חישוב מסלול מחדש

על (חלק מ)יצירות פסטיבל "ויראלי"

מאת: דנה שוכמכר

בתור מבקרת תיאטרון אשר ראתה לא מעט הצגות, יש משהו מעניין בהתנתקות מהטקסט בתיאטרון הרפרטוארי לטובת צפייה בתיאטרון אחר אשר אינו מבוסס על מחזה ועלילה מוגדרים. התנתקות זו דורשת יציאה מהמרחב התיאטרלי לטובת בחינת גבולות ביצירות אחרות.

דבר זה, התממש לאחרונה בפסטיבל "ויראלי", אשר התקיים ב12-14 באפריל, בניהולם האמנותי של ליאור זלמנסון, ניצן כהן, מיה מגנט וארז מעין שלו. הפסטיבל הציג אלטרנטיבה ווירטואלית לפסטיבלי פסח הוותיקים – הוא התנהל אונליין ועשה שימוש בכלים שהאינטרנט מספק מתוך מטרה למתוח את המרחב התיאטרלי, וכלל מופעים שונים וייחודיים, כמו גם יצירות תיאטרון ופרפורמנס וירטואליות.

הפסטיבל נוצר בשל כורח המציאות החדשה שנכפתה עלינו. מגפת הקורונה שסגרה את האמנים בבתים והובילה לשינוי משמעותי של אורח החיים ואי וודאות באשר לעתיד, גרמה להם לחשב מסלול מחדש. לאור רצון הפסטיבל להפנות את הזרקור ליצירה דיגיטלית, עולה השאלה האם הפסטיבל נתן מענה הולם לקהל הצופים או שמא היה זה ניסוי על חשבונו של הקהל אשר חיפש עניין בצל הבידוד? צפיתי בחלק מההצגות השונות וחזרתי עם מסקנות.

היצירה הראשונה בה צפיתי, "בתים מבפנוכו" מאת אורית ממרוד, מתייחסת למונח "בית פרטי" תוך התייחסות למרחב הפנימי של יוצרים שונים. זוהי יצירה המבקשת להתחקות אחר יוצרים המכניסים את הקהל למרחב האישי שלהם וחושפים את הפינות האהובות בבית באמצעות חפצים אשר הותירו בהם רושם והיוו אבן דרך בתהליך היצירתי של האמנים. התפיסה של המרחב האישי והיכולת, או שמא חוסר היכולת, לשהות בבית במשך תקופה ארוכה עשויה לזמן שיח אינטליגנטי המהווה בסיס ליצירה מרשימה ומשמעותית. עם זאת, בפועל, לא היה קשר בין רצון היוצרת לבין התוצאה שהוצגה בפני הצופים, המזכירה מופע חובבני של שאלות ותשובות קצרות מדי. למשל, שאילת היוצרים בנוגע לחפץ המשמעותי עבורם לא פותחה באופן נרחב אלא כללה תשובה תמציתית בלבד. תמציתיות הראיונות מנעה מהיצירה להפוך למעניינת, הבוחנת את המצב החדש בתקופה הנוכחית.

מראה מראה - מעובד

מתוך "מראה מראה" | צילום: מיה מגנט

היצירה השנייה, "פולחן האש החדשה" מאת עומר קינן, ביקשה גם היא לבחון את הגבולות של היוצרים. היצירה הזמינה את הקהל להצטרף לטקס ובו שישה משתתפים המתחרים ביניהם בכדי לקבל את הקולות של הקהל באמצעות משימות המחולקות לקטגוריות שונות, כמו למשל שאלה או וידוי. בתום כל תחרות, הקהל התבקש לבחור את המשתתף האהוב עליו והטקס הסתיים בבחירת הזוכה שקיבל כבוד רב לאחר שצלח את המשימות בהצלחה. החוט המקשר בין שתי היצירות הללו הוא האפשרות לבחון את עולמם של היוצרים באמצעות כניסה אל המרחב הפרטי שלהם. גם ב"פולחן האש החדשה" לא נבנו מהלכים מרתקים אשר הבשילו לכדי יצירה מעניינת וייחודית אלא נדמתה כתרגיל מרושל של בית ספר למשחק שאינו מותיר ברירה אלא לתהות על הצגתו. ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה, אפשרות להיחשף לעולמם של היוצרים באמצעות מענה על שאלות שונות, אך מהר מאד החלה ההתדרדרות במדרון החלקלק של יצירה המנסה להתחנף לקהל באמצעות תשובות פרובוקטיביות.

