לביאה ואריה בכלוב אחד קטן

לביאה ואריה בכלוב אחד קטן

על ההצגה "וינסנט ריבר"

מאת: מרתה יודעת

"אל תפסיקי לשחק". זה מה שמרתה אמרה למירב גרובר האגדתית, שעה וקצת אחרי סיום ההצגה "וינסנט ריבר", שעלתה במרכז הגאה בתל אביב. מרתה אמרה את זה, וחזרה מיד לגיל 16, כשראתה לראשונה את ההצגה "המורדים" בתיאטרון הקאמרי ונפעמה מהשחקנים והשחקניות והטקסט הקולח, מהדלת שנפתחה לעולם המחתרות של לפני הקמת המדינה. שנים עברו מאז, ומרתה עשתה איזו הצגה או שתיים, סיקרה הצגה או שתיים, אבל הדמות הזו של אלמה, בגילומה של גרובר, וכל מה שהיא סימלה עבור מרתה מאז, נותרה בתיק האימג'ים הבלתי נראה שכולנו נושאים על גבינו.

גרובר השתנתה מאז, היא כבר לא צעירה, כבר לא בזוגיות עם גיל פרנק, חיה ויוצרת במצפה רמון, ועושה תיאטרון אחר, מרתה תעז להגיד, טוב יותר. בצעד אמיץ, גילחה את ראשה ויש לה כעת תספורת ההולמת את מזג האוויר החם של יולי-אוגוסט. בצעד אמיץ עוד יותר, עזבה את חיבוקו החם של התיאטרון הרפרטוארי ועברה לרכבת ההרים שנקראת תיאטרון פרינג'. פרט ל"המורדים", שיחקה בהצגות רבות כגון "הרטיטי את לבי", "חשמלית ושמה תשוקה" ו-"סינית, אני מדברת אליך", סדרות טלוויזיה כגון "שערורייה" הנפלאה, ו-"שבתות וחגים", וכן, סרטים רבים כגון "דשאים סגולים" ו-"לוויה בצהריים". בשנים האחרונות, עברה למצפה רמון, עשתה הרבה פרינג' כגון "המורה סיגלית" המצמית והמאתגר ו-"הכל אודות אמא" הצבעוני של קבוצת תהל. בהצגה וינסנט ריבר, חברה שוב לקבוצת תהל, קבוצת תיאטרון פרינג' אמיצה מאין כמוה שעושה פרינג' בהתגלמותו המובהקת. המנהל האמנותי גיל וייס אינו חושש לסחוב אביזרי תפאורה בצורה בלתי אפשרית על גבי אופניים חשמליים, לאחר שההצגה הסתיימה. בצד השני של ההצגה, סיוון קרצ'נר המנהלת האמנותית, קורעת ספחי כרטיסים בכניסת הקהל. יובל כרמי, המנכ"ל, אינו מהסס להפשיל שרוולים, לשבור זכוכיות ולהרים קוליסות ופודיומים, כשצריך.

וינסנט ריבר. צילום: לואיז גרין

"וינסנט ריבר" של תהל, בבימויו של יובל כרמי, מספרת על אניטה, אם שבנה ההומוסקסואל נרצח בשל נטיותיו המיניות, ועל דייבי, שעוקב אחריה ומוזמן אל ביתה. בלילה גורלי אחד, אניטה זקוקה לשמוע את האמת על בנה, ודייבי מבקש גאולה על מעשיו. שני השחקנים על הבמה (גרובר ואבי מצליח, המגלם את דייבי) מצוינים. האנרגיות שלהם מרתקות ומשתלבות היטב זו בזו. הם קשובים זה לזו, יודעים איך לחזק אחד את השניה ברגעי נפילה, ואיך למתן אחד את השנייה ברגעי התעצמות יתר. מצליח, מהווה ניגוד מוצלח לגרובר. הוא שחקן מתחיל, יחסית, גילם בין היתר את דמותו של מרקו ב-"זגורי אימפריה" ושיחק בסדרה "אופוריה". מצליח הוא גם רקדן, דבר הניכר בתנועותיו על הבמה. ב"וינסנט ריבר" הצליח לגלם את דייבי עד לפרטים הקטנים ביותר, לעיתים אלו ביטאו צרימה מסוימת לשלמות הדמות. לפרקים, התנהג כתלמיד בן 17 שהנו, לעתים אימץ תנועות של ילד בן 10, שאינן הולמות בחור צעיר, ובחלק מהמקרים ביטא ג'סטות הומוסקסואליות מובהקות. דבר זה התבטא בדיבור, בהליכה, באופן ישיבתו. השעטנז הזה יכול לבטא את מורכבות הדמות, שאינה סגורה על עצמה. בכל זאת, מדובר בבחור צעיר בן 17, שמתמודד עם נטיותיו המיניות. אבל עדיין, בחלק גדול מהמקרים, זה היה צורם מדי. עצם היותו הומוסקסואל, ניכרת לכל אורך ההצגה. זה לא מוסתר, ואם כן, וכוונת המשורר היא להסתיר את נטיותיו, מרתה ממליצה בחום למתן את הג'סטות.

וינסנט ריבר

וינסנט ריבר. צילום: לואיז גרין

אין ספק כי מדובר בהצגה טובה, מרתקת, שגורמת לקהל לדמיין את מה שאינו ניכר על הבמה. השחקנים נהדרים. הבעיה היא במחזה ובעיצוב הבמה כזירה. זהו מחזה בריטי מאת פיליפ רידלי, שתורגם על ידי זיו זוהר מאיר. נשים בצד את שגיאות העברית שהיו בהצגה, מלאכת התרגום דורשת התאמה משפת המקור לשפת היעד, וזה לא כל כך הצליח בהצגה זו. אחד הרגעים היפים ביותר בהצגה, היה כאשר התפלק לשחקן המגלם את דייבי איזה "כוסאמק" כשגץ מהסיגריה עף על זרועו והכאיב לו, דבר שהיווה ניגוד מוחלט ונהדר לשפה הבריטית כל כך שעל הבמה.

מרתה מבינה את הבחירה לעצב את הבמה כזירה, מעצם היות הדמויות כלואות בגיהנום האישי שלהן. עם זאת, הבחירה הזו מאוד לא ידידותית לקהל, שבחלק ניכר מהמקרים נאלץ לא לראות את פני השחקנים, בייחוד ברגעים החשובים ביותר בהצגה. מעבר לכך, חלק מהקהל, מרתה ביניהם, נאלץ לאמץ את צווארו בכדי לראות כראוי את הנעשה על הבמה, ואין מדובר בבמה רחוקה באולם גדול, אלא בבמה קרובה ואינטימית.

