מילים, מילים, מילים

ביקורת ההצגה "מקבת"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "מקבת" של תיאטרון האינקובטור היא ניסיון לגשת לטקסט השייקספירי מזווית חדשה. חברי הקבוצה תרגמו מחדש ועיבדו את המחזה בהשראת סגנון הספוקן וורד. זהו ניסיון חשוב שכולל רעיונות בימתיים מרשימים אבל לא לוקח אותם עד הסוף.

שישה שחקנים, לבושים ברדסים שחורים, עומדים על במה ריקה. ברקע, מספר קוביות שחורות וכלי נגינה. הם מספרים לקהל כי על המחזה "מקבת" רובצת קללה. הם נוקבים בתאריכים של הפקות מהעבר ואומרים שבכל אחת מהן התרחש משהו נורא. כך מתחיל העיבוד של תיאטרון האינקובטור למחזה, ומיד מעורר מתח ומכניס את הקהל לעולם סרטי האימה. אבל זאת לא הצגת אימה, זה לא מחזמר וזאת לא פארודיה אלא עיבוד שנעשה מתוך מחקר ומחשבה. אז מה זה בדיוק? הקפיצה בין הסגנונות השונים בהצגה גורמת לה ליפול בין הכיסאות.

מקבת ההצגה מעלה שאלות רבות ולא תמיד מצליחה לענות עליהן: למה החליטו היוצרים של ההצגה לעבד את המחזה ולא להציג אותו כמו שהוא או רק לתרגם אותו מחדש? מה המשמעות של הספוקן וורד לעיבוד הזה ואיך הוא תורם למחזה של שייקספיר שכבר הוא "ספוקן וורד" בעצמו? חוץ מניסיון להנגיש את המחזה הקלאסי לקהל העכשווי, האם יש מטרה נוספת לעיבוד הזה? מה אנחנו מרוויחים מהעיבוד הזה? מה אנחנו לומדים על המחזה? איזו זווית חדשה אנחנו מקבלים?

אני מבינה שאחד הנושאים שהיוצרים רצו להתמקד בו הוא האופן בו המילים יוצרות מציאות. במחזה יש משמעות גדולה למילים: מקבת שבוגד ושובר את מילתו, ונבואת המכשפות שהיא אמנם רק מילולית אבל שולחת את מקבת למסע ההרג. היוצרים בחרו להדגיש את הנושא הזה בכמה מונולוגים וגם בשפת הבמה. השחקנים יוצרים את העולם הבימתי באמצעות קולות שהם מפיקים. לדוגמה, הם יוצרים קרב, בוקר, שעת לילה מאוחרת ועוד, באמצעות קול בלבד, בלי שימוש באביזרים או תפאורה. בגלל שכיום יש אינפלציה של הצגות "תיאטרון סיפור" וחוסר הכסף הפך את ה"תיאטרון העני" לפופולארי במיוחד בארץ, "תיאטרון סיפור" היא טכניקה מוכרת והביצוע של האינקובטור לא תמיד מספיק מעמיק. כדי שזה יהיה הנושא המרכזי של העיבוד, צריך עוד להעמיק בחקר שלו ולהגביר את הנוכחות שלו. הם יכולים ללמוד מיוצרי תיאטרון כמו רותי קנר המנוסים בעבודה על "תיאטרון דיבור".

הניסיון של היוצרים לעסוק בטקסט הקלאסי מזווית אחרת חשוב ונכון, ויש בהצגה מספר קטעים של מחשבה מקורית ומרתקת. שני המונולוגים של ליידי מקבת, אחד בו היא נוזפת על מקבת על חוסר היוזמה שלו והשני לאחר שהיא מאבדת את שפיותה, הם מופת של כתיבה. סצנת הקרב האחרון מיוצגת על הבמה רק דרך הקול. השחקנים עומדים בשורה ומשמיעים קולות של קריאות קרב, לחימה, צעקות וקריאות כדי להמחיש את הקרב דרך הסאונד ולא ובאופן ויזואלי. בסצנת המוות המרשימה של מקבת אנחנו רואים לנגד עינינו איך נוצרת המציאות הבימתית באמצעות המילים. כחלק מהעיבוד גם הרחיבו שתי סצנות שוליות של דמויות משנה לסצנות המוניות, שממחישות את ההשתקה והטרור שנוצרו בשלטון מקבת.