דווקא ב"מראה מראה", היצירה השלישית בה צפיתי, חל מפנה וניכר כי עמד מאחוריה קונספט ברור. מדובר בעבודת פרפורמנס של האמן ארי טפרברג שהתרחשה כולה בדירת חדר ושודרה בלייב. טפרברג עשה שימוש בטכנולוגיה על מנת לבחון ללא מילים את המרחב הממשי באמצעות המרחב הווירטואלי, תוך מתן אפשרות לצופים לבחון את המרחב כפי שהם רואים אותו. לקראת הסוף הוא נעלם מהחדר והותיר את קהל הצופים עם תהייה מעניינת – האם כל מה שהם ראו לא היה אלא פרי הדמיון שלהם, בדומה לאותה חוויה המתרחשת בעת הצפייה בהצגת תיאטרון. מדובר בעבודה מוצלחת ביותר אשר מעוררת מחשבה בימים בהם אנשים מבלים שעות רבות במרחב האישי שלהם.

מראה מראה - צילון מסך

מתוך "מראה מראה" | צילום: מיה מגנט

כך התממש גם ביצירה "Touchscreenquarantine", מאת גלעד ירושלמי ובהשתתפות רננה ירושלמי. היצירה ביקשה לבחון את הדרך החדשה ליצירת קשר בשל ולמרות הבידוד, בגינו אי אפשר לחבק או לתת יד, והמסך מהווה את האפשרות ליצירת קשר. היוצר הזמין את הקהל ליצור קשר עם אנשים אהובים עליהם באמצעות הנחיות מדויקות של תקשורת דרך תוכנת זום במטרה ליצור מגע נעים. אותו מדריך למגע אפשר הצצה אינטימית לצורת ההתקשרות החדשה והציג את הסיפור האישי ואף הכואב העומד בבסיסה של היצירה – חוסר יכולת לתקשר פנים מול פנים עם אנשים אהובים או להיות שם עבורם בשעת משבר, והצורך ללמוד לתקשר בדרכים חדשות. חלק מהקטעים ביצירה אף היו בועטים במיוחד והצדיקו את היותה, כמו למשל כאשר נראו כפות ידיים של אם ובן על מסכי המחשב נעות בתנועה אלו לאלו, על מנת ליצור קשר אנושי.

לסיכומו של דבר, הפסטיבל כלל יצירות מעניינות בחלקן אשר בחנו את נושא הבידוד והריחוק בתקופה הנוכחית. אם נחזור לשאלה שהוצבה בראשית הכתבה – האם הפסטיבל הוא מענה הולם לקהל המחפש יצירות תיאטרון אחרות או שמא היה זה ניסוי על הקהל בימי הבידוד? –  נדמה כי מדובר בקצת מהשניים. מדובר בפסטיבל אשר העניק במה לשלל יצירות מגוונות, ואפשר לקהל ליהנות מחווית צפייה וירטואלית ואחרת. אך, מצד שני, חלק מהיצירות היו זקוקות לליטוש והכוונה על מנת לייצר עניין ומשמעות.

פסטיבל "ויראלי"

ניהול אמנותי: ליאור זלמנסון, ניצן כהן, מיה מגנט וארז מעין שלו.

