נשים באדום

שתי דעות, זוג אחד

על ההצגה "האוהל האדום"

מאת: אנה מינייב

התבקשתי מטעם המערכת ללכת עם בן זוגי שיחיה להצגה ולכתוב עליה מנקודות המבט של שנינו. הלכנו לראות את ההצגה "האוהל האדום" של התיאטרון הערבי-עברי. ההצגה, שבוימה על ידי קלאודיה דלה סטה וזאב קלאתי, הנה עיבוד לספרה המפורסם של אניטה דיאמנד.

נכנסנו לחלל התיאטרון וחולקנו לשתי קבוצות, הנשים והגברים, וכבר מהרגע הראשון הרגשתי שאנו עומדים להיות עדים, או שמא המושבעים, במשפט אשר מגולל סיפור של אישה אחת, אבל דן בשני עולמות שונים, בשני מינים שונים, הנשי והגברי. זאת הייתה יכולה להיות חוויה נפלאה, להיות חלק מקהל נשי בלבד, אבל מאחר ובצד הגברי של הקהל לא הייתה מספיק נוכחות, עברתי לשבת ליד בן זוגי.

אל הבמה עלתה קשישה אחת, אותה גילמה שיפי אלוני, בתלבושת של סבתא-זפתא בשילוב גולדה מאיר, והציגה עצמה בתור דינה הבוגרת אשר מספרת לנו בדיעבד את סיפורה התנ"כי. החלוקה הלא יחסית בין צדדי הצופים לא בלבלה אותה והיא החלה לספר את סיפורה ולזרוק לעבר שני הקהלים השונים אנקדוטות הומוריסטיות וסקסיסטיות כאחד. חצי השעה הראשונה הייתה קשה לעיכול, הבדיחות הקטנות, השפה התנ"כית והמוזיקה העתיקה ששולבה עם מוזיקה מודרנית קיטשית במיוחד יצרו בקרבי בלבול ותמיהה. לקראת סוף החלק הראשון נפל האסימון.

כאשר הוכרזה ההפסקה, יצאנו בן זוגי ואני לנשום אוויר, אני מסוקרנת מהבאות והוא אילם. 'מה דעתך?' שאלתי אותו, והוא אמר שהוא מחכה לראות את החלק השני. יופי, חשבתי לעצמי, כנראה שגם לו נפל איזה אסימון. פניו נשארו חתומות והתחלנו לדבר כהרגלנו מי שחקן טוב ומי פחות ועל אלמנט החול הנפלא בהצגה, הממלא את הבמה בחול שנשפך מכיסים גדולים בבגדיהם של השחקנים. אחר כך, הסכמנו שהבדיחות הסקסיסטיות היו לא מספיק מחודדות ושהשחקנית שמשחקת את דינה הצעירה, עדי נוי, פשוט מדהימה. ואז, ההפסקה נגמרה.

חזרנו לאולם. התפאורה הוחלפה וכשכולם התיישבו האורות כבו. הסיפור המשיך להתגלגל. דינה, בתו של יעקב ולאה, סיפרה כיצד עוות הסיפור האמיתי מאחורי פרשת האונס שלה, שעל פי גרסה זו לעולם לא קרה. כמי שגדלה עם 4 אימהות, רחל, לאה, בלהה וזילפה, שנישאו כולן ליעקב, גדלה דינה להיות פייטרית לא קטנה, וכבר מגיל צעיר למדה כיצד לעמוד שלה בעולם הגברי אליו היא נולדה. מרכז העלילה של ההצגה הוא האמת של דינה והדרך בה אכזבו אותה אביה, האחים שלה והאימהות שלה, כאשר איבדה את היקר לה מכל, אהוב לבה, שנרצח על ידי שניים מהאחים. אך בשבילי, ההצגה הזאת נוגעת ברבדים נוספים, עמוקים יותר, חד משמעיים.

