ביקורת ההצגה "המחברת הגדולה"

מאת: מיה אופיר מגנט

"המחברת הגדולה", מאת עינת ברנובסקי על פי ספרה של אגוטה כריסטוף, היא הצגה קשה בה מצליח הבמאי עירד רובינשטיין לייצג אלימות קיצונית דרך שפה בימתית חזותית ותנועתית. יוצאים ממנה עם טעם מר בפה ועם שאלות קשות על הפורנוגרפיה של האלימות.

המחזה מתקיים בזמן המלחמה, לא מצוין איזו מלחמה אבל הקשר למלחמת העולם השנייה ברור. הוא מתאר שני אחים תאומים מן העיר הגדולה שאמם לוקחת אותם לגור אצל סבתם כדי לברוח מההפצצות. נוכח הקשיים בחיים אצל סבתם האלימה, הם מלמדים את עצמם לשרוד ולהתקשח ומנסים לכתוב על החיים שלהם בצורה אובייקטיבית. דרכם אנחנו חווים את זוועות המלחמה ורואים איך התאומים עצמם נעשים מסוכנים, כשה"טוב" וה"רע" אינם מה שחשבנו שהם.

ההצגה מתקיימת על במה ריקה כמעט. כל השחקנים, מלבד התאומים, מגלמים מספר דמויות ומדי פעם גם נכנסים לבמה כדי לעזור ליצור את העולם הבימתי. זאת הצגה פיזית שעושה שימוש בשפה חזותית ותנועתית כדי להעביר את כל מקרי האלימות בהם נתקלים התאומים. לדוגמה, במקום לסטור אחד לשני, התאומים מוחאים כפיים או במקום הצלפה הם מצליפים ברצפה. עדיין, התוצאה מטרידה וקשה לצפייה.

הלל קפון, כרמל קנדל וגל קורן. צילום: רדי רובינשטיין

התפאורה של אדם קלר מתמקדת בניילונים מסוגים שונים, שקיות זבל וניילון נצמד לדוגמא. הקירות והעמודים מצופים בניילון, מסיכות הזאבים שעוטים החיילים גם הן עשויות מחומר דומה וכך גם בגדים תחתונים של חלק מהשחקנים. בעיני, הבחירה בחומר זה לא מוצלחת מספיק משום שחוץ מזה שהוא רב שימושי ולכן יעיל, הוא לא יוצר דימוי חזותי מעניין והשימוש בסוגים שונים של ניילון לא יוצר מראה אחיד.

השחקנים מוכשרים יותר או פחות אבל בלי קשר לרמת המשחק, כולם מחויבים ונותנים עצמם לעבודה המאתגרת. לדעתי, המשחק של כולם, ובמיוחד של דמויות המשנה מוגזם מדי, כנראה בנסיון ליצור אתנחתא קומית במחזה הדרמטי. הנסיון הזה גורם לשחקנים לעורר צחוק בכוונה, והדמויות שלהם סטריאוטיפיות ללא צורך. חלק מהטקסטים של דמויות המשנה מעוררים צחוק גם ללא מאמץ והשאר אולי לא חייבים להצחיק… ראויה לציון היא אביגיל הררי בתפקיד שפת ארנבת, הילדה הפגועה, שמעצבת דמות מרשימה ומרגשת.

אביגיל הררי ותום אפלבאום. צילום: רדי רובינשטיין

בעיבוד הבימתי, חסר משהו משמעותי במיוחד שקיים בספר והוא האובייקטיביות. בספר, מחליטים התאומים לכתוב את כל מה שקורה להם ב"מחברת הגדולה" ולכתיבה הזאת חוקיות ברורה: החיבור צריך לתאר את הפעולות ואת העובדות ולא את הרגשות. כך, התאומים מתארים בענייניות אירועים מחרידים שהם עוברים. זה מזעזע, אבל גם משמש "פילטר" אמנותי לאלימות. בהצגה ה"פילטר" הזה לא קיים במשחק של הדמויות, התאומים אינם אובייקטיבים, הכל מוצג לנו במלוא כיעורו וטינופו. רובינשטיין עוטף את האלימות הזאת בשפה החזותית שיצר אבל היא נותרת פורנוגרפית.

