המדריך למשתמש בפרינג'

סקירת תיאטראות הפרינג' בארץ

מאת: אפרת קדם

נראה שה"אף על פי כן" הברנרי הוותיק והידוע עובד לטובת תיאטרון הפרינג' בארץ.

עושה רושם כי בשלושים השנים האחרונות התפתחה סצנה די רחבה ומגוונת של תיאטרון פרינג' בארץ. זאת למרות היעדר תקציב או הכנסה מובטחת לשחקן ולעתים גם ליוצרים ומתוך כוונה ושאיפה לעסוק בחומרים מאתגרים ומעניינים את העוסקים בהם. אולי גם מתוך כוונה להימנע  מרפרטואר מוכתב מראש שחלק ממטרותיו היא לשמר ולהרחיב את קהל המנויים וחלק ממניעיו ומשאביו הם פונקציות עירוניות ממשלתיות וייצוגיות כאלו ואחרות.

בתנאים יחסית בסיסיים, אם בכלל ישנם כאלו, ומתוך יומרה למחשבה עצמאית ובלתי תלויה, בין עבודות נוספות שלעתים עושים השחקנים במסגרת זו, (פרסומות, עבודת הוראה, "חלטורות" וכיו"ב) נוסדו בארץ די הרבה תיאטראות שמגדירים עצמם או נושקים להגדרה של תיאטרון פרינג' והנה כמה מהם:

תיאטרון קרוב – מיסודו של ניקו ניתאי, יוצר ההצגה "הנפילה" לפי סיפורו של אלבר קאמי (אולי אחת מהצגות היחיד שליותר מדור אחד הזדמן לצפות בהן – רצה למעלה מ-30 שנה) זוהי הצגה לאדם וגלימה שיש הטוענים כי פרצה דרך לתיאטרון הפרינג' בארץ. ניקו ניתאי עצמו ייסד בשנת 2001 תיאטרון ברוח היצירה העצמאית והאנטי ממסדית וכיום משכנו של התיאטרון הוא בתחנה המרכזית בתל אביב. כיום מתנהל התיאטרון בדגש על התייחסות למרקם האוכלוסייה במקום, ולפעילות ונתינה בקהילה המגוונת בו. כיום, תיאטרון קרוב מתפקד כתיאטרון עם הפקות מקוריות המציגות כאן ובעולם כשניקו ניתאי עצמו פועל כבמאי, מנהל אמנותי, מחזאי וכמובן גם כשחקן.

תיאטרון תמונע – בתחילת שנות השמונים הקימה נאווה צוקרמן את אנסמבל תמו-נע בדגש על יצירה
שמדברת את שפת הגוף, והמורכבת לא פעם מתכנים אישיים של היוצרים והמופיעים. בסוף
שנות התשעים קיבל האנסמבל את ביתו ברח' שונצינו בת"א, בו הוא ממשיך להעלות את
הפקות האנסמבל עצמו ומשמש כבמה ליוצרים מכל קשת הגוונים ,המינים והאמנויות. במקום
ארבעה חללים שונים ולא שגרתיים ליחסי במה קהל מסורתיים והוא גם פתוח כגלריה ליוצרי
אמנות ולמופעי מוסיקה.

מעבדתרבות דימונה – את מעבדת תרבות זו הקימה נעה רבן לפני כשלוש שנים במטרה ליצור תרבות
בפריפריה מתוך מכלול של חיים במקום ובקהילה, המעבדה משלבת הפקות מקור עם אנסמבל
שחקנים שחי ופועל במקום וכמובן תוך שיתופי פעולה ייחודיים עם המרכז.

תיאטרון החדר– אמיר אוריין בנה, ייסד וחינך לשיטת המשחק אותה פיתח (המעגל הפתוח) הידועה
באינטימיות ובנגישות שלה, ובשימת הדגש על החוויה הרגעית. תיאטרון זה משמש כבית ספר
לשחקנים ולבמאים, כמקום אירוח להצגות וליוצרים המעוניינים בליווי והזדמנות בדרכם
האמנותית וכן, מעלה הפקות עם צוות אמנותי משלו, המנסה לחקור שפה אמנותית, ליישם
ולפעול, לאור עקרונות השיטה.

תיאטרון מלינקי  המושפע משיטתו של גרוטובסקי (התיאטרון העני)  ומפיטר ברוק (החלל הריק) ובו הבימאי איגור ברזין לוקח את שחקניו וקהלו לחוויה טוטאלית . השחקנים והיוצרים מבלים לעיתים את רוב שעות היממה וכמחצית השנה לעבודה על הפקה. התיאטרון מאופיין בעבודה מינימליסטית סימבולית (לעתים עם בובות) ונוטה גם לעסוק גם בחומרים קלאסיים. בתחילת דרכו היו שחקניו עולים מחבר העמים וכעת משולבים גם "צברים" בעשייה האמנותית. כיום ממוקם במרכז הגאה שבגן מאיר בתל אביב.

