צ'כוב כפי שעוד לא ראיתם

על ההצגה "השחף"

מאת: אביבה רוזן

צ'כוב הוא תמיד אתגר, שאם מפצחים אותו ואת המורכבויות העדינות שלו, את מסתרי הנפשות הפועלות, נקבל ממתק תאטרוני. זה בהחלט העניין כאן, בהצגה החדשה של תיאטרון גשר. שילוב של קלאסיקה, התחדשות, מודרניות, שחקנים שלוהקו לתפקידם כמלאכת מחשבת, העזה ושבירת גבולות, יוצרים הצגה של שעתיים וארבעים דקות שכל דקה בה היא מרתקת.

המלאכת-מחשבת ניכרת גם בתפאורה, שיש בה אנלוגיה למתרחש בחייהם המעונים של גיבורי "השחף". גשר הוא תיאטרון שבו תשומת הלב לתפאורה תמיד הרשימה אותי. הפעם, התפאורה לא יפה ולא אסתטית, אבל הפיגומים האפורים והמכוערים ביניהם מסתובבות הדמויות הן אנלוגיה מצויינת לעלילה. הגיבורים שואפים לשפר את חייהם, להתרחק ממה שמענה אותם, אך השיפוצים שהם מכניסים לא ממש עובדים, וכך הם, כמו כולנו, משתפצים ללא הפסקה אבל גם נותרים פגומים.

השחף. צילום: דניאל קמינסקי

מאשה, המגולמת על ידי טלי אוסדצ'י, שמאוהבת בקוסטיה אהבה נואשת ומדכאת, אומרת כל הזמן, שהיא תתרחק ממנו וכך, כעבור חודש מקסימום, היא תשכח אותו. אבל היא לא מתרחקת ולא שוכחת. היא מכניסה שיפוצים בחייה – מתחתנת, יולדת, אך נותרת באהבתה העמוקה והמתסכלת לקוסטיה, שמכלה את נפשה.

בהצגה הזאת, בה כל אחת מהדמויות מאוהבת באחרת שאינה מאוהבת בה, וכולם מעונים באהבתם, להוציא זה שמאוהב בעיקר בעצמו, הסופר ששתי גיבורות המחזה, נינה, אותה משחקת ג'וי ריגר, וארקדינה, בגילומה של אפרת בן צור, מאוהבות בו אהבה גדולה. ארקדינה השחקנית המבוגרת והמתוחכמת שכבר ראתה לא מעט בחייה ומתנהלת עם האהוב בהיגיון וכך מצליחה להחזיק בו, ונינה הצעירה שנפשה המעונה והאינטליגנטית נשרפת באהבתה.

צילום: דניאל קמינסקי

קוסטיה, אותו משחק היטב שלומי ברטונוב, מאוהב בכל לבו השבור בנינה. הוא הורג את השחף, ובסופו של דבר (ספוילר!) גם את עצמו. פוחלצו של השחף מסיים את ההצגה, כי מה הם חיינו אם לא פוחלץ של ציפור שנולדה לעוף אך נרצחה מתוך גחמה, לפחות אליבא דצ'כוב.

ולצד זאת, יש פה סקס, הרבה סקס. רק מרומז כמובן. ההצגה אפילו מתחילה בסקס, סקס לא מרתק בין מאשה שמאוהבת באחר לבין האחד שמוכן להביא לה את הירח. רגע אחד של עירום מפתיע של נינה, שלא בטוח שהוא נחוץ אבל הוא בהחלט נותן טוויסט לעלילה.

עוד יש לציין את תפקידה של המוזיקה. המוזיקה העדכנית והמודרנית, גם הרוסית וגם האמריקנית, ממחישה כי זהו שחף מודרני, לא רק בן תקופתו של צ'כוב, אלא גם בן תקופתנו. זהו לא רק שחף רוסי, אלא גם אמריקני ובכלל בינלאומי. כי אנשים תמיד מתאהבים, גם באנשים שאינם מתאימים להם ואינם משיבים להם אהבה. כי אנשים תמיד שואפים, לרוב לדברים שאינם יכולים להשיג, ואלה שמשיגים, כמו הסופר המהולל, בכל זאת אינם שלמים עם עצמם, אינם בטוחים שהישגיהם ראויים. נכון, צ'כוב אינו אופטימי, אבל הוא מרתק.

השחף

תיאטרון גשר

מאת: אנטון צ'כוב

תרגום: רועי חן

בימוי: יאיר שרמן

שחקנים: אפרת בן צור, שלומי ברטונוב, אלכסנדר סנדרוביץ', ג'וי ריגר, דורון תבורי, סבטלנה דמידוב, טלי אוסדצ'י, מיקי לאון, ישראל (סשה) דמידוב, אלי מנשה, פאולו א. מואורה

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: מאור צבר

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

מוזיקה מקורית: אפרת בן צור

הפקה מוזיקלית: עומר הרשמן ואפרת בן צור

סאונד: מיכאל ויסבורד

עוזרת במאי: ניצן נוימן

מועדים נוספים:

6-8/1/22 20:00

למועדים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון גשר – הקליקו על הלינק


אזור פרסומי


נינה מוסרת ד"ש

נינה מחווה דעה על עתיד התיאטרון הישראלי

מאת: יאשה קריגר

"עכשיו אני יודעת, אני מבינה, קוסטיה, כי במקצוענו […] העיקר הוא לא התהילה, לא הברק, לא זה שאליו נשאתי נפשי, אלא היכולת לסבול. דע לשאת את צלבך והאמן. אני מאמינה, ושוב אין כאבי גדול כל-כך, וכשאני חושבת על ייעודי, אינני יראה מפני החיים."

