פרויקט לאראמי

פרויקט לאראמי – בית צבי/מחזור נ"מ

פרויקט לאראמי - מרב דרור

צילום: מרב דרור

מוזס קאופמן ואנסמבל "התיאטרון הטקטוני" של ניו יורק יצאו לחקור את הרצח של מתיו שפרד, הומוסקסואל צעיר, בן העיירה לאראמי שבארצות הברית, שנקשר והוכה למוות על ידי צעירים מהעיירה, ואצרו את ממצאיהם לכדי מחזה שעולה כעת על ידי כיתת הבוגרים של בית צבי, אשר עומדים לסיים את לימודיהם באוגוסט השנה. המחזה נושא מסר חשוב ואקטואלי גם היום, כעשרים שנה אחרי הרצח, אך הביצוע של מחזור נ"מ מתקשה לעורר הזדהות. בתחילה, התחושה היא של קריינות טקסט, יותר מאשר משחק. למרות האנרגיה הגבוהה והרציפה, והבימוי המהודק, לוקח להם זמן מה להתרווח מספיק בתוך דמויותיהם על מנת לעורר אמון. התפאורה אמנם מינימליסטית אך משרתת היטב את המטרה, אולם התאורה צפויה לחלוטין. מההפקה כולה ומהשפה האמנותית שלה עולה ניחוח אמריקאי, והיה מקום לטפל בעיבוד כך שיהיה קרוב יותר למציאות של הצופה הישראלי. ראוי מאוד לציין את משחקם של בת אל מזוז, נווה כהן וליאור משיח, מקומם הטבעי הוא על הבמה. זו שעה וחצי מהודקת ואנרגטית הנושאת מסר חשוב וחושפת את הצופים לקאסט צעיר, רענן ומסקרן.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

**ההצגה רצה עד ל10/6/19.



 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

Frankly, my dear, I do give a damn

על ההצגה "לסביהונסט"

מאת: מרתה יודעת

בשלהי שנות התשעים, אחד המקומות הטובים ביותר להכיר את החברה הבאה שלך, זו שתחלקי איתה מיטה ולב, היה המינרווה. היום, מסתבר, הברים הלהט"בים החלו לאבד את כוחם וכבר לא מהווים כמקומות בילוי בלעדיים לחברי הקהילה, אלא לכל אחד ואחת, ולא משנה מהי נטיית לבם. הסיבות לכך רבות, אבל בין אם מדובר באותות המאבק המבורך שהחל לפני חמישים שנה אי-שם בארצות הברית ובין אם מדובר במניעים כלכליים גרידא, התוצאה היא שהמקומות בהן את יכולה להיות בטוחה שאת מתחילה עם מישהי שמבינה ללבך ולא לסיים את הערב במפח נפש, הולכים ומצטמצמים. כפועל יוצא, מנעד סוגי המקומות בהם בנות הקהילה יכולות למצוא את בחירות לבן, או להביא את החברה ולהשוויץ בה מול עיניה של האקסית, הלך והתרחב. אולם התיאטרון בלאנש רפפורט בהבימה הוא אחד מהם. ליתר דיוק, ההצגה לסביהונסט, שרצה כבר יותר משנתיים.

מרתה שמעה על ההצגה הזו רבות וטובות, אבל עדיין לא הצליחה לפנות את הלו"ז התרבותי העמוס שלה בכדי להגיע ולהבין על מה כל המהומה. לאחרונה, הצליחה לעשות זאת, וגבירותיי, המהומה בהחלט מצדיקה את הבאזז שנוצר סביב ההצגה והתופעה. היצירה שהוצגה לראשונה במרכז הגאה בתל אביב ובשנה האחרונה עברה למשכנה החדש בהבימה, מורכבת מסצינות ושירים המתמקדים בחיי האהבה, הדייטינג והזוגיות של נשים שאוהבות נשים, ומציגה אותם כמו שהם, ללא תגיות, דעות קדומות או סטריאוטיפים.

לסביהונסט - לואיז גרין

לסביהונסט. צילום: לואיז גרין

אם תתבקש לזקק את הסיבות מדוע לסביהונסט בהחלט עמדה, ועומדת, במשימה שהציבה לעצמה ולמה הצליחה לצבור קילומטרז' מכובד מאוד, יחסית להצגת פרינג', עולים שלושה פרמטרים עיקריים, השילוש הקדוש שמגדיר כל הצגה טובה – טקסט איכותי, משחק מצוין ובימוי מהודק.

