אי שפיות זמנית בעיר העתיקה

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

תיאטרונטו 2017 -1

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/

אל תוך נפשה של אישה מוכה

על ההצגה "נחמה"

מאת: מרסל כהן

ההצגה "נחמה" מכניסה אותנו עמוק אל תוך נפשה של נחמה, מתוך נקודת מבט של אישה מוכה, עוד פרט בסטטיסטיקה קם לתחייה על הבמה הצוותאית. ההצגה, פרי יצירתו ובימויו של אורי אבירם, מבקשת לשפוך אור על עולמה האפל של האישה המוכה. בתוך חלל עטוי חבלים המדמה את בית הכלא של נחמה, היא שוברת את הקיר הרביעי אבל אינה מצליחה לסדוק את קירות עולמה.

נותנת החסות פותחת את ערב הפרימיירה, הערב הפותח את מסלול ההצגה ברחבי הארץ, ומציינת כי מטרת ההצגה היא להציף את נושא האלימות כלפי נשים וילדים. אחריה עלתה לבמה מייסדת  המקלטים לנשים המוכות, ומציינת שמשנת 1978, שנת הקמת המקלט הראשון, ועד היום, נושא זה עדיין רלוונטי. לטעמי, רלוונטי מתמיד.

ההצגה אינה בנויה כעלילה או בתור סיפור מובנה אלא כמארג של זיכרונות ומחשבות של נחמה. ההצגה מתחילה בתנועת נחמה לאורך הבמה, בעיניי מרהיבה. כל תזוזה שלה היא מילה, די לנו רק להסתכל בעיניה של נחמה ולהבין את כל הסיפור. מתוך הרמקולים עולה יללה מהאישה המוכה, אך לטעמי, יותר מדי רחמים עצמיים כבר מן ההתחלה, ללא מאבק של האישה עם המצב שלה, ללא הכחשה, ללא התנגדות.

נחמה מנסה להעניק לנו, לעצמה, צבע חדש, פתח לתקווה. אך גם כשהיא יוצאת לעולם, היא מרגישה שאיננה חלק ממנו, מצב שרוב הקהל יכול להזדהות איתו. תסבוכות נפשה עולות בשיחה פשוטה עם מלצר, סערת רגשותיה עולה על פניה החבולות. רובד נוסף שאהבתי לראות הוא עדינות האישה המוכה. האישה מודעת למצבה אך מצד שני שואלת מי היא. מבולבלת, חיה ע"פ אמונות ולא על פי האמת העכשווית שלה.

רגע מרגש נוסף בהצגה היה כשנחמה דיברה על האונס שעברה מבעלה, כאשר תוך כדי דיבור היא מביטה על ידיה. יכולתי להרגיש מכל גופה את הסיפור שעברה. ההתנועעות של הגוף ללא טקסט, עשתה את כל העבודה.

כשנחמה סיפרה שהיא רואה את עצמה כאמא חלשה ולא עצמאית, ניסיתי לחשוב איזו אישה בחיי היא גם כזו. יכולתי לראות בקהל איך כל אחת חושבת על האישה הזו, ועל כך שאולי היא כזו בעצמה. נדב, בנה של נחמה, מבקש את עזרתה. נחמה מתרצת בכך שיש לאבא בעיה והילד שותק

עצבות, שקט, התכנסות בעצמה, בכי, כשלדעתי במציאות אישה מוכה כבר לא בוכה. אינה מסוגלת להשלים עם מצבה, דבר שהתבטא בתפאורת החבלים, בדילוג אחד קליל היא יכולה לצאת לחופשי, אך היא לא עושה זאת, אלא רק בסוף ההצגה. ברגע יפה ומרגש, נחמה הורידה את החבלים, פנתה לקהל ושאלה את הנשים בו האם גם הן כאלו. בנות הקהל נברו בעמקי נשמתן, השד יצא החוצה, כל אחת מאיתנו מכירה או מרגישה אישה מוכה.