זוהי קבוצה מרשימה של יוצרים שמעזים לגעת בשייקספיר במגרש הביתי של המילים ומנסים להנגיש לקהל את היצירה המוכרת. הקבוצה מנסה להמשיך לשלב הבא אחרי "העיר הזאת" ולהתקדם לחומרים אחרים, מה שדורש מהם לפתח את הרעיונות, את הטכניקה ואת השפה הבימתית שלהם. עם זאת, התוצאה ב"מקבת" עדיין בוסרית מדי.

"מקבת"

תיאטרון האינקובטור

יוצרים ומשתתפים: עומר הברון, עמית אולמן, דנה ידלין, דניאל שפירא, יפתח ליבוביץ` ויוסף אלבלקץ

 

מועדים נוספים: 5/4/14 21:30 בית מזי"א ירושלים

ההצגות שעשו למרתה את 2013

ההצגות שעשו למרתה את השנה שעברה

מאת: מערכת מרתה יודעת

כמו כל מגזין המכבד את עצמו, גם מרתה מחבבת מצעדים, בייחוד מצעדי סיכום רטרוספקטיביים על הנפלאות של השנה שחלפה. אבל במקום עוד מצעד של עשרת ההצגות הטובות ביותר שעלו בשנה החולפת, ניסינו לבחון אילו הצגות, תופעות ושאר ירקות בעולם התיאטרון עשו לנו את השנה שעברה. בניגוד למצעדים כאלו ואחרים, כאן אין מקום ראשון, שני או שלישי. כולם מקבלים את אותו מעמד ואותו הכבוד, מאחר שהצליחו, ולו רק לרגע, להשפיע, להפעים, לעורר או לעצבן.

העיר הזאת

בכורת ההצגה הזו אמנם לא היתה בשנת 2013, אלא שנה לפני כן, אבל סיקרנו אותה השנה, אז זה בהחלט נחשב. מאז שעלתה לראשונה, הצליחה לקצור שבחים מן אנשי התיאטרון הציניקנים ביותר ומסתמן שהיא נהפכת להצגת קאלט, צופים רבים כבר ראו אותה לפחות פעמיים. על אף שהיא לא מושלמת, היא בהחלט מעולה. מה גם שהיא גרמה למיה שלנו לכתוב ביקוראפ, ז'אנר בפני עצמו. בימים אלו, יוצרי ההצגה מעלים את הגרסה שלהם למחזה מקבת'. כן, כן.

המופע החדש של פאות קדושות  

מלכות הדראג האלמותיות של הרכב פאות קדושות הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולגרום לעורכת המגזין לחייך, לצחוק ואפילו לדמוע במשך שעה וחצי של מופע נפלא, תיאטרון משובח ושירים מעולים. רק על זה צריך להוריד בפניהן את הכובע.

מתוך "העיר הזאת". מי זה לעזאזל מנשה?

