חדר החזרות בישראל נראה כמו המדינה: קצת מבולגן וכל אחד מביע את דעתו

על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות


ראיון עם הבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון "החאן" אודי בן משה

מאת: דנה שוכמכר

הבמאי אודי בן משה נחשב לאחד הבמאים המצליחים והעסוקים ביותר בישראל בשנים האחרונות – חתן פרס התיאטרון, ביים הצגות רבות בתיאטראות שונים בארץ, ועד לשנת 2018 כיהן בתור במאי הבית בתיאטרון "החאן". כיום, בן משה מכהן בתור מנהלו האמנותי של "החאן". למרות ניסיונו רב השנים, הוא אינו חושש להפשיל שרוולים ולצאת למסע עם השחקנים בחדר החזרות במטרה לגלות את הנדבכים הנסתרים ביצירה. לאחרונה, עמל על הצגה חדשה, "רוחות עליזות" שמה, שעלתה לראשונה כאשר "החאן" נפתח מחדש בפברואר האחרון. כחלק מהרצון לבדוק מהו אותו בימוי ישראלי ומהם הקווים לדמותו, ביקשתי לשוחח עם בן משה על מנת לבחון את הבימוי בישראל מנקודת המבט שלו.

האם יש חיה כזו, בימוי ישראלי? מה המאפיינים לבמאים ישראליים כיום?

" כאשר הייתי סטודנט לבימוי וחלמתי על היום בו אהיה במאי ראיתי לנגד עיני את שיטת הבימוי בחו"ל – במאי המגיע מאד מוכן לחזרות, יודע בדיוק מה כוללת עבודה על הסצנה. כל החלום הזה נעצר לאחר שקראתי את הספר של פיטר ברוק החלל הריק וחטפתי שוק. למרות החלום להגיע עם  ספר בימוי מוכן מהבית, הבנתי שקיים פער בין מה שהיה לו בראש לבין המציאות. בסופו של דבר צריך לביים את ההצגה לפי מה שרואים בעיניים, לעבוד עם השחקנים. אני יודע שאני כזה. אני יכול לדמיין המון, אבל בסופו של דבר אני עובד עם מה שאני רואה. כך, לדוגמא, אני בוחר לא להיות מוגבל מבחינת התפאורה ומשאיר את העיסוק בתפאורה לרגע האחרון.

בזמנו, דובר על אפשרות שאביים בתיאטרון בקליבלנד את המחזה "נתן החכם", מנהל התיאטרון הגיע וראה את ההצגות שלי ואמר לי: 'למה אין לך תפאורה, אני לא מבין'. אמרתי לו 'זה מה שאני רואה לנכון', אז הוא אמר לי 'אצלי זה לא יהיה כי הקהל ישאל איפה הכסף שלי?'

פעם ראיינו את מי שהיה מנכ"ל החאן לשעבר מייקל אלפרדס ושאלו אותו לגבי העבודה עם שחקנים מישראל. הוא תיאר את החוויה ואמר שהשחקנים הישראלים מוכשרים בצורה ייחודית, מאד יצריים, אבל בחוויה שלו כשמגיע הטקסט, קיים קושי מבחינת עבודה מדויקת ולעיתים השחקנים מתערבים בעבודת הבימוי. אלפרדס בא מהתרבות האנגלית ושם צורת העבודה היא אחרת."

האם להערכתך יש סגנונות בימוי שונים לפי ז'אנרים תיאטרוניים?

"בין אם מדובר על קומדיה או דרמה, העניין הוא הסיפור האנושי, העיסוק הוא בסיטואציה. המחזה האחרון שביימתי בתיאטרון "החאן"  נקרא "רוחות עליזות" קומדיה המספרת את סיפורו של צ'ארלס, סופר מצליח ואלמן אשר נישא בשנית. הוא מעוניין לחקור את תורת הנסתר עבור רומן חדש שהוא כתוב ומזמין את מאדאם ארקאטי, מדיום העורכת סיאנס ומעלה את רוחה של אשתו המנוחה. הרגשתי שאני מותח את הגבולות של עצמי מבחינת בימוי של מחזה הכולל הומור בריטי, מה שדרש ממני למצוא את הטון המדויק יותר שהחומר מבקש."

בהתייחס לבימוי בארץ, האם ניכר שוני בין בימוי בתיאטרון הרפרטוארי לבין בימוי בתיאטרון הפרינג'?