כאותה זירה ששתי הדמויות כלואות בה, כך שני השחקנים המעולים הללו נמצאים בכלוב שאינו מתאים לגודלם, כמו היו אריה ולביאה בגן חיות. כמו אותם חתולים מלכותיים, האנרגיות של השניים יתעצמו ויזלגו מבעד לסורגי הכלוב, עד לכדי שריפת הקהל, או קניבליזם.

וינסנט ריבר

תיאטרון תהל

תיאטרון הקוביה

מאת: פיליפ רידלי

תרגום: זיו זוהר מאיר

בימוי: יובל כרמי

משחק: מירב גרובר ואבי מצליח

עיצוב חלל: יובל כרמי

עיצוב תאורה: יולי גרציק

עריכה מוסיקלית: אבי מצליח

מועדים הבאים: 7-8/9/15 21:00, המרכז הגאה בגן מאיר, תל אביב

מצעד השירותים הגדול של התיאטראות הקטנים

מאת: שרון זילברשטיין

(עדיין לא תחת שמה של מרתה יודעת)

אחד החלומות הכי גדולים שלי, נכון לעכשיו, הוא לכתוב במגזין "מרתה יודעת". מרתה יודעת את זה אבל היא לא מקבלת אותי למערכת כל כך בקלות. בקלות זו לשון המעטה, אפילו הרקולס בכבודו ובעצמו עבר מבחנים קלים יותר ממה שהיא מעבירה אותי. לפני שנתיים וקצת, כשהמגזין יצא לאור לראשונה, לבי נפעם מהמחשבה לכתוב על תיאטרון במגזין ישראלי המוקדש לתיאטרון, שלחתי בחיל ורעדה את קורות חיי, אבל מרתה דחתה אותם. אמרה שאני עדיין בתיכון ועליי לעבור את השירות הצבאי ורק אז אוכל להגיש שוב. קיללתי אותה בלב אבל לא אמרתי כלום וחיכיתי, תוך תקווה שהמגזין לא יקרוס אל תוך עצמו וייעלם אל תוך מרחב הנשייה האינטרנטי. הוא לא. לפני חצי שנה, אחרי שהשתחררתי משירות מספק מאוד בתור מש"קית תיוק בקריה, הגשתי שוב את קורות החיים שלי. הפעם, מרתה ענתה לי במייל קצת יותר ארוך, אך לא את אותה תשובה שכה ביקשתי לקבל. אמרה שאני צריכה להוכיח את עצמי, שאני חייבת להראות שאני קרוצה מחומר עיתונאי משובח. אז היא החליטה לשלוח אותי לסדרה של כתבות-מבחן. ורק לאחר מכן, אם לא אומר נואש ולא אשליך את טלפוני אל המזרקה הפריזאית, אן-הת'אווי-סטייל, רק אז אוכל להיות אשת מרתה אמיתית. אני מקווה שזה יצליח. אני חייבת שזה יצליח. מקסימום אחזור לעבוד בבורגר-ראנץ'.

חמשת הגדולים בשירותי תיאטרון הפרינג' 

עיבוד "המזרקה" של דושאן

עיבוד "המזרקה" של דושאן

החברה הישראלית שופעת דעות ומעמדות, סטטוסים ופוסטים, ציוצים וקובלנות. גם הצופים ההולכים להצגות תיאטרון ממסדי ופרינג'אי, שאמנם דומים באהבתם את הז'אנר, שונים אלו מאלו. אבל יש מקום אחד ויחיד שכולם הולכים אליו, ללא קשר למעמד, מגדר, עדה, וכמה יש בכיס – השירותים. מדובר באחד החלקים החשובים במתחם, בכל תיאטרון שהוא, בין אם מדובר על תיאטרון וותיק ומבוסס ובין אם מדובר על תיאטרון צעיר בעל תקציב זעום. על אף שמדובר באחד המקומות הפופולאריים ביותר, המקבלים הכי הרבה כניסות, לפני ההצגה, בהפסקה ולאחר שמחיאות הכפיים דעכו, השירותים לא מקבלים את תשומת הלב המגיעה להם, פרט למנקות המעניקות להם אהבה או קללות, בהתאם לשפת המוצא.

לשם בחינת השירותים בתיאטראות הפרינג' התל אביביים, בדקנו את כל השירותים על פי אותם פרמטרים – ניקיון וריח טוב, נייר טואלט, סבון ואמצעי לניגוב הידיים, ומתלה לתיק. אחרי בחינה נוקבת וקפדנית של כל תאי השירותים בתיאטראות הפרינג' בעיר, לפניכם אלו שעלו לחמישיית הגמר.

1. תיאטרון צוותא עבר לאחרונה מהפך קטן מבית היוצר של מושיק גלאמין. ייאמר לזכותו של גלאמין (והצוות שאשכרה עשה את העבודה בפועל) שהמקום בהחלט שודרג, אבל השירותים, שוב, נשכחו. דבר מוזר בפני עצמו, מאחר ואת חדר השחקנים שידרגו, אבל את השירותים המתפקדים בתור חדר איפור פופולארי לשחקניות הפרינג' שלא ממש רואות משהו ב-"חדר השחקנים" בצוותא 2… על אף זאת, אם נסתכל על אותם פרמטרים הנ"ל, השירותים מציבים את התיאטרון במקום די מכובד בחמישייה. השירותים נקיים יחסית, הריח הנו ידידותי לבריות, ישנו נייר טואלט בכל תא, סבון זרחני ואמצעים לניגוב ידיים. אמנם ישנו מתלה בכל תא, אולם הוא תלוי מעל האסלה, דבר שעלול לגרום לתאונות מצערות והרבה מפח נפש.

2. תיאטרון הסימטה מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, אשר באופן יחסי הנם נקיים ומסודרים. המקום מעלה ניחוחות סבירים, מציע אמצעים לניקיון וייבוש ידיים, ישנו נייר טואלט כמעט בכל תא, ומתלה בכל אחד מן התאים.

3. תיאטרון תמונע מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, במקומות נפרדים במתחם, דבר שעלול לבלבל, אבל ניחא. באופן יחסי, התאים די נקיים וחסרי ריח רע, אולם ראיתי תאים נקיים יותר. ישנם אמצעים לניקוי וייבוש ידיים, ונייר טואלט בשפע, המונח על גבי מיכל הניאגרה. באופן כללי, השירותים עוצבו ב-CBGB-סטייל, אבל חבל שלא הלכו עד הסוף, מבחינת הסטיקרים והפוסטרים של הצגות תמונע והאמנים המתארחים בה. עם זאת, אין מתלה ולכן יש צורך לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה, דבר הגורם לחוויה כולה להיות מגעילה יותר.