"בתים מבפנוכו"

מאת ובביצוע: אורית ממרוד

"פולחן האש החדשה"

מאת: עומר קינן

"מראה מראה"

רעיון וביצוע: ארי טפרברג

"Touchscreenquarantine"

 מאת: גלעד ירושלמי

בהשתתפות רננה ירושלמי

במת הזום

על התעצמות היצירות הווירטואליות בתקופה האחרונה

מאת: אירית ראב

אחרי המהלומה והשוק, הגרף העולה והנתונים הסטטיסטיים, חוסר הוודאות שפושה בכל, נוחתת מעין שגרת חירום – הדרך היחידה בה האורגניזם האנושי יכול להתמודד עם המכה שחטף ולהבין איך לחזור לאיתנו. לצד התקווה לחזור לחיים הרגילים והדחקת התחזיות הפסימיות, התיאטרון ממשיך בשלו, ממשיך ליצור ולהיווצר כנגד כל הסיכויים, כי תכל'ס אין לנו כל כך הרבה מה לעשות חוצמזה. תיאטראות רבים ביקשו לשמור על קשר עם הצופים והמנויים והעלו אי-אילו הצגות לאינטרנט, ונוצרה פלטפורמה תיאטרלית יפה, כמו זו של עמותת הקיפוד הזהב, שמאגדת עשרות הצגות פרינג' שעלו בשנים האחרונות, וחלקן תמשכנה לעלות על הבמות כשכל זה ייגמר.

ועל אף זאת, עולה השאלה – האם היצירות המקוונות הללו נחשבות כהתפתחות חדשה והכרחית באבולוציה התיאטרונית או שמא מדובר בפלסטר על גפה קטועה ומדממת, והתיאטרון העכשווי נידון להתדרדר לתהום?

יש הטוענים כי מדובר במגמה מבורכת וחיונית בתחום התיאטרון. ההצגות המקוונות מאפשרות למוסדות התיאטרון להמשיך ולשמור על קשר כלשהו עם המנויים והצופים, גם אם מינימאלי, ולהמשיך לנהל שגרת עבודה מסוימת, גם אם על הבמה עצמה ירד באופן זמני המסך. אנשי הארכיב גורסים כי זה מאפשר להעלות באוב הווירטואלי הצגות שירדו מהבמות ולחשוף את הילדים הדבוקים אל המסכים לנפלאות שהתיאטרון יכול להציע.

מבחינה אמנותית, פוסט-מודרנית, פוסט-תיאטרלית, בפני עצמה, הבמה המקוונת אינה חוטאת למהות התיאטרון, אלא רק מעצימה אותו. פיטר ברוק הגדול אמר שהתרחשות תיאטרלית יכולה להיווצר בכל חלל שהוא, כל עוד מתקיימים שני תנאים עיקריים – אדם מבצע פעולה ואדם אחר צופה בו. לפיכך, גם המרחב הווירטואלי יכול להיות מרחב נפלא להתרחשות תיאטרלית, שכן האמן אינו חושף עצמו לצופה אחד בלבד, אלא לאינספור צופים, שאינם תלויים במקום וזמן מסוימים. בצורה הזו אפשר, וזה אף מתבקש, להעלות יצירות שקספיריות בטוויטר. הפלטפורמה היא כל כך מדהימה וחסרת גבולות, עד שכל אחד יכול לעשות ככל שדמיונו ירשה לו.

אבל כאן טמונה הבעיה, חוסר הגבולות מקשה להפריד בין יצירה תיאטרונית לבין סטורי וסרטון מהשורה. אם כל פעילות הנעשית באינטרנט, הנצפית על ידי אדם אחר, מהווה כהתרחשות תיאטרלית, אז ניתן גם להגדיר את הקריאה שנעזוב את בריטני לנפשה, או את המונולוג של מדונה מתוך מי האמבט בממלכה המבודדת שלה, בתור התרחשות תיאטרלית. זה אולי מרגש ודרמטי, אבל תיאטרלי זה לא.

