על ההצגה "איפה גוגו?"

מאת: נעם מרום

אין דבר ששובה את לבי יותר מהצגת ילדים מוצלחת. היכולת להנגיש לילדים סיפור באמצעות פעולות דרמטיות היא יכולת גבוהה, מפתחת ומלמדת. אין ספק שז'אנר הצגות הילדים פופולרי ביותר במהלך הקיץ, ובין כל ההצגות הפופולריות והסיפורים הידועים והמוכרים מבצבצת הצגה ייחודית ומיוחדת במינה – "איפה גוגו", פרי יצירתה של רותי תמיר. מדובר בהצגת יחיד אותה תמיר יצרה, עצבה, ביימה, היא גם משחקת בעצמה על הבמה. ואכן במהלך היצירה מצליחה תמיר לסחוף אחריה בסערה אולם שלם של ילדים והוריהם לתוך העולם אותו בראה.

כבר בכניסת הקהל לאולם, ישובה השחקנית ומקבלת בסבר פנים מאירות, נפנוף יד וחיוך את כל הילדים הבאים והנכנסים. בהסבר של השחקנית לילדים בקהל "שמי רותי ואני שחקנית בהצגה שעוד מעט תראו". במונחי תיאטרון אפשר לקרוא לפניה שכזו לקהל בתור פנייה מתא-תאטרונית אבל מאחר שמדובר בהצגת ילדים, ההנגשה מהסוג הזה נחוצה בהחלט. השחקנית ממשיכה ומסבירה לילדים: "כשחקנים, עלינו להתכונן להצגה באמצעות חימום" מה שמוביל אותה להקים את כל הילדים (וגם את ההורים) לחימום קצר כדוגמא מחדר החזרות, דבר שגרם לכל הילדים בקהל להיות מרוכזים ונלהבים יותר לפני תחילת ההצגה.

במהלך ההצגה ניתן לראות את תמיר מפגינה יכולות ווירטואוזיות מרשימות שמתבטאות בעבודת גוף מדויקת ומימיקה מרשימות. למרות שההצגה שייכת לז'אנר הצגות הילדים, אך בהחלט קיים פלירטוט עם עולם הליצנות, תיאטרון החפצים ותיאטרון הסיפור. הילדים נסחפים אחריה, ולא בכדי. לאורך ההצגה היא מצליחה ליצור שיח עם הילדים, שהיוו לעיתים בתור חלק אקטיבי ואינטגרלי במופע וענו לשאלות השחקנית, ובעיקרן – איפה גוגו?   

כיאה לז'אנר, היה שימוש די נרחב בחפצים, כמו למשל אוזן אדם ענקית שנשלפה מהתפאורה כאשר הדמות המגולמת רצתה להקשיב ולשמוע טוב יותר. יתרה מזאת, התפאורה המרשימה בעדינותה ויופייה, חושפת ומסתירה את כל פרטי עולמה של הדמות – כמו כינור שמקפץ החוצה, "סמיילים" שונים אליהם היא מגיעה בניסיון למצוא את גוגו, נייר טואלט ובדי קוסמות אין-סופיים. לקראת סוף ההצגה, בניסיון לדמות לילה, נשלפות מהתפאורה מנורות קטנות שקוסמות במיוחד לקהל הילדים, ומהבית המצויר נפתח לפתע חלון. כך שמרבית מהסיפור מוצג באמצעות התפאורה.

שפה נוספת בה נעזרת הדמות על הבמה היא טכניקת הג'יבריש – היא "שוברת מילים", בוחרת מילים ריקות ממשמעות ותוכן, ומשלבת טקסט הגיוני במשורה. דבר זה, מעביר את הפוקוס לאופן בו היא נעה על הבמה – היא נעה לאופקה ולאורכה של הבמה, באופן מעגלי, ולעיתים אף יורדת לקהל – כל אלו במטרה להעצים את החיפוש המפרך אחר גוגו.

ההצגה מומלצת לגילאי 8-4 ואורכה כ-50 דקות. אמנם, זה גרם לחלק מהילדים לאבד סבלנות לקראת הסוף, אבל ההצגה הצליחה לגעת בלבבותיהם הפועמים של כל ילד וילדה שישבו בקהל, בעיקר משום שתמיר הצליחה "להרגיש" את הקהל, ולהתאים את עצמה אליהם. למשל, בהצגה בה צפיתי, הילדים זכו ל"חימום" נוסף לקראת סוף ההצגה על מנת לשמור על הריכוז שלהם.

אין ספק כי מדובר בהצגה נפלאה ומיוחדת במינה. ברגישותה, נבונותה ויצירתיותה, מצליחה תמיר לשאוב את קהל הילדים וההורים לתוך מסע קסום ושובה לב על הבמה, שבסופו כל ילד מבין כמה חשוב לאהוב את עצמו כפי שהוא.

איפה גוגו

יצירה, עיצוב, בימוי ומשחק: רותי תמיר

מוסיקה מקורית: יוני טל

תלבושות: מרינה מויסייב

מועדים נוספים:

30/10/21 11:00 גלריה תיאטרון החנות

27/11/21 11:00 גלריה תיאטרון החנות

29/11/21 10:30, 12:30 פסטיבל תיאטרון בובות חולון

וכעת, נעבור לפרסומות…

על ההצגה "הנסיך מפלסטלינה" וראיון עם רענן פז, מחזאי ההצגה

מאת אביבה רוזן

ההצגה "הנסיך מפלסטלינה" התקבלה בתחילת דרכה לפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים ונוער בחיפה וגם זכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר. ההצגה עוסקת בנושא הקשה ביותר, השואה, אך היא מתייחסת אליו מזווית שונה לחלוטין מזו שאנו מורגלים בה. הילדה היהודייה, יסי, שמתחזה לבן, קושרת קשר של חברות אמיצה עם ילד הולנדי שמתפעל מאומץ לבה והיא שורדת בהיאחזה בדמיון. היא ממציאה לעצמה ממלכה קסומה, פלסטלינה, שבה יש גחליליות של אש שעושות קסמים ולבני האדם בה יש תכונות שונות לחלוטין מאלה שהיא רואה סביבה. שם אביה, שנלקח כבר על ידי הנאצים למחנות, הוא המלך. היא אינה מוכנה להכיר במציאות האכזרית, ונתלית באב שיבוא ויציל אותה. המחזה מבוסס על ספרו של ההולנדי הארם דה יונגה, "יסה, בלוואל צ'י".

