שתי הצגות וברטונוב אחד

מאת מרתה יודעת

יצא המקרה, שהשבוע מרתה צפתה בשתי הצגות שונות לחלוטין, באותו אולם ב-"הבימה". האחת, "שלוש אחיות" בעיבוד ובימוי עמית לוי, והשניה "המלט", בבימוי מאור זגורי ומירי לזר. על אף העובדה שמדובר באותו אולם ובשתי הצגות שיצאו מחיקו של סמינר הקיבוצים – שתיהן היו כשמיים וארץ.

"שלוש אחיות" מאת אנטון צ'כוב נחשב לאחד המחזות החשובים ביותר במחזאות המודרנית. על אף העובדה כי המחזה רק בן 110 שנים, הוא זכה לאינספור הצגות ועיבודים, בכל רחבי העולם ובארץ בפרט. הצגות ביפנית ובעברית, עיבודים תנועתיים וריאליסטיים – כולם הביעו כמיהה עיקרית אחת – לשוב למוסקבה. סיפור המחזה ידוע – שלוש אחיות והאח אנדריי מתגוררות בעיירה זניחה ברוסיה. על אף חלומן לחזור לעיר מולדתן ולשבור את החיים המשעממים וחסרי התכלית שלהן – הן לעולם לא עושות זאת. לבסוף, הן מתפשרות, מתחתנות, נרמסות על ידי הגיסה נטליה וממשיכות לחיות.

לו היו שואלים את צ'כוב מה ביקש להגיד במחזה, סביר להניח שהיה עונה כי ביקש לגרום לבני האדם בחברה הרוסית לשבור את קירות השגרה ולשאוף להגשמת חלומותיהם, יהיו אשר יהיו. במחזה, הוא נעזר באלמנטים ריאליסטיים למכביר, על מנת להציג את החברה כמו שהיתה בתקופתו, על מנת שהקורא, ולבסוף הצופה, יתעצבן מצפייה בבבואתו שלו ויעשה מעשה. עם זאת, לו צ'כוב היה יושב בשורה הראשונה בהצגתה של עמית לוי, סביר שהוא היה מתעצבן בעצמו, אבל לא בגלל המסר שהועבר בעיבוד החדשני, אלא בגלל שההצגה היתה פשוט משעממת. על אף שההצגה מוגדרת בתור עיבוד קצבי וסוער למחזה של צ'כוב, התוצאה היא ההיפך הגמור מכך. השפה התנועתית שבה, גרמה לה להיות איטית יותר ממה שהיא באמת, וברגעים רבים, חסרת פשר.

התפאורה היפה שעוצבה על ידי תות הרבט, הורכבה מכיסאות בלבד, במצבי פירוק שונים. זוהי בחירה טובה, שכן היא מביעה את התפוררות חלומן של האחיות והתפשרותן במציאות מפורקת. עם זאת, זו לא הפעם הראשונה שהצגות צ'כוביות מעוצבות באמצעות תפאורה המורכבת מכיסאות, בין אם כאלמנט בימתי בין רבים ובין אם כאלמנט בימתי עיקרי. סביר להניח כי לוי בקיאה בעולם התיאטרון, ובייחוד בעיבודים קודמים למחזה זה. לכן, נשאלת השאלה, מדוע היא בחרה דווקא באלמנט עיצובי זה, שעל אף היותו יפה ומעניין, אינו מחדש בהרבה. לא הצלחתי לענות על שאלה זו.

שאלה נוספת שעלתה במוחה של מרתה במהלך ההצגה, היא מדוע לוי בחרה ללהק את אסף פרי ונמרוד דגן בתור אנדריי ונטליה? דגן ופרי משחקים במקביל בהצגה "המלט" בתור הזוג המלכותי – המלך קלאודיוס והמלכה גרטרוד. פרי ודגן הם שחקנים מצוינים שהעתיד פרוש לפניהם, אבל בתפקידים אלו הם מבטאים באופן חיוור למדי את כישוריהם. אנדריי בולס מרוב תסכול ונטליה צעקנית ומעצבנת, אבל באותה המידה, יכלה שחקנית לגלם את תפקידה של נטליה.

שלוש אחיות - גדי דגון

מתוך "שלוש אחיות". צילום: גדי דגון

בראיון לגורם תקשורתי, לוי ציינה כי בליהוקו של דגן, ביקשה להביע כי אישה המתנהגת באופן בו נטליה מתנהגת, נתפסת כ"גבר". על כן, רק ראוי ללהק גבר שישחק את התפקיד ולהותיר את הנשיות בהצגה בדמויותיהן של האחיות בלבד. רצון זה הנו מצוין, אולם דווקא ליהוק של שחקנית לתפקיד היה מביא לדמות, ולמסר שלוי ביקשה להעביר, רבדים עמוקים הרבה יותר. הפטריארכיה מועברת בצורה טובה יותר, כאשר היא נטמעת היטב באישה. יתר השחקנים בהצגה, ושלוש האחיות בראשם (בגילומן של הדר ברבש, צליל חן זקס ודנה קיילה) עשו עבודה מעולה בתפקידיהם. מבין כולם, שבה את לבה של מרתה דווקא המורה קוליגין, שגולם על ידי תום חודורוב הנפלא.


באותו אולם בדיוק, ארבעה ימים לאחר מכן – "המלט" של לזר וזגורי. מסיבה מסוימת, יחסי הציבור של ההצגה תקעו את מרתה בשורה נידחת, בגוש השמאלי באולם. עם זאת, מעז יצא מתוק, שכן ככה מרתה הצליחה להבחין באלמנטים חשובים בהצגה, אלמנטים שחלק מהקהל לא יכול לראות עקב מיקומו הפיזי, או שלא התייחס לכך.

הסיפור על ממלכת דנמרק הרקובה, ותלאותיו הנפשיות של המלט לנקום את מות אביו, הם ידועים. לאחרונה, היצירה חגגה 100 הצגות, ועל אף זאת, היא מוצגת על הבמה כאילו כרגע יצאה מהניילונים. העיבוד התנועתי והטקסטואלי שיוצרי ההצגה עשו, גרמו לה להתעלות על הצגות אחרות, ארוכות ומשעממות למדי, שהציגו את אותו סיפור על הנסיך הדני. אל ההצגה עצמה, הוסיפו אלמנטים אינטר-טקסטואליים מעולים, כגון הצגה בתוך הצגה, המעלה תמצות של "מלך האריות" (שמבוסס בעצמו של "המלט").

בדומה להצגות האליזבתניות, גם כאן הגברים גילמו את כלל הדמויות במחזה, בעוד הנשים גילמו שדות המהתלות ומעצבות את דמיונו ונפשו של המלט. כהמון זוהם וכיחידות, כל אחת מהשחקניות גילמה את דמותה הייחודית באופן מרתק ומשעשע למדי.  אסף פרי ונמרוד דגן מגלמים את הזוג המלכותי בצורה מצוינת ומפעימה. פרי הפך