מרכז הפרינג' באר שבע – בשנת 2010 הוקם המרכז בשיתוף עם עירית באר שבע ותיאטרון באר שבע. המרכז מציע את התפיסה שלו לתיאטרון השוליים לצד הצגות ושיתופי פעולה עם יוצרים מכל הארץ. התיאטרון מאחד קהילת אמנים מקומית סביב עשייה לא ממוסדת ושונה, שהיא כמובן הדגל של המרכז.

תיאטרון הידית בפרדס חנה – הוקם לפני כעשר שנים ובראשו המנהלת האמנותית והיוצרת שירי ג'ורנו – יוצאת התיאטרון של דודי מעיין. שירי הקימה את תיאטרון הידית האינטימי בפרדס חנה בשלוב
כוחות מקומיים החיים והפועלים באזור בדגש על סביבה, קהילה ולמידה . בתיאטרון פועל
אנסמבל ביצירת הפקות הבית , וכן הוא מארח הפקות ויוצרים ייחודיים במיזם "במה
פתוחה", ומתקיימים בו סדנאות ולימודי תיאטרון לנוער ולמבוגרים.

תיאטרון הסימטה – מהוותיקים מתיאטרוני הפרינג'. ממוקם בסמטאותיה של יפו העתיקה, ובכך גם קסמו
ומבנהו, המשמש גם כחלל לתצוגות אמנות. התיאטרון הוקם בשנות ה- 80, מציע הפקות מקור
ואף תומך בהפקות של יוצרים חדשים ועצמאיים בליווי אמנותי ומתן הזדמנות ליצירות
הביכורים. כיום התיאטרון הנו בניהולה של עירית פרנק, ובעל רפרטואר עשיר בהצגות
מגוונות לקהלים שונים.

תיאטרון יפו – (לשעבר התיאטרון הערבי עברי) תיאטרון שמקיים הלכה
למעשה דו קיום בהעלאת הפקות בשתי השפות עם צוותי שחקנים יהודים וערבים, ועם תכנים
המועלים וקשורים ברב תרבותיות. התיאטרון אף נותן בית להצגות אורחות רבות. התיאטרון
נוסד על ידי יגאל עזרתי וגבי אלדור יוצרים ומורי דרך בתחום התיאטרון והמחול ומציע
רפרטואר אנושי מגוון ומרתק מבלי שיבדקו לך את התיק בכניסה…..

המרכז לתיאטרון עכו – נוסד על ידי דודי מעיין באמצע שנות השמונים וכיום מנוהל על ידי סמדר יערון.
המרכז שם דגש על חירות אמנותית ומחקר כנה של חומרי היצירה, משלב חממה למחול
ולמוסיקה וכן, פעילות בקהילה. גם כאן יוצרים שכם אל שכם ערבים ויהודים שאינם
נמנעים מעיסוק גם בחומרים פוליטיים. ההצגות מתקיימות בחלליה הקסומים של עכו
העתיקה.

תיאטרון פסיק ירושלים  – נוסד בסוף שנות התשעים על ידי אסי
שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון מתוך חקירה והתנסות בסגנון הקומדיה דל ארטה
והבאתו לכדי התאמה לקהל הישראלי. התיאטרון עובד גם הוא בקהילה למען העצמת
אוכלוסיות שונות, מקיים סדנאות ומנחה קבוצות, וכמובן מעלה את ההפקות בסגנונו
הייחודי, תוך עבודה אינטנסיבית והמשך חקירת השפה הסגנונית.

תיאטרון ארמא עין הוד – נוסד בתחילת שנות התשעים על ידי גיל בכר וליסה גיקובסון ברוח ובהשראת שיטות העבודה של ג'אן לקוק ואנטונין ארטו המשלבים טכניקות פיסיות של בופון, ליצן, מימה
ועוד. התיאטרון ממוקם בקהילת האמנים בעין הוד ומשלב גם חומרים חזותיים כגון מיצג,
וידאו ארט וחומרים פלסטיים. לתיאטרון יש אף בית ספר המכשיר שחקנים בהתאם לשיטה, תוך
סדנאות ופעילות בקהילה.