אפשר לכתוב בחיוב ובשלילה על הפורנוגרפיה של האלימות. בעיני, יש לה השפעה קשה יותר בתיאטרון מאשר בקולנוע ואולי משום כך אנחנו ממעטים לראות אותה על הבמה. בספר מכבירים בתיאורים מזעזעים כדי ללמד על זוועות המלחמה, אך התיאור מתרכך בגלל הטון הדיווחי של התאומים. כמו כן, בספר יש מקום רב לגילויי חיבה ונדיבות, מה שבאמת מעלה שאלות על "הטוב" מול ה"רע". העיבוד הבימתי מתרכז בעיקר ברע ומתפלש בזוועה אחר זוועה – אונס, מין עם בעלי חיים, הצלפות, מכות ועוד ועוד ועוד, עד שבסופו של דבר גם החושים שלנו מתקהים. גם אנחנו, כמו התאומים, עברנו "חישול" נגד אלימות וסבל.

המחברת הגדולה

הסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין

על פי ספרה של אגוטה כריסטוף

מאת: עינת ברנובסקי

בימוי: עירד רובינשטיין

בהשתתפות שחקני שנה ג': תום אפלבאום, גל בן עמרה, עדן גוזלן, נועה הר ציון, אביגיל הררי, אביב כרמי, גל קורן, כרמל קנדל, הלל קפון, אלון רבינוביץ' ואמרי ביטון.

תפאורה: אדם קלר

תנועה: עמית זמיר

תאורה: זיו וולושין

ההצגה צפויה לחזור בחודש יוני.

על ההצגה "המשחק מתחיל"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "המשחק מתחיל" מאת קן לדוויג, מחזאי ובמאי אמריקאי שכתב קומדיות ומחזות זמר רבים ופופולאריים, הוצגה לאחרונה על ידי תלמידי שנה ג' בסטודיו לאמנויות התיאטרון של יורם לווינשטיין. הבחירה במחזה הזה להצגה של שנה שלישית טובה מכמה סיבות. ראשית, המחזה הוא קומדיה בלשית מוצלחת ומצחיקה. זאת קריצה שנונה למי שאוהב את שרלוק הולמס ועלילות מתח קלילות, אך גם אוהבי התיאטרון ימצאו בו עניין, כי הוא עוסק בכל הסטריאוטיפים של שחקנים ובמה. שנית, זהו מחזה עדכני שעלה בפעם הראשונה בארה"ב ב-2011 ולרוב לא נוטים להעלות בארץ מחזות חדשים. שלישית, יש בו מגוון תפקידים טובים לכל השחקנים והזדמנות לכל סטודנט להראות את היכולות שלו. אך למרות הבחירה החביבה, ההצגה קיבלה אצלי רק "טוב מספיק", בעיקר בגלל ההגזמה והצעקנות שבה.

המחזה עוסק בשחקן המפורסם ויליאם ג'ילט שמשחק את הבלש שרלוק הולמס. בסיום אחת ההצגות, ג'ילט נורה על הבמה אך ניצל, ומחליט לגלם שרלוק הולמס גם בחייו הפרטיים ולגלות את זהות המתנקש. לצורך כך, הוא מזמין את שאר השחקנים בהצגה למסיבת חג המולד בביתו הענק והמבודד. כמובן שמחכות לכולם הרבה הפתעות, רציחות, סודות, ריצות וכו'. המטרה של המחזה עצמו היא בעיקר בידורית, אבל הוא עוסק בצורה מעניינת בנושאים של בידור ורצח. אם היו בוחרים להתמקד בהם בהצגה זו, היא יכלה להיות מעניינת ורלוונטית.

צילום: רדי רובינשטיין

המכשלה העיקרית של ההצגה היא בבימוי של רוני מנדלסון. למרות עושר נסיונו, הוא מותח כל רגע קומי עד הסוף ומנחה את השחקנים למשחק מוקצן. הבדיחות והגגים חוזרים על עצמם שוב ושוב והתוצאה אמנם מלאת שמחה, אנרגיה ויצירתיות של השחקנים אבל גם מעייפת. העומס הקומי נמשך לאורך כל ההצגה ולא משאיר רגע של מנוחה או שקט לקהל. בקומדיה אי אפשר לעשות מכל רגע פאנץ' וזה קשה במיוחד בהצגה שאורכה שעתיים. למרות זאת, אפשר לראות שזהו צוות שחקנים מוכשר ומחויב, בעל יכולות משחק ותנועה גבוהות. במיוחד בלטה שירי בן כהן בתפקיד המבקרת המרושעת דריה צ'ייס. למרות שהייתה מוגזמת, הרשימה במשחק הקולי ובפרשנות של הדמות.