"הנסיך מפלסטלינה" | צילום: יוסי צבקר

אנו רואים את הילדים מתגנבים על הבמה, בין הסמטאות לכיכר החיילים, אך למעשה, מה שמותיר עלינו את הרושם הרב ביותר הוא החברות שנרקמת בין הילדים, חברות שמגשרת על כל הבדל שהוא בין אנשים. הצד הרגשי של ההצגה, המשחק האמין של שני השחקנים הראשיים, כמו גם של יתר השחקנים על הבמה, ועולם הפנטזיה שהם מחיים בהצגה, מביאים לכך שכל אדם יכול להתחבר לעולם אותו ההצגה בוראת.

צילום: יוסי צבקר

ביושבי בקהל, ראיתי מסביבי ילדים בגילאים שונים עם הוריהם. ניכר כי ההורים והילדים הגדולים יותר, שהבינו היטב את הנושא, מזדהים עם חלקים מסוימים בהצגה, ומדי פעם גם מזילים דמעה, בעוד שהילדים הקטנים יותר מתחברים לעולם הפנטזיה. ולצד זאת, כולם מרותקים להצגה, כולל הקטנים, שמדי פעם שואלים את הוריהם שאלות. ניכר שהבמאי עשה עבודה טובה בהתאמת ההצגה לכל גיל, ובפרט לגילים הצעירים, והנגיש את השואה בצורה שילדים קטנים יכולים להכיל.

לאחר ההצגה, ביקשתי לשוחח מעט עם המחזאי רענן פז, שיצר את ההצגה לצד דיויד בילנקה, הבמאי. למען גילוי נאות, את רענן הכרתי כאשר שיחק בהצגה שהייתה מבוססת על מחזה שכתבתי, "השד לא נורא כל כך". בהצגה שיחק מספר רב של דמויות, חלקן הגדול קומיות, והתרשמתי מאוד מיכולותיו, כולל יכולת האלתור שלו. רענן גם סייע לי בעבודה על המחזה.

כרגע, רענן נמצא בתקופה עמוסה ויצירתית במיוחד. בעוד ההצגה שכתב, "הנסיך מפלסטלינה", רצה בתיאטרון גושן, הצגת ילדים נוספת שכתב, "אוחזת באוויר", עומדת לעלות בתיאטרון באר שבע לילדים ונוער. הוא משחק בסרט שעומד לעלות בקרוב על רצח רבין, "ימים נוראים", שם הוא מגלם את הסוכן אבישי רביד "שמפניה". כמו כן, הוא משחק בסדרה חדשה שעומדת לעלות בהוט, "הקיבוצניקים", ומצטלם בימים אלו להפקה חדשה של "כאן". אם כל אלה לא מספיקים, הרי שהוא מריץ מופע שנקרא "מרוב אהבה צוחק" יחד עם מורן רוזן ומסתובב איתה בכל הארץ.

איך נולד "הנסיך מפלסטלינה"?

"קראתי את ספרו של דה יונגה, שנקרא בעברית "ריקוד של נסיך", ומהמשפט הראשון כבר ידעתי שאני חייב לעשות מזה הצגה. כתבתי במהירות מחזה שבסופו בכיתי. כך ידעתי שיש לי משהו טוב ביד. אחר כך באה עבודה של שכתוב ואז הגעתי לחלק המורכב. למצוא מישהו שישקיע ברעיון שלך. זה כמו לחפש משקיע לסטארט אפ, וזה חוזר על עצמו עם כל מחזה מחדש. זה היה תהליך ממושך שבו רבים אמרו לי לא, עד שהגעתי לפסטיבל בחיפה והגשתי להם שתי פרזנטציות, את "הנסיך מפלסטלינה" ואת "אוחזת באוויר". הם קיבלו את "הנסיך מפלסטלינה". אז התחיל החיפוש אחרי תיאטרון ילדים ונוער שיהיה מוכן להשקיע בהצגה ולהריץ אותה גם אחרי הפסטיבל. נוצר חיבור מצוין עם תיאטרון גושן.

רענן פז | צילום: ספיר קוסה

מעניין לציין שבדיוק באותו זמן, לפני כשנתיים, נולדה בתי ענבר ואני הפכתי לאבא. יש לי תחושה שהקשר החזק עם ענבר אפשר לי ליצור מחזה רגיש

יותר. במחזה יש ילדה שאין לה הורים אבל הקשר החזק בינה לבין אביה מחזיק אותה בחיים. רגע השבר בהצגה, אותו רגע בו רוג'ר, החבר ההולנדי, אומר ליסי שאביה נלקח על ידי הגרמנים, הוא רגע המשבר הגדול בהצגה. היא לא מוכנה לקבל את המציאות, וזה הרגע שהביא אותי לדמעות. תמיד רציתי לעסוק בנושא השואה, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות זאת בצורה אחרת. "הנסיך מפלסטלינה" מאפשר לי לעשות זאת בצורה שנכונה לי, התמודדות באמצעות הפנטזיה והממלכה הדמיונית."

אתה מביים גם את טקס "פרס הבמה לילדים ונוער" במסגרת פסטיבל "חלום של תיאטרון".

