חגיגת המצות והמונודרמות

על ההצגות "מקושקשת" ו-"הסלון של סבתא ורדה"

פסטיבל תיאטרונטו 2019

מאת: אביבה רוזן

מונודרמה היא עניין לא פשוט. כדי להחזיק קהל מעוניין ומתעניין במשך שעה (פלוס מינוס), שחקן יחיד, במאי, תפאורה, הכל צריך להתחבר היטב, וכמו בתיאורית הגשטלט, השלם צריך להיות הרבה יותר מסך חלקיו ולכלול את אותו אלמנט בלתי מוגדר עד הסוף, שיחבר את הקהל בלב פועם אחד עם השחקן/שחקנית.

בשתי המונודרמות בהן צפיתי אמש בפסטיבל התיאטרונטו, השלם בהחלט היה גדול מסך חלקיו. שתי ההצגות, "מקושקשת" ו-"הסלון של סבתא ורדה" בהחלט עמדו במשימה המאתגרת של הגשה מצוינת וחיבור בין המשחק ללבבות הקהל. בשתיהן היה חיבור טוב בין המשחק, הבימוי והתפאורה ורמת משחק מעולה ומרתקת. שתי ההצגות, המוגשות על ידי שחקניות, מרגשות עד דמעות ועוסקות בנושאים מטלטלים, ובזה נגמר הדמיון ביניהן.

המונודרמה "מקושקשת" עוסקת בנושא מאוד קרוב ללבי – התמודדות עם הפריות מבחנה, תוך כדי עיסוק בנושאים של זוגיות, אהבה, דימוי עצמי ודימוי גוף, וכמובן, הצורך שלנו בילדים, מנין הוא בא ולמה הוא כל כך חשוב בעצם בחברה שלנו.

ההצגה מתחילה כשבטנה של רותם נחמני עולה ויורדת, ובועטת לנו ישר לפנים את כל הסימבולים הקשורים לבטן, פריון וחיים. נחמני ושותפתה לבימוי, מאיה ביתן, השכילו לרקום יצירה שהיא מאוד אסתטית ויפה למראה, החל בשחקנית היפהפייה וכלה באביזרים על הבמה, שכוללים אמנם אסלה וקולב, אך כולם מעוצבים בצורה מעודנת ואסתטית, ואחר כך משמשים כולם לשימושים יוצאי דופן, לא אסתטיים במהותם אך מאוד אסתטיים בדרך ביצועם. מזרקים שמשמשים בתהליך ההפריה מככבים בהצגה לכל אורכה, אך כשהם נופלים בתפזורת ממה שאמור להיות בטן הריונית כסימבול להפלה לאחר הריון קצר ומאוד מעורר ציפיות (ושוב, מוכר לי עד כאב), הם מטלטלים אותנו יחד עם המראה המאוד יפה שמתרחש על הבמה.

מקושקשת - ז'ראר אלון.png

"מקושקשת" | צילום: ז'ראר אלון

ניכר בנחמני שהיא בקיאה במחול, והיא גם משתמשת באלמנטים של מחול כדי להמחיש את תהליך ההפריה ואת הנשיות והתנפצותה בתהליך זה. אהבתי את תיאור העולם של נכשלי ההפריות: עולם של זוגות שפורשים מהחברה אשר מקדשת את ההורות ומקימים להם חברה נפרדת משלהם, שתיכחד כשהם ימותו כולם כיוון שלא תהיה להם המשכיות.

היו הרבה דמעות ביציאה. נשים רבות שהזדהו עם הנושא, בין אם מהיכרות אישית עם הפריות ובין אם בגלל ההתמודדות עם נושאים של דימוי עצמי נשי וזוגי, בכו. מחיאות הכפיים שסירבו לגווע המחישו את התלהבות הקהל.

