מרתה יודעת ש…

יומולדת שמח לפינטר

שלומות לכם, אהוביי הסתוויים.

הרוחות ההפכפכות המנשבות ברחבי העיר, הלחות הקיצית שנבלעת באוויר הערב הקר, עלי השלכת הנערמים בצדי הדרך, רובם ככולם מבשרים על בואה הרשמי של עונת המעבר האהובה עליי, זו שסוחפת אותי איתה במחשבותיי אל מחוזות רחוקים יותר, מצועפים יותר, היישר אל עבר ארצותיה הגשומות של אירופה.

הרי אנגליה, שליטת שעות התה, היא גם מולדתו של הרולד פינטר, אחד הכוכבים הזוהרים בשמי התיאטרון המודרני האנגלי, על התפתחויותיו. לא במקרה אני נזכרת כעת בפינטר יקירי, המחזאי והתסריטאי חד העט והלשון, איש המילה הכתובה ועטור התארים, שהרי לו היה עדיין בחיים, היה חוגג היום  את יום הולדתו ה-83.

אי שם בדרום לונדון רבתי, ב-10 באוקטובר 1930, הגיח פינטר זה אל העולם. הוא הגיע ממשפחה יהודית מזרח-אירופאית, בן למשפחת פועלים חרוצה, שיאן בית-הספר התיכון בריצת ספרינט, ובראש ובראשונה, שחקן קריקט מושבע (קריקט. נו, מדשאה רחבה, מחבטי עץ, שערים קטנים מעוגלים וכדור. כמו גולף, רק בלי דגלים וגומות. אתם יודעים, קריקט).

עיקר יצירתו מושפע דווקא מחוויות ילדותו בזמן מלה"ע השנייה, אז היה רק בן עשר. ב-1940 נאלצו הוא ובני משפחתו לעזוב את ביתם, והמראות הקשים של המלחמה, כמו גם חוסר היציבות, האכזריות וארעיות החיים, השאירו אותו עם תחושות מכוננות של בדידות, אובדן וניכור, שללא ספק הטמיעו חותמן על תפיסת המציאות שלו והאופן בו ניהל את חייו מעתה והלאה. בגיל 18 סירב להתגייס לצבא מטעמי מצפון. מחזותיו, שהחלו לרוב בסיטואציות פשוטות מחיי המשפחה והיומיום, נטו להסתבך אל תוך בליל של משחקי זהויות מסוכנים נוטפי תחושת אבסורד (על אף היותו ריאליסט). אלו הלכו והתקצרו עם השנים, ובבגרותו התמקד בכתיבת מחזות קצרים ופוליטיים שעיקרם דיכוי ומשטרים כוחניים, כחלק מפעילותו הפוליטית הענפה. גם שירתו הושפעה מחוויות המלחמה, וככל שהשנים חלפו, הפכה גם היא פחות מודרניסטית ויותר ביקורתית, שופעת אמירות פוליטיות ואנטי-אמריקניות בוטות.

פינטר מיי לאב. שנת 1963

כישרון הכתיבה שלו נחשף דרך שיריו הראשונים, אותם כתב כשהיה רק בן 12, ופרסם עוד בהיותו בן-עשרה. כמחזאי הגיח ב-1957, כשמחזה קצר וראשון פרי עטו, "החדר", עלה לראשונה בהפקה של אוניברסיטת בריסטול. ההכרה האמיתית הגיעה בשנה שאחרי, עם הצגת "מסיבת יום הולדת" (שנכשל בתחילה, אך אח"כ זכה להערכה הראויה לו), המחזה הראשון שכתב באורך מלא.

במהלך שנותיו, החליף פינטר אינספור כובעים. את הקריירה שלו החל כשחקן ובמאי באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה (שם למד אך מעולם לא סיים). אם לא שמעתם על כך בעבר, זה כנראה בגלל שבזמנו נהג להסתתר תחת שם הבמה דיוויד בארון. כבר בגיל 20, עבד בתיאטראות באירלנד ובבריטניה. בהמשך כתב גם לקולנוע, לרדיו ולטלוויזיה, ונשא לאישה את השחקנית וויויאן מרצ'נט (גרושתו לימים ואם בנו המתנכר, דניאל), שכיכבה ברבות מיצירותיו. בעבודותיהם המשותפות, נכללת גם הפקת "הביתה", מחזהו שזכה בפרס הטוני הנכסף לשנת 1967. הנישואים בין השניים נמשכו 24 שנה אך לא היו מוצלחים במיוחד, ופינטר סיים אותם לאחר רומן בן חמש שנים עם הסופרת אנטוניה פרייז'ר, אותה נשא לאישה בגיל חמישים, ועמה בילה את שארית חייו. במעגליו הקרובים נכחו בין היתר סמואל בקט וארתור מילר, שני מחזאים גדולים ומשמעותיים לא פחות שהיו לחבריו הטובים.