בשם האב, הבת והשטן

ביקורת על ההצגה "גופרית וצורי"

מאת: אנה מינייב

המחזה "גפרית וצורי" או "גפרית ודבש קנים" נכתב בשנת 1976 על ידי דניס פוטר, מחזאי ותסריטאי שהשפיע מאוד על המדיום הטלוויזיוני בזכות התכנים הייחודיים שלו ושילוב קטעי מיוזיקל ברגעים הכי דרמטיים בסצנות, דבר שהוציא מהדמויות חסרות האונים והמיואשות שלו ניצוצות של תקווה. המחזה עצמו נאסר לפרסום והצגה בגלל המסר הנוקב שלו ורק כעבור 11 שנים הותר להצגה. למרבה הצער, העיכוב בהצגת המחזה, שהיה רלוונטי לעשור בו נכתב, לא נתן הזדמנות אמיתית לפוטר להעביר את דבריו לעם הבריטי שהיה שרוי אז בתקופה של חוסר וודאות בגלל השביתות במשק, המהגרים כהי העור והחתרנות. הסיבה העיקרית להתנגדות הקשה הייתה ההתעסקות של פוטר בשני ערכים עיקריים בדת הנוצרית- הטוב והרע. טענתו הלא קונוונציונאלית הציגה את השטן כמשהו שיכול לעיתים להועיל לאנושות יותר מהאלוהים, כלומר, יש אנשים שמעשיהם הטובים גורמים לרע ויש מצבים מהם המעשים הרעים יובילו לדבר טוב.

 ההצגה, שעלתה בתיאטרון הסמטה בבימויה של אפרת (שטינלאוף) אפלברג, מספרת על זוג הורים בגיל העמידה שבתם עברה תאונת דרכים מאוד קשה והיא חיה בביתם ללא יכולת לנוע ולדבר. את הזוג בייטס משחקים בהט קלצ'י וניר מנקי, שני שחקנים עוצמתיים מאוד שמגלמים שתי דמויות הפוכות. האם היא אישה מאמינה מאוד, אשר מתפללת יום יום להחלמת בתה ומטפלת בה במסירות כבר שנתיים, חייה כבר הפכו לגיהינום והיא אומללה מאוד. האב, לעומת זאת, איש חסר אמונה, מריר, כועס ועייף מהחיים שנכפו עליו לאחר התאונה הקשה של בתו פטי, אותה מגלמת עדי נוי. מדובר בבחורה נכה, מוגבלת, שמוציאה צלילים לא ברורים, עם ידיים ורגליים מעוותות שלא מפסיקה לזוז בעצבנות ומבטה לא מפוקס. יחד עם כל אלה, לא הצלחתי להסיר את עיניי ממנה. אולי היה זה יצר המציצנות או ההתפעלות הגדולה שלי בגלל הטוטאליות של עדי נוי בתור פטי, כך או כך זה היה מחזה מרתק בפני עצמו.

 יום אחד, מופיע בפתח דלתם בחור צעיר בשם מרטין טיילור וטוען כי הוא מכיר את פטי וכל מה שהוא רוצה זה להיות עם הבחורה שהוא אוהב ולטפל בה. הוא מתגלה במהרה כדמות שטנית, מניפולטיבית וזדונית, ולמרות שהטיפוס נראה חלקלק מלכתחילה האם מתעקשת להשאיר אותו בביתם. האב מתנגד תחילה אך לאט לאט גם הוא משתכנע בשקריו של את הדמות המורכבת הזאת מגלם רן שחף, שמדלג בחינניות רבה בין השטניות לבין המלאכיות המשתפכת. זוהי דמות מסקרנת מאוד, שאפשר לאהוב ולשנוא אותה באותה נשימה בזכות השרמנטיות והאלגנטיות בה היא פועלת להשגת מטרותיה.

 לאחר שנכנס לחיק המשפחה, משכנע מרטין את נורמה שתצא מהבית ותעשה לעצמה יום כיף, לאחר שהיא עוזבת את הבית הוא אונס בברוטאליות את פטי חסרת האונים. ההורים שכבר אימצו את מרטין למשפחתם הקטנה לא מרגישים בדבר ומייחסים אליו כאילו היה בנם. בלילה, כאשר כולם ישנים, ניגש מרטין לפטי בכדי לאנוס אותה שוב אך הפעם הוא נתפס על חם, דבר שגורם לחזור לעצמה ולדבר. לעומת המאה הקודמת, מעשה אונס שכזה היה גורם להלם בקהל, אך בימינו הקהל נותר אפאטי לסוג כזה של פשע מכיוון שאנו רואים אותו בכל מקום. הדבר העיקרי כאן בעצם הוא שדווקא המעשה האכזרי הזה הציל את חייה של פטי והיא חזרה לעצמה, ובכדי להעצים את הקונפליקט היא חושפת סוד ומגלה כי אביה שכב עם חברתה הטובה סוזן, נתפס על חם ובזמן הבריחה מביתה פטי נדרסה. נשאלת השאלה מי הוא בעצם השטן, מרטין או טום? מרטין שרלטן ומספק את יצריו בצורה אלימה וטום עושה עוולות בסתר ומתנהג בצביעות מבחילה. בסופו של דבר מעז יצא מתוק, דבר שהותיר את המשפחה להתמודד עם מעשיו של האב טום שמסמל כאן את היצר השטני, האנושי יש לומר.