מנגד, "הסלון של סבתא ורדה" היא הצגה שונה לחלוטין. מככבת בה ענת עצמון שמשחקת מצוין בתפקיד שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי אצלה עד כה. היא מגישה לנו ניצולת שואה בת 95, ג'דאית אמיתית ומקועקעת, שמכסה את המספר על היד בקעקועי פרחים שמתכתבים היטב עם שמה, רוזה. היא שונה מכל הסטריאוטיפים שהכרתם לגבי יהודיה-פולניה-ניצולת שואה, שממחישה שכל אדם מתמודד עם נסיבות חייו והשריטות שעבר, נוראיות ככל שיהיו, בדרכו, ויש כאלה שקטנים ונמקים ואחרים שגדלים ומתעצמים.

הסלון של ורדה - ז'ראר אלון

"הסלון של סבתא ורדה" | צילום: ז'ראר אלון

ההצגה, שכוללת טוויסטים רבים שלא נגלה, כמו גם סיום בו מתגלה שהסבתא היא לא בדיוק מי שהיא אמורה להיות, עוסקת מעט מאוד בעדות שאמורה ורדה (רוזה) לתת לצוות שבא לצלם אותה עבור התיעוד של יד ושם, והרבה יותר בדרך החיים שבנתה לעצמה כשעיגנה את עצמה בתודעה התל אביבית כמקעקעת הלאומית. דווקא פיגועי טרור ותוצאותיהם תופסים מקום רב הרבה יותר בהצגה מאשר זיכרון השואה. בני האדם, דרך עיניה של ורדה, יכולים להיות טובים, ניתן להיתמך בהם, לשמוח בהם, וזה מעודד ומחמם את הלב ומזכיר לי את אמי, שעברה את השואה כילדה ובכל זאת בחרה באופטימיות וראיית האפשרי והטוב.

עם זאת, הציקה לי במיוחד חוסר המהימנות ההיסטורית בהצגה. כבת לעולים מוורוצלב צרם לי במיוחד לשמוע מאישה שאמורה להיות בהצגה יהודיה פולניה, שהיא נולדה בוורוצלב הפולנית של לפני מלחמת העולם השנייה. האמנם? אז זהו, שלא. לפני המלחמה הייתה וורוצלב עיר גרמנית בשם ברסלאו (אגב, אחת מהערים המרכזיות בהן ישבו היהודים בגרמניה לפני המלחמה). לאחר המלחמה עברה העיר לשלטון פולין, הגרמנים גורשו ממנה והעקורים הפולנים והיהודים אכלסו אותה. אז היא חזרה לשאת את השם וורוצלב. בדיקת עובדות. כמה פשוט, ככה חשוב.

 פסטיבל תיאטרונטו 2019

"מקושקשת"

משחק, כתיבה ובימוי: רותם נחמני

במאית שותפה: מאיה ביתן

ליווי אמנותי: עידית הרמן

דרמטורגיה: מעיין דובקובסקי

מוזיקה: יוני טל

עיצוב תאורה: פז פטרהופר

"הסלון של סבתא ורדה"

משחק: ענת עצמון

כתיבה: דודי אוחנה

בימוי: מרט פרחומובסקי

עיצוב במה: פאבל קרלין

איפור: תום אנטופולסקי

מוזיקה: בועז שחורי

עיצוב תפאורה: מישה צ'רניאבקי ואינה מלקין

האישה שמאחורי המילים

על ההצגה "הכניסיני תחת כנפך"

מאת: הילה ציגל

אין צורך לתאר במילים רבות את דמותו של חיים נחמן ביאליק, שדמותו צרובה בקאנון הישראלי.        "המשורר הלאומי", מחיה העברית, איש הרוח שמילותיו נשזרו באלו של הלאום היהודי. שמו של חיים נחמן ביאליק נאמר תמיד בהדרת כבוד והערצה. זהו טבע האדם לנשוא עיניים אל עבר אדם מורם מעם, בין אם ראש ממשלה ובין אם אמן ומשורר. קל להתייחס לפועלם, להישגיהם ולהשפעתם ולא לחשוב על העובדה שמאחורי כל אדם יש סיפור, ישנם ילדים וחיי יומיום, ישנן ארוחות בוקר, ורגעים קטנים של אושר, ואכזבות, ומשפחה…

וישנה אישה.