קטעי ההצגה נכתבו על ידי מיקה בן שאול, ענת זמשטייגמן, אילה דנגור, תמר עמית יוסף ורעות נגר. עם זאת, על אף שכבודן של יתר הכותבות במקומו מונח, דווקא כתיבתה של מיקה בן שאול, שיצרה את ההצגה וכתבה חלק הארי מבין הקטעים, חדרה אל לבה של מרתה. בלולייניות טקסטואלית נפלאה, בן שאול הצליחה להמחיש את רזי הלב, הנשמה והנפש גם יחד של נשים בכלל ונשים לסביות בפרט בעידן הווירטואלי של תחילת שנות האלפיים. מרתה מודה שלא נתקלה בטקסטים של בן שאול לפני ההצגה, אולם ביציאתה מהאולם, מיהרה לגגל את שם הגברת ובמחסני האינסטגרם מצאה מכמנים טקסטואליים נהדרים פרי עטה. שווה לעקוב אחריה.

מעבר לכך, יש לציין לשבח את משחקן של חברות הקאסט, ענת זמשטייגמן, מיקה בן שאול, אילה דנגור, תמר עמית יוסף וטל שחר בן ארי, שהציגו מגוון אמין של נשים ודמויות המתעמתות עם מחסומי הלב והחברה, או נתקלות באי אילו סיטואציות משעשעות המוכרות לכל אישה באשר היא, שפשוט רוצה שיאהבו אותה בזכות ולמרות האיכויות, הקמטים והשריטות שלה. על כל אלו, ניצחה הבמאית ענת זמשטייגמן שהצליחה להדק את כלל הקטעים השונים משהו לכדי יצירה קוהרנטית וקורעת במיוחד. הפרמטרים התיאטרליים הללו מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שההצגה לא מבקשת להתייפייף ולהציג מציאות ורודה או כזו המותאמת לתפיסות חברתיות, אלא חושפת את חיי האהבה של נשים לסביות כמו שהם, על כל הטוב והחרא שבהם, על כל החמלה, הכעס, ההומור, הבכי, הקשיים, החתולים, סצינות הקנאה, מעבר הדירה אחרי הפגישה השנייה, ההתאהבות חסרת שליטה במישהי שכרגע הכרנו והעמדות הפנים הווירטואליות.

לצד זאת, למרתה קשה שלא להתייחס לשני אלמנטים שלעניות דעתה העכירו במקצת את איכות היצירה. ראשית, עצם הצגת היצירה באולם בעל יציעים צדדיים ואנכיים לבמה, כשהבמה היא פרונטלית, עלול לגרום לצופות אחדות לראות חצי מהדברים שצופות אחרות רואות, וחבל, כי בהחלט יש מה לראות. מעבר לכך, עצם שימוש היוצרות במסך הבמה ותיעולו לכדי אחורי הקלעים אליו יצאו ונכנסו בין הקטעים, הוביל לכדי הסתבכות מיותרת עם המסך, חשש הצופות פן תיפולנה השחקניות ברגלי הקוליסות או בשאריות תפאורה שנותרו מאחור, וכתמי אבק על בגדיהן של השחקניות. לו יכלו, היה עדיף אם השחקניות היו נותרות על הבמה, ישובות בכיסאות בצדי הבמה, ומשם עולות אל קטעיהן. אחד הדברים המרתקים ביותר בתיאטרון הוא לצפות בפני השחקנים/שחקניות בצדי הבמה, דווקא כשהם/ן אינם בפרונט ולא מקבלים/ות את תשומת הלב המלאה של הקהל. שנית, על אף שמרתה מבינה את הצורך בבדיחות פנימיות נוסח תיאטרון הנו היפני, המהדהדות לחיי הקהילה שרבות מחברותיה יושבות בקהל, אם חוזרות על בדיחה יותר משלוש פעמים היא כבר מאבדת מהטעם שלה.

אבל, אם נשים הנ"ל בצד, מרתה מפצירה בכן ובכם ללכת, לא, לרוץ, להצגה המעולה הזו. ומרתה, כאמור, יודעת על מה היא מדברת.

לסביהונסט

תיאטרון הבימה

יוצרת: מיקה בן שאול

במאית: ענת זמשטייגמן

כתיבה: מיקה בן שאול, ענת זמשטייגמן, אילה דנגור, תמר עמית יוסף ורעות נגר.

שחקניות: ענת זמשטייגמן, מיקה בן שאול, אילה דנגור, תמר עמית יוסף וטל שחר בן ארי.

מפיקה: רעות נגר.

לחנים וניהול מוסיקלי: טל שחר בן ארי

מועדים נוספים: 15/6/18, 12:00 תיאטרון הבימה

כדאי להתעדכן במועדים נוספים בדף הפייסבוק של ההצגה

 

 

 

קדמת הבמה

היוצרים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

מאת: הילה ציגל

והפעם – יובל רז.