"שאלה מצוינת. ביימתי גם בפרינג' וגם בתיאטרון רפרטוארי וחווית הבימוי היא שונה לחלוטין. בפרינג' אתה עובד עם שחקנים רעבים שרוצים לעבוד, רוצים ליצור ולשנות את העולם באמצעות היצירה. מצד שני, התנאים קשים.  בתיאטרון הרפרטוארי עבודת הבימוי היא אחרת. השחקנים חתומים על חוזה לפיו הם יכולים לעבוד במשך שעות מסוימות ביום ולא מעבר לכך.

אודי בן משה. צילום: יעל אילן

כל התנאים שונים והם עטופים בתנאים נעימים שלא מתקיימים בפרינג'. אמנם תיאטרון "החאן" נחשב לתיאטרון רפרטוארי, אבל בחוויה שלי אני עובד עם שחקנים שלא מפסיקים לחפש, ליצור ולחקור לעומק, הם עוסקים במשחק עצמו."

לאן להערכתך מתפתח מקצוע הבימוי בארץ?

"בשנים האחרונות, אנו חשופים לכל המתרחש בחו"ל וזה נהדר מבחינתי. אפשר לקבל השפעה מתיאטראות בחו"ל. עם זאת, אנו מודה שיש משהו די מאתגר בקבלת השראה ממקומות אחרים, קיים סיכון שהעבודה התיאטרלית תראה זהה בתיאטראות שונים. אם למשל ניקח לדוגמא תפאורה של קירות זכוכית.

לא פעם ולא פעמיים מדובר באופנה והיצירתיות האותנטית עשויה ללכת לאיבוד במקום לקבל השראה. בעבודה שלי בחאן, אני יכול לחלום בתור במאי על תפאורה מעולם האופרה, אבל בפועל זה לא יהיה תואם את הבמה של תיאטרון החאן אלא מתאימה יותר לאולם הגדול של תיאטרון "הקאמרי". צריך לזכור גם שמה שעובד באנגלית לא בטוח יעבוד בשפה העברית."

האם הבימוי בישראל עבר שינוי בשנים האחרונות?

אני יכול להביט על השנים האחרונות ולומר שפחות ופחות בוחרים להציג קלאסיקות. עד לפני כמה שנים ביימתי בתיאטרון "הקאמרי" כל שנה קלאסיקה אחרת של שייקספיר. אני לא יודע אם זה מתוך חשש להתמודד על קלאסיקות שונות או מתוך רצון לעסוק בחומרים ישראליים של כאן ועכשיו."

האם לדעתך הקשר והאינטראקציה הנוצרים בחדר החזרות הישראלי, שונים מאלו הנוצרים בחדרי החזרות בחו"ל?

"בשל העובדה כי באירופה התיאטרון נייח ובישראל התיאטרון נייד, הדבר משפיע על מערכת היחסים הנוצרת בחדר החזרות. יש משהו מקסים בעיני בעובדה שהתיאטרון נודד ומגיע יום אחד לתל אביב ויום אחד לירושלים, אבל אז יש מצב בו צריך לערוך תיאום ציפיות מבחינת הנראות של המחזה על הבמות השונות. יכולת התנועה עלולה להגביל את הבמאי.

חדר החזרות בתיאטרון בישראל נראה קצת כמו ישראל עצמה, קצת מבולגן, צריך להיאבק על הקשב של האנשים שנמצאים בחדר, לכל אחד יש מה לומר לטוב ולרע. אני מודה שאני מאד מחבב את הבלגן הזה לפעמים כי זה יוצר דיאלוג שונה ומעניין עם השחקנים. לעומת זאת, באירופה למשל, השחקנים מגיעים ממושמעים יותר לחדר החזרות אחרי שהם למדו בעל פה את הטקסט, זה מורכב וקשה."

מהי לדעתך השפעת הבמאי על ההצגה וכיצד הקשר בין מחזאי לבמאי ובין הבמאי לבין השחקנים יכול להשפיע על ההצגה?

"היכולת של השחקנים להתערב בטקסט ולבקש לערוך בו שינויים עשויה להיות טובה ולהוביל לתהליך מוצלח. כאשר הטקסט פוגש את השחקנים הבמאי יכול להבין מהי השכבה הנוספת אשר חסרה במחזה כדי שהוא יהיה מדויק יותר לסיפור שהבמאי רוצה לספר. זה מבורך בעיני, זה משהו דינאמי וחי."