המתנגדים להצגות המקוונות טוענים שהן מהוות כפיתרון זמני ותו לא. הן לא באמת מתמירות את היצירה התיאטרונית, אלא מהוות כמעין פלסטר לגפה קטועה ומדממת, ושהתחום קיבל מכה כל כך אנושה, עד כי יוצרים מעטים יוכלו לקום בחזרה על הרגליים. הפסימיים פחות אומרים שהיצירה המשמעותית באמת תבוא אחר כך, אחרי שהמגפה תדעך. כדבריו של לב מנוביץ', לאחר שנעבור את זה, תהיה אינפלציה של יצירות אמנות הקשורות למגפה. אז נכון, זה קצת תמוה שאמירה כזו מובנת מאליה תבוא מפיו של אחד מהחוקרים והחוזים של הסוציולוגיה הווירטואלית, אבל אם נשים את הביקורת בצד, סביר מאוד להניח שלצד אחוזי האבטלה שעדיין יפשו מכל עבר, תהיה מגמת עלייה של יצירות מגפתיות (אוטופיות או דיסטופיות, תלוי למה מתכוון המשורר).

תיאטרון מקוון מעובד

בינתיים, ניתן להיווכח במתיחת גבולות האמנות הווירטואלית, מתוך משחק או ניסוי וטעייה, ומתוך רצון למלא את החסר במשהו עם משמעות וערך. מופעי פרפורמנס ווירטואליים מסקרנים עולים לאחרונה, כדוגמת אלו שהופיעו במסגרת אירוע הערה 13 של מגזין "הערת שוליים" חלקם היו קצרים ותמציתיים, אחרים היו ארוכים, מתמשכים ודרשו לשים לב לדקויות, כמו הפעולה האמנותית המרתקת של נורית דרימר, במסגרתה היא שינתה אי-אילו ערכי גברים בוויקיפדיה, פעולה שנועדה, בין היתר, לערער במקצת את כוח הפטריארכיה.

חלק מההצגות התחילו להציע עיבודים ווירטואליים של ההצגות שהועלו על הבמה. אין מדובר בשידור ההצגה בפייסבוק או ביוטיוב, אלא בעיבוד ווירטואלי של ההצגה וביצועה בפייסבוק לייב או בזום, דבר שמאפשר לצופה לחזות ביצירה מוכרת מנקודת מבט וכלי אחרים. למשל, יוצרי "תיאטרון רפרטוארי" עומדים לעשות ביום ראשון הקרוב (12/4/2020) הצגה ווירטואלית ליצירה המצוינת שלהם.

דוגמה טובה נוספת למתיחת הגבולות האמנותיים היא פסטיבל "ויראלי" שנוסד ונאצר על ידי ליאור זלמנסון, מיה מגנט, ארז מעין שלו וניצן כהן. הפסטיבל יעלה ברחבי הזום/פייסבוק הקרוב לביתכם, ב12-14/4/2020, ויכלול יצירות אינטראקטיביות ברמות שונות (כגון בחירת פעולות הפרפורמרים שמעבר למסך או דיאלוג מקוון בין היוצר לצופה) לצד יצירות ווירטואליות "רגילות", בהן הצופה יושב בנחת בביתו. בין המופיעים והמופיעות, ניתן למצוא את המחללת במילים שהרה בלאו, קבוצת פאתוס מאתוס של לילך דקל אבנרי, "רק בהצבעה" של אפרת שטינלאוף, ו-"הגדר" של נמרוד דנישמן.

אז מי צודק? התיאטרון מוכן לעבור לשלב הבא או שהוא מרחף באופן זמני, לפני שהוא ינחת לתהום? ימים יגידו. סביר להניח שכאשר הסגר ייפתח ונחזור אט אט לשגרה, התיאטראות יהיו האחרונים להיפתח. בכל זאת, בהתאם לדבריה של שני כהן, מי ירצה בימים אלו להתחכך ברגלי צופים אחרים בזמן שמנסים להגיע למקום באמצע השורה, או לשמוע שיעול בחלל תיאטרון ולתהות בנוגע לרדיוס התזת החיידקים?

כולי תקווה שהשגרה הרגילה והטובה תחזור בקרוב, אורות האולם ייכבו על מאות הצופים, על הבמה יעלו אורות ועולמות חדשים, ושהכתר היחיד שנתעצבן בגינו הוא חוסר הנוחות של כיסאות הפלסטיק השחורים.

 חג בריא ושמח