בויקיפדיה מוקדשת לה שורה, אפילו פחות "בשנת 1893 נשא ביאליק לאישה את מניה (לבית אָוֶרְבּוּך)". המונודרמה "הכניסיני תחת כנפך" מבקשת לשפוך אור על האישה לצדו, זו שנחבאת בין הצללים, הלא מוכרת אבל המיוחדת כל כך: מניה ביאליק.

אל חדר עבודתו של חיים נחמן ביאליק, זמן לא רב לאחר מותו, נכנסת אשתו- אלמנתו מניה בכדי לארוז את חפציו, היא עוברת דירה לראשונה בחייה לבד, בלעדיו. היא פותחת קופסאות ומתוודעת לדברים בחייו של בעלה שלא ידעה עליהם דבר. דרך הזיכרונות של מניה, וסיפוריה מחייהם יחד וחייה שלה, אנו נחשפים לצדדים בדמותו של המשורר הלאומי שעליהם לא ידענו דבר וחצי דבר, לצדדים שלא ימצאו את עצמם בתור ערך אנציקלופדי.

 צילום: אמיר גניסלב

השחקנית ענת פדרשניידר המופלאה, יוצרת מולנו דמות יוצאת דופן ופורשת מול הצופה את חייה של מניה, באומץ יוצא דופן היא הולכת עם דמותה עד הקצה.  וזה צובט, וזה סוחף וזה נוגע, וזה גורם לך לרצות לחבק אותה.

פדרשניידר יוצאת ונכנסת מדמויות בחייה של מניה. פעם היא אמא שלה המלמדת אותה מהי סובלנות וקבלה, ופעם היא בעלה הגוער בה בחוסר רגישות, ופעם היא נערה צעירה המאוהבת בבחור צעיר שכותב מילים מופלאות. התפרים כמעט בלתי מורגשים, והמעברים חלקים. המחזה, שכתבה ד"ר דליה כהן קנוהל , חכם ואינטליגנטי ומצליח לגעת ברגישות ובחוכמה גם במקומות האפלים ביותר, בפינות החשוכות של חיי הנישואים.

באחת הסצינות האחרונות של ההצגה, ברגע השיא הצובט של מערכת היחסים בין מניה לחיים נחמן, הוא מבקש ממנה באמצעות מילות שירו אולי המוכר מכולם "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות" . נדמה כאילו בקשתו זו הנה מזור ונחמה למניה. והיא היתה לו, היא היתה לו אישה, ואם, ואחות. סלחה על בגידותיו וקיבלה אותו תמיד תחת כנפה.

בדרך הביתה חשבתי על מניה, על האישה שהיתה, על היכולת שלה להכיל ולקבל ולאהוב למרות הכול, ומצאתי את עצמי נקרעת בין הרצון לצעוק עליה לבין הרצון להידמות לה. אני לא יודעת אם אני יכולה או אם אני בכלל שואפת לכך, אבל ללא ספק השאלה הזו תמשיך להדהד בראשי עוד זמן מה, וכך גם ההצגה הנפלאה הזאת.

הכניסיני תחת כנפך

מאת: ד"ר דליה כהן-קנוהל

בימוי: ליאת פישמן-לני

משחק: ענת פדרשניידר

מוסיקה: אמיר לקנר

תפאורה: רז לשם

מעצב תאורה: אמיר קסטרו

מועדים נוספים: 5/11/13 20:30. מתנ"ס בית הכרם, ירושלים.

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים.