מקאסט השחקניות הרחב בלטו מאוד שרון בורשטיין בתפקיד רבקה ואינה המיילדת, מור ענטר בתפקיד רחל, מורן ארביב בתפקיד לאה ואילת גבאי- יגודה בתפקיד ההונא ורנפאר, אך מעבר למשחק המצוין ראוי לציין את עבודת הצוות של הקבוצה הזאת, שמתאחדת בצורה נפלאה על הבמה בכדי להעניק לקהל חווית התבוננות בעצמנו, בחברה שלנו, בסיפורים עליהם גדלנו וממשיכים לגדל את ילדינו, באמונה שלנו כאומה ובזכות שלנו לחקור, להטיל ספק, לבקר ולהציג את הדעות המנוגדות בין העולמות, בין נשים הרוצות משפחה, ילדים ואחווה לבין גברים הרוצים לכבוש, לשלוט ולהראות את כוחם.

צילומים: עידן גור

בסיום ההצגה, כאשר הצגתי טענה זו בפני בן זוגי היקר, הוא אמר שהוא לא מבין על מה אני מדברת. ההצגה הייתה ארוכה מדי, גזענית, חלק מהשחקנים לא היו ברורים בדיבורם, חלקם לא שיחקו בצורה משכנעת, ובכלל, על מה כל הסיפור, הוא שאל ואני הרגשתי את הדם מתחמם לי בוורידים. 'על מה?' שאלתי בנביחה. על נשים וגברים, על ההבדלים העצומים בינינו, על כך שכלום לא השתנה ועברו אלפי שנים, על אימהות, על חמלה, על שנאת חינם, על כוח ועל קנאה ועל אהבה ועל…

אז נכון שלא התחברנו למוזיקה ולאורך ולא ממש הבנו את ההומור, אבל עלו בי דמעות לנוכח התובנה שאנחנו כל כך שונים… אתם ואנחנו… ו…

'לא משנה', הטחתי בו. 'אתה גבר, אתה לא תבין'.

"האוהל האדום"

תיאטרון מקומי

בימוי: קלאודיה דלה סטה וזאב קלאתי
תפאורה :ערן עצמון
תלבושות: סילביה ג'ובליו וקלאודיה דלה סטה
מוזיקה מקורית: mc carolina
תאורה: אולג לינדה
ייעוץ לשוני: דני הורוביץ
שחקנים: אורן דסאו, אייל סלמה/איציק גולן, איילת גבאי- יגודה, אלי מנשה, דורון בן דוד, חנית סימנה/מור ענטר, פיליפ דומרב, מורן ארביב/שנטל כהן, מיכל מוסקוביץ', עדי נוי, רותם זיו, שיפי אלוני/נלי עמר, שרון בורשטיין/עירית בנדק, תמרה סטיל.

בשיתוף ביה"ס לאומנויות הבמה, מכללת סמינר הקיבוצים

מועדים נוספים: 20/1/14 20:30 התיאטרון הערבי-עברי

אימהות כתרגיל אקרובטי

על ההצגה "קמטים"

מאת: אירית ראב

ישנה אמירה ידועה בתעשייה שילדים ובעלי חיים תמיד יגנבו את ההצגה. דבר זה נכון גם במובנים אחרים. לוליין המבצע על הבמה תרגילים אקרובאטיים ומטפס על חבלים הנמתחים לגובה רב, תמיד יגנוב את  ההצגה מהשחקן המוכשר ביותר, גם כזה הלוחץ על בלוטות הדמעות עד כלות.

היצירה "קמטים" של רינת קידר אברהם, שעלתה לאחרונה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, מוכיחה שאפשר לשלב בין השניים. מחד, תרגילים מסובכים ושחקניות לולייניות ומאידך, יוצרות מוכשרות, שלרגעים הצליחו להעתיק את נשימתי.

