים שלא. בסופו של יום, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, שהקבוצות בתוכה מזינות אותה, כל אחת בדרכה שלה.

אספני הבדידות

קבוצת "La Panim"

מחזה ובימוי: אריאל קריז'ופולסקי

מוזיקה מקורית: טטיאנה שנקר, ולדיסלב דולביר

שחקנים: אריאל קריז'ופולסקי, כריס – כריס, ולדיסלב פסחוביץ', פיליפ דומרב

עיצוב תאורה, תפאורה וסאונד: ולדיסלב דולביר

הפקה: כריס פיירוביץ'

עיצוב ויעוץ אמנותי: מרינה לויטן

עיצוב תלבושות: וננה בוריאן

צלם: ולנטין קליינר

למועדי הצגות נוספות: מומלץ לעקוב אחר ההצגה במדיות השונות