גבירתי הנאווה

המחזמר המצליח קיבל השנה העלאה מחודשת בתיאטרון הבימה, כשהשילוש הקדוש, ד"ר היגינס, אלייזה דוליטל וקולונל פיקרינג, גולמו על ידי נתן דטנר, שני כהן ודב רייזר, בהתאם. אין ספק כי כהן גנבה את ההצגה והוכיחה כי היא מוכשרת הרבה יותר מאשר להיות רק קומיקאית בטלוויזיה. עם זאת, נדמה כי המחזמר הזה מבטא את מה שהתיאטרון הממסדי של ישראל 2013 נהפך להיות – גלויה. אמנם יפה מאוד אבל חסרת פשר, בייחוד בעידן האימיילים והציוצים של היום. מדובר במחזמר מרהיב, עם תפאורה מרשימה, מגוון עצום של  שמלות (ויש להוריד את הכובע בפני מעצבת התלבושות) ויותר מ-3000 ספרים שהוכנו במיוחד להצגה. אבל הספרים הללו, כמו גם אלמנטים רבים אחרים בהצגה, חסרי כל משמעות. הסצינה הטובה ביותר בהצגה, היתה דווקא כשהתפאורה הוסרה, הבמה נעשתה ריקה (עד כמה שבמת מחזמר יכולה להיות ריקה) ואלייזה נעמדה באלומת האור והחליטה מה לעשות עם לבו של היגינס.

תיאטרון רפרטוארי

גם הצגה זו לא עלתה בבכורה בשנה שחולפת, אבל בגלל שאנחנו קובעות את חוקי המצעד.. גם אם אין זו כוס התה של המבקרת שצפתה בהם, אין ספק כי דריגס את אופיר עושים עבודה מעולה. מעבר לכך, בשנתיים האחרונות, הצגה זו היתה הנציגות הישראלית היחידה בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו. באופן מופלא, גם שם הם הצליחו למלא אולמות וגרמו לצעירי העיר להגיע שוב ושוב, בין אם בכדי לצפות בכישרון הקומי של הישראלים ובין אם בכדי לחוש את רוקו של המלט ניתז על פניהם.

נשארה רק המועקה

השפעתו של תיאטרון תהל כבר ניכרת בשדה התיאטרון הישראלי, אבל דווקא הצגת המקור "נשארה רק המועקה" שנכתבה בעקבות הרצח בברנוער מצליחה להשפיע באופן עמוק יותר. עצם הבחירה לשזור יצירה דרמטית מתוך המוכר מהמציאות הישראלית, על כל פצעיה, מעניקה לקהל קולות אחרים, טובים קצת יותר מאלו המוצגים בדרך כלל על במת התיאטרון.

חוה ירום מעוצבנת

נדמה כאילו לחוה ירום יש מקום מיוחד בלב לכתבי ויוצרי התיאטרון בארץ, כי בכל פעם מחדש, הם מצליחים לעצבן אותה – הגדרות שרירותיות שיוצרי תיאטרון נעשים כאלה רק כאשר הם מציגים על הבמה הממסדית, התעלמות מכוונת של כתבים מסוימים מאי-אילו גופי תיאטרון בארץ, דעות יומרניות על מופעי תיאטרון איכותיים או מילים קשות והצגות גרועות. בכל מקרה, סביר כי ציפורניה יישלפו גם בשנה הבאה.

פפפפפפפ

על אף העובדה שיש להצגה הזו שם, אממ, מאתגר משהו, מדובר בהצגה משובחת שגרפה את המקום הראשון בפסטיבל עכו האחרון, ובצדק. לא בכדי, היא גרמה לתמימות דעים במערכת של מרתה.

מתוך "דולי סיטי". האישה, התינוק והחבל

בנות בצריח

אחד המופעים ההזויים והטובים ביותר של שנת 2013. החל את דרכו בפסטיבל תלוי במקום, וכעת עולה בתיאטרון תמונע. התכנים שלו, אגב, משתנים בהתאם למקום ולקהל. הווה אומר, המופע שהוצג בבית תמי הוא ממש לא אותו המופע העולה בתמונע. יכולות האלתור המופלאות של בושם את ליברמן הופכות כל מופע לייחודי וחד פעמי.

דולי סיטי

עיבוד בימתי מפעים לספרה של קסטל-בלום שהצליח להוכיח את כוחו של התיאטרון האוניברסיטאי. חבל שבשל בעיות כאלו ואחרות, ההצגה לא הצליחה לצאת מבין כותלי האקדמיה.

