4 ליצני חצר, מלכה אחת ומשחק שיקרע אתכם מצחוק

מאת: מרתה יודעת

למען האמת, מרתה לא ממש עפה על מופעי אימפרוביזציה. זה לא שהיא חסידה גדולה של צ'כוב את לוין, ותחבק בזרועות פתוחות כל יצירה שקוראת תיגר על הקונבנציות העכשוויות בתיאטרון. אבל בבסיסם של מופעי אימפרו', יש אלמנט די תמוה, אפילו מקומם, בו לא רק שהקהל מתבקש לקנות כרטיס להופעה במיטב כספו, אלא גם לתת לשחקנים רעיונות לסצינות שעל הבמה, כי כאמור באימפרו' הכל מאולתר על המקום, באופן חי על הבמה. אז נכון, יש בזה משהו אמיץ מאוד, שדורש ניסיון ויכולת אלתור רבים, אך עדיין, כצופה בקהל, מרתה מעוניינת לחוש את אותה תחושה בלב, אותה צביטה שמתקבלת לאחר עבודה רבה בחדר החזרות, במהלכן השחקנים מכירים את הדמויות ואת המחזה. אבל, וזה אבל גדול, בזכות משחקם המרשים של חברי קבוצת "4play", מרתה הצליחה לחוש את אותה צביטה בלב, על אף שהסצינה נרקמה במוחם של השחקנים שנייה לפני ששיחקו אותה.

הקבוצה החלה את דרכה בניסן נתיב ירושלים, בה ארבעת השחקנים – עמרי הכהן, אוהד ובר, אלירז וייס ואורי פנירי – למדו באותו מחזור. בשנה ג', היו אמורים להעלות הצגה בנושא השואה, אך הדבר לא צלח. בכדי שייצא פרויקט סוף שנה ראוי, ראשי בית הספר הביאו את ענבל לורי, אמנית האימפרו' הבלתי מעורערת בארץ, שהעבירה להם טירונות אינטנסיבית ולימדה אותם את רזי האמנות. במקום אותה הצגה שואתית, העלו מופע אימפרו' שהצליח מאוד. באותה שנה, נשלחו מטעם בית הספר לאליפות האימפרוביזציה הישראלית – כן, יש חיה כזאת – וגם שם זכו להצלחה רבה. מאז, בשלהי שנת 2014, החלו להופיע בתיאטראות שונים בארץ, ובכל פעם אירחו ידוען אחר שיזרום איתם על הבמה. לפני מספר חודשים, פנו לאליענה תדהר, מלכת ערוץ הילדים, ולאחר מופע מוצלח מאוד, ליצני החצר והמלכה החלו להופיע באופן כמעט קבוע על בימת הקאמרי.

פורפליי

פור פליי מפילים על הבמה. צילום: רינה רעים

כך גם היה בהצגה בה מרתה באה לצפות. זו לא הצגה, אפילו לא מופע, מעין סטנד-אפ מאולתר המורכב מכמה "סצינות" אותן הקהל מתבקש לפתח, כגון תוכנית אירוח בערוץ נוראי במיוחד, סיטואציה הנרקמת מסטטוס בפייסבוק, סצינה המתרחשת במקום שכוח אל, וסצינה מתמשכת המתקיימת בעיירה שאת אופיה הקהל מחליט. אם הצגת תיאטרון היא דבר חד פעמי, או אז המופע של פורפליי הוא חד פעמי במיוחד,שכן אף מופע אינו דומה למשנהו. במופע בו מרתה צפתה, היה בליל של תוכנית אירוח בערוץ החמוסים, מחזמר על "המחסן של כאילו", סצינה המתחילה ומסתיימת בבה"ד 15, מה קורה כשאלדין ואפו נתקלים בג'עפר, והמתרחש בעיירה בה התושבים אינם יודעים שהם מתים.