"נבחרתי לביים את הטקס ואני מנסה לעשות אותו מעניין ככל שניתן. בטקס יחלקו שחקנים שמשתתפים ב-26 הצגות התחרות את הפרסים השונים. הפסטיבל כולל הצגות נבחרות של כל תאטראות הילדים והנוער בארץ והוא קשור לעמותת אסיטאז' (Assitej), עמותה בינלאומית של תאטראות ילדים ונוער. העמותה היא שאחראית על הטקס."

בוא נדבר עליך. הקריירה שלך עולה ופורחת לאחרונה.

"אכן, אני חווה סוג של פריצה מקצועית בכל התחומים בהם אני עוסק כרגע. חשוב לי לציין שאני רואה את הפריצה מאז שענבל נולדה. נעשיתי בוגר, רציני ומדויק יותר.

אני בעיקר איש תיאטרון, והכל מעניין אותי. מעניין אותי להמשיך להתפתח בתחומים שעדיין לא נגעתי בהם. למשל, אני רואה מטרה משמעותית בכניסה לתיאטרון הרפרטוארי. אני משחק בסדרות אך גם שואף לכתוב סדרות טלוויזיה. תמיד יש עוד מטרות להתפתח אליהן."

נסיך מפלסטלינה 

מחזה: רענן פז

בימוי: דיויד בילנקה

משחק: אורן הגני, עומר יצחקי ואסף רוט.

מוזיקה: אסף רוט

תפאורה ותלבושות: מירב נתנאל דנון

עיצוב אביזרים ואיורים: ריה לידר

עיצוב תאורה: יחיאל אורגל

כדאי לעקוב באמצעי המדיה השונים אחר מועדים נוספים של ההצגה

לדף ההצגה באתר תיאטרון גושן – הקליקו על הלינק

על ההצגה "מולאן"

מאת: אורית איזנשטיין

כבר שנים רבות אני מבקרת בהצגות מתוקף עבודותיי השונות. לא תמיד הן היו מהסגנון המועדף עלי או מתוך בחירה חופשית, אבל אני מצליחה להכיל גם את אלה שהן לא בדיוק My cup of Tea. לפני מספר שנים הגעתי לענף הצגות הילדים, עוד לפני שהפכתי לאמא בעצמי, ובהתחלה היה לי קשה להתחבר לז'אנר אבל עבר זמן והתרגלתי. כנראה שהצגות ילדים הן טעם נרכש. כשמגיע השלב לצרף את הצאצא לחוויה, היא מקבלת עומק נוסף. הראיה מבעד עיניו של הילד אינה דומה לזו של ההורה, בעוד שאנחנו רוצים לחדש, לרגש, לגוון, הם דווקא דבקים במוכר ובידוע מראש, במיוחד בגילאים הקטנים. הצאצאית הפרטית שלי כבר גדלה והגיע הזמן לעלות שלב בהצגות הילדים. לבילוי הראשון שלנו יחד כילדה בוגרת יותר (עוד מעט בת 10) בחרנו את מולאן של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער.

ההצגה מגוללת את סיפורה של מולאן, נערה סינית החיה בכפר קטן. יום אחד מגיע לכפר שליח הקיסר ומודיע שההונים האכזריים פלשו לסין והקיסר מצווה על כל משפחה לשלוח גבר אחד למלחמה נגדם. מולאן אינה מוכנה שאביה החולה יתגייס למלחמה ומחליטה לעשות מעשה – היא מתחפשת לגבר ומתגייסת לצבא במקומו. על אף המשוכות הרבות שהוצבו בפניה, מולאן מצליחה להפוך ללוחמת נועזת ואף להתמנות לסגנו של המפקד הנערץ עליה, אך במהלך אחד הקרבות מתגלה התרמית, מולאן מואשמת בבגידה ומגורשת מהצבא. כשהיא שומעת כי המפקד האהוב נלקח בשבי היא חוזרת כדי להצילו, זוממת תחבולה מחוכמת ובזכותה יתר חיילי הפלוגה משחררים את המפקד, והסינים מנצחים במלחמה. קיסר סין מעניק ללוחמת הצעירה אות הוקרה, משפחתה זוכה בכבוד ומולאן זוכה באהבה.

מולאן. צילום: כפיר בולוטין

אתחיל מהסוף – יצאתי מההצגה והרגשתי שבא לי לצעוק – הנשים שולטותתתת. אני מודה שמעולם לא ראיתי את הסרט של דיסני במלואו ותמיד חשבתי שמולאן היא עוד נסיכה מנסיכות דיסני שנמצאות במרכז עלילה מאוד שוביניסטית, והנה, הגיעה הנערה הפשוטה מהכפר והראתה לכל הגברים מה היא שווה. ניסיתי להבין מה בדיוק בדמותה של מולאן גרם לי לצאת מההצגה בתחושה כזו, למרות שכבר ראיתי אי אילו הצגות ילדים בהן הדמות הראשית היתה בת חזקה, הנלחמת באויבים ומנצחת, מנצחת, אך הן מעולם לא גרמו לי לרצות להעניק להן את דגל הפמיניזם.

לאחר מחשבה, נראה לי שהצלחתי לפצח את התעלומה. דמותה של מולאן נבנתה בצורה חכמה, רובד מעל רובד שנתנו עומק לדמות והרבה נקודות הזדהות של הקהל איתה. היא היתה בת מסורה לאביה הנחושה לעשות הכל בכדי להצילו, נערה צעירה החוששת לצאת למלחמה, חייל(ת) אמיצה שלא מהססת להילחם, אישה צעירה שמפתחת רגשות חיבה למפקד שלה, ומעל לכל, אישה הפועלת בחוכמה נטולת אגו בכדי להשיג את המטרה האישית והלאומית. בסך הכל, מולאן רק רוצה את החופש לבחור בחברה שוביניסטית קשה שההסבר התמידי ל-"למה לא?" הוא – "ככה זה בסין". מי שלא הולכת בתלם נחשבת לכישלון, מביישת את משפחתה ואפילו נידונה לגזר דין מוות. כאשר מולאן זוכה למחמאה האולטימטיבית, שהיא נלחמת כמו גבר, היא עונה בחוכמה: "אני לוחמת כמו אישה וזה קצת יותר טוב".