בחייו צבר פינטר 29 מחזות ו-15 מערכונים תיאטרליים, רבים מהם עולים ברגעים אלו ממש, בכל שפות העולם. הוא הוציא תחת ידו 27 תסריטים לקולנוע וטלוויזיה, שירים רבים בשלל ספרים ואוספים, והיה שותף בעיבוד מספר בלתי מבוטל של יצירות, בכל סוגי המדיה. הוא השתייך לאינספור מוסדות ואגודות בבריטניה וארה"ב כחבר של כבוד, בהם גם מסדר האימפריה הבריטית (וזאת כמובן לאחר שסירב לקבל תואר אבירות מלא ב-1996). הוא זכה לפרסים, עיטורים ואותות כמעט בכל חזית בה פעל. למרות ההערכה הרבה לה זכה, פעילותו הפוליטית המשיכה להיות הגורם המרכזי בחייו, וב-2005 הודיע כי הוא פורש מכתיבת מחזות על מנת להתרכז בה. מאוחר יותר באותה השנה, הוענק לו פרס הנובל לספרות, ובשנה שאחריה קיבל גם את פרס מפעל החיים האירופאי על הישגיו ועבודתו בתחומי הדרמה והתיאטרון.

פינטר אובחן כחולה סרטן ב-2001, ונפטר מהמחלה לאחר מאבק מתמשך ב-24 בדצמבר, 2008. לאחר מותו נערכו אירועי מחווה חסרי תקדים וכנסים לזכרו במדינות שונות ברחבי אירופה, נוסד פרס ספרותי לאומי על שמו (PEN Pinter prize for the british writer), ובעלי קבוצת התיאטרון הלונדונית The Ambassador Theatre Group החליטו לשנות את שם התיאטרון ל- Harold Pinter Theatre. תרומתו לעולם התיאטרון האנגלי ולתיאטרון המודרני בכללותו לא תסולה בפז, והוא ללא ספק היה אדם גדול, רב פעלים, ואחד מגדולי הכותבים והמחזאים שפעלו בעשורים האחרונים בעולם כולו.

מזל טוב פינטר, אדם דגול שכמותך.

מרתה יודעת ומתרפקת על זכרך המופלא.

מה עושים עם זה?

על המחזה וההצגה "נוף"

מאת: יאשה קריגר

על המחזה וההצגה "נוף" מאת הרולד פינטר

אני מודה שהדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה מההצגה "נוף" בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א, זה לגשת  למדף, להוציא את הקובץ "מחזות זיכרון" של הרולד פינטר בתרגום אבי עוז, ולקרוא שוב את המחזה (כמו גם חלקים מההקדמה הנהדרת של עוז). חווית ההצגה (בבימויו של ירון שילדקרוט) וחווית הקריאה היו שונות לגמרי עבורי וברצוני לנסות לרדת אל עומקו של ההבדל הזה.

"נוף" הוא מחזה קצר בן מערכה אחת שבו פינטר עולה מדרגה בכל הקשור לאניגמטיות של כתיבתו. אפשר לומר שכתיבתו נהיית סתומה יותר, בלתי ניתנת לפיענוח וגולשת אל עבר הסובייקטיבי והאסוציאטיבי – אבל זה לא יהיה לגמרי נכון. למעשה, קריאה מדוקדקת של המחזה הזה תעלה את אותה התמונה הבהירה של מחזה ריאליסטי המציית לקונבנציות התיאטרליות השגורות, אלא שפינטר, באופן הדרגתי מחבל בתמונה הזו ובקונבנציות הללו, ובראש הראשונה הוא מכופף את מימד הזמן. כמו שמרכיבים פרצוף אחד מחלקי-פנים של מספר אנשים, כך פינטר בונה את התמונה המפורקת שלו. ב"נוף" הוא מצייר את דמויותיהם של בת' ודאף, זוג נשוי (ככל הנראה) והתמונה שמצטיירת עולה מתוך קטעי זיכרונות של שתי הדמויות ותיאור חוויות והבנות שלהם במהלך חייהם. במהלך המחזה עולים קוי-מתאר כלליים של היחסים בין השניים: פגישתם של בני הזוג, בגידותיו של הבעל במשך השנים, געגועיה של האישה למגע ורוך. המהלך הכללי, קמילת הזוגיות של השניים, שורה על המחזה כולו, אך לא את כל הפרטים מספק המחזה. כמו בתצריף ארעי, נותרים חללים ריקים אותם הצופה (והיוצר) צריך להשלים לעצמו. זהות הגבר שבו נזכרת בת' בערגה, הרגלי השתיה של דאף ואלימותו – כל אלה חלקים מהותיים בטקסטים של הדמויות, אך המחזה מספק רק רמז לתמונה המלאה ולא את התמונה כולה. מה שחשוב להבין כאן הוא שמדובר בשני מונולוגים של שתי הדמויות, קטעים שצפים בזיכרונם, שחזור של חלקי חוויות, זהו בשום אופן אינו דיאלוג. כל פיסת היזכרות כזאת של הדמות היא רגע ריאליסטי בזכות עצמו. לכן, בקריאה של המחזה, שבה אפשר לחזור אחורה לקטע זה או אחר, קל יותר להרכיב תמונה מלאה בעלת משמעות. הפירוק והקטיעה של הזמן המסופר מעניק את הצביון המיוחד למחזה. הצורה הספציפית הזו, שבה בחר פינטר, מדגימה ומשלימה את התוכן שבו הוא עוסק: חוסר היכולת של שני אנשים שונים להתבונן באופן זהה על אותה התמונה והתפיסה הסובייקטיבית של כל אחד מהם כתנאי הכרחי להרכבת מציאות אחת. כתוצאה מזה, באופן בלתי נמנע, המציאות עבור כל אחד מהם שונה בתכלית מזו של השני, גם אם היא נסמכת על אותם פרטים עובדתיים.