בתור שחקנית, אני יכולה להעריך את עבודתה של לירון לוי אביטל על הבמה, את כניסתה לעולם שלא כל שחקן יכול להיכנס אליו, להחזיק ולבטא על הבמה. אך עדיין היה חסר לי הכאב שלה, מילים הן רק מילים, דמעות ורחמים עצמיים, הם לא יותר מזה. תוך מעברים לא ברורים מדבר לדבר על הבמה, כמו היו דברי הסבר לקהל על המוצג לפניהם, יכולתי לראות את הניצוץ בעיניה, את האמת, בייחוד כשדיברה על בנה.

על אף הקשיים בדרך, נחמה בהחלט הצליחה לנחם. הצגת היחיד "נחמה" מאפשרת לנו להביט מבפנים אל תוך חייה של נחמה, עם משפחתה ועם עצמה. ההצגה קצרה וקולעת, אורכה כשלושים דקות. למרות שלא ענתה על כל ציפיותיי, ההצגה בהחלט כבשה את רוב הצופים, ונתנה להם להרגיש שהם לא לבד. עוד כמה מילים טובות לבמאי ויוצר ההצגה, כאדם בעל אופי צנוע ומקסים ועל כוונתו העילאית בהצגה זו.

מומלץ להתכונן נפשית. 

 

נחמה

תיאטרון צוותא

מאת ובבימוי:  אורי אבירם
משחק: לירון לוי אביטל

כוריאוגרפיה:  רות ברטל

עיצוב במה:  טובה ברמו

מוסיקה:  הראל לוי, קיריל דיאמנדי ולירון לוי אביטל

סאונד:  קיריל דיאמנדי והראל לוי.

נותנת החסות: מיכל, חברה לקוסמטיקה ואיפור מקצועי מתקדם.

 

כדאי לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים

בדידות חסרת מילים

סקירת ההצגה "קונצרטה כבקשתך"

מאת: אנה מינייב

הבדידות איננה זקוקה למילים בכדי שיביעו את כאבה, היא איננה זקוקה להצהרות זועקות שימחישו את כובדה, די לה בשתיקה צורמת ובשגרה מביכה בכדי לגרום לאדם לאבד את צלמו.

ההצגה "הקונצרטה כבקשתך", מאת פרנץ קסאוור קרץ, עלתה לאחרונה במסגרת מסלול "שחקן יוצר", בחוג לאמנויות התיאטרון באוניברסיטת ת"א. את ההצגה ביימה אירינה שולמן, תלמידת החוג, שגם משחקת בה.

על הבמה נבנתה ועוצבה דירה קטנה בה מנהלת אישה בת 40 את שגרת חייה. היא חוזרת ערב ערב לביתה, לאחר יום עבודה, ובדקדקנות מעיקה עושה את אותן הפעולות שמתרכזות לכדי תמונה אחת עגומה, בדידות בלתי נסבלת מהולה במיאוס וברצון לחדול ממנה, פעם אחת ולתמיד. ללא מילים, ללא אנחות דרמטיות וללא כל רמז לחרטה, מחליטה האישה לשים קץ לחייה. היא איננה מבקשת רחמים וגם לא סימן משמיים שיניע אותה מהחלטתה הגורלית, היא רק מתעקשת להזכיר לעצמה, ולכל מי שצופה בה, מדוע רצף הפעולות שלה הביא אותה להחליט לעשות כן.

האישה הזאת היא סמל לחברה כולה, אומרת שולמן, חברה אשר התכנסה בתוך עצמה והפכה עיוורת לקיומו של האחר. החברה הזאת, אשר לא שונה בהרבה מזאת שתיאר קרץ בתקופתו, היא המצע לבדידות הנוראה המוצגת לעיני הצופה. "היה לי חשוב להתחקות אחר היום המשמעותי ביותר בחייה של הגיבורה ולשמש לה כפה", מציינת שולמן שרואה גם בחברה הישראלית את הניכור החברתי עליו דיבר קרץ.

קונצרטה מעובד

את המחזה כתב קרץ בשנות ה- 70, בתקופה בה התעצם התיאטרון הפוליטי הגרמני. המחזה עצמו כתוב כמסה של הוראות בימוי שנועדו להציג את עולמם של בני המעמד הנמוך, אשר לא מסוגלים להשמיע את קולם ושרויים במצוקה חברתית קשה. הריאליזם היווה את הבסיס לכתיבת מחזותיו, בהם הוא הרבה להציג את המציאות הקיימת באמצעות מראה אותה הציב בפני החברה.