הקטעים היו משעשעים מאוד, לפרקים מרתה אף צחקה עד לכדי השתנקות, שכן השיעול החורפי טרם עזב אותה. עם זאת, מבין הסצינות הללו, דווקא הסצינה האחרונה היא זו שהרשימה את מרתה, בעיקר בזכות המשחק של החברים שעל הבמה, ובעיקר של אורי פנירי ועמרי הכהן. יש לשבח את מחויבותם של השחקנים, שאפילו פריצת דיסק וארוחת שישי עם המשפחה לא ימנעו מהם לעלות על הבמה ולעשות לקהל קצת שמח, אלמנט חשוב מאין כמוהו בימים אלו. עם זאת, מרתה מסוקרנת לדעת כיצד השחקנים הללו מגלמים דמויות בהצגה של ממש.

4play מארחים את אליענה תדהר

משחק ואלתור: עמרי הכהן, אוהד ובר, אלירז וייס, אורי פנירי ואליענה תדהר.

מוזיקה: יאיר סרי

מועדים נוספים:

תיאטרון החאן ירושלים 30/12 21:00

תיאטרון הקאמרי 9/1/16 21:00 | 24/1/16 21:00.

360

טור חדש במרתה יודעת!

360 מילים על הדבר המופלא הזה שנקרא תיאטרון ישראלי

מאת: חוה ירום

*כל הנאמר בטור זה אינו אלא דעה אישית של הכותבת.

לאחרונה, באחד מעיתוני ארצנו, פורסמה כתבה מהללת על איתי טיראן. על פי כותרות הכתבה, טיראן הוא הוא התקווה הגדולה ביותר של התיאטרון הישראלי ומדובר בלא פחות מאשר לורנס אוליבייה הישראלי. אין ספק כלל שמר טיראן הצעיר הוא שחקן ובמאי מוכשר ביותר, אבל עצם האמירה כי הוא זה שעומד להציל את ממלכת ישראל התיאטרונית מהריקבון הפושה בה, היא אמירה שקצת, בלשון המעטה, עפה על עצמה ומתרסקת על גבי הקיר. נכון, המצב בתיאטרון המקומי יכול בהחלט להשתפר, אבל ישנו מגוון נרחב של אמני תיאטרון צעירים שתורמים לא פחות ונחשבים לאמנים מסקרנים ואיכותיים. היריעה קצרה מדי מלהכיל את כולם, אך צריך רק להעז ולראות, ולא להסתפק במה שמונח מוכן, פושר, לפנינו.

שתי הפקות ישנות, חזרו לאחרונה לאור הזרקורים. האחת הנה "כפר" של גשר, אותו להיט משנות התשעים, מאת יהושע סובול, בכיכובו של סשה דמידוב. השנייה, הנה "חברות הכי טובות", המועלית בשיתוף פעולה של הקאמרי ובית לסין. בניגוד להצגה בגשר, בה משחקים חלק נכבד של הקאסט המקורי, בשילוב שחקנים חדשים, "החברות הכי טובות" מורכבת מקאסט חדש לגמרי. עכשיו, נשאלת השאלה – למה לעזאזל צריך עוד הפקה של "חברות הכי טובות", מעט אחרי שעל ההפקה הקודמת ירד המסך? כבודם של כל היוצרים בהפקה, בין אם גלעד קמחי הבמאי ובין אם צוות השחקניות, המעצבים, וכל יתר העומדים מאחורי הקלעים, בהחלט במקומו מונח, אבל עצם הבחירה להעלות את ההצגה שוב קצת תמוהה ומצביעה על מניעים כלכליים גרידא. לו היו בוחרים לקחת את הקאסט המקורי, את השילוש הקדוש של ווקסמן-מור-פון שוורצה, אז היתה פה אמירה כלשהי, מעין בדיקה אמנותית על חלוף הזמן והאם הקסם באמת פג…

תיאטרון חיפה האמיץ משהו, המעלה בימים אלו את ההצגה "אמנות", מציג לעיתים גם בבית ציוני אמריקה בתל אביב. דבר זה הנו דבר מבורך, מאחר והוא מאפשר לצופים ליהנות מהארסנל החיפאי, גם מבלי להצפין. הבעיה העיקרית טמונה דווקא באולם, ובמגוון התכנים הטכניים, המתווספים להצגה באופן בלתי מתוכנן, החל מצפצופי אזעקה חסרי פשר ועד לצעקות של עובדים מאחורי הקלעים, הפולשות אל הבמה. בזכות המשחק המופתי של הקאסט בכלל ויכולות האלתור של נורמן עיסא בפרט, הפגם קיבל טוויסט קומי, אבל עדיין – באמנות, כמו באמנות, בהחלט יש גם פאקים טכניים שכדאי לתקן מבעוד מועד ולהעניק לצופים חוויה מושלמת, לפחות כמו זו המתקבלת בשירותי המתחם.