חיים על הנייר

סקירת ההצגה paper cut

מאת: מור זומר – יעקב

לפעמים, החיים הנפלאים ביותר הם אלה שאנו יוצרים בדמיון. לפעמים, היכולת ליצור עולם עשיר ושופע במחשבותינו היא הפתרון לאפרוריות חיי היומיום.

לפני שההצגה (Paper Cut) מתחילה רשמית יושבת יעל רסולי- היא רות, מזכירה מרירה ואפרורית- מאחורי שולחן שעליו מנורה, טלפון ומחדד עפרונות משרדי, ונוזפת באורחים תוך שהיא שואלת אותם שאלות על חייהם הפרטיים.

כך אנו לומדים על הדמות שהיא מבקשת להציג לעולם: חרוצה, נוקדנית, נוקשה, צינית, מחלקת הוראות ומחדדת עפרונות אובססיבית. למעשה, עולמה של רות צר כעולם נמלה: כל כולו מורכב מהמשרד אותו היא מנהלת ביד רמה ומהבוס שלה, ריצ'ארד, בו היא מאוהבת.

הנשים האחרות במשרד מתייחסות לרות בערבוביה של פחד ולעג, והיא אינה מצליחה לתקשר איתן. מתוך הבדידות והתסכול על חוסר תשומת הלב ממושא אהבתה ותשומת הלב השלילית מחברותיה למשרד, רות שוקעת אל תוך עצמה. לילה אחד, כאשר היא נותרת לבדה, הופכות ערימות הנייר במשרד, באורח פלא, לחומרי גלם באמצעותם היא בוראת עולם פנטזיה מרהיב העשוי גזירי נייר. דמיונה הפורה מוביל אותה להרפתקאות מדומיינות סביב העולם; בעולם הפנטזיה של רות, היא וריצ'ארד מנהלים חיים רומנטיים ומלאי תהפוכות, מציירים סיפור אהבה זוהר וטראגי כאשר הם מגולמים, באופן אירוני, על ידי שחקנים מוכרים מתור הזהב של הוליווד.

למעשה, הצופים עומדים במרכזם של שלושה רובדי מציאות: ראשית, המציאות הרדודה בה יעל רסולי היא העומדת בפנינו ומבעירה חיים בדמותה של רות; שנית, המציאות העמוקה יותר, בה רות היא העומדת בפנינו ומתארת את סיפורה; שלישית, המציאות המורכבת והרוויה ביותר, זו המתקיימת בדמיונה של רות. מדי פעם, קרעי "מציאות" מהרובד השני חודרים דרך וילון הדמיונות ומערערים את סיפור האהבה שהיא רוקמת, אך היא נלחמת בהם עד ששני רובדי המציאות העמוקים יותר מתערבלים ולא ניתן עוד להפריד ביניהם.

רות כמעט שאינה קמה מהכיסא; העולם כולו מורכב מהכיסא עליו היא יושבת, השולחן שמולה והניירות בהם היא מלהטטת בהתלהבות. החלל הזעום שהיא נוטלת לעצמה מעיד יותר מכל על מעט המקום שהיא מייעדת לעצמה בעולם. העולם החיצון אמנם ניחן בצבעים טבעיים, אך הם דוהים ונעשים אפורים ובלתי מובחנים כמעט לעומת הזוהר שהיא יוצרת בדמיונה בשחור-לבן.

היא מנהלת חיים שלמים, מלאי התרחשויות, דרך "שחקנים" שהיא בוראת בצלמה ובדמויותיהם המושלמות לכאורה של גרטה גרבו וקרי גרנט. כך, במעמקי הפנטזיה, היא יכולה להפריז בדרמה, באהבה ובשנאה שאינה יכולה להביע בחיי היומיום משום שהם אינם הולמים את מעמדה, ולמעשה מצילה את עצמה מחיים של הדחקה. נראה כי היא משולה לאדם בעולם המודרני, החי חיים מיד שנייה דרך מסכי מחשב וטלפונים סלולאריים, אך לפחות זוכה להביע את רגשותיו במלואם ולא גרסות חיוורות ומותאמות חברתית שלהם, משום שהמסכים מגנים עליו מתוצאותיה של הבעת רגשות בלתי מרוסנת. אף מילה שלילית לא נאמרת על צורת חיים כזו או על השלכותיה.