כל זה טוב ויפה כשמדובר בהבנת הנקרא. אך מה קורה כאשר מגיעים אל שלב הבמה, הלא הוא שלב הבנת הנשמע והנצפה? טקסט שכזה, בדומה לטקסטים של בקט, מציב אתגר לא פשוט בפני הבמאי והמבצעים. כיצד להתייחס אל רצף של שני מונולוגים שלא מתקשרים האחד עם השני מבחינה תמטית-מיידית? ישנן שתי דמויות על הבמה כל הזמן ועליהן לפעול איכשהו במרחב המשותף (פינטר מציין בהוראות הבימוי שלו שדאף מדבר אל בת' אך אינו שומע את קולה ושהיא אינה שמה לב לנוכחותו). הבחירה הבימויית של שילדקרוט נטתה כן לעבר הדיאלוג, למרות חוסר הקשר בין שני המונולוגים. השחקנים (זהר אברון ואריאל קריז'ופולסקי) דיברו אחד אל השניה ואחד עם השניה. גם אם הדיאלוג שלהם לא היה מפורש ברמה הטקסטואלית, הרי שמבחינת התפיסה המרחבית הם פעלו יחד.

נוף. צילום: הילה אילן

בחירה שכזאת היא מעין פשרה: מצד אחד לא כל-כך מובן על מה כל אחד מהם מדבר – מצד שני, כל עוד הם מדברים ביחד, ישנה אשליה של דו-שיח שיכולה להחזיק את המתח הדרמתי על הבמה. זה עבד ברגעים מסוימים. אך במבט כללי על ההצגה ההפסד הוא גדול מן הרווח בבחירה שכזו. כי הויתור על הצלילה לתוך הזיכרון והחוויה הסובייקטיבית של כל אחת מן הדמויות בנפרד, לטובת יצירת דו-שיח כפוי, מותיר את הנסתר רב על הגלוי. במילים אחרות, את הפאזל שהרכבתי בזמן שקראתי את המחזה לא יכולתי להרכיב בזמן ההצגה, אולי רק שליש ממנו.

טעות, בעיניי, לחשוב שפינטר כתב את המילים שלו על-מנת שישארו סתומות, ואני בטוח שרבים יסכימו איתי. אך הטקסטים שלו, ובעיקר טקסט כמו זה, שמוותר בכוונה תחילה על תבנית ליניארית, מציבים אתגר רציני בפני העושים במלאכה: כיצד לחשוף את המילים במקום להסתיר אותן עוד יותר? ישנה טענה שאומרת שכאשר מתעסקים במחזה שאינו מציית לקונבנציות התיאטרליות המקובלות – דווקא שם יש להקפיד על הכללים הנוקשים ביותר של ההיגיון הריאליסטי. שתי סיבות הופכות את האמירה הזו לקלישאה: הראשונה היא שאפשר לסתור אותה בעזרת אלפי דוגמאות, והשנייה, כמו במקרה של ההצגה הזו, היא שיש באמירה הזו משהו מאוד נכון.

"נוף" מאת הרולד פינטר

תרגום: אברהם עוז

בימוי: ירון שילדקרוט

שחקנים: זהר אברון, אריאל קריז'ופולסקי

תאורה: אני אטדגי

ע.במאי: הילה אילן