כמה זה עולה לנו?!

ביקורת ההצגה "שרוליק"

מאת: אנה מינייב

מחזה פוליטי, שחקני שנה ג' בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין על במה אחת עם שחקני הקאמרי, משה קפטן ממונה על הבימוי ויוני רכטר על המוסיקה והעיבודים – בהחלט נשמע כמו מצע להצגה מצוינת.

לצערי לא כך היה הדבר.

אתחיל כתבה זו בהבהרה חשובה. אני צופה רבות בהצגות העולות בסטודיו של לוינשטיין ואני נהנית. המחזור המסיים את לימודיו בקרוב הנו מחזור משובח ומוכשר מאוד וזה תענוג לצפות בהם על הבמה.

אבל, וזה אבל גדול מאוד באמנות התיאטרון, ישנם פרמטרים נוספים בכל הקשור בהעלאת מופע.

"שרוליק" הנו מחזה מאת שי להב ויוני זיכהולץ, העוסק בנושא הרלוונטי מכל במדינת ישראל, רווית הקרבות והמלחמות. העלילה מתארת את שרוליק, בחור צעיר וישראלי אשר מתמודד עם הטראומה שהותירה אחריה מלחמת לבנון הראשונה בכלל ועל אביו הנכה והלום הקרב בפרט. בכל שלב בחייו נאלץ שרול להתמודד עם הענן השחור הזה מעליו, מילדותו שהייתה מהולה באלימות, הגיוס לצה"ל בשירות קרבי, שירות צבאי כהלכה, השחרור, היחסים עם חברת ילדות, השירות בענף ההייטק, הבריחה אחר החיפוש העצמי בהודו, החזרה ארצה ולבסוף צו 8 הקורא לו לצאת למלחמת לבנון השנייה. סגירת מעגל, כמו שנאמר.

את התפקיד הראשי, שרוליק, מגלם אלכס קרול, אחד השחקנים המוכשרים והמבטיחים שיצא לי להכיר בתקופה האחרונה. יחד עם זאת, לא אוכל לומר שתפקיד זה היטיב עמו, למרות הקושי הגלום בו. את המשפט האחרון, לצערי, אני כותבת על כל השחקנים שעמדו על הבמה, והיו הרבה. משה קפטן, שבחר לביים את המחזה הזה בסגנון אופרת רוק, כהגדרתו, יצר הצגה שלא מאפשרת להזדהות עם הדמויות על הבמה. יתרה מכך, השאיפה להציג הצגה עם 20 שחקנים באולם ההצגות היחסית קטן של בית הספר, הייתה החלטה שלא החמיאה כלל לאופי ההצגה. הדבר שהכי חרה לי בבחירה הזאת, הוא שהשחקנים המוכשרים שציינתי קודם נבלעו להם בתוך ההמון ולא ניתנה להם האפשרות להוציא את כישרונם לאור.

מתוך "שרוליק". צילום: רדי רובינשטיין

אלמנט בולט שאפיין את ההצגה הוא האווירה המינית המוקצנת ששררה על הבמה, ללא סיבה מוצדקת וגם ללא חן נדרש. הגניחות והאנחות שליוו את המתרחש על הבמה גרמו לי לתהות האם ההצגה הזאת, שמיועדת להופיע בשלב מסוים על במת הענק שבתיאטרון הקאמרי, לא תוכל להסתדר ללא הטריגר הסקס-אפילי התלוש הזה.