איך היית מגדיר את סגנון הבימוי שלך?

פעם עיתונאי שאל את בגין 'באיזה סגנון אתה מתכוון להיות ראש ממשלה?', ענה לו בגין 'בסגנון יהודי טוב'. אז בהמשך לשאלה, אני במאי יהודי טוב.

האם מאפייני הבימוי שלך עברו שינויים בשנים האחרונות?

"אני עושה דברים בדרך שלי. ביימתי בשנים האחרונות המון קלאסיקות בין היתר "אילוף הסוררת" מאת ויליאם שייקספיר בתיאטרון "בית לסין" וגם את המחזה של מולייר "גם הוא בין האצילים" בתיאטרון "הקאמרי" וכעת אני מצוי על פרשת דרכים. אני מחפש מה שמעניין אותי באמת."

לדעתו של בן משה, החיפוש של הבמאי והשחקנים בחדר החזרות הופך את היצירה למעניינת ומרתקת ביותר, לעשירה ומעשירה. היכולת לשנות ולהשתנות, ולהיות עם האצבע על הדופק בכל הקשור לבימוי, רק מגבירה את יצר הסקרנות ודוחפת את הבימוי בכלל, ואת בן משה בפרט לקראת האתגר הבא. אז כנראה שיש חיה כזאת, בימוי ישראלי, אבל החקירה נמשכת. To be continued

יש חיה כזאת

על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות


ראיון עם היוצר והבמאי אריאל נ. וולף

ראיון ראשון בסדרה

מאת: אביבה רוזן

לרגל יום העצמאות וחגיגות שנתה ה-73 של מדינת ישראל, החלטנו במרתה לחקור לעומק את הבימוי הישראלי ואת הקווים לדמותו, ולנסות לענות אחת ולתמיד – האם יש חיה כזו המכונה "בימוי ישראלי"? לשם כך, בחנו מספר תחומים תיאטרליים, מתיאטרון רפרטוארי, דרך עבודה קבוצתית וכלה בתיאטרון הפרינג'. התשובה היא, ובכן, מורכבת. תחנה ראשונה – היוצר והבמאי אריאל נ. וולף, מנהל קבוצת הצעירים בתיאטרון באר שבע.

וולף, שהחל את דרכו בעולם התנועה והמשחק, ולמד בסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב, המשיך לסלול את אמנותו בתחום הבימוי והכוריאוגרפיה. לאחרונה, ביים את ההצגה "מפלצת הזיכרון" שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר במסגרת פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד, וכיום מביים את ההצגה "המשפט" בבית הספר למשחק גודמן, שעומדת לעלות ב26/4-6/5-21, במקביל לפעילותו בגיבוש קבוצת הצעירים החדשה של תיאטרון באר שבע.

האם יש דבר כזה, בימוי ישראלי?

"זוהי שאלה מורכבת, שקשורה בשאלה אחרת. האם יש תיאטרון ישראלי ייחודי? כשאני מסתכל על העולם, ושואל את עצמי לאן אנחנו מתקדמים, העולם בלי ספק הולך לכיוון של מולטידיסיפלינריות. גם בתיאטרון הישראלי לעיתים ניתן לראות מגמה כזאת, אם כי יש מגבלות שונות, בהן מגבלות כלכליות, שעדיין מקשות על התהליך, ומשאירות את התיאטרון במסגרת שמרנית יותר לעומת, נניח, עולם המחול.  עם זאת, אני בהחלט חושב שהתיאטרון הישראלי מנסה  לגבש ראייה רחבה יותר בשנים האחרונות. יוצרים ובמאים שעובדים פה מחפשים אזורי יצירה שאינם רק מתעסקים בהעלאה על הבמה של המילה הכתובה. אני מגיע מרקע של תיאטרון ותנועה, ומוכוון לסוגים שונים של חללים ודימויים ולא רק למילים ולטקסט, ואני רואה רבים שפורצים את המסגרת של הנראטיבים הקאמריים.