התפאורה של דיתי אופק צרפתי הייתה מוצלחת ורבת טעם אבל כדאי למצוא דרך מעניינת יותר להנכיח את עולם התיאטרון על הבמה מאשר לתלות תמונות של מסכות "הטרגדיה והקומדיה" על הקיר. המוזיקה הייתה לעיתים חזקה מדי והשתלטה על הטקסט במקום ללוות אותו והשירים היו לא נחוצים ובוצעו בצורה לא טובה. כדאי היה להוריד או לצמצם אותם משום שהם לא הוסיפו להצגה.

בסך הכל, "המשחק מתחיל" היא הצגה מבדרת עם צוות שחקנים מוכשר גם אם נלהב מדי. הכוונה היא בידורית, אבל התוצאה עמוסה ומעייפת. למרות זאת, כדאי לבוא לראות את אותם השחקנים גם בהצגות אחרות של הסטודיו. יכול להיות שעבודה עם במאי אחר או על חומר שונה תביא אותם לתוצאות שיהלמו את היכולות שלהם.

המשחק מתחיל

הסטודיו לאמנויות התיאטרון יורם לווינשטיין

מאת: קן לודוויג

בימוי: רוני מנדלסון

בהשתתפות שחקני שנה ג': אבי אזולאי, תום אפלבאום, דוראל זילברמן, דניאל מרוז, מתן שביט, יעל בוטון, שירי בן כהן, בר גול וכרמל קנדל.

תרגום: עינת ברנובסקי

עיצוב תלבושות: מאיה מידר מורן

עיצוב תפאורה: דיתי אופק צרפתי

ניהול מוסיקלי: חנן לוי

עיצוב תאורה: אורי מורג

תנועה: עמית זמיר

הדרכה קולית: אלישבע יונג

הדרכת סטפס: איתי פולישוק

ביקורת ההצגה "שרוליק"

מאת: אנה מינייב

מחזה פוליטי, שחקני שנה ג' בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין על במה אחת עם שחקני הקאמרי, משה קפטן ממונה על הבימוי ויוני רכטר על המוסיקה והעיבודים – בהחלט נשמע כמו מצע להצגה מצוינת.

לצערי לא כך היה הדבר.

אתחיל כתבה זו בהבהרה חשובה. אני צופה רבות בהצגות העולות בסטודיו של לוינשטיין ואני נהנית. המחזור המסיים את לימודיו בקרוב הנו מחזור משובח ומוכשר מאוד וזה תענוג לצפות בהם על הבמה.

אבל, וזה אבל גדול מאוד באמנות התיאטרון, ישנם פרמטרים נוספים בכל הקשור בהעלאת מופע.

"שרוליק" הנו מחזה מאת שי להב ויוני זיכהולץ, העוסק בנושא הרלוונטי מכל במדינת ישראל, רווית הקרבות והמלחמות. העלילה מתארת את שרוליק, בחור צעיר וישראלי אשר מתמודד עם הטראומה שהותירה אחריה מלחמת לבנון הראשונה בכלל ועל אביו הנכה והלום הקרב בפרט. בכל שלב בחייו נאלץ שרול להתמודד עם הענן השחור הזה מעליו, מילדותו שהייתה מהולה באלימות, הגיוס לצה"ל בשירות קרבי, שירות צבאי כהלכה, השחרור, היחסים עם חברת ילדות, השירות בענף ההייטק, הבריחה אחר החיפוש העצמי בהודו, החזרה ארצה ולבסוף צו 8 הקורא לו לצאת למלחמת לבנון השנייה. סגירת מעגל, כמו שנאמר.

את התפקיד הראשי, שרוליק, מגלם אלכס קרול, אחד השחקנים המוכשרים והמבטיחים שיצא לי להכיר בתקופה האחרונה. יחד עם זאת, לא אוכל לומר שתפקיד זה היטיב עמו, למרות הקושי הגלום בו. את המשפט האחרון, לצערי, אני כותבת על כל השחקנים שעמדו על הבמה, והיו הרבה. משה קפטן, שבחר לביים את המחזה הזה בסגנון אופרת רוק, כהגדרתו, יצר הצגה שלא מאפשרת להזדהות עם הדמויות על הבמה. יתרה מכך, השאיפה להציג הצגה עם 20 שחקנים באולם ההצגות היחסית קטן של בית הספר, הייתה החלטה שלא החמיאה כלל לאופי ההצגה. הדבר שהכי חרה לי בבחירה הזאת, הוא שהשחקנים המוכשרים שציינתי קודם נבלעו להם בתוך ההמון ולא ניתנה להם האפשרות להוציא את כישרונם לאור.