דון לני גבאי בתפקיד מולאן היא לא הליהוק המושלם לטעמי, היא מעט עדינה לתפקיד וחסר בה הצד הקשוח והמחוספס שהייתי מצפה לו כדי להדק את האמינות בתפקיד הגבר, אבל בסך הכל היא נושאת אותו בחן רב, כולל שירה, תנועה ואפילו אקרובטיקה, ומיישרת קו עם הקאסט הגברי בעיקר באיכויות הריקוד והתנועה אותן היא מפגינה באופן מדויק.

שלום שמואלוב בדמות המספר, המהווה גם מעין קול פנימי של מולאן, מנתח בחוכמה את החוויות שהיא עוברת במהלך העלילה ועוזר לה להתמודד עם החששות והפחדים, ולהכיר בכוחה הגדול – גם אם לא תמיד הפיזי, הכוח המנטלי שלה והחוכמה תמיד ניצחו. אין ספק ששמואלוב עושה כאן עבודת משחק נפלאה. בקולו הנעים ובנוכחות הבימתית, הוא מוביל את חוט העלילה, מוסיף רגעי אתנחתא קומיים מצוינים ומתבל את כל הסיטואציות במבחר אמרות חכמה סיניות וגם כאלה שלא, ורק נכתבו כדי למנף את הצד ההומוריסטי. ליאור חקון מצוין ומדויק בתפקיד המפקד, מלא בנוכחות כריזמטית על הבמה.

מולאן. צילום: כפיר בולוטין

בניגוד להצגות ילדים לקטנים יותר, בהן הבמה נוטפת צבעוניות והתאורה מוסיפה אפקטים וצבעים נוספים עד שלפעמים מתחשק להתחבא מאחורי משקפי השמש ולא להסתנוור מהשפע המיותר הזה, במולאן עיצבו את הבמה והתלבושות ברוח הסינית כיאה להצגה שעלילתה מתרחשת בסין. השימוש בצבעים אדום, שחור ולבן נעשה בצורה מדויקת, התפאורה והתאורה עוצבו בפשטות ובקווים נקיים, מבלי להסיט את תשומת הלב מהשחקנים, ובכך תרמו עוד יותר להצגה.

אם נחזור שוב להשוואה בין הצגות הילדים הצעירים יותר לבין הצגות השלב הבא, אם בהצגות הקטנטנים משולבים שירים רבים, מסיבות רבות ושונות, בעיקר בגלל שלקטנים קשה לעקוב אחרי מסה גדולה של דיאלוגים, בהצגות לילדים בוגרים יותר יש הרבה יותר תיאטרון נטו ופחות שירים. השירים הבודדים ששולבו במהלך "מולאן" היו במידה, נעימים ולא צעקניים מדי, ועוטרו בכוראוגרפיה מוקפדת ואקרובטיקה קלה. אפילו קטעי התיפוף בסגנון מיומנה שולבו בצורה יפה, על אף שלא הלמו את הרוח הסינית שנשבה מהבמה.

כיאה להצגה המבוססת על סרט דיסני, "מולאן" הסתיימה ב"סוף טוב" שהיה קצת קיטשי מדי לטעמי האישי, אבל היי, חשוב לזכור שיש ילדים בקהל וצריך לתת להם לצאת מהאולם בנימה חיובית ושמחה. הצאצאית וחברה שצפו בהצגה נהנו מאוד. "זה הרגיש כמו 5 דקות וההצגה נגמרה" צייצו בשמחה, ולי זה בהחלט מספיק.

מולאן

תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער

מחזה ובימוי: צביה הוברמן

משתתפים: דון לני גבאי, שלום שמואלוב, ליאור חקון/טל דנינו, עומר זימרי, רני אלון/יוסף אלון, אור משיח, תום אפלבאום/יגאל ברנר, יוחאי גרינפלד, ליאור זוהר.

מילות השירים: גיל צ'רנוביץ

מוזיקה מקורית: ליאור רונן

כוראוגרפיה: קים גורדון

תפאורה: שני טור

תלבושות, מסכות ובובות: לימור הרשקו

וידאו: נמרוד צין

תאורה: מאיר אלון

שפה ודיבור: מרגלית גז

אביזרים: נרקיס אלבה

עוזר בימאית: אסף פרידמן

מועדים נוספים:

29/8/18 יום רביעי בשעה 10:30  | מוזיאון ארץ ישראל אולם קלצ'קין.

על ההצגה "מה קורה עם שבתאי?"

מאת: מיכל פלח

מעטות הן ההצגות שאני צופה בהן מספר פעמים, על אחת כמה וכמה כשמדובר על הצגות ילדים. למען האמת, כשאני מנסה עכשיו לפשפש בזיכרוני, אני לא יכולה לחשוב על הצגת ילדים שראיתי יותר מפעם אחת, מלבד ההצגה "מה קורה עם שבתאי?", שמציגה כבר מספר שנים בתיאטרון קליפה המסתתר לו בדרום תל אביב.

הפעם הראשונה שהתוודעתי לקסם ה"שבתאי" היתה לפני כשלוש שנים . בזכות המלצה של חבר קרוב, לקחתי את בתי הבכורה לצפות בהצגה ונשבתי בקסמיה. אני מנסה שלא להגזים ולומר שהחוויה היתה מושלמת עבורי, לכן אומר רק שבזמן הצפייה בהצגה, חשבתי שכל שחקן, במאי, הורה וילד צריכים ללכת לצפות בה. השימוש היצירתי בתפאורה, בתלבושות, במוסיקה ובבובה, הצליח להרים את המסך שהיה לנגד עיני ולחשוף בפני עולם שלם של מרכיבים בימתיים צנועים, אך מדויקים.