רגעי החסד בהצגה היו כאשר על הבמה שקטו הרוחות ונוצרה לרגעים אינטימיות מלבלבת, אשר לוותה לרוב בשירת המספרת, אותה גילמה נעמה שיטרית. זמיר, כך כתבתי לעצמי בפנקס ההערות שלי כאשר שמעתי את שירתה היפיפייה. עוד אומר כי הצגה זו יכלה להראות שונה לגמרי אילו בחר קפטן לתת לשטרית את שרביט השירה לאורך כל ההצגה, ללא כל ליווי מצד השחקנים. אינני טוענת כי שירתם לקתה בחסר, אלא רק שייחלתי לכאב, לדמעה, לצמרמורת שיכולה להיווצר רק בתנאים סטריליים ואינטימיים של העמדת הצופה אל מול מציאות ההקרבה המעגלית בה אנו נמצאים כחברה ישראלית.

יש מחיר לעצם היותנו ישראליים, כך טוען המחזה, והמחיר הזה כבד, וזה חתיכת נושא לדבר עליו. נכון ש"כולם" מדברים עליו, אבל לשם זה נוצר התיאטרון ואם אנחנו לא נדבר, תיווצר במדינתנו שתיקה רועמת התומכת בשכול. אנחנו "הדילרים של השכול" נאמר בהצגה, ולי נותר רק להנהן בדממה לאור העובדה המצערת הזאת.

כפי שציינתי, צפוי שהצגה זו תעלה על במת הקאמרי, למרות שהשמועות אומרות שעקב בעיית תקציב מוכרת, הצגה זו לא תצלח את דרכה לשם. אם אכן יצליח הקאמרי להתגבר על בעיה זו, תזכו לצפות בהפקה מושקעת המכילה להקה חיה על הבמה, רמה מקצועית גבוהה, שיתוף פעולה עם שחקנים מקצועיים מהקאמרי, במאי מוכשר ועטור הצלחות, מוזיקאי מוכשר ומוערך וכן צוות גדול שעמל על הצגה זו.

יחד עם זאת, ישנן הצגות שעלו בתיאטרון הרפרטוארי ודיברו על נושאים שהקהל הישראלי העדיף לא להיחשף אליהם, והן ירדו במהירות הבזק מהבמה, ואולי זאת הסיבה שיצר קפטן הצגה גדושה באלמנטים בידוריים שמרככים את העלילה המציגה את המציאות העגומה אותה אנו חיים. בין אם תעלה לבסוף ההפקה ובין אם תיוותר כמזכרת לשיתוף פעולה מבורך, אני מקווה שמחזה זה יזכה יום אחד לעלות שוב על במת התיאטרון, באינטרפרטציה אחרת, כזאת שתבהיר כי "גיבור" איננו פועל יוצא של בית הרוס.

 

מאת: שי להב ויוני זיכהולץ

מוסיקה ועיבודים: יוני רכטר

בימוי: משה קפטן

ניהול מוסיקלי: טל בלכרוביץ'

עיצוב תנועה: עמית זמיר

הדרכה קולית: דוקי עצמון

עיצוב תפאורה: עלי קפלן וילדמן

עיצוב תלבושות: מאיה לייבוביץ'

עיצוב תאורה: אורי מורג

בהשתתפות השחקנים: אלכס קרול (שנה ג), רועי קקון (הקאמרי), כנרת לימוני (הקאמרי), מונה מרקוביץ' (הקאמרי), נעמה שטרית (הקאמרי), שמעון חאבא (שנה ג'), אורי לייזרוביץ' (שנה ג'), עידו וולפוביץ' (שנה ג'), נתנאל אזולאי (שנה ג'), אור אדרי (שנה ג'), דפי אלפרן (שנה ג'), עינב ברלוי (שנה ג'), תימור כהן (שנה ג'), קרן סלנט (שנה ג'), הילה שלו (שנה ג'), שיר קליפר (שנה ג'), ירדן ברכה (שנה ג').
נגנים: נועם ישראלי (תופים), עדן ניר (גיטרה חשמלית), ליהי אשל (בס), תמיר ליבוביץ' (פסנתר).