השפעתו של רובד המציאות הפנטסטי שרות יוצרת לעצמה על חיי היומיום שלה הולכת וגוברת: היא מאמצת תכונות שהעניקה לדמותה הבדיונית, ואט-אט משילה מעליה את שריון הפרישות הנוקשה שעטתה על עצמה. הצופה, מנקודת מבטו במציאות הרדודה, החיצונית, מקבל על עצמו את זליגתה של השחקנית אל הדמות ולכן אין כל סיבה שלא יקבל את  התמזגותה של הדמות אל גזיר הנייר המבטא את מאוויי נפשה, ואת השינוי שמחולל משחק המסירות הזה הן בדמות והן בתפיסתו של הצופה. האם קיימת מציאות אחרת מלבד זו שאנו יוצרים לעצמנו? האם דבר מה בעולם ה"אובייקטיבי" הוא בעל ערך גבוה יותר מדבר שמקורו בעולמנו הפנימי? ואם כן, הכיצד יש להתרחשויות שמקורן בעולמו הפנימי של אדם השפעה חזקה כל כך על העולם החיצון, כפי שהוא תופס אותו? אם חיי רוחה העמוקים והעשירים של רות אינם בעלי משמעות, כיצד ייתכן שהם משפיעים על חיי הגוף בצורה מהותית כל כך?

תיאטרון גזירי הנייר של Paper Cut מרשים וייחודי, אך מלבד הפן האסתטי, שחשיבותו רבת מעלה, מציגה Paper Cut שאלות כמעט אקזיסטנציאליסטיות באשר לבדידותו הקיומית וחשוכת המרפא של אדם בעולם ולבחירות שהוא עושה בינו ובין עצמו. כאשר רות נוטלת לעצמה את החירות להיות, היא מבצעת את הבחירה היחידה שהינה בעלת משמעות בעולם. חוסר היכולת לתקשר את הרצונות והעולם הפנימי כלפי חוץ (מתוך חוסר ברירה או אמון באדם), המשותף לדמותה של רות ולכל אדם בעולם על פי התפיסה האקזיסטנציאליסטית, הוא מקורה של הבדידות האנושית. אותה נכות חברתית לכאורה מביאה את רות לבריחה אל חיים מלאים-אך-מדומיינים, ומשם אל הגאולה, משמע: החירות להיות תגיע מתוכנו ולא מתוך אשרור או אהבתם של אחרים.

Paper Cut

תיאטרון קליפה

(מוצג בתיאטרון החנות)

מאת: יעל רסולי, ליאור לרמן

בימוי: יעל רסולי

משחק: יעל רסולי

מוזיקה: בניה רכס

עיצוב תפאורה: יערה ניראל, ליאור לרמן

תאורה: אדם יכין

לבד על הבמה

שמונה הצגות יחיד שמזיזות משהו בקהל

מאת: אירית ראב

לכי, קחי אלף וקצת מילים ותכתבי על הצגות יחיד. יותר נכון, על הצגות היחיד ה… הטובות ביותר, הרעות ביותר, המזעזעות ביותר, חסרות התקציב, עשירות התקציב, זה לא ממש משנה. בארץ בה תחום התיאטרון כל כך קטן ומגודר, הז'אנר הזה נדמה כאילו היה אחד המגוונים ביותר באמנויות, לטוב ולרע.  דבר שמקבל משנה תוקף כאשר כל שנה מתווספות הצגות חדשות, יוצאות פסטיבל התיאטרונטו, שעומד להתקיים בחול המועד פסח, או פסטיבל מרכז הבמה של מרכז ז'ראר בכר שעומד להתקיים החל מאפריל, או הצגות רבות אחרות, המוצגות על הבמות השונות.