מתוך "שרוליק". צילום: רדי רובינשטיין

אלמנט בולט שאפיין את ההצגה הוא האווירה המינית המוקצנת ששררה על הבמה, ללא סיבה מוצדקת וגם ללא חן נדרש. הגניחות והאנחות שליוו את המתרחש על הבמה גרמו לי לתהות האם ההצגה הזאת, שמיועדת להופיע בשלב מסוים על במת הענק שבתיאטרון הקאמרי, לא תוכל להסתדר ללא הטריגר הסקס-אפילי התלוש הזה.

רגעי החסד בהצגה היו כאשר על הבמה שקטו הרוחות ונוצרה לרגעים אינטימיות מלבלבת, אשר לוותה לרוב בשירת המספרת, אותה גילמה נעמה שיטרית. זמיר, כך כתבתי לעצמי בפנקס ההערות שלי כאשר שמעתי את שירתה היפיפייה. עוד אומר כי הצגה זו יכלה להראות שונה לגמרי אילו בחר קפטן לתת לשטרית את שרביט השירה לאורך כל ההצגה, ללא כל ליווי מצד השחקנים. אינני טוענת כי שירתם לקתה בחסר, אלא רק שייחלתי לכאב, לדמעה, לצמרמורת שיכולה להיווצר רק בתנאים סטריליים ואינטימיים של העמדת הצופה אל מול מציאות ההקרבה המעגלית בה אנו נמצאים כחברה ישראלית.

יש מחיר לעצם היותנו ישראליים, כך טוען המחזה, והמחיר הזה כבד, וזה חתיכת נושא לדבר עליו. נכון ש"כולם" מדברים עליו, אבל לשם זה נוצר התיאטרון ואם אנחנו לא נדבר, תיווצר במדינתנו שתיקה רועמת התומכת בשכול. אנחנו "הדילרים של השכול" נאמר בהצגה, ולי נותר רק להנהן בדממה לאור העובדה המצערת הזאת.

כפי שציינתי, צפוי שהצגה זו תעלה על במת הקאמרי, למרות שהשמועות אומרות שעקב בעיית תקציב מוכרת, הצגה זו לא תצלח את דרכה לשם. אם אכן יצליח הקאמרי להתגבר על בעיה זו, תזכו לצפות בהפקה מושקעת המכילה להקה חיה על הבמה, רמה מקצועית גבוהה, שיתוף פעולה עם שחקנים מקצועיים מהקאמרי, במאי מוכשר ועטור הצלחות, מוזיקאי מוכשר ומוערך וכן צוות גדול שעמל על הצגה זו.

יחד עם זאת, ישנן הצגות שעלו בתיאטרון הרפרטוארי ודיברו על נושאים שהקהל הישראלי העדיף לא להיחשף אליהם, והן ירדו במהירות הבזק מהבמה, ואולי זאת הסיבה שיצר קפטן הצגה גדושה באלמנטים בידוריים שמרככים את העלילה המציגה את המציאות העגומה אותה אנו חיים. בין אם תעלה לבסוף ההפקה ובין אם תיוותר כמזכרת לשיתוף פעולה מבורך, אני מקווה שמחזה זה יזכה יום אחד לעלות שוב על במת התיאטרון, באינטרפרטציה אחרת, כזאת שתבהיר כי "גיבור" איננו פועל יוצא של בית הרוס.

מאת: שי להב ויוני זיכהולץ

מוסיקה ועיבודים: יוני רכטר

בימוי: משה קפטן

ניהול מוסיקלי: טל בלכרוביץ'

עיצוב תנועה: עמית זמיר

הדרכה קולית: דוקי עצמון

עיצוב תפאורה: עלי קפלן וילדמן

עיצוב תלבושות: מאיה לייבוביץ'

עיצוב תאורה: אורי מורג

בהשתתפות השחקנים: אלכס קרול (שנה ג), רועי קקון (הקאמרי), כנרת לימוני (הקאמרי), מונה מרקוביץ' (הקאמרי), נעמה שטרית (הקאמרי), שמעון חאבא (שנה ג'), אורי לייזרוביץ' (שנה ג'), עידו וולפוביץ' (שנה ג'), נתנאל אזולאי (שנה ג'), אור אדרי (שנה ג'), דפי אלפרן (שנה ג'), עינב ברלוי (שנה ג'), תימור כהן (שנה ג'), קרן סלנט (שנה ג'), הילה שלו (שנה ג'), שיר קליפר (שנה ג'), ירדן ברכה (שנה ג').
נגנים: נועם ישראלי (תופים), עדן ניר (גיטרה חשמלית), ליהי אשל (בס), תמיר ליבוביץ' (פסנתר).