4. תיאטרון הערבי-עברי, או תיאטרון יפו, מציע לצופיו שירותי יוניסקס נוחים וידידותיים יחסית. עם זאת, ישנם שניים עד ארבעה תאים, המפוזרים במתחם. לא לכל התאים הגישה נוחה ופתוחה. ישנם אמצעי לניקיון וייבוש ידיים, כמו גם נייר טואלט כמעט בכל תא, בייחוד אם הגעתם לפני ההצגה. עם זאת, אין מתלה, והבאים נדרשים לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה.

5. אולם התיאטרון במרכז הגאה בתל אביב מהווה בית למספר תיאטראות בתל אביב, כמו תיאטרון מלנקי ותיאטרון תהל. כמו כן, יש בו הצגות עצמאיות רבות של קבוצות אמנים מקצועיים, הצגות קבוצות חובבים הפועלות במרכז עצמו ומופעי דראג תיארטליים. המתחם מציע שירותי יוניסקס, שמצבם סביר, במקרה הטוב. באופן כללי, השירותים נקיים, אולם הניחוחות העולים במקום עלולים להטעות. לרוב, ישנו נייר טואלט בכל תא. בדרך כלל, יש סבון זרחני לידיים אך לא נייר לידיים. כמו כן, אין מתלים בתאים, ועל הצופים לתלות את התיקים על גבי הידית. לא הייתי ממליצה לשים אותם על הרצפה.

לסיכום, ניתן לראות שמצב השירותים בפרינג' התל-אביבי הוא די טוב. אמנם, לא מדובר בהוד והדר שיש ברפרטוארי או בשירותים המהממים שיש בבית ציוני אמריקה, אבל יחסית לתיאטראות עם תקציב נושק לאפס, המצב הוא לא רע, לא מצוין, אך בהחלט לא רע.

כאן שרון זילברשטיין. המקום הכי נמוך בתל אביב. אני ממש מקווה שהכתבה הבאה תהיה במקום קצת יותר ידידותי, או לפחות לא כזה מסריח…

כמה קטן, ככה חכם

על ההצגה "הזקנה ועושה הניסים"

מאת: נבו פלזן

גן מאיר. בית קפה. שולחן בחוץ. שמונה בערב. רוח קרירה על הפנים.

מחוץ לבית הקפה אנשים מטיילים עם כלביהם, זוגות אוהבים יושבים על הספסלים ומתלחשים ביניהם, ברקע מוזיקה טובה, קבוצות צעירים יוצאים מהמרכז הגאה, צוחקים. אווירה נעימה וקלילה שלא תואמת את חייה הסוערים והלחוצים של תל אביב. אווירה של חו"ל. רק העובדה שלמלצר נדרשו 20 דקות להביא לי את הקפה מנחיתה אותי חזרה לארץ.

אני לא נותן למלצר להרוס לי את ההרגשה כי בכל זאת, משהו מרגיש כאן קצת שונה. מעין תחושה יומיומית עם קמצוץ ייחודיות וקורט של עולמות אחרים. תחושה שרק באי התיאטרון הקטן והנחבא אל הכלים שבתוך הבניין מרגישים. זהו תיאטרון מלנקי.

ובאמת, כאשר נכנסים מהדלת הצדדית לתוך התיאטרון הקטן הזה התחושה המיוחדת הולכת ומתעצמת. על הבמה החשוכה שולחן כתיבה, שעליו מונחים ספרים וסופר. סופר שמנסה להירדם ולא מצליח. בירכתי הבמה ישנו פסנתר מתפרק ובקרוב יצטרפו אליהם גם מטריה ומסור ידני…. וזהו, פחות או יותר. עכשיו נשאלת השאלה: מה, לעזאזל, כבר אפשר לעשות עם שולחן, פסנתר, מסור ידני ומטריה? תיאטרון מלנקי מוכיח לנו שאפשר לעשות הרבה. הרבה מאוד.

המחזה "הזקנה ועושה הניסים" עובד על פי יצירותיו של הסופר דניאיל חארמס, הנחשב לאבי ז'אנר האבסורד,  שפעל בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כתיבתו של חארמס סרקסטית, עוקצנית ובוטה, ויצירותיו נכתבו כהתרסה נגד המשטר הדיקטטורי הסובייטי של אז, אך עדיין רלוונטיים גם לחיינו.

"הזקנה ועושה הניסים" מספר על סופר שמתלבט האם לכתוב את יצירת המופת שלו או ללכת לישון. כשהוא כבר נרדם, שנתו נקטעת ע"י מספר דמויות שונות ומשונות שלא מפסיקות להיכנס ולצאת מחלומותיו, ולמעשה לא מפסיקות לצאת מחייו בכלל, מפני שנדמה שגם הגבול בין חלום ומציאות נחצה מהר מאוד. ילדים שלא מפסיקים להרעיש, זוג רופאים שעושים בו ניסויים, זקנה אחת, שכנה סקסית, ועוד שלל דמויות אינן מפסיקות להטריד את אותו סופר מסכן, נכנסות ויוצאות מחייו ועושות בו כאוות נפשם.

ואכן, אוסף הסיטואציות הסוריאליסטי הזה מועבר בצורה מדהימה ע"י ארבעה שחקנים שמפוצצים את הבמה באנרגיות בלתי נגמרות. הם נכנסים ויוצאים מהבמה במהירות, ומפיקים מגופם וקולם יכולות וירטואוזיות שלא רואים כל יום. ניתן להבחין באלמנטים וטכניקות של ליצנות, תיאטרון ילדים, לוליינות וסלפסטיק המוצגים מול הקהל כאילו זה עניין של מה בכך. השחקנים עוברים מדמות לדמות בקלות מופלאה ו"מחליקים" לתוך סצנות שכל פעם מחדש מספקות הפתעה נעימה לצופים. נדמה שהשחקנים כל כך מתמסרים ונהנים בתפקידיהם, עד שאם היו יכולים, היו ממשיכים להופיע על הבמה עד הבוקר שלמחרת.

השחקנים המצוינים מגלמים דמויות גרוטסקיות ומוחצנות, מצחיקות ומרעישות, אך עושים זאת ברגישות הנכונה, וזה הישג לא מבוטל בכלל. הם לא נופלים "בפח" שהסגנון הזה טומן בחובו: גילום דמויות שטחיות חד ממדיות שקשה להתחבר אליהן. להיפך, כל שחקן חושף בדיוק ובתזמון מושלמים את נקודות החולשה ואת והרגישות של הדמות שהוא מגלם, וכך נוצרות דמויות עגולות, מלאות ויפות.