BITCH BOXER

אי אפשר לסקר את התיאטרון של השנה החולפת, מבלי לציין את פסטיבל אדינבורו, ובייחוד בשל העובדה שמרתה זכתה לסקר את הצגות הפסטיבל מבפנים, ועוד להיות הנציגות התקשורתית היחידה מהארץ. מבין המגוון העצום של ההצגות, ההצגה BITCH BOXER היתה הטובה ביותר. הצגה קטנה ואיכותית, עם שחקנית אחת שהצליחה להביא את עולם האגרוף על כל רבדיו אל אולם התיאטרון הקטן. (לכתבה על ההצגה יש להקיש על הלינק ולגלול למטה)

ביקוראפ

על ההצגה "העיר הזאת"

מאת: מיה אופיר מגנט

צילום: יודן עבאדישמעתי אותם לראשונה במופע של ויקטור ג'קסון

מאז, הספיקו להפציץ ב"עיר הזאת", אז איך לא

אבוא לראות אותם, לשמוע מה העניין

למה יש כזה "הו הא" על מופע אחד קטן?

חמישה מופיעים על במה ריקה, זה הכל

אז איך כל חודש הקהל בא ובגדול?

ולמה בשבילם החלטתי לכתוב בחרוזים?

זאת מחווה לאמנים הצעירים שמעיזים

לעשות משהו כיפי, חדש ומגניב

בלי לחשוב הרבה על למה ואיך ומי יגיב

פשוט לזרום עם טקסט, מוסיקה, יוצרים מוכשרים

וכך ליצור מופע שעוד ימשיך הרבה שנים.

אז בקיצור, כבר הבנתם מה מרכז ההצגה

מדובר ב"היפ-הופרה" – המצאה אדירה!

מחזמר ראפ? איך לא חשבו על זה קודם?

אבל לא רק הרעיון הוא מה שמורח את האודם

על השפתיים של "העיר הזאת", אלא איכות ועומק

והרבה מאוד הומור, יצירתיות ואומץ.

מפציצים במילים, בקצב מסחרר,

אי אפשר לתפוס הכל וזה משאיר אותך ער

ומקשיב למילים, למטאפורות ולמשחקי הלשון

שלא נותנים לך שוב לישון בתיאטרון.

אז המילים והמוסיקה הן העיקר

אבל מה עם כל השאר? קצת מיותר…

עלילה של פילם נואר היא תמיד די מטופשת

גם מחזות זמר לא ניכרים בעלילה מגובשת

חוץ מזה התפאורה "כאילו" ברכטיאנית

שולחן כתיבה, כיסאות, "במה ריקה" יעני.

אז למה לא להוציא את מה שיש על הבמה

ולהשאיר לפנינו רק את כלי הנגינה?

אולי אני קטנונית, אך דבר נוסף שהציק לי –

למה שחקנים יחפים? זה שוב "כאילו" אמנותי.

בעוד הטקסט הוא תוצר של עבודה מדהימה

אין זה כך בעיצוב ובתנועה על הבמה.

חזותית זה נראה כמו הצגת סיום תיכון

אבל נכון, זה באמת לא הדבר שקופץ ראשון.

 צילום: מנשה קעתיתוב

"העיר הזאת" שהיא המוטיב המרכזי

עיר מושחתת, סין סיטי, איזו עיר היא?

נוצר כאן מין שילוב מעניין בין תרבויות

ראפ, ספוקן וורד והיפ הופ מול גברים בגופיות

זה פילם נואר עם טוויסט

של תרבות ישראלית.

מחבר אותנו לחוויה כל אנושית.

מצד אחד "מק'מרפי", "ג'ו",  ומצד שני "מנשה"

איזכורים תרבותיים מסמלים את מה ש-

חברי "ויקטור ג'קסון" מנסים להסביר –

"העיר הזאת" היא כאן והיא "כל עיר".

העיר הזאת

תיאטרון האינקובטור

כתיבה: להקת "ויקטור ג'קסון"

משחק: להקת "ויקטור ג'קסון" (עמית אולמן, עומר הברון ועומר מור), דורית ליליין ורון אראל.