הצגת יחיד היא לא משהו שכל כך קל לעשות. אמנם אין לה סקס-אפיל רב, ורבים מתייחסים לז'אנר הזה בזלזול-מה, כעוד פרויקט של יוצר תיאטרון שהוא גם שחקן וגם מחזאי וגם במאי, אז למה לא לחסוך בעלויות? יש אלו שיטענו כי לא בכדי פסטיבלים למיניהם מציינים במפורש כי הצגות יחיד לא מתקבלות. עם זאת, בתכלס, מדובר באחד מסוגי ההצגות הקשים ביותר לביצוע. פה זה רק השחקן או השחקנית על הבמה, מול הקהל. אין פרטנר שיעזור במקרה של בלאקים. אמנם יש אי-אילו אלמנטים כמו תפאורה, מוסיקה או תאורה, אבל הדבר היחיד שמפריד ביניהם לבין הקהל הוא ים של טקסט שיש לצלוח במשך שעה וקצת. כאן, לרוב, לא תוכלו לצאת אל מאחורי הקלעים, ובדרך כלל, אין הפסקה. בכל זאת, אתם לא סטיבן ברקוף. עדיין.

אז מה כל כך מושך בדבר הזה, שגורם לכל אחד לרצות ליצור הצגת יחיד מתישהו בחייו, להתקבל אל מחוזות במות יפו העתיקה ולהגיד, הנה גם אני עשיתי את זה? פשוט העובדה, שבדרך כלל, כשההצגה טובה, היא מצליחה להזיז משהו בקהל. עיקרון זה תקף בכל הצגה, אבל הוא מקבל חשיבות רבה במיוחד בהצגות יחיד. אמנם הבימוי בהחלט משפיע, אין ספק שטקסט טוב הוא חיוני, אבל בשורה התחתונה זה אתה או את, שמקבלים את הפרחים או את העגבניות, לבד.

לכבוד התיאטרונטו שקרב ובא, ריכזנו לפניכם את שמונת ההצגות היחיד ה… שהצליחו להזיז משהו, לטוב ולרע, לפחות בי. למה שמונה הצגות? כי בתכלס, מצעד של עשר הצגות זה כל כך 2001.

1. שעתו האחרונה של קול:

הצגה זו, שנכתבה על ידי יהושע סובול ובוימה על ידי איה קפלן, הועלתה לראשונה בתיאטרונטו ומאז היא מציגה בהצלחה בתיאטרון תמונע. בשעה האחרונה לפני שקול נכנס לכלא על ביזיון בית משפט, הוא מנסה לשכנע אינספור גורמים שהתיק שגרם לו להיכנס אל מאחורי הסורג ובריח הוא לא לוסט-קייס. כל זאת, תוך שיחות טלפון מרביות עם הבלו-טות'. נבו קמחי המגלם את קול, מצליח באופן מפעים להצחיק, להכעיס, לזעזע, ובעיקר לרגש.

2. בצהרי היום:

באופן מפתיע, גם הצגה זו הועלתה לראשונה בתיאטרונטו, וזכתה במקום הראשון. מאז ועד היום, היא מציגה בתיאטרון הקאמרי. ההצגה, המבוססת על הספר "לא ביצעתי את המשימה" מאת אריה שגב, ובוימה על ידי שמואל וילוז'ני, מציגה את סיפורו של חייל שנפל בשבי המצרי בזמן מלחמת יום הכיפורים, ולאחר ששוחרר נחקר על ידי כוחות הביטחון שלנו לגבי מה קרה שם ומה הוא כבר פלט לאויב. יפתח קליין מגלם גם את החייל המשוחרר, גם את החוקר הצבאי, ומן הסתם גם את יתר התפקידים בהצגה. זוהי הצגה חזקה במיוחד, אשר מצליחה להעביר גם את הנושאים הרגישים ביותר, באופן אמין ומשכנע, עד כדי כך שהיא מצליחה להעביר אונס על הבמה, דבר קשה בפני עצמו, גם כשאין אף אחד על הבמה מלבד שחקן אחד.