מיכאל גלוזמן, שמגלם את הזקנה, הלא היא המוות בכבודו ובעצמו, מפליא ביכולות הווקאליות הנהדרות. זמר אופרה ונגן מעולה. מיכאל טפליצקי עושה נפלאות עם הטקסט שניתן לו. במיוחד במונולוגים: "אמי ילדה אותי פעמיים" ו- "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף" שבהם הקהל לא רק שלא מפסיק לצחוק, אלא גם מגלה הזדהות אמיתית עם המילים. לתפקידים  הקטנים "כפויי הטובה" שאיה ט. סטולניץ קיבלה, היא מצליחה להכניס המון שובבות נעורים, סקסיות ואינטליגנציה. ולבסוף, דימה רוס. רוס, הלוא הוא הסופר החמוד והמסכן, מראה יכולות גופניות נהדרות, מצחיק ומרגש, בעיקר במונולוג הסיום שלו, מונולוג שהנו רגיש, נקי ונטול מסיכות.

כלל הסצנות אינן מסודרות באופן כרונולוגי, כשלתוך מערבולת הסצנות הזו "עף" לחלל האוויר טקסט לא קל בכלל. טקסט מושחז, מצחיק, קולע ועמוק. טקסט שמדבר על לידה, מוות, אהבות, תאווה, גבריות, נשיות, לבטים וחוסר ביטחון מקצועי יחד עם הרצון להצליח ולעשות את הפריצה הגדולה. נושאים שנוגעים לכל אחד ואחת מאתנו. על אף אי הסדר האופייני להצגה, הטקסט המאתגר של חארמס מצליח להיות נגיש לקהל, ומוגש באופן קולח ובהיר. הקהל מבין מהר מאוד שאין חשיבות וצורך לסדר של הדברים, גם לא לסדר הכרונולוגי של הטקסט. כל סצנה יכולה לעמוד בפני עצמה. במקום לחפש סדר עלילתי, הקהל מתמכר לחוויה המיוחדת הזו.

על "הסלט" האמנותי הייחודי הזה מופקד הבמאי איגור ברזין, המכהן גם כמנהלו האמנותי של תיאטרון מלנקי, אשר עושה עבודה נפלאה. ביד אמונה ועדינה הוא מכניס קצת סדר וליטוש בתוך ה"אי סדר". טביעת אצבעו ו"האני מאמין" שלו ניכרים היטב, השמת דגש למילה ומתן הכבוד שהיא ראויה לו תוך מיעוט בתפאורה ורקוויזיטים. יחד עם זאת, עדיין מרגישים את האווירה וההוויה הסובייטית. במיוחד בסצנת העמידה בתור ללחם ונקניק. הבמאי סוחט מהטקסט הקשה את מלוא הפוטנציאל המשחקי שלו.

נקודת התורפה היחידה שמצאתי היא קטעי המעבר מסצנה לסצנה, שלעיתים היו קצת איטיים ומסורבלים מדי והסיטו את ההצגה מהקצב המקורי שלה, אבל ככלל, מדובר בהצגה מהנה, קלילה ומקסימה, ואפילו חובבי הז'אנר של דרמה ריאליסטית יוכלו ליהנות מן ההצגה הזו.

לצערי, הצגות כאלה הן נדירות במחוזותינו, וחבל שההצגה עולה לעיתים רחוקות. למעשה, גם הצגה זו הועלתה למשך שבוע בלבד, לציון עשור להצגה. לשבוע זה התאחד הקאסט המקורי כאשר חלק מהשחקנים אף הגיע מחו"ל במיוחד.

תיאטרון מלנקי הוא תיאטרון חשוב וחכם, וקיומו הנו חיוני להתפתחות התרבות בארץ. יש בו קסם שאפשר ליצור רק בתיאטראות קטנים ולא ממוסדים. בימים אלה הוא פותח בקמפיין לגיוס כספים כדי שיוכל לקיים הצגות גם בפריפריה והוא זקוק לתמיכת הקהל. קהל שיצביע ברגליים ויבוא לראות מהשפע התיאטרלי שיש למלנקי להציע, קהל שיתרום קצת מכספו ויאפשר את המשך קיומו התיאטרון וקהל שיסייע גם לכלל תושבי הארץ ליהנות מן הקסם של התיאטרון הקטן והייחודי הזה.

הזקנה ועושה הניסים

תיאטרון מלנקי

על פי דניאל חארמס

תרגום: רועי חן

עיבוד: בוריס ינטין ואיגור ברזין

בימוי: איגור ברזין

שחקנים: דימה רוס, מיכאל טפליצקי, איה ט.סטולניץ ומיכאל גלוזמן

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: אינה מלקין ומישה צ'רניאבסקי

הלחנה, קולאז' וניהול מוסיקלי:  מיכאל גלוזמן

ניהול טכני: ויטלי סורוקין

לאור הביקוש, ההצגה, עם הקסאט המקורי, עומדת לחזור לקראת דצמבר. מומלץ להזמין כרטיסים מראש.

איידס, הומוסקסואליות ורונלד רייגן

על מלאכים באמריקה

מאת: יאשה קריגר

"לואיס:     לא יאמן, הומו רפובליקני.

ג'ו:          סליחה?

לואיס:     שום דבר.

ג'ו:          אני לא… עזוב..

לואיס:     רפובליקני? לא רפובליקני?

ג'ו:         לא הומו. אני לא הומו.

לואיס:    טוב, לפעמים אפשר לדעת לפי איך שהבן-אדם נשמע. זאת אומרת אתה נשמע…

ג'ו:         כמו מה?

לואיס:    כמו רפובליקני.

ג'ו:         באמת? אני נשמע… כמו…?

לואיס:    מה? רפובליקני? או..? ואני?

ג'ו:        אתה מה?

לואיס:   נשמע כמו..

ג'ו:        כן… כמו… אני מבולבל.

לואיס:   כן. "

(מתוך 'מלאכים באמריקה', טוני קושנר)

בשבוע האחרון, מספיק היה ללכת רבע שעה בכמעט כל רחוב תל-אביבי על מנת להגיע למסקנה פשוטה: הומואים* כבר לא מתחבאים. מובן שזו מסקנה נחרצת מדי ונכונה חלקית בלבד. אבל היא בכל זאת עוברת בראש למראה מאות הדגלים המתנופפים ולמראה השטף האדיר של תיירות הגייז בארץ. עצם הפיכתה של 'בירת התרבות' של המדינה היהודית לבירת גייז עולמית הוא נושא שראוי להרחיב בו, אך כאן אסתפק בכך שאציין שזהו המצב – תל-אביב היא בירת גייז בקנה מידה עולמי. ועצם העובדה שישנו מושג כזה,  'בירת גייז', מצביע על כך שבכל זאת עברנו משהו ב-15-20 שנה האחרונות. אוכלוסית הלהט"ב כיום היא אוכלוסיה מזוהה, באופן שלא ניתן להתעלם ממנה. יש לה כוח חברתי, כלכלי ופוליטי. זה כמובן לא אומר שהכל דבש ושגופתו של הרווי מילק יכולה לנוח על זרי דפנה. תהליך ההפתחות עדיין מתבצע, במקומות שונים ובקצבים שונים. אבל בצורה בלתי ניתנת לערעור, הומואים והומואיוּת חדרו לשיח הציבורי ואפילו למקום די מרכזי בו. לפני חמישים שנה המושג "מגדר" (gender) לא אמר הרבה להרבה אנשים. היום זאת המחלקה באוניברסיטה שאפשר לתפוס בה הכי הרבה זיונים, אפילו יותר מבחוג לתיאטרון (אלא אם אתה לומד בבית-צבי).