עברו שלוש שנים ובאחת השבתות האחרונות לקחתי את בני הקטן לצפות בהצגה. הגדולה, שזכרה את ההצגה כחוויה חיובית במיוחד, גם רצתה להצטרף אך החליטה ברגע האחרון שהיא כבר בוגרת מדי להצגה הזו (לא לפני שביקשה שוב לצפות בחלקים ממנה ב"יו-טיוב"). יצאנו לדרכנו ובני הרך אחז בחוזקה בידי כשעשינו את דרכנו מהרכב אל התיאטרון. בעודנו עוברים באזור זר לו לחלוטין, הוא הסתכל לכל עבר ווידא מספר פעמים כי אכן הגענו למקום הנכון וכאן ההצגה ש"שירה מדברת עליה". הקירות הצבעוניים בכניסה סייעו לו להניח את חששותיו בצד ולבצע את המעבר מהמציאות האפורה שמחוץ לגבולות התיאטרון אל החלל האינטימי והמזמין של "קליפה".

ההצגה התחילה, ונכנסנו אל תוך ביתם של עמליה ושבתאי, לקול הצלילים שבקעו מהרדיו הישן. שבתאי הכלב החמוד, ישב שם בדמותה של בובה, אותה הפעילה עמליה (המגולמת על ידי אנאל בלומנטל) בחן רב. הוא חבט בזנבו ברצפה כשהיא ליטפה את אזנו, הושיט לה את ידו וגם התרוצץ בין הילדים שישבו בקהל והושיטו אליו את ידיהם הקטנות כדי ללטפו. הילדים, וביניהם הילד המתוק שלי, התפקעו מצחוק בכל פעם ששבתאי זז, נהם, רץ או הזיז את זנבו. מי ששאל את עצמו "אושר מהו?", צריך לצפות בהתרחשות הזו.

עמליה היקרה מלאה מחויבויות חשובות מאוד ולכן, למרות אהבתה העזה לשבתאי, היא הולכת לגן, אך כל הזמן נותרת השאלה בראשה: "מה קורה עם שבתאי?". את זה עמליה לא מגלה, אך אנחנו שישבנו בשקט במקומותינו גילינו. לאחר שעמליה סגרה אחריה את הדלת והותירה בובת שבתאי חביבה וכריזמטית, הדלת נפתחה בפנינו עם שבתאי רוקד, שמח, קופץ ואנרגטי. מרגע זה הילדים הורשו להיכנס לעולמם הקסום של הכלבים הנשארים בבית לחכות לבעליהם, ואיזה עולם מרנין שזה.

מהפעם הראשונה שצפיתי בהצגה צוות השחקנים אמנם השתנה,  אך החוויה נותרה מרגשת ומהנה. מיכל הרמן ואלון שוובה מביאים אל הבמה תוצר נפלא של עבודת תיאטרון מחול, שמצליח להעביר את העלילה כמעט ללא מילים, ועם הרבה הומור וקריצה. אני יכולה לפרט על השימוש החכם בתפאורה, על הריקוד המרהיב, על צוות הרקדנים/שחקנים המוכשר, על המגוון מלא-ההומור של האביזרים והתלבושות או על המוסיקה האיכותית, אך אני מרגישה שהמילים יוותרו ריקות מתוכן ללא הצבעים והצלילים המלווים את החוויה. אם תהיה לי אפשרות נוספת (ואדאג שתהיה לי) אין ספק שאלך לצפות שוב בעמליה, שבתאי וחבריו, הכלב עם הקוצים ו-"גם אני", הכלב המתוק עם הכתמים, משחקים, רוקדים, מהתלים בשכנה ובעיקר מגלים לנו נקודת מבט מרתקת על חיי כלב. אם יש בנמצא הצגת קאלט לילדים, הרי שמדובר בהצגה הזו.

"מה קורה עם שבתאי?"

תיאטרון קליפה

כתיבה ועיצוב: אורית ברגמן

בימוי וכוריאוגרפיה: מיכל הרמן ואלון שוובה

ליווי אמנותי ועיצוב תלבושות: עידית הרמן

יוצרים משתתפים: אנאל בלומנטל, קזויו שינוירי, רפאל קפוסטיאן, צבי פטרקובסקי/עמית בר-עם, מיכל הרמן/עידית הרמן/גבריל נויהאוס.

תאורה: אסי גוטסמן

בובות ואביזרים: דמיטרי טולפנוב

סאונד: דירק קונש

מועדים נוספים: 14/12/13 11:30 ; 28/12/13 11:30 ;  25/1/14 11:30 ; 8/2/14 11:30

                       15/2/14 11:30

על ההצגה "הלב של שירז"

מאת: מיכל פלח

את "הלב של שירז" פגשתי לראשונה לפני כשנתיים, כשבתי הביאה את הספר מספריית בית הספר. עד אז היא בחרה להביא מגוון סיפורי נסיכות ופיות ותהיתי מה בספר, שעל כריכתו ילדה מתולתלת עם כדור צמר בידה, משך אותה כל כך.

הספר, המבוסס על סיפור שעבר בעל פה מדור לדור, נכתב על ידי ריטה ומספר על שירז הילדה היתומה, שגרה עם אמה ואחותה החורגות, סובלת מיחס משפיל ומנצל, ומנסה לשמור על שמחת החיים והאופטימיות. גורלה משתנה ביום שבו כדור הצמר, שניתן לה על ידי אמה המנוחה, נישא ברוח אל הבית הסמוך. הסיפור התמים, המזכיר טעמים רחוקים של סיפורי הילדות שסיפרו לי עוד בזמנים שדובונים עיטרו את הפיג'מה שלי, מלמד כי אחרי הכול, היופי האמיתי נמצא בתוכנו.