 לאורך כל ההצגה הרגשתי כאילו אני צופה בטלוויזיה, נוצר מן ריחוק בין ההתרחשות על הבמה לבין הקהל. למרות שהיו רגעים הומוריסטיים שהצחיקו את הקהל והייתה פנייה ישירה לקהל, בכל זאת הרגשתי שאני צופה בטלנובלה.  אפלברג השתמשה בשפה המיוחדת של פוטר ושילבה קטעי ריקוד פתאומיים הבוקעים בשיא הדרמה על הבמה, אבל דווקא אלה היו הרגעים בהם חשתי ניתוק מוחלט מהמתרחש, לא פרץ ממני צחוק וגם לא חשתי שביב תקווה, רק מחשבה על פרודיה מוזיקאלית. יש לזכור כי פוטר יצר את הסדרות והמחזות בהתאם לתקופה בה חי, הבריטים המאופקים שפוצחים בריקוד היו המצאה מבריקה. בימינו, כאן בישראל, זה פחות מובן ומשעשע. הסיטואציות ההזויות שהתלוו לריקודים הפכו את המתרחש על הבמה להלצה, שהובילה לפספוס העיקר בעלילה.

 

כאשר הצנזורה הבריטית אסרה על פוטר להוציא לאור את המחזה הזה, הוא מיהר להפיק סרט שמבוסס עליו אך הוא לא זכה לתהודה גדולה מצד הקהל (בעיני הוא טוב). המצב הפוליטי- חברתי הושמט והוא לא מופיע בסרט, אך במחזה ובהצגה הוא נושא עם נוכחות גדולה והוא בהחלט מעורר מחשבה. טום ומרטין מדברים על המצב באנגליה, שמתמלאת במהגרים "כושים" ובמוסלמים, הוא מאוד חרד למצב זה ומתנגד לו מאוד, הוא טוען שצריך לשלוח אותם חזרה לביתם. כאשר מרטין מציע לבנות להם מחנות מעצר ולשלוח אותם במשאיות רכבת, טום מתעשת ואומר שהוא לא התכוון להרחיק עם המחשבה הזאת עד כדי כך ושהוא פשוט מייחל שהכל יחזור לקדמותו, לפני התאונה של פטי. אכן כך, כולנו פשוט רוצים שהכל יהיה כמו פעם, כשהכל היה רגוע, כשלא היינו צריכים להתעסק באחרים, בדיוק כמו טום שמתגעגע לימים בהם הוא היה שוכב עם בחורה צעירה שהיא גם במקרה חברתה של פטי, מבלי לחשוב על ההשלכות.

 זהו מחזה שמעמיד אותנו מול מראה, הוא מכריח אותנו להסתכל בה ולהכיר ביצרים השטניים שיש בנו, אך לצערי, הבמאית שמה יותר דגש על הווירטואוזיות של הדמויות דבר שלא גרם לי להעמיק במסר ובתוכן. השחקנים עשו עבודה יפה וניתן היה להרגיש בחיבור שלהם לדמויות המוקצנות האלה, אבל לא הרגשתי את הצער העמוק, את הכאב ואת הזדוניות כיוון שבכל פעם כל אלה נשברו על ידי סצנות גרוטסקיות שלא תרמו לתהליך החיבור לדמויות ולעלילה. אפילו השטן, שאמור להיות דמות שמתאהבים בה בגלל השרמנטיות חסרת הגבולות שלו, מאבד מקסמו בגלל בריחה למחוזות הגרוטסקה. כיום, בעידן שבו מאוד קשה לגעת בנו, לרגש ולזעזע, סצנות אונס לא מספיקות בכדי שמשהו יעורר בנו חרדה ותובנה. האנושיות היא זו שלא בלטה מספיק על הבמה, ובסופו של דבר הרי זהו מחזה על בני אדם, בשר ודם, שהיצרים שולטים בהם ללא הרף.

 ובכל זאת, למרות שכיום לא ניתן כמעט לזעזע אותנו והמחזה הזה לא מעלה בחילה כפי שהיה אמור, אני שמחה על כך שהגענו לימים בהם הצנזורה לא אוסרת להראות יצירות עם מסרים פוליטיים וחברתיים, כולי תקווה שבניגוד לפטי הצנזורה לא תתעורר לחיים.

"גפרית וצורי"- תיאטרון הסמטה

מאת: דניס פוטר
תרגום: אסף גיל
בימוי: אפרת (שטינלאוף) אפלברג
עיצוב תפאורה: אליאנה אשל
מוסיקה: אפי שושני
תאורה: זיו וולושין
כוראוגרפיה: נירית רכבי

משתתפים: ניר מנקי, עדי נוי, בהט קלצ'י, רן שחף

ההצגות הבאות:

20.5.12, 21.5.12  שעה: 20:30