אפשר לדבר על הרבה גורמים שהביאו ועדיין מביאים את המהפך הזה, אפשר לדבר על אינספור תהליכים במישור המיני, הפוליטי, הכלכלי והחברתי שהניעו ועודם מניעים את המהפכה ההומוסקסואלית. There will be no sexual revolution without a homosexual revolution"" אמר הבמאי הקנדי ברוס לה-ברוס – ובמובן מסוים הוא צדק. ולא רק במובן המיני. באספקטים שונים ומגוונים של החיים ניצבים ההומואים כקבוצת זירוז לתהליכים ולתמורות: אפשר לראות את זה בכלכלה ובפוליטיקה הגלובלית, בטכנולוגיה הדיגיטלית – וכמובן באמנות.

ואכן, כשם שמדברים על זה, כשם שההומוסקסואליות הפכה מתופעה שולית לשיח חברתי רחב – גם עושים את זה. עושים את זה בקולנוע, בספרות, במוזיקה ובתיאטרון.

אחד המחזות פורצי הדרך שסלל את דרכו של הנושא המורכב של ההומוסקסואליות ללב התודעה הציבורית הוא 'מלאכים באמריקה' מאת טוני קושנר. המחזה נכתב בשנת 1987, סוף ימי מסך הברזל והשתוללות מגיפת האיידס, והוצג על במות ארה"ב ובעולם במהלך שנות התשעים. בשנת 2003 עובד לטלוויזיה והופק כסידרה בת 12 פרקים. למעשה כבר בתחילת שנות התשעים עלה הרעיון לעבד את המחזה לטלוויזיה, אלא שהקודקודים חששו, הציבור עוד לא היה בשל לטענתם. הסידרה הופקה על-ידי רשת HBO בתקציב ענק של 64 מיליון דולר וכיכבו בה, בין היתר, אל פאצ'ינו, מריל סטריפ ואמה תומפסון. אמנם המחזה זכה בפרס הטוני כבר בשנות התשעים, אך כאשר הסידרה זכתה ב-11 פרסי אמי וחמישה פרסי גלובוס הזהב, היה ברור לכולם: בינגו. ההומואים בפריים הטיים והם הולכים להישאר שם.

המחזה (למעשה מדובר בשני מחזות, או מחזה בשני חלקים) מספר את סיפורן של מספר דמויות שקורותיהן נקשרים זו בזו: פריור שגוסס מאיידס ובן זוגו היהודי לואיס שאינו יודע כיצד לתמודד עם הסיטואציה, ג'ו, צעיר מורמוני והומו בארון שנאלץ להתמודד עם הגילוי מול אשתו הרפר המכורה לואליום ומול אמו, ורוי – פוליטיקאי מבוגר ומושחת שגוסס גם הוא מאיידס. ויש גם מלאך באמריקה. מלאך שמתבונן על הדמויות, משוחח עמן ועוזר להן להתכונן לסוף העולם. באופן אירוני, זהו מלאך האיידס. זוהי הפעם הראשונה שמדברים על המחלה באופן פתוח וממצבים אותה כנקודת מפנה קריטית בהיסטוריה ההומוסקסואלית. וכמובן שהבסיס להתעסקות בתפנית ההיסטורית הזאת הוא בסיס פוליטי.

המחזה הציף את שאלות הטוב והרע, שאלת הבחירה הנכונה, שאלת החטא ועונשו לרמת המודעות, כמו כל מחזה טוב שנכתב עד אז, בעצם, אלא שהוא עשה את זה תוך כדי שימוש במאפייני התקופה הקונקרטית, תקופה קריטית בחיי קהילת הגייז בעולם – פרוץ מגפת האיידס באמצע שנות השמונים. הימים הם ימי ממשל רייגן הרפובליקני, השמרני, שניה לפני שחומת הברזל קורסת יחד עם חומת ברלין, כאשר באויר עומד ריח של סוף, של התגלות תקופה חדשה, מילניום חדש. ברגע הזה פרצה המגיפה המסתורית ובאופן אפוקליפטי יצרה הקשר חד וברור בין גייז לפוליטיקה אמריקנית. לא שההקשר לא היה קיים קודם – החל משנות השבעים ניסתה קהילת הגייז בארה"ב להשפיע על החוק האמריקני (ימי הרווי מילק), אלא שמשהו דשדש במקום. כמו שאומר רוי כהן, הפוליטיקאי המושחת במחזה: "הומוסקסואלים הם אלה שכבר חמש-עשרה שנה מנסים להעביר חוק מטומטם ולא מצליחים". בדיוק ברגע זה התחילה לפעפע בעולם המערבי המודעות לאיידס. ויחד אתה, באורח בלתי נמנע, לקהילת הגייז ולגייז בכלל. זה  מיצב כמובן את קהילת הגייז כמפיצי המחלה במדינות רבות  (לכולנו זכורה הסצנה ב'פרסיליה מלכת המדבר'  שבה מרססים הפועלים בדרום אוסטרליה על האוטובוס: aids fuckers go home!) ונדרשו מאמצים רבים, ועודם נדרשים, על-מנת להפריך את הדימוי של ההומואים כ'מפיצי מחלות' (וגם זה, אגב, נושא מורכב המזמין דיון בפני עצמו).

בכל אופן, מעז יצא גם מתוק. האיידס שימש, למעשה, כקטליזטור בכל הגוש המערבי להעלאת המודעות הקווירית. או במילים פשוטות יותר, ליציאה מהארון. יחד עם הפחד להיות מזוהה עם הנגיף, קרה גם תהליך הפוך. אם עד עכשיו לא דיברנו על מה מסתתר בגנים הציבוריים ובחצרות האחוריות של ארה"ב ואירופה, אפשר היה להעלים עין, להדחיק את העובדה שהבעל חוזר מאוחר מהעבודה, שהבן יוצא לטיולים ארוכים בפארק וכו', הרי שעכשיו אנשים התחילו למות באורח מסתורי. ואם אנשים מתים – זה אומר בפירוש שהתופעה קיימת, מין הומוסקסואלי חי וקיים והומואים הם אנשים אמיתיים שנמצאים בכל מקום, לא איזו תופעה שולית בחלקים הדקדנטיים של ערי הבירה. ואם הומואים קיימים בכל מקום – צריך לדבר על זה, צריך להבין שזה לא דבר רע כמו שלימדו אותנו, צריך אולי אפילו לשנות כמה חוקים ולתת להם זכויות שוות.