העבודה על ההצגה נעשתה במסגרת המסלול לשחקן יוצר בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. רינת, יוצרת, אקרובטית, שחקנית ואשת אשכולות, ביקשה לבחון את נושא האימהות דרך הבמה. היא קיבצה סביבה קאסט על טהרת הנשים והפיכה חיים חדשים באולם הקטן שבפקולטה לאמנויות, תוך פריצת גבולות המרחב והגובה המוכרים לאולם זה. כל אחת מן השחקניות והיוצרות על הבמה ייצגה פן אחר של האימהות. מיכל פלח גילמה את דמטר, אלה המחפשת את בתה שנאנסה והמבקשת לנקום, נעמה ברמן גילמה את סוזן מן היצירה "גלים" של ווירג'יניה וולף, ושרה יונה צוויג גילמה את שושנה הררי הצעירה, שהגיעה מגרמניה אל הארץ בשלהי שנות הארבעים. רינת גילמה את עצמה והכילה את כולן ביחד. כלל האימהות הללו ייצגו את שורשי האימהות של רינת, חלקן יותר וחלקן פחות. חלק נגעו בעץ המשפחה הפרטי שלה, כגון דמותה של שושנה המבוססת על סיפורה האמיתי סבתה ועלייתה ארצה. אחרות, נגעו באימהות הארכיטיפיות של כולנו, האלה שהיא גם אמא והאישה שפשוט מחפשת חדר משלה.

באופן מרהיב ויוצא דופן, רינת הצליחה להמחיש את מלאכת האימהות באמצעות מכלול האלמנטים הבימתיים. הלוליינות על הבמה הנה מקבילה אלמותית לאימהות באשר היא, הדורשת מן האישה לבצע תרגילים אקרובטיים מסובכים עם הזמן והאחריות, תרגילים שלא היו מביישים אף לוחם שייטת או לוליין בקרקס השמש.  באופן עדין ומדויק, בהתאם לסיפור הניכר על הבמה, רינת ביימה את השחקניות כך שילהטטו על הבמה, בגובה הצוגים ובחבלים המשתלשלים מטה. באופן דומה, אלמנטים אימהיים נשיים קיבלו מענה בימתי באמצעות העיצוב והבימוי. דבר זה קיבל ביטוי בסצינת לישת הבצק, בה הבד הנמתח מגובה הבמה ומקיף את גופן של השחקניות הופך במיידית לבצק אותו הן לשות וחובטות שוב ושוב.

מבין הסצינות והאלמנטים הבימתיים שבו את לבי שני דברים עיקריים. ראשית,  עוצמתה של האלה, העומדת שקטה ועצורה, כהר געש לפני ההתפרצות. האלה, שגולמה בעדינות ובחוזקה על ידי מיכל פלח, היוותה ניגוד יפיפה בין הכאוס הבימתי של אותה סצינה, בה השחקניות זזו ורקדו לצלילי המוסיקה, פרי יצירתה של דיאנה רוזנברג.

אלמנט נוסף הוא השפה, ובעיקר הבחירה להשתמש בגרמנית, שפת האם של שושנה, ולהיעזר בה למרות שסביר כי הקהל לא הבין הרבה מן הנאמר. נשים בצד את העובדה שלי, כצאצאית למשפחה גרמנית, יש ערך סנטימנטלי לשפה הזו, אבל עוצמתה של השפה על הבמה, כמו גם התחינה של הבת המבקשת את אמה, הומחשו בצורה נהדרת על ידי שרה יונה צוויג.

יצירות מעין אלו מהוות את אחת המומחיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. סטודנטים לתיאטרון, המתמחים במגוון תחומים באמנות זו, יכולים לחפור בתוך היצירה ולהוציא ממנה פיסה בימתית למופת, יצירה המגיעה מתוכם וקשורה אליהם במארג סבוך וחושפני. לו היו יכולים לנתב את התמיכה, כלכלית ואקדמאית, אל המסלול זה ולסייע ליצירות לפרוץ החוצה מן החוג, סביר כי רבים יותר היו מגלים תיאטרון אחר, אמיתי, פורץ גבולות, חדשני, שאינו קופא על שמריו.

קמטים

מופע תיאטרון קרקס עכשווי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

יוצרת ובמאית: רינת קידר אברהם

שחקניות יוצרות: נעמה ברמן, מיכל פלח ושרה יונה צוויג

מוסיקה מקורית וביצוע: דיאנה גולדנברג

עיצוב חלל, תלבושות ותאורה: אני אטדגי

כוריאוגרפיה: לור דליון

ייעוץ דרמטורגי ועריכת טקסטים: שרון מימון-לוי