3. בומפס והופ:

הצגה זו הועלתה במסגרת עצמאית לפני שנה וקצת, ומציגה עד היום בצוותא. בהצגה, שנכתבה על ידי דורית פרומר ברזילי ובוימה על ידי אסף בלאו, אשת עסקים עושה את דרכה ברכבת אל פגישת עבודה. בדרך, היא מספרת לחברתה לנסיעה, ולקהל, על המסע שעברה כדי להביא ילד לעולם. היופי בהצגה הזו, מלבד המשחק המרגש של עירית נתן-בנדק, הוא שרואים בבירור את כל גווניה של הגיבורה. החל מילדה  גדולה-קטנה לאמה, דרך אשת עסקים קרה ועד לאישה שפשוט מנסה להיות אמא, אנו עוברים את המסע יחד עמה. הדבר היחיד שעלול לחבל הוא הניכור שהקהל עלול לחוש ברגע שיראה את מושבי הרכבת האותנטיים, בייחוד אם איחר לתיאטרון בגלל עוד שביתה או עיצומים על הפסים.

4.  הנפילה:

הייתם מצפים שעם שם מנבא רעות זה, לא יהיה עתיד וורוד כל כך להצגה. עם זאת, המציאות מראה אחרת. הצגה זו, המבוססת על ספרו של אלבר קאמי, בוימה ומבוצעת על ידי ניקו ניתאי, והועלתה כבר יותר מאלפיים פעמים. היא מהווה את אחד משורשי תיאטרון הפרינג' המוכר כיום, ושברה לראשונה את החוקים הקונבנציונליים החוצצים בין הבמה לקהל. משנות ה-70 ועד היום, היא מציגה בפני קהלים רבים, לשוחרי תיאטרון וותיקים וצעירים כאחד. בואו נגיד ככה, אם דוד שלי אהב את זה, סביר להניח שבטח גם אתם תאהבו. היום היא מציגה בתיאטרון קרוב, מייסודו של ניתאי.

5. דרכה של המורה סיגלית:

אחד הדברים שלא הייתי רוצה לחוות שוב זה את שיעורי ההיסטוריה בכיתה י'. בשיעורים אלו המורה התפרצה על כל שבריר של רעש,  כאילו הייתה לה מיגרנה תמידית, ואנו היינו אמורים לא להגיב, גם כשאמרה לנו להזדיין בשקט. בהצגה "דרכה של המורה סיגלית", הקהל חווה את אותה תחושה של שיעורי ההיסטוריה, שוב ושוב ושוב. בהצגה, שנכתבה במקור על ידי רוברטו אטיידה הברזילאי ובוימה על ידי איציק ג'ולי, הקהל מהווה את התלמידים המופרעים של כיתה ח' בהנהגתה של המורה סיגלית. סיגלית, המגולמת על ידי מירב גרובר המדהימה, דורשת רק דבר אחד, להיות צייתנים. ואכן, בזמן השיעור, היא רודה בנו את משנתה ומשפילה בכוח המילה מי שאינו מתיישר לרצונה. הכול מתנהל על מי מנוחות, והמורה מגלה לנו את כל הסודות כדי לצאת תלמידים טובים לאקדמיה, עד שהשקט מופר והמורה מתחרפנת. אין ספק שגרובר עושה עבודה מצוינת, רק חבל שהעלילה אינה כל כך מובנת, כאשר ישנם רגעים די רבים בהם הצופים מביטים זה בזה בתימהון, מגרדים בראשם ושואלים עצמם ממי יש להעתיק כדי לעבור את הבחינה שבעל פה.