רז, בוגר תלמה ילין וניסן נתיב, צבר בקילומטרז' המשחקי שלו אינספור הצגות, סרטים וסדרות. בשבוע הבא, ההצגה "לא בבית ספרנו", בה הוא משחק לצד אסתי זקהיים, עומדת לעלות במרכז הגאה בתל אביב.יובל רז -1

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "מייקל" בכיכובו של אבי דנגור. השחקן היחיד שאני מוכן לאבד תפקיד בגללו.

2. התפקיד  שהכי התחברתי אליו – התפקיד שאבי דנגור עושה במייקל. כמו כן, תפקיד של כוריאוגרף אילם שגילמתי בניסן נתיב. השתיקה משחררת אותי.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אין לי. אני יותר פסיכוטי מנוירוטי.

4. ההשראה שלי – אמא שלי. ממנה התחיל הכל וממנה אני גונב את המניירות הכי טובות.

5. ישן\ה כפיות בלילה עם – אני שונא לשתף. אני ישן כפית.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתאטרון הישראלי – חוסר שקיפות, חוסר רוטציה, חוסר מעוף וחוסר.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתאטרון כש  – ראיתי את ההצגה "אדם בן כלב" וסשה דמידוב נפל על הפרצוף באמצע המונולוג וכולם צחקו.

8. אם לא הייתי שחקן, הייתי – הבנאדם הכי דרמטי ומשוגע בעולם.

9. הכי סקסי בעיני – שאלות כמו "מה הכי סקסי בעיניך?"

10. דקה לפני שאני עולה על הבמה אני – אומר לעצמי: "כוס אמא שלהם!"

המצעד הגאה

ההצגות הגאות הטובות ביותר

מאת: אירית ראב

היציאה מן הארון וההכרה בכך שאין זה משנה את מי אוהבים, גבר או אישה, העיקר שהזוג מאושר, חלחלה באופן משמעותי גם לעולם האמנות. אם יצאו אינספור סרטים בנושא, עשרות ספרי פרוזה ועיון בנושא, וסדרות רבות בטלוויזיה, אין ספק כי גם התיאטרון לא יצא מקופח. ישנן הצגות רבות וטובות המציגות ומתמקדות בדמויות הומוסקסואליות. אולם, בכתבה זו ננסה לבחון אילו הצגות גאות הן הטובות ביותר.

רנט – אי אפשר לעשות מצעד הצגות גאות מבלי להכניס מחזמר זה או אחר. רנט הוא עיבוד בימתי לאופרה "לה בוהם" ומספר את סיפורם של כמה חברים בשנות התשעים (דומה ל"חברים" אבל לא) בניו יורק, תוך התמודדותם עם הרצון ליצור ולחיות בעולם קפיטליסטי שרק יונק את החלב מכל אחד. בין מארק הגיבור לאקסית שלו, מורין, שמאוהבת בג'ואן עורכת הדין, שעוזרת לה להגן על חסרי הבית שבנג'מין רוצה להעיף מהבניין שבבעלותו, לרוג'ר שלא יצא מהבית כבר כמה שבועות, שמתאהב במימי זמרת המועדונים שהיתה בערב עם בנג'מין, וקולינס מגיע לביקור ומתאהב באנג'ל אמן הרחוב – עולה אמירה אמיצה על שנות התשעים של המאה הקודמת. לאחרונה המחזמר הועלה בבית צבי.

עקומים – אחד המחזות המופתיים ביותר בנושא, מאת מרטין שרמן, המתמקד בהתמודדות של הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית. מקס, הולל צעיר, נאלץ לנוס על חייו לאחר ליל הסכינים הארוכות, ולבסוף נכלא במחנה הריכוז דאכאו. הוא פוגש שם את הורסט ובין השניים נוצר סיפור אהבה, בנסיבות בלתי אפשריות. המחזה הועלה אינספור פעמים ברחבי העולם, כאשר בקאסט המקורי שיחק איאן מק'קלן בתור מקס (מעניין לציין כי בעיבוד הקולנועי של המחזה, מק'קלן גילם את דודו של מקס, פרדי, שהעדיף להתברגן ולחזור לארון "בשביל המשפחה"). בארץ, המחזה עלה לראשונה בשנות השמונים בתיאטרון חיפה, ומאז זכה לכמה גרסאות.

שירת הלוויתן –  הצגה זו, המבוססת על מחזה מאת אנתוני מינגלה, מתמקדת בקרוליין, צעירה בהיריון, שמתלבטת האם לגדל את תינוקה עם קייט, חברתה לשעבר, או לבחור בדרכים אחרות. המחזה עלה לראשונה בשנת 1981 באנגליה ומאז זכה לגרסאות רבות, בעיקר בבתי ספר למשחק.