נינה אמרה, צ'כוב ציטט, ושלונסקי תירגם את שלושת המשפטים היפהפיים האלה, המסכמים בצורה בהירה וחדה את מהות מקצוע השחקן, והאמן בכלל. יותר ממאה שנה עברו מאז כתב צ'כוב את השחף והגיגים אלה אודות המשחק והתיאטרון רלוונטיים מתמיד. בזמנים בהם ברק ותהילה תופסים מקום של כבוד בחלומותיהם של ילדים רבים ולמעשה מוכתבים באופן אבסולוטי בתור יעד האולטימטיבי, הפנייה ללימודי המשחק מובנת מאוד. בהערכה גסה (שלי), כ-300 שחקנים טריים יוצאים לשוק מדי שנה. במציאות הכלכלית (והאמנותית) של שנת 2013, זוהי אינה סטטיסטיקה מלבבת, אבל אני לא רוצה להעציב אף אחד. אני מעדיף לדבר, במקרה הזה, על אודות הבמה.

פסטיבל עתיד התיאטרון, המתקיים זה השנה השמינית בצוותא, מביא אל הבמה הצגות סטודנטים מרוב בתי הספר למשחק. זוהי הזדמנות מצוינת לחזות בבוגרים הטריים מחד ובתצורות האמנותיות של בתי הספר מאידך. הרבה התרגשות יש במבואות צוותא בפסטיבל הזה, הרבה שחקנים צעירים ונרגשים ועוד יותר דודות וסבים נרגשים.

לא אוכל להעיד על אופי הפסטיבל בכללותו השנה, שכן צפיתי רק בהצגה אחת, "ברכט" של ביה"ס "הדרך". 15 שחקנים צעירים וצעירות, יפים יפות, גדשו את הבמה הקטנטנה של צוותא 2 ושרו משיריו של ברכט. בנוסף לקהל הייתה גם תזמורת של ארבעה נגנים, מעולם לא ראיתי את צוותא 2 עמוס יותר. אין הרבה מה לומר על ההצגה, מלבד שזו לא הייתה ממש הצגה, אלא יותר אוסף של שירים מוכרים ממחזותיו וכתביו של ברכט, שנשזרו יחדיו לכדי מסגרת של זמן ומקום – בית מרזח גרמני של שנות ה-30, ובו זונות וחיילים הוללים.

המטרה העיקרית במופע הזה הייתה לתת במה לכל אחד מן התלמידים, בצורה כמה שיותר שוויונית ומחמיאה, מטרה נעלה בכל הנוגע לביזנס של המקצוע (בכל זאת, מדובר באירוע שמטרתו העיקרית חשיפה), ונעלה קצת פחות אם מדברים על תיאטרון נטו. בסוף המופע קראה אחת התלמידות, קרן שמה, את התודות לבמאי, למוזיקאים ולשאר העושים במלאכה. התרגשותה (שלא הייתה ניכרת כלל במהלך המופע, שבו החזיקה דמות של מאדאם-רומניה-מזדקנת), ניכרה באותם רגעים בקולה ובידיה.

איני מתיימר לגלות את צפונות נפשו של מי מהנוכחים על הבמה, אך באותם רגעי הסיום, בעיני רוחי לפחות, עמדו שם 15 נינות צעירות, מתרגשות ורוצות. ונשכחו ממני הטעם הרע והוולגריות הלא הכרחית שליוו את המופע, הגיחוך של המסגרת העלילתית ועוד סדקים כאלה ואחרים. גם הכישרון הרב של השחקנים – וחשוב לציין שהיה לא מעט ממנו במהלך המופע, למרות האמור לעיל – לא פקד את הרגע הזה. מה שהיה שם זה בעיקר הרצון הגדול וההתרגשות. קל מאוד להיסחף לסנטימנטים ברגעים כאלה, אך במקרה הזה לא הייתי הסבא או הדודה של אף אחד על הבמה. ולא בכדי פתחתי בציטוט של נינה, כי השאלה ששאלתי את עצמי היא מהו בדיוק אותו הרצון המשותף לכל השחקנים הצעירים על הבמה? ברק ותהילה? לאן הם (ובתי הספר השונים למשחק) נושאים נפשם? ועד כמה נלקחת בחשבון אותה היכולת לסבול שעליה מדברת נינה?

לפי דבריה, נינה אמורה לנסוע לייליץ, היא חתמה על חוזה לכל החורף. אולי זאת לא ההצגה הכי טובה אבל היא נהנית לשחק בה, נהנית מעצם היותה שחקנית. מספיק לעיין בסצנה הזאת פעם אחת על-מנת לגלות מה המחיר הנורא שהיא שילמה על כך, ומדוע היא אומרת שכעת היא מבינה שהעיקר הוא היכולת לסבול.

כתבתי בעבר על תופעת ריבוי בתי הספר למשחק. מלבד היותם גופים פיננסיים, הם משפיעים באופן ישיר על עיצוב התיאטרון בארץ. הגילוי של נינה, הפיכחון שלה ממשאת נפשה, ראוי שיעמוד מול עיניו של כל גוף מחנך שכזה, כמו גם מול עיניו של כל שחקן ותלמיד למשחק.

כאמור, איני יודע מה עובר בראשו ונפשו של כל תלמיד למשחק ואין לי כוונה להסיק כאן מסקנה גורפת, אך הסטטיסטיקה בעינה עומדת. הייתי אולי מסכם באיזה משפט על עתיד התיאטרון הישראלי, אך כאמור, איני רוצה להעציב אף אחד.