בהמשך להרגלי בקודש, גם להצגה הזו צירפתי את שירה בתי.  אחרי הכל, מדובר בהצגת ילדים, ועד כמה שאהיה ילדה בנשמתי, העיניים שלי לא נפערות לרווחה כמו העיניים הנבונות שלה בשעה שהיא צופה בהצגה שמעניינת אותה. ואכן, מתחילת ההצגה שירה צללה פנימה ורק מדי פעם הגיחה החוצה כדי לחייך אלי ולומר "זו הצגה טובה, אמא".

צילום: דניאל קמינסקי

שיתוף הפעולה בין משה קפטן לבין עוז מורג נאמן לסיפור ומסרו, ומביא לבמה אווירה קסומה עם ניחוחות של מקום צבעוני ורחוק. העולם הבימתי נוצר מאלמנטים דינמיים, היוצרים בית, רחוב, שכונה או שוק. קפטן בחר בפתרונות בימתיים יצירתיים והוכיח שאין צורך בתפאורה "מפוצצת" על מנת להכניס את קהל הילדים אל תוך הסיפור. כך למשל, בריכות המים מיוצגות על ידי רקדנים המחזיקים בד, שבמרכזו פתח שבו עומדת השחקנית. הבד עולה ויורד בכל פעם ששירז טובלת בבריכה.

הכוריאוגרפיה בהצגה רחוקה מלהיות כוריאוגרפיית פסטיגלים. מלבד היותה מוקפדת ואסתטית, היא בעלת ערך מוסף. היא חלק בלתי נפרד מהעלילה ומביאה אל הבמה תקופה, מקום ואווירה. לעיתים, היא אף מצליחה להעצים את רגשותיה של שירז. מעבר לכך, ניתן לומר כי הריקוד בהצגה מייצג את הכוחות המיסטיים הקיימים בעלילה, כמו אותה רוח שחוטפת את כדור הצמר משירז.

נוכחותה של ריטה מורגשת היטב על הבמה, הן בתור אמה המנוחה של שירז המופיעה במחשבות הילדה ומקבלת מימוש בימתי בצילום ווידאו המוקרן ברקע, והן ברוב השירים המלווים את ההצגה, חלקם בשפה העברית וחלקם בשפה הפרסית. חלק מהשירים שונו על מנת להתאים עצמם לעלילת הסיפור, כמו למשל השיר "בואי הרוח" בביצוע ריטה, שמלווה את כדור הצמר המתעופף מידיה של שירז אל ביתה של השכנה.

צילום: דניאל קמינסקי

השחקנים המגלמים את הדמויות המרכזיות בהצגה מוכיחים כישרון רב בריקוד, שירה ומשחק, ושומרים על אנרגיה גבוהה לאורך כל ההצגה, עם הרבה חן, אך ללא התחנחנות אינפנטילית וטון דיבור המכוון את השיח מטה. מסתבר שניתן להפיק הצגת ילדים טובה גם ללא דוגמנית עבר החושפת את שתליה החדשים, או ניצולי תכנית ריאליטי שמעבירים את הזמן עד הפרסומת הבאה.

לסיכום, ניתן לומר שקפטן ומורג מביאים אל הבמה סיפור צבעוני, שמח ורגיש, שמכבד את יכולתם של הילדים להבין התרחשות בימתית גם כשזו אינה מואכלת בכפית זהב. ובאשר לביקורת האמיתית מפי קהל היעד: שירה מאוד אהבה את ההצגה. היא נהנתה מהמוסיקה, שעל פיה "היתה אמיתית ולא מוקלטת", את הבגדים, את הבדיחות "זה היה ממש מצחיק!!" ואת "היופי האמיתי שנמצא בתוך האדם".

הלב של שירז

תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער

מאת: צרויה להב

שירים: ריטה וצרויה להב

בימוי: משה קפטן ועוז מורג

כוריאוגרפיה: עוז מורג

משחק: סיוון פז בוגנים / אור אילן, שמרית ששון, עופר פלדמן, תקווה עזיז, יוליה איגלניק, לירון כהן, ארז צמח, מריאנה סינצ'וק ותומר יפרח.

תפאורה: במבי פרידמן

עיצוב תלבושות: יובל כספין

תאורה: רונן נג'ר

ע. במאי: מירי קירמאיר

מועדי הצגות נוספים:

28/12/13 11:30 מוזיאון ת"א לאמנות

15/2/14 11:30 סוזן דלל

19/4/14 11:30 מוזיאון ת"א לאמנות

מרתה מארחת

ביקורת ההצגה "טלוניוס ולולה"

מאת: מיכל פלח

בתור אם פצועת פסטיגלים אני חשדנית מאוד כלפי הצגות ומופעים המיועדים לילדים. אני מאמינה שילדים יכולים להבחין בין הצגה איכותית לבין הצגה שכל מטרתה היא מסחרית. לכן, שמחתי מאוד על ההזדמנות לצפות בהצגה "טלוניוס ולולה" שהועלתה בתיאטרון הסימטה ביפו העתיקה. בראשי דמיינתי אחר צהריים אינטימי עם בתי בת התשע, שיטוט בסמטאות, שתיית שוקו חם, ונמלאתי ציפייה לקראת צפייה בהצגת ילדים שונה. השיטוט בסמטאות היה נפלא: הים נשקף מעינינו, השוקו היה מתוק ונעים והכניסה לתיאטרון אכן היתה שונה. עם הכניסה לאולם התיאטרון הקטן והאינטימי חייכתי למראה השטיחים, הכריות הפזורות, והכורסאות הקטנות שיועדו לילדים. התיישבנו וחיכינו בחיוך להצגה.

אל הבמה עלתה הבימאית והעבירה הנחיות תמוהות של 'עשה ואל תעשה': אסור לאכול, אסור לשתות, אסור לדבר, אסור לשחק בטלפונים הניידים, מותר לעשות פיפי עכשיו כי אי אפשר באמצע, מותר וצריך לשבת ליד הילד כדי לוודא שלא יפריע. אה, וגם צריך לחכות עוד קצת כי אולי יגיעו עוד אנשים.