"לא התכוונתי לתת תשובה לבעיה במחזה. אני מקווה שאנשים שיראו את הסידרה, גם אם לא יצאו עם שאלות חדשות, לפחות ירגישו שהם לא היחידים ששואלים את אותן השאלות. ואז הם יחשבו שכנראה שיש מספיק אנשים ששואלים את השאלות האלו אם עשו על זה הצגה וסידרה. ואז כל אחד יכול להתווכח עם החברים שלו. אהבתי את זה, שנאתי את זה, אהבתי כשזה וזה קרה, הדבר הזה קרה בגלל שככה וככה. ובדיאלוג כזה כל אחד יכול לענות את התשובות שלו."   

(טוני קושנר בראיון על הסידרה 'מלאכים באמריקה')

ישנם מחזות המכוונים מלכתחילה לקהל יעד מסוים וספק אם יוכלו לומר דבר-מה בעל ערך לצופים שאינם נמנים עם אותו קהל יעד. 'מלאכים באמריקה' הוא מחזה מונומנטלי (נבחר לאחד מעשרת המחזות הטובים ביותר במאה ה-20) דווקא משום כך שהוא מדבר על עניינים שנוגעים לכולם, מבעד לפריזמה דקה שמעטים העזו לעשות בה שימוש עד אז. המחזה מדבר על ארה"ב והמדיניות הפוליטית שלה, על קפיטליזם, על בדידות ודיכאון כתוצרים הכרחיים של החיים המערביים – וכל זה על-ידי הצגת ההומוסקסואליות כתופעה רחבה ולגיטימית.

בארץ הועלה המחזה 'מלאכים באמריקה' מספר פעמים: לראשונה בשנת 1993 בתיאטרון הקאמרי, ובהמשך גם בתיאטרון חיפה ובתיאטרון באר-שבע. כמו כן הועלה המחזה בתיאטרון הספרייה-בית צבי.

בימים אלה מעלה קבוצת תהל (תיאטרון הומו-לסבי) את המחזה במרכז הגאה בגן מאיר.

 

* לאורך הכתבה השימוש במושג הרחב "הומואים" מתייחס לכלל אוכלוסית הלהט"ב – הומואים, לסביות, ביסקוסואלים וטרנסקסואלים.    

על נעלי עקב, חזון גאווה ואהבה

ראיון עם טליק ניניו, מייסד ובמאי האנסמבל הגאה

מאת: כלנית בר-און

נפתח בוידוי קטן, בכל פעם שליבי נקרע לגזרים על ידי גבר מסוקס כזה או אחר, אני מרימה עיניי לשמיים ושואלת את אלוהים מדוע לא עשני לסבית. הרי זה נראה הרבה יותר פשוט. שתי נשים, קונות בגדים, רואות קומדיות רומנטיות בטלוויזיה, לא נרדמות עד שהן לא פותרות את כל הבעיות, בעלות תחומי עניין משותפים ולא זורקות תחתונים מלוכלכים בכל פינה בבית, אז למה לי לעזאזל לקשור את עצמי למישהו שלעולם לא יבין את נפשה המסובכת של האישה?

אז כשנקרתה בפניי ההזדמנות לשוחח עם טליק ניניו, מייסד האנסמבל הגאה, חשבתי שאולי אז אוכל לפתור לעצמי את אותה שאלה נצחית.

טליק, בן 39, מתגורר בחולון, ועומד לעבור להרצליה בעוד חודש נוכח העובדה שהוא הופך להיות אבא, כדי להתקרב גיאוגרפית לבתו ולשותפתו להורות. הוא בוגר "בית צבי" ובעל תואר ראשון מסמינר הקיבוצים בבימוי והוראת תיאטרון. כשסיים את בית צבי שיחק במעט הצגות ילדים ועבר לבימוי. כיום אחראי להפקת מופעי סיום של 30 בתי ספר תיכוניים, בימוי הצגות ילדים ובימוי בבתי ספר למשחק. כמו כן, הוא אחראי ללהקות נוער, בהן בין היתר גם על להקת הנוער הגאה "הכוכבים של איגי".

כשטליק מספר לי את קורות חייו בקצרה, הוא מתחיל בכך שאומר: "אצלי התיאטרון הוא כלל לא המטרה, הוא האמצעי לעשיית הבדל, להעצמה. "הכוכבים של איגי" שינו חיים של אנשים, שינו תפישות.

אחרי שהלהקה התפרקה, לפני כשנתיים, הקים טליק את "האנסמבל הגאה", חבורה של שחקנים חובבים אך מתנהלים במקצועיות רבה, בשנות העשרים והשלושים לחייהם, כשהמטרה היא לתת במה, לאפשר לחברי הקהילה לבטא את עצמם דרך הכלי הזה שנקרא תיאטרון. לאנסמבל יש מחזאית, רותם ברוכין, שכתבה שני מחזות.  האחד, "פרפר, לב, קפה",  קומדיה רומנטית שעוסקת באתר היכרויות ו"פרפר, לב, קפה" אלו מסמלים את האייקונים באתר על פיהם בוחרים מה אתה מחפש – סטוץ, אהבה או דייט בהתאם. ההצגה מראה את התהליך ששלושת הגיבורים עוברים, ומנסים לענות על השאלה האם באמת ניתן לחיות בזוגיות שתימשך לנצח, כשהתשובה היא די פסימית.

למה?

"בגלל הסטטיסטיקה, בגלל המציאות ובגלל שאני הייתי בתקופה של חוסר אמונה."

המחזה האחרון של האנסמבל, "אפשר לרפא את זה", שגם נכתב על ידי רותם ברוכין, מספר על חבורת צעירים שנמצאת במוסד טיפולי, בו הם מקבלים את כדור "הריברסטין" במשך חצי שנה, כדור שאמור להפוך את הנטייה המינית שלהם. אם המחזה הראשון היה קומדיה רומנטית אז ההצגה הנוכחית היא טרגדיה.

הקבוצה נפגשת פעם בשבוע במשך ארבע וחצי שעות לשיעורי פיתוח קול, תנועה ומשחק.

איך הם מתקבלים לאנסמבל?

"מגיעים לאודישן בשירה ומשחק."

הם חייבים להיות הומואים ולסביות?

"לא, בקבוצה יש גם שתי סטרייטיות, אבל זה ברור לחלוטין שלמרות שאין תנאי קבלה כזה אך באופן טבעי מגיעים חבר'ה של הקהילה. אנחנו לא מנסים להתבדל. ההגדרה של אנסמבל גאה הוא לא בהרכב או ביוצרים. אולי יש העדפה מתקנת אך הייחודיות היא שהתכנים בהם האנסמבל נוגע שייכים לעולם התוכן של הקהילה הגאה."