כמובן שזה קשור גם במחזאות הישראלית והתיאטרון הישראלי לאורך השנים, ולהגדרה של אמנות ישראלית באופן רחב יותר. הדברים משתנים ומתגבשים כל הזמן. אפשר לראות השפעות של אירועים ושל תקופות. למשל, הדור שלי, שראה את "אשכבה"  של חנוך לוין ואת העלייה הגדולה מברית המועצות שהולידה את תיאטרון "גשר". אלו אירועים ששינו את 'קו העלילה' של התפתחות התיאטרון הישראלי. יחד עם זאת, עדיין אין מספיק פרספקטיבה כדי לבחון את ההשפעות הללו לעומק.  יש לזכור שאנחנו בתקופה שמרנית יותר משנות השבעים והשמונים לדוגמה, ודברים שעלו אז, לא בטוח שיכולים היו לעלות היום על במה."

אריאל וולף. צילום: שלומי ברטונוב

אילו שינויים היו כאן במהלך השנים?

"אני לא חוקר תיאטרון. יש לי רק המחקר הפרטי שלי. השינויים בבימוי קשורים גם בשינויים באופי המחזאות הישראלית. בשנים הראשונות היה כור של מיתוסים על תקומה. עם השנים, מחזאים כמו חנוך לוין וניסים אלוני הכניסו ממדים נוספים, כמו ממד סאטירי, והגיעו גם השפעות אירופאיות. יש גם תופעה של 'תיאטרון של במאי', הסיפור הוא של הבמאי. הבמאי הוא שמפרק ומרכיב את הסיפור, ומתייחס פחות לנרטיב ולטקסט. זה קורה בפרינג' אבל גם לעיתים ברפרטוארי. גם הרשתות החברתיות משפיעות על כך, והחשיבה האם תיאטרון הוא חוויה שכלתנית או רגשית והתמהיל ביניהם.

אלה הם תהליכים ארוכים, ועדיין ניתן לראות יותר השפעה של נרטיבים בתאטרון הרפרטוארי. זה קשור לסוגי הקהלים השונים של שני סוגי התיאטראות וגם למודלים הכלכליים לפיהם עובדים התיאטראות השונים. ההבדל בין הפרינג' לרפרטוארי קשור ליכולות השונות וגם לחופש ולקיחת סיכונים. הרצון הוא שיהיו אמצעים וגם חופש. שאלה נוספת היא עד כמה הקהל בנוי לשינויים.

אני מאמין שזה קשור במודלים כלכליים וחינוכיים. אם היה בארץ מודל כלכלי שבו תמיכת המדינה מאפשרת לעשות יצירה משוחררת  ולא רק את המודל המוכר שאני לא בהכרח רואה לו עתיד מבחינת התפתחות היינו מגיעים לשם מהר יותר. אני מקווה ששנת ההפסקה הזאת שנגזרה עלינו הביאה אנשים לחשוב."

איך נראה ונחווה הקשר בין הבמאי למחזאי בישראל?

"המחזאי מביא את עולם המילים. זהו הגירוי לדימוי ולחוויה. זוהי סטרוקטורה. ואז נוצר מתח מאוד מעניין. זה כמו שני אנשים שקוראים אותו ספר וכל אחד מהם רואה דברים שונים. מצד אחד הקשר הוא הדוק, ומצד שני הוא מייצר מתח, כי היצירה היא דבר שלישי, אחר משניהם. הדרמטורגיה נותנת את הכלי והבמאי מוציא לפועל, עם השחקנים והאנשים האחרים שמעורבים בהעלאת ההצגה.

מערכת היחסים בין המחזאים לבמאים היא בסופו של דבר גם עניין פרסונלי. יש מחזאים שיושבים בכל חזרה ויש כאלה שירצו לבוא רק לחזרה לגנרלית וחושבים שההצגה שנולדה היא דבר אחר, יצירה חדשה, שיש כאן עבודה של בריאה."

ומה בנוגע לקשר בין הבמאי לשחקנים בישראל?

"אני חסיד של עבודת אנסמבל. שיחקתי ב"חאן" תשע שנים. וכעת לקראת תחילת עבודה עם הקבוצה הצעירה החדשה של תיאטרון באר שבע. מבחינתי השחקן גם הוא יוצר. צריך קשר של להקה, כשלכל אחד מהשותפים בפאזל של היצירה יש תפקיד משמעותי. תהליך היצירה הוא משותף. הבמאי צריך לתת לשחקנים כלים ולהראות להם את המנעד אליו הוא רוצה להגיע. בתוך זה מתרחש תהליך. נוצרת מעבדה של יוצרים, שנמצאים בחיפוש. תהליך החזרות צריך להיות מקום פורה ובטוח כדי שנגיע למטרה המשותפת, היצירה השלמה של ההצגה."