הקונצרטה, במקור הקונצרט, מסמלת את השירים המתנגנים ברדיו ומארחים חברה לאישה בדירתה. בהצגה עצמה, מחליפה שולמן את תחנות הרדיו בלייב, בזמן ההצגה, וברקע נשמעים שירים שונים שהיא עצמה לא יודעת איזה שיר יתנגן באותו רגע נתון. בהצגה בה צפיתי, התנגן באחת התחנות השיר "ילד מזדקן" של להקת כוורת, שיר שבהפתעה השתחל לו לעלילת ההתרחשות על הבמה, ונראה כי לא ניתן היה לבקש שיר מתאים יותר. אירינה שולמן הציגה במשך 40 דקות את הסיוט הגדול ביותר של כל אדם באשר הוא, שהרי כבר עם בריאת האנושות נפסק כי לא טוב היות האדם לבדו, ואכן כך, נראה כי לאדם לבדו לא נותר עוד במה להיאחז. שולמן הסתובבה בדירתה, מבצעת פעולות בנאליות אחת אחרי השנייה, ובכל רגע נתון העידו פניה האפורות כי הן בלתי נסבלות עבורה, לא רצויות, מבוצעות מכוח ההרגל ומפאת חוסר המוצא.

רבים יתקוממו ויגידו כי אין סיבה מוצדקת לשים קץ לחיי אדם, גם אם חסרי משמעות הם בעיניו, גם אם הגיע לתחושת מיצוי והחמצה. לא פעם עברה המחשבה בראשי שעליה לצאת מהבית, לראות עולם, לבלות במחיצת חברים או אנשים שינעימו את זמנה הריק מתוכן. כל מחשבה כזאת נגמרה במסקנה שיהיו אלה רק הבלחות רדודות ולא מספקות של תעסוקה, שלא יגרמו לה אושר או השלמה עם חייה. אם כן, מה נותר לה לעשות? ללא משפחה, ללא אהבה, ללא מישהו לחזור אליו הביתה, ללא עבודה מספקת, ללא יכולת לפרוח, לא נותר לה אלא לוותר על החיים האלה ואולי אפילו לקוות שהאושר מחכה לה במקום אחר. שתיקתה הרועמת המחישה את הריק העצום בנפשה, שהמילים לא יוכלו למלא אותו לעולם, על כן בחרה היא להציל עצמה מחיה הדועכים.

"האמנות חייבת להכיל בתוכה מציאות קיצונית" טען קרץ, אוסיף ואומר כי אל לנו להמעיט בכוחה של הבדידות אשר מכרסמת בעצמות רבים מאיתנו, ומזכירה שוב ושוב שיום המחר יחזור על עצמו בדיוק כשם שהיה היום שלפניו.

קונצרטה כבקשתך

מאת: פרנץ קסאוור קרץ

בימוי ומשחק: אירינה שולמן

דרמטורגיה: עידן עמית

עיצוב תפאורה ותלבושות: מריאלה פיבניקה

עיצוב תאורה: יורה שולמן

ע. במאי: ליהיא ענבר

הפקה: נעה בנדהן

מנהל ייצור: ברק גנור

יח"צ: דניאל בלינקי

חשופה

ביקורת ההצגה "PEEP"

מאת: מור זומר – יעקב

כמה רחוק עשוי אדם ללכת בכדי להגדיר מחדש את גבולות עולמו ולבנות דמות חדשה על הריסות העבר? עד כמה קיצוניים עשויים להיות הניסיונות לאתר ולבודד את היחיד שטבע בזוגיות?

אף בגיהנום, טוענת האמרה הידועה, אין זעם כזעמה של אישה נבגדת; בנקודת זו בדיוק אנו פוגשים בעלמה (מירב קופרברג), שזה עתה חוותה את בגידתה הבלתי נסבלת של אהובתה וחברתה הטובה; זועמת ומבולבלת, היא מבקשת לקנות את עולמה מחדש. שמוטה על כיסא, לבושה ברישול, כל גופה מביע לאות וייאוש, היא מספרת על חוויות יומה, על תהיותיה בנוגע להוויה התל אביבית המוכרת עד זרא: זרות, ניכור, צורך במגע, טינופת, שעמום. ואז נדלקת להבה באישוניה, כשהיא פותחת ומגוללת בפנינו את סיפור המעשה שהביאה לנקודה זו.