למה כל כך חשוב לך לעסוק בנושא הזה?

"אין מספיק. יש צורך, יש דרישה מהשטח ואין גוף שמספק את זה.

אם אני היום יושב בבית ומזפזפ בין הערוצים ובערוץ אחד יש סרט שמדבר על פרופסור שמתאהב בסטודנטית שלו וממשיך לזפזפ ורואה שיש סרט המדבר על פרופסור שמתאהב בסטודנט שלו, באופן טבעי אני אשאר שם כי זה מעולם התוכן שלי ומעניין אותי לדעת לאן זה יתקדם. אין הצגות תיאטרון שעוסקות בעולם התוכן שלנו. בתיאטרון הרפרטוארי מעלים פעם בשנתיים מחזה שולי וקיקיוני שעוסק בזה ובקהילה שלנו יש צורך ואין, פשוט אין. הקולנוע יותר מפותח ומגיע מכל העולם ולכן יש בנמצא אך בתיאטרון ממש לא. אין את האומץ, אין התעוזה, לא מוכנים להשקיע את הכסף ויותר מהכול שחקני תיאטרון בעיקר מפחדים לשחק תפקיד כזה לעומת הקולנוע, שם זה הפך להיות טרנדי לשחק תפקיד של הומו או לסבית. מה שמצחיק הוא שרוב השחקנים ההומואים והלסביות מפחדים להכניס את עצמם לתוך המשבצת הזו כי זה יגביל אותם בטייפקאסט ובליהוק העתידי. מה שלא יגביל זמר כמו עברי לידר או קורין אלאל, אבל זה כן יפריע לשחקן או שחקנית לקבל תפקיד אחרי שזוהו עם הקהילה."

למה?

"השאלה הזו לא צריכה להיות מופנית אליי אלא לחברה הישראלית, למלהקים ולמנהלי התיאטראות.

שחקן תיאטרון שיוצא מהארון לא יהיה אמין בתור מאהב לטיני. אולי יש בזה היגיון, אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה ככה, אבל אם זה ככה בבקשה, לא צריך, בואו לתיאטרון שלנו."

אתה מחוץ לארון?

"כן, לגמרי. אפילו כשאני עובד עם בני נוער ולמרות שאין מקום להכניס את החיים האישיים שלי ברור לי שהם יודעים שאני הומו. היה מצעד של המשפיעים על הקהילה ואני זכיתי במקום הארבעים כך שרק צריך לעשות "גוגל" עם השם שלי כדי לדעת מהו העיסוק שלי ובמה אני מאמין."

אני חייבת להגיד שאני קצת מבולבלת, אני לא ממש מבינה את הצורך והרי זו רק העדפה מינית.

"ההעדפה המינית זה כבר מזמן לא רק העדפה מינית. זו לא רק נטייה מינית אלא אורח חיים. זה כבר לא רק את מי אני אוהב במיטה, אלא מקומות בילוי, מוסיקה, ספרות, חברים, קולנוע. הרבה דברים מעבר לנטייה שלי והכול קשור לסוג ההתמודדות איתה אני צריך להתמודד. הכול מתחיל מהעובדה שאנחנו עדיין מיעוט וכנראה נמשיך להיות מיעוט ולא סתם מיעוט, אלא מיעוט מופלה. מופלה מבחינת החוק: עדיין לא מקבלים את תרומות הדם שלנו, אנחנו לא יכולים להתחתן, אנחנו לא יכולים לקחת משכנתא ביחד כזוגות צעירים, וכל הפוליטיקאים שקראו נגד הרצח בבר נוער עדיין מצביעים נגד החוקים הקשורים אלינו וכמובן שזה משפיע מבחינה חברתית. הרבה זוגות לא יעברו לגור ביחד כי הם לא רוצים לספר להורים שלהם. זה שאני חי בחופש מוחלט, ומצאתי את הפתרונות שלי להורות, זה עדיין לא אומר שהמצב שלנו טוב. בכל בית ספר אליו אני מגיע אני שומע את המילים "הומו" ו"לסבית" כקללה.

בשורה התחתונה כשסבתא באה לשאול את הנכד 'מה עם חברה?', לא יהיה לו קל להגיד לה שלא תהיה לו חברה כי הוא הומו. מה שאומר שזה עדיין לא מקובל מבחינה חברתית ולכן אנחנו יוצרים לעצמנו מקומות בילוי משלנו, מוסדות משלנו וכן, גם את התיאטרון שלנו והאמירה שלנו. ההצגה "אפשר לרפא את זה" אומרת שאנחנו מבינים את הדילמה, אם לקחת את הכדור או לא, אם לצאת או לא ולסטרייטים שבאים לראות את ההצגה, וישנם הרבה כאלו שבאים, אנו מראים וחושפים את הכאב ואת הקושי. ככה התיאטרון הזה יכול לשנות דעת קהל."

עם אילו בעיות אתה מתמודד באנסמבל? הרי אלו לא בני נוער.

"אלו לא בני נוער, חלקם מוכרים בקהילה, חלקם פעילים בקהילה, הם כבר חיו או חיים בתוך זוגיות. הקבוצה מונה חמישה עשר אנשים ויש עוד ספיחים שכבר עזבו וחוזרים לעזור בכל פעם. הם מגיעים מכל חלקי הארץ. עצם ההתמודדות שונה כי אין שאלה והתלבטות. למרות שיציאה מהארון זהו תהליך שנמשך לאורך כל החיים, תמיד יש את השאלה: כמה לספר וכמה לשתף. והאנסמבל משמש מקום מפגש חברתי. מה שיפה באנסמבל זו העובדה שכולם עושים הכול, לכל אחד יש תפקיד, מתלבושות ועד מוסיקה, תחומי אחריות רבים ונישות שונות וזו באמת עבודת אנסמבל כשבסופו של דבר יש במאי שצריך להחליט וזה מוסכם ומקובל שזה כך."

מתוך ההצגה "אפשר לרפא את זה"

אתה אוהב את זה? מבין כל העיסוקים שלך, היית אומר שזהו החשוב ביותר?

"האנסמבל הגאה הוא סוג של ספינת דגל. אני עושה המון דברים ומתפרנס מהם בלי עין הרע, והאנסמבל הגאה, כמובן שעושים אותו כמעט בהתנדבות ועדיין משקיע בהם המון שעות, אבל אני אוהב להיות עם החבורה המופלאה הזו. אני יכול להגיע בסוף יום שבוז ועייף והם מיד ירימו אותי. הם גם כאלו מקצוענים, ובכל הפקה מקצועית שעשיתי לא ראיתי כאלו אנשים אחראים ורציניים. ההצגה היא של כל אחד מאיתנו, שותפות אמיתית, חזון משותף, אהבה גדולה ויחסים חבריים וכמו משפחה גם ריבים וצעקות לעומת חיבוקים ונישוקים."