לסיכום, לדעתו של וולף נראה שהבימוי הישראלי נמצא בתהליך של התגבשות, תנועה מתמדת בכיוון אליו הולך הבימוי בעולם התיאטרון הקרוב אלינו. מולטידיסיפלינריות, שבירת מוסכמות וחללים, עם נגיעות של שמרנות של הנרטיבים המוכרים לנו וקרובים לליבנו. מיתוסים ישראלים מתרחבים. הפרינג', אך גם התיאטרון הרפרטוארי, הולכים ומשתכללים מכבלי העבר ושואפים קדימה. אז כנראה שיש חיה כזאת, בימוי ישראלי, אבל החקירה נמשכת. To be continued

מהי ההצגה הישראלית של כתבי מרתה יודעת?

פרצנו את חדרי המערכת ושאלנו את כתבי המגזין מהי ההצגה הישראלית שלהם. זה מה שהם ענו:

נועה בן-ארי – קדר: הבית של מתוקו, הולוגאב. "הצגה המתארת ומתעדת את המצוקות היומיומיות שהעולים האתיופים נאלצו ועדיין נאלצים לחוות בארץ. מביעה את ההתנגשות בין המסורת האתיופית לבין המציאות הישראלית."

יאשה קריגר ואנה מינייב: חמור אוכל תפוז

מינייב: "ההצגה מבטאת את המציאות הישראלית,  לטוב ולרע.  להיות ישראלי זה לחיות על פי מיתוסים ולגלות לאט לאט כיצד הם מתנפצים."

קריגר: "למה? כי יש בה את כל המרכיבים של "מה שישראלי". זר לא יבין זאת. עולה חדש גם הוא יתקשה מאוד.
התוכן של ההצגה נוגע במרכיבי התרבות הישראלית לדורותיה, הופך מיתוסים ישראליים אפ-סייד-דאון ובאופן כללי יש בהצגה עירבוביה שמחה ומבדרת (ולא חפה מאירוניה) של כל מה שאפשר להגיד עליו שהוא שלנו.
טקסט, משחק ובימוי – ללקק את האצבעות. צחקתי ובכיתי בפעם הראשונה. צחקתי ובכיתי בפעם השנייה.
"למה נשארנו כאן?" שואלת אחת השחקניות בהצגה (היא מתכוונת לישראל, אני מצטט מהזיכרון) 'כי אהבנו את המקום הזה, למרות הכל'. "

אירית ראב: הדיבוק – בין שני עולמות

"עיבוד מפעים למחזה היהודי המפורסם. מעבר לפרשנות הנהדרת של ההצגה, היא מוכיחה באופן בימתי את המצב של ישראל בשנות האלפיים, בה תושבי ישראל מביטים מטה ומגלים את יד השלטונות תקועה להם בתחת ומפעילה אותם לפי רצונה."

מיה אופיר מגנט: גילוי אליהו, קבוצת התיאטרון של רותי קנר.

"ההצגה מצליחה להחיות את השפה העברית. ההצגה מתקשרת לעולם תרבותי ישראלי ולאסוציאציות הקשורות אליו ואל החברה הישראלית בכלל."

חדש על הבמות – הצגת תיאטרון ישראלית

לכבוד יום העצמאות – מהי בעצם הצגה ישראלית?

*הכתבה פורסמה במקור לכבוד יום העצמאות בשנה שעברה. פרט לחלק מן ההצגות המוזכרות בה אשר כבר ירדו מן הבמות, תוכלו לראות שגם כעת היא רלוונטית למדי.