6. פשוטה:

אודה שלא ראיתי את ההצגה הזו, עדיין, וחבל לי על כך מאוד. אבל הצגה זו, שעלתה לראשונה בפסטיבל התיאטרונטו בשנת  2007, הצליחה להרטיט את לבם של צופים רבים. ההצגה, שנכתבה ומבוצעת על ידי מיקי פלג רוטשטיין בוימה על יד נורמן עיסא. ההצגה מגוללת את סיפורה של מירה, שעברה ניצול מיני על ידי אביה החורג ועולה בימים אלו, מדי כמה חודשים, בתיאטרון הבימה. בזמן בו על גבי הרשת מועלים שלטים של ציטוטי המנצלים, המונפים מעל פניהם של אלו שחוו את זה על בשרם, וברחובות נשים צועדות כי אינן מוכנות לכסות את גופן רק כדי שמישהו אחר יוכל לרסן את השריטה הנפשית שלו במקום ללכת לטיפול, ההצגה מצליחה להניף את השלט ולהרים את הקול, באמצעים תיאטרליים בלבד.

7. טיפול שורש:

דבר אחד מוחלט ניתן להגיד על ההצגה הזו – אתה לא יוצא אדיש ממנה. ההצגה שנכתבה ומבוצעת על ידי פנינה רינצלר, (כתבה על היוצרת המרתקת הזו תתפרסם בגיליון הבא של מרתה יודעת) מעבירה את סיפורה של אחת, מילדותה ועד בגרותה, דרך כל המילים והדימויים ששרטו אותה בדרך. הקהל הנו חלק בלתי נפרד מההצגה, החל משביל השותלים השרים, הנכנסים לטקט ט"ו בשבט, דרך משחקי הכפיים והקפיצות של הילדה ועד להקאות הגזר של האישה מתחת לשולחנות הצופים. אין ספק כלל שההצגה מפעילה את כל החושים, מותירה את הלב פצוע ואינה מאפשרת לקהל לצאת בתחושה של עוד ניתוק אסקפיסטי נחמד שעברו. הבעיה היא שלעיתים כל הדימויים הללו יוצרים כאוס בלתי נשלט, המעביר את הצופה מאהדה והזדהות לניכור ועצבנות, דבר הגורם לרצון בלתי נשלט לאסוף את החפצים ולברוח אל הרחוב. ההצגה מציגה בימים אלו על גבי במות שונות ברחבי הארץ.

8. רצח בכביש המהיר:

אין ספק כי הבמה זה המקום הנכון ביותר להעלות את כל הנושאים שמתחת לפני השטח, בייחוד כשמדובר על גילוי עריות בין סבא לנכד. כך מנסה לעשות ההצגה רצח בכביש המהיר, מאת ובבימוי רוני פלדמן, ובביצועו של אייל שכטר. הבעיה היא שהיא לא ממש מצליחה לעשות את זה. במשפטו, הרוצח מנסה לשכנע את השופטים ואותנו, בכך שהמעשים שעשה הם לגיטימיים לגמרי. שכל מבוגר הוא מתעלל פוטנציאלי וצריך לעקור את השורש מהיסוד, ולמחוץ את הזרע הרע באיבו, או באמצעות מכסה המנוע – אחד מהשניים. הבימוי, לדאבוני, אינו החלטי ובהחלט לא מנצל את הבמה באופן ראוי. מעבר לכך, משחקו של שכטר הצליח להזיז את שרירי פניי רק פעם אחת, וזה היה לאחר שאמר אבטיפוס על הבמה, כאשר חיוך ריצד על שפתיי.

בעוד כמה ימים, יתווספו אל הצגות אלו הצגות יחיד רבות אחרות, בין אם תחת קשתות יפו, ובין אם בין האבנים הירושלמיות. מי מהן תצליח לצלוח את מבחן הזמן ותזיז משהו בלב הקהל? רק ימים יגידו.