כל כמה זמן אתם מופיעים?

"אנחנו מופיעים במרכז הגאה שמקצה לנו כמה ערבים בחודש, בהם אנו נותנים את ההצגות שלנו."

לקחתם חלק פעיל במצעד?

"כן, הקבוצה הדפיסה חולצות ועליהן רשום "אפשר לרפא את זה" בנוסף לברקוד שכל מי שצילם אותו נשלח ללינק של ההצגה בפייסבוק."

איך היה לך המצעד?

"היה מדהים, אחד המרשימים שנעשו בעיר."

למה?

"הוא היה מאוד גדול, הרבה מאוד משתתפים, הפגנת כוח, עוצמה. הנתונים אומרים שהיו שם 20,000 משתתפים, מה שבטוח עושה טוב למדינה ברמה הכלכלית ויחסי ציבור. אני מאוד אשמח שהעיר תעשה שירות לקהילה הגאה בכל העולם."

אז אתם גאים ועושים פה דבר מדהים בעיני, אבל עדיין, לפני שהעליתם את ההצגה עשית תרגיל בקבוצה עם סוכריות m&m  ונתת להם אפשרות לקחת כדור שישנה את הנטייה המינית שלהם וחלק מהקבוצה שקלה את האופציה. איך אתה מסביר את זה?

"את ההצגה הנוכחית הגיתי עם שרון כהן שראה את "פרפר לב קפה", מאוד התלהב ורצה לקחת חלק בהצגה הבאה. אני הייתי בתקופה של שיברון לב, אחרי רצף של פרידות, תקופה קשה בה איבדתי אמונה בזוגיות ובקהילה שלנו ולקחתי את זה מאוד רחוק. פתאום חזרתי 20 שנה אחורה לגיל עשרים כשיצאתי מהארון והבנתי כמה קשה להיות הומו. זה היה לי מוזר כי תמיד הייתי זה שנושא דגלים ונלחם ופתאום החלה רגרסיה וזה הביא אותי לעניין הזה שאומר שבואו ניפטר מכל הקלישאות האלו. הרבה יותר קל להיות סטרייט. לנו הרבה יותר קשה, אנחנו מיעוט מופלה, מה שהוביל אותי לרעיון הזה של עולם בו ניתן להחליט ולקבוע נטייה מינית."

איך העובדה שאתם מיעוט מופלה קשורה לעובדה שקשה בתוך זוגיות? לכולם קשה בתוך זוגיות, זוגיות זה דבר קשה.

"סטטיסטיקה פשוטה. זה נכון שגם בעולם הסטרייטי רודפים אחרי אהבה וזוגיות, וזה נכון שמודל החתונה פשט את הרגל, אבל עדיין יש בקרב סטרייטים יותר כאלה שנמצאים בזוגיות מאשר אצל ההומואים. הסצנה של המועדונים, כולם רוצים זוגיות, כולם רוצים אהבה אבל אף אחד לא באמת נמצא שם וגם אלו שנמצאים שם לא נמצאים שם בפרק א' או ב' של החיים שלהם אלא בפרק ז' כי זה פשוט לא מחזיק. זו גם בעיה של החברה, לא באמת עושים מאמץ להישאר בזוגיות. מה נסגר איתנו, תאהבו, תתמודדו, או שתשנו את המודל אם אתם כל כך רוצים להיות ביחד. בואו נמציא מודל אחר, שונה מזה של הסטרייטים, כזה שמתאים לנו. הייתי במספר מערכות יחסים, וכל אחת מהן, חשבתי שתימשך לנצח וגם כשזה נגמר. בואי נגיד שההורים שלי לא עטו על זה, לא ניסו לעזור ולבדוק איך אפשר לאפשר לזוגיות הזו להתקיים, מה שהיה שונה לחלוטין אם חס וחלילה אחד האחים שלי היה מודיע פתאום על פרידה או גירושין. החברה מוותרת, גם אנחנו מוותרים."

אז בפעם הבאה שאני מתוסכלת מגברים לא מיד לומר, הלוואי והייתי לסבית? זה תמיד נראה לי הרבה יותר פשוט.

"נכון, יש ייחודיות באורח חיים דומה, בעולם ששייך רק לגברים או רק לנשים.  הכול זורם הרבה יותר בקלות, אין חפירות אבל יש המון אגו. וכן, אני מבין שאני מדבר עכשיו באופן מאוד סטריאוטיפי ויש פה איזשהו יתרון. לסטרייטים יש יתרון אחר כי החיבור נראה מאוד חזק, מערכת ויתורים חזקה שכזו שלא תמיד תקרה בעולם שלנו. אני מבין שאני יוצא פה נבער, אני יוצא מאוד סטריאוטיפי."

אבל אתם קצת מצדיקים את הסטריאוטיפ שלכם, לא? לפחות ממה שראיתי במצעד.

"תראי, זו שאלת מיליון הדולר. אין לי ספק שהמצעד חשוב ונחוץ ברמה של הצהרת כוונות ודעות ברמה הפוליטית וברמה החברתית. אנחנו דורשים מה שמגיע לנו. המצעד הוא במה, הקול שלנו נשמע. ישנם דוכני הסברה, חתונות שמתקיימות על המשאיות, שלטים של הורים שגאים בילדים שלהם, של קהילה דתית. הרבה כרזות ושלטים ויחסי ציבור ובנוסף יש עניין שלם של פורנוגרפיה ובאמת יש ויכוח אם צריך את זה או לא. השאלה היא מה אני רוצה לראות ולאן אני מכוון. זה לא העניין, זה לא העיקר, אז מה אם כמה גברים שמו חוטיני ונעלי עקב ועדיין אנחנו בסך הכול מנסים לעשות פה שינוי.

ולמי שמפריע לראות את נעלי העקב  או את הפרובוקציה שיבוא לראות את האנסמבל הגאה, שיבוא לראות תיאטרון גאה."

אז אם היה כדור כזה, לא היית לוקח אותו?

לא הייתי לוקח את הכדור, אני גאה להיות בדיוק במקום בו אני נמצא.

מעניין אם אני כן הייתי לוקחת…

האנסמבל הגאה יעלה עם ההצגה "אפשר לרפא את זה"במרכז הגאה שבגן מאיר בתאריכים 25.26.27/06 וכן בחודשים יולי ואוגוסט.

בימוי: טליק ניניו.

מחזה מאת: רותם ברוכין.

רעיון למחזה "אפשר לרפא את זה" – של טליק ניניו ושרון כהן.

במאי משנה: חיים פיליבה.

הדרכה קולית: בני נדלר.

תנועה וכוריאוגרפיה: עמית לוי ואוריה רון.

מנהל אדמיניסטרטיבי של האנסמבל: דקל נוי.