מאת: אירית ראב

כל שנה, באזור יום השואה ופינת יום הזיכרון ויום העצמאות, כל המדיות השונות מנסות לציין את הזמן הזה בדרך שלהם. בטלוויזיה מקרינים סרטים ותוכניות תיעודיות על מי שהלך ומי שנשאר. בעיתונות מנסים לחשוף בכתבות את הילדים האבודים שנשארו מאחור, את הנאצי שעוד נותר לצוד. ברדיו משמיעים שירים שקטים וטובים, הפנינים של הזמר הישראלי. ומה עם תיאטרון? התיאטראות סגורים ביום השואה ויום הזיכרון. הדבר היחיד שמוצג על הבמות זה טקסי זיכרון למיניהם. אבל כשמגיע יום העצמאות, כשסיימנו לנגב את הדמעות ולהגיד 'הנה, הרכנו את הראש, זכרנו. אפשר להמשיך.' גודשים את הרחובות צבעים בוהקים של כחול ולבן. ספריי לבן ומגעיל מעטר כל חלון ראווה. זיקוקים בשמיים ושיערות סבתא בידי הפעוטות. מנגלים בכל פינה ועל האש בכל אי תנועה.

בדרך כלל ביום הזה יש בטלוויזיה מרתון סרטים ישראליים. מקרינים ללא הרף נכסי צאן ברזל כמו הלהקה ומבצע סבתא. תוכניות ישראליות משובחות בכל הערוצים. ומה עם תיאטרון? התיאטראות סגורים בערב יום העצמאות. כי גם שחקנים צריכים לחגוג ולנפנף. אבל במוצאי יום העצמאות  יש הצגות ישראליות משובחות מן השורה הראשונה. בכל יום עצמאות, התיאטראות, פרינג' וממסדי כאחד, מציגים את העילית שברפרטואר הישראלי, את חוד החנית, את מצג הטיס של ההצגות השונות.

זה אולי יכול היה להיות רעיון נהדר לכשעצמו, אבל לא אצלנו. אצלנו העסקים כרגיל. בדרך כלל ההצגה ממשיכה כסדרה ומציגים את מה שיש ברפרטואר, בלי התכוונות מיוחדת. מה שנקרא – מה שיש בתפריט. אז מה יש בתפריט התיאטראלי? האם ניתן באמת ובתמים להכריז על הצגת תיאטרון מסוימת כ-ההצגה ישראלית? אחרי הכול כולנו יהודים וישראלים, ועל כן כל הצגה שלנו היא הצגה ישראלית בכל קנה מידה.

ניסיתי לחשוב ולחקור מהי הצגת תיאטרון ישראלית? האם יש מידות שיכולות להגדיר מהי הצגה ישראלית ומהי לא הצגה ישראלית? האם הצגה כמו "אחים בדם" היא הצגה ישראלית? אחרי הכול יוצרים ישראליים מבצעים אותה ושחקנים ישראלים רבים, מוכרים וטובים שיחקו בה בגרסאות קודמות שלה. האם הצגות כמו "משפחה חמה" או "פוסט טראומה" הן הצגות ישראליות? אחרי הכול, הן מדברות על נושאים ישראליים  כמו מה קורה אם לא מגיעים לליל הסדר ויחסינו עם הגרמנים. או שאולי ההצגה "השוטר אזולאי" בכיכובו של מוני מושונוב. גם הצגה בתיאטרון הלאומי וגם עיבוד בימתי לאחד הסרטים הקלאסיים של מדינת ישראל. יש יותר ישראלי מזה? ומה עם פרינג'? הצגות כמו "מייקל" בתמונע או "אללה בית"ר" בתיאטרון הסימטה מציגות את הנושאים הכי ישראליים שיש, בין אם טקסי זיכרון ובין אם היחסים בין כל השכבות של כור ההיתוך. יש יותר ישראלי מזה? ומה עם "האוהל האדום" ביפו? בכל זאת, הוא מציג את סיפורה של דינה ואחיה, יעקב ונשותיו – אבותינו וזה. אבל מדובר בעיבוד לספר של גויה. אז זה נפסל? ומה עם ההצגות של יוצרים ערביים על במת תיאטרון יפו או תחת קשתות עכו, הן אפילו לא נכנסות למשוואה?

האם ניתן, באמת ובתמים, להחליט מה זו הצגה ישראלית ומה לא?

לא. בפשטות, אי אפשר.

בואו פשוט נגיד שתיאטרון מוגדר על פי האיכות שלו, המשמעות שלו, החוויה שהוא מעביר, ולא הלאום שמוצמד לו בתעודת הזהות. תיאטרון טוב ירטיט לבבות בכל מקום, בכל שפה, בין אם מדובר על הצגה  מתורגמת מאנגלית על במות תל אביב ובין אם מדובר על הצגה בעברית על במות אירופה.

ובנימה זו, יום עצמאות שמח.