עלמה ומיקי מכירות מילדות. תמיד הייתה ביניהן סימביוזה משונה, לא מאוזנת, כשעלמה בצד הנזקק ומיקי היא הכוח המניע את חוויותיהן המשותפות. בתור ילדות, מדמות השתיים לעצמן שהן יתומות, לבדן בעולם ולכן חופשיות לגמרי לעשות ככל העולה על רוחן; עם הגיען לבגרות, הן מחליטות להוציא לפועל את הגרסה הפרובינציאלית של חלום האפשרויות הבלתי מוגבלות: הן שוכרות יחד דירה בתל אביב. מהר מאוד מתחוור להן כי סיפור האגדה הוא למעשה גן עדן אבוד. הן מגלות שאינן עומדות במרכזו של העולם והדברים אינם פשוטים כפי שדמיינו; לבסוף, מיקי פוטרת עצמה מעולה של עלמה ונעלמת עם אישה אחרת.

עלמה נותרת לבדה, לראשונה חווה את העולם דרך עיניה וגופה שלה ולא באופן עקיף, דרך מיקי. נבגדת וזועמת, נחושה בדעתה להתריס כנגד קליפתה הישנה, היא מטביעה את עצמה בעולם הגוף, רחוק ככל הניתן מעולם הרגש: היא מוצאת עצמה עובדת ב"פיפ שואו", מופע חשפנות בו לשם שינוי נחשף גופה ולא הנפש הפצועה שתחתיו.

קשה שלא לחוש עקצוץ קל של מבוכה כאשר קופרברג פוצחת לפתע בריקוד אירוטי סוער, מניעה את גופה כאילו יצאה ממנו לרגע ושבה אדם אחר לחלוטין, ולא משנה כמה  הקהה עידן המידע את רגישותנו לדימויים בוטים של סקס. למרות זאת, את המבוכה העמוקה יותר אנו חווים מוקדם יותר, בתחילת ההצגה, לנוכח ההתערטלות הרגשית המוחלטת של דמותה של עלמה; נראה שלמרות הכל, העירום הנפשי מעורר יותר מהעירום הגופני. היא מדברת בשטף, כמו ילדה קטנה, בתמימות ובפתיחות מוחלטת, ללא עכבות; היא משתפת את הצופה בחוויותיה, בתחושותיה וברגשותיה הכמוסים ביותר, כופה עליו אינטימיות משונה שגורמת לו לקפוא לרגע לפני שיוכל לפענח את משמעות הדברים. עלמה, כמו הנשים של אוסקר וויילד, מגינה על עצמה באמצעות תקיפה ותוקפת באמצעות כניעות פתאומיות.

קופרברג עושה עבודה מופלאה בגילום דמותה של עלמה; השינויים המוזרים בשפת הגוף, מהשפיפות, הרפיון, התנועות הכבדות, הגסות והעייפות בתחילה ההצגה, דרך בעירת המבט כאשר היא מדברת על האהובה שחמקה מבין אצבעותיה, אל תנועות הגוף המעוגלות, הנשיות והמפתיעות בהמשך ההצגה; יש משהו מרגש מאוד ביכולת הזו לעבור בחדות בין המחוות הגופניות האלו, השונות כל כך זו מזו. היכולת ליצור הזדהות עמוקה עד כדי תחושת מועקה מיד-שנייה אינה מובנת מאליה. המבוכה שחווה הצופה נובעת  מהיכולת להעמיד את עצמנו במקומה, לחוש את שהיא חשה, לכעוס כפי שהוא כועסת, ולתהות האם היינו נוהגים כמותה לו היינו במקומה: האם היינו הולכים רחוק כל כך בכדי להשיב את עצמיותינו שנגזלה על ידי האהבה?