מועדון הקופים הירוקים –  המחזה, מאת רוי סמיילס, מספר את סיפורם של ארבעה חולים, כל אחד מרקע אחר, שמתמודדים עם מחלת האיידס, בשנות השמונים. כדי להתמודד עם המחלה, הם הוגים מועדון עם חוקים ברורים שיש לפעול לפיהם. אולם, כשמגיע חולה חדש למחלקה הוא מסרב לעמוד בדרישות שלהם. בארץ, ההצגה הועלתה בתיאטרון תמונע, בבימויה של לי גילת.

האריסטוקרטים – ליאיר, איש הצבא המהולל, יש אח שעדיף לסגור עמוק עמוק בארון. הוא חובב פרוות וחובב גברים, ואסור שדבר כזה יהיה, בארץ ישראל של שנות החמישים, כשהקריירה של יאיר עומדת על הפרק. אז מחתנים אותו עם העוזרת שלו, וממשיכים לשים את הלכלוך מתחת לשטיח. עד שהוא עף בפניהם. ההצגה, מאת עדנה מזי"א, עלתה בקאמרי בשנת 2011, בהשתתפותם של גיל פרנק, יחזקאל לזרוב ולימור גולדשטיין.

פרויקט לארמי – בהנהגתו של מויזס קאופמן, חברי ה- Tectonic Theater Project הגיעו לעיירה לארמי לאחר הרצח של מת'יו שפרד, שנרצח עקב נטיותיו המיניות. לאחר ראיונות רבים עם בני המקום הם יצרו את ההצגה שהורכבה מסצינות ומונולוגים רבים. ההצגה הועלתה לראשונה בדנוור כשלאחר מכן היא עלתה בכל רחבי העולם, החל מתיאטראות מקצועיים ועד לבתי ספר למשחק ותיכונים.

זוג יונים, בנים –  הצגת הילדים הגאה הראשונה, הועלתה במרכז הגאה בתל אביב, בבימויו של רועי גרשון-גרין .המחזה הנו עיבוד מקורי לספר הילדים הנושא את אותו השם מאת נדב שטכמן, ומספרת את סיפורם של זוג יונים, זכרים, בתקופת תיבת נוח. יוני, היון הצעיר, מתלבט כיצד לפתור את הבעיה כי לתיבת נוח ייכנסו זוגות זוגות, זכר ונקבה, בעוד הוא ובן זוגו הם שני זכרים…

נשיקת אשת העכביש – המחזה, מאת מנואל פואיג, המבוסס על ספר הנושא את אותו השם, מציג את סיפורם של שני אסירים בארגנטינה, בזמן המהפכה. האחד, אסיר פוליטי, שנכלא עקב דעותיו. השני, הומוסקסואל, המבקש להיות אישה, הנכלא בשל אי-מוסריותו. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים מיוחדת, כנגד כל המגבלות. בארץ, ההצגה הועלתה לראשונה בתיאטרון חיפה, בשנת 2000, בהשתתפותם של ג'וליאנו מר ויורם חטב.

שעת הילדים – הצגה זו, המבוססת על מחזה מאת ליליאן הלמן, עוררה סערות רבות כשרק יצאה אל במות התיאטרון. היא מספרת את סיפורן של מרתה וקארן, שתי מורות צעירות בעלות בית ספר לבנות. עקב שמועה שהפיצה אחת הילדות, עקב סילוקה מבית הספר, שתי המורות נחשדות למאהבות, דבר הגורם לנידוי המורות ולסגירת בית הספר. לבסוף מתבררת האמת, אולם מרתה מגלה כי ישנו גרעין של אמת בכל הסיפור הזה. במשך כל שנות חברותן הרגישה אל קארן קצת יותר מחברות אפלטונית. ההצגה עלתה לראשונה בשנת 1934 בניו יורק, כאשר היה זה לא חוקי להציג יחסים הומוסקסואליים על הבמה, והיא הוחרמה במדינות רבות. עד כה, ההצגה הועלתה אינספור פעמים, ואף זכתה לעיבוד קולנועי בכיכובן של אודרי הפבורן ושירלי מקליין.

כחול בוער –  ההצגה מספרת את סיפורם של שני טייסים צעירים בחיל הנחתים, המתאהבים זה בזה, ונאלצים להסתיר את אהבתם ממשפחותיהם ומהצבא. ההצגה עלתה לראשונה בווסט אנד בלונדון, ומאז זכתה לעיבודים רבים בכל רחבי העולם. ההצגה הועלתה בארץ בבית לסין, בכיכובם של ליאור אשכנזי ונתי רביץ.

מלאכים באמריקה  – אחרון אחרון חביב, על אף שנחשב לאחד המחזות הגאים הטובים ביותר