זו אמנם התנסותי הראשונה בכתיבת ביקורת תיאטרון, אך בתור אם יש לי ניסיון של תשע שנים, ואני יכולה לקבוע באופן ברור ביותר מספר דברים – לילדים קשה לשמור על ריכוז בהצגה המתחילה בחמש וחצי וכמעט בלתי אפשרי לחכות עוד עשרים דקות (!!) בישיבה באולם עד שההצגה תתחיל, ילדים צריכים פיפי גם כשזה לא מתאים לשחקנים וילדים צמאים ורעבים בשעה שש בערב. באשר למשחק ההורים בטלפונים הניידים, אני יכולה לומר שכאשר אני מגלה עניין בהצגה, אני לא שולחת יד לטלפון שלי, ואם אני מתחילה להציץ לכיוונו, זו כבר ביקורת בפני עצמה.

אז אם אניח לרגע בצד את כל העניינים הטכניים, אספר שעלילת המחזה טלוניוס ולולה מספרת על ידידות בין ילדה בת אחת עשרה, שרוצה להוכיח את עצמאותה, לכלב משורר לא חוקי. לולה הילדה נרתמת לעזור לכלב טלוניוס לברוח, ומקווה לפגוש אותו שוב לאחר שתהפוך את החברה לשוויונית וצודקת. אין ספק שההצגה אקטואלית ביותר ומעלה נושאים חשובים שעל סדר היום. עם זאת, למרות שהמסר היה ברור מאוד עבורי, בתי היתה מוטרדת יותר מהעובדה שילדה בת אחת עשרה נוסעת לבדה עם כלב ומשקרת להוריה ולא מחוסר הצדק שהוצג בפניה.

המרכיבים הבימתיים שבהם בחרה הבימאית היו מינימליים והתאימו לסוג ההצגה ולחלל שבו הוצגה, אך לדעתי השימוש בהם לא היה משמעותי מספיק, לא העשיר את העולם הבדיוני ולא תרם לאמירה. באשר לאפיון הדמויות, לא היה כל ניסיון (וטוב שכך) לחפש את השחקן לכלב, או את השחקנית לילדה. אכן, כפי שתמיד חשבתי, הילדים הם קהל חכם ומבינים מיד מהי המוסכמה הבימתית המוצעת להם ונכנסים לעולם הבדיוני.

הצגה המורכבת משני שחקנים על הבמה היא אתגר לא פשוט גם בתנאים אופטימליים, לכן אציין לשבח את השחקנים טל גינת והילה מצקר-הלוי, שהביאו חן רב לבמה, והתאימו עצמם לחלל העבודה המאתגר שהוצע להם, כמו גם לביצוע/אי-ביצוע של השירים בהצגה שהוקלטו מראש והושמעו כ-"פלייבק", אך היו בווליום כל כך נמוך, שהקהל שמע גם את לחישותיהם של השחקנים בזמן ששרו את השירים על הבמה.

כשההצגה הסתיימה, כבר הייתי מוכנה עם התיק על הכתף, וכשהציעו לנו להישאר ולהצטלם עם השחקנים, אני ובתי הבטנו זו בזו במבט מלא הבנה ונמלטנו דרך הדלת האחורית, שאותה איתרתי עוד באמצע ההצגה, קצת אחרי ששלחתי את ידי לכיוון הנייד כדי לבדוק הודעות בפייסבוק.

לסיכום, אומר שעל אף המשחק מלא החן והתכנים האקטואליים,  לא תמיד תיאטרון-לא-מסחרי הוא בהכרח איכותי יותר.

טלוניוס ולולה

תיאטרון הסימטה

מאת: סרג' קריבוס
בימוי: קטי רויטמן
שחקנים: טל גינת והילה מצקר-הלוי

תרגום מצרפתית ועיבוד: קטי רויטמן
פזמונים: ענת לוין
לחנים: יוני עמית
הפקה מוזיקלית: ליאור בלכר
הנחייה קולית: קלייר בן-דוד
כוריאוגרפיה: שלום ישראלי
עיצוב תפאורה ותלבושות: לוסיאנה פילמר
עיצוב גרפי: ריקי מוספי
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

הצגות נוספות: 24/4/13 17:30.

על ההצגה "הזמיר וקיסר סין" של פשוט תיאטרון יער

מאת: אפרת קדם

פשוט תיאטרון יער הוא תיאטרון המקיים הצגות לכל בני המשפחה, הן לילדים והן למבוגרים שבה, בחורשות, יערות וחלקות טבע בפאתי הדרכים והיישובים, בריאות הירוקות שנשארו במדינתנו המעוטשת מרוב אבק וזיהום אוויר. התיאטרון הוא חלק מארגון שומרי הגן ומעבר לחוויה האמנותית הפשוטה והבלתי אמצעית שהוא מקווה לייצר, הוא שם לעצמו גם מטרה לשמור ולהגן על הריאות הירוקות הללו.

כמו שמו, תיאטרון זה מציג את מרכולתו בפשטות רבה, בגובה העיניים, בשיתוף הקהל ובאמצעים תיאטרוניים סימבוליים ומינימליסטים. לעזרתו בא לעתים משב רוח רענן, כלב תועה, ענפים עצים ועלים וכל אלה הופכים כמובן לחלק אינטגרלי מההצגה. גם הקהל הופך להיות חלק בלתי נפרד מההצגה. הוא יושב על מחצלות במרחק נגיעה מההתרחשות הבימתית והשחקנים שוהים במחיצת הקהל במהלך ההצגה לפניה ואחריה. הקהל נעים ההליכות הקשיב בתמורה ושיתף פעולה.