במהלך ההצגה כולה עושה קופרברג שימוש מפעים בחפץ אחד: כיסא. הכיסא הופך את עורו בדיוק כמותה, רגע אחד הוא פונקציונלי ואפור, ורגע אחרי הוא הופך לאביזר מלא פאתוס במופע חשפנות. במובן מסוים הופך לשלוחה שלה עצמה, כאשר היא שמוטה עליו גם הוא נראה שמוט ועייף, וכאשר היא משתמשת בו לריקוד, הוא עצמו נראה נאה ומעניין יותר. הכיסא הוא נקודת המוצא, ולכן הוא מעיד או מועד, על פי מצב רוחה של הדמות העושה בו שימוש.

פיפ - אורית סער 2

 צילומים: אורית סער

הדימוי של מופע חשפנות בסגנון "פיפ שואו", פסגת המציצנות האנושית באשר היא, מכוון אותנו אל השאלה העמוקה ביותר שמעלה, בעיני, ההצגה: האם הצפייה באישה הצעירה הזו, שחייה התפוררו וכעת היא מנסה לאחות את קרעיהם לכדי דבר מה שלם לכאורה, היא מציצנות לכל דבר, או שיש בה "ערך"? אולי ההזדהות אינה אלא שמחה לאיד, עניין טראגי וגרוטסקי בסבלם של אחרים?

הייתי רוצה להתעכב על דימוי נוסף שמופיע בתחילת ההצגה, דימוי הציפור הכלואה. עלמה מוצאת בחדרה יונה. היא קוראת לבעל המקום ומבקשת ממנו לסייע לה לסלק אותה, אך כמובן אינה זוכה למענה. היא מנסה לסלק את היונה באמצעות מגב, היא דוחקת בה ודוחפת אותה, עד שהיא נפצעת ונוחתת שוב לרגליה.

דימוי הציפור הכלואה הוא דימוי ותיק ומוכר של עצמיות מודחקת או נפש המבקשת חופש שאין ביכולתה להשיג. קל מאוד להקביל בין דמותה של עלמה ובין דימוי הציפור, אך היא אינה מבקשת לשחרר את הציפור-קרי, את עצמה- מכלאה; להיפך, היא מבקשת להיפטר ממנה. משמעות הדבר, להבנתי לפחות, היא כי עלמה אינה מבקשת להוציא עצמה לחופשי, אלא להשמיד את דמותה הישנה, התלותית, לפחות למראית עין, בהנחה שאם מיקי לא תתפוס אותה כתלויה בה, אולי תתעניין בה שוב. ההנחה הזו זוכה להתייחסות מעניינת במהלך ההצגה.

הצגת-וידוי, המציגה את העולם דרך עיניה של דמות אחת שעולמה שונה מזה של הצופה, עשויה להיות קשה מאוד לצפייה כאשר הדמות המובילה את המסע אינה נגישה.

מירב קופרברג הופכת את דמותה של עלמה לידידת נפשו של הצופה, מושיטה לו יד ומובילה אותו אל מעמקי עולמה. אי אפשר שלא להתאהב בה, ולו רק משום שהיא מבטאת תחושה מוכרת באופן חשוף ופגיע כל כך. היא יוצרת גולם, יצור חי מרסיסיהם של אחרים. נרטיבים מוכרים של אהבה נכזבת, גן עדן אבוד וכמיהה לביטוי עצמי מתערבבים זה בזה ויוצקים משמעות חדשה לדימויים ישנים.

חווית הצפייה מאלפת, ומומלצת לכל אדם שחווה אהבה נכזבת או את בגידתו של אדם אהוב. וגם למי שלא.

PEEP

תיאטרון הסימטה

משחק וכתיבה: מירב קופרברג
בימוי וכתיבה: ערן שדר
מוסיקה: ארז טודרס
כוריאוגרפיה: אליק ניב
עיצוב תפאורה: לליב שלו
בניית תפאורה : יונתן ברגמן
תאורה: גיא גלילי
בהשראת סיפור קצר "דבר שלא צריך דבר" מאת מירנדה ג'ולי

מועדים נוספים:

יום ב', 17.12, 21:00

יום ג', 18.12, 21:00