שלא כמו בהרבה תיאטראות ילדים אין תחושה של יחסי לקוח וספק סחורה אלא תחושה של שיתוף, והקהל שהגיע להצגה בה צפיתי היה נעים הליכות, אדיב, עדין, קשוב ומשתף פעולה.  דבר שמאוד נעים להיווכח בו. כולי תקווה שזהו קהל מייצג כי זוהי באמת תרבות אחרת במובן החיובי.

והמחיר? שווה לכל נפש – 30 ₪ לאדם ולא יותר מ- 100 ₪ למשפחה.

ומה מבחינת התוכן האמנותי?

ההצגה בה צפיתי, "הזמיר וקיסר סין", התקיימה אי שם בפאתי חדרה. (ההגעה לשם הייתה מטלה ניווטית לא נעימה ועל אף השילוט המובטח, שלט הקרטון הזעיר שהונח בנקודה אחת בלבד, לא ממש סייע לי ולעוד מתברברים נוספים).

ההצגה נפתחת, כנהוג וכמקובל בהצגות ילדים, בהצגת הדמויות והאלמנטים המוסיקליים המלווים כל דמות, בשיתוף הילדים. זאת מתוך שאיפה שלאחר מכן, במהלך ההצגה, יזהו הילדים את הדמות והאלמנט המוסיקלי ויחזרו אחריו. שאיפה שהתממשה חלקית בלבד ועל כך בהמשך.

מתוך ההצגה "הזמיר וקיסר סין"

לאחר האקספוזיציה מתחיל להתגולל הסיפור עצמו. בקצרה – מדובר על קיסר סין שבארמונו המפואר יש גן קסום ובו זמיר ששירתו מופלאה ונדירה. הזמיר נקרא אל הארמון כדי לשיר באוזני הקיסר  ועקב שירתו המופלאה ועל מנת להמשיך להנעים את זמנו של הקיסר, נכלא הזמיר בארמון הקיסר בכלוב של זהב על מנת שימשיך וישרת את הקיסר בשירתו הערבה. בהמשך מקבל הקיסר מתנה – זמיר מלאכותי וזה הטבעי בורח, כשלבסוף הזמיר המלאכותי מתקלקל ולא יכול עוד לשיר. כאשר הקיסר חולה מאוד – ומלאך המוות בא לאוספו, מציל אותו במפתיע הזמיר הטבעי שבא לזמר באוזני מלאך המוות וזה, בתמורה, חס על חייו של הקיסר.

את הסיפור הציגו 2 שחקנים (גד פור, שגם ביים את ההצגה, ועמו לילה) כאשר הם מחליפים דמויות (הזמיר, הקיסר, השען, המשרת, הטבחית וכן גילמו את דמויות המספרים) בעזרת אביזרים סמליים כגון כובע/גלימה/מטה ובעזרת שינוי טון הדיבור והמימיקה. דבר אשר מניח אחריות רבה על כתפיהם של השחקנים כמובן בהיעדר תאורה, איפור או תפאורה מתחלפים. השחקנים השתמשו בהרבה הומור, בדיבור ריתמי ובשירה ובתנועתיות בסיסית. עזרו מאוד גם האלמנטים המוסיקליים וגיוון הכלים שבנו אווירה, אלמנטים של כל דמות, עם סאונד טבעי של כלי הנגינה והשירה. תרומתה של המוסיקה הוסיפה קסם וסגנון למשחק ולהצגה כולה.

מתוך ההצגה "הזמיר וקיסר סין"

במשך כל ההצגה שותפו הילדים במהלך העלילה באמירות שונות, תוך שימוש בחזרתיות ובמקצבים שונים. עם זאת, לעתים שאלתי את עצמי האם השיתוף של הקהל לא בא מעט על חשבון הרצף העלילתי והדרמטי, כלומר על חשבון הזרימה והבהירות של ההצגה כמכלול.

באמצע ההצגה נערכה הפסקה ארוכה ל"משתה הקיסר" ובה חולקו פופקורן ותה ונאספו כספי הכרטיסים ועמם פרסומות לפעילויות נוספות של התיאטרון ושל ארגון שומרי הגן. ההפסקה ועמה העצירות לפלירטוט ושיתוף הקהל, רופפו בעיני במידה רבה את הקשר בין הדמויות לבין העלילה והקונפליקט. כנראה שמרוויחים פה ומפסידים שם.

זה היה נחמד, משתף ונעים אך לא מאתגר. בסופו של דבר זה גרע מן הסיפור, ומן היכולת לפתח קונפליקט למקום מעמיק ומעניין יותר (לדוגמא כניסתו של הזמיר ל"כלוב הזהב" לוותה בפרצוף מסכן והליכה שמוטה בלבד, על אף שזה אחד משיאי ההצגה ויכול היה לבנות מתח דרמטי ולהוות נקודת מפנה בעלילה)

ותחושתי הכללית הייתה יותר של הצגת סיפור במובן של "דילוג" מנקודה אחת בעלילה לנקודה אחרת ופחות במובן של חוויה רגשית הטעונה דרמטית. "הדילוג" מנקודה לנקודה בא לידי ביטוי בכך שמתנת הזמיר המלאכותי באה משום מקום, כמו גם מחלתו של הקיסר והופעתו של מלאך המוות ועמו הזמיר הטבעי בתור מציל שהוביל את כולנו לסוף הטוב. (נוסח "האל מתוך המכונה")

אני ממליצה על החוויה כחוויה אחרת של תיאטרון, עם קהל נעים ומפרגן, וכאלטרנטיבה לא מעונבת ובגובה העיניים, כל זה ברמת האווירה. ברמה האמנותית עצמה, הייתי שמחה שהתיאטרון היה מטפל באופן עמוק יותר באופן הגשת הסיפור (כזה שיש בו שאלה, מתח ואתגר לילדים) ואולי גם מוסיפה טיפול מהוקצע יותר ברובד התנועתי, לפחות כזה שישווה לרמה הגבוהה של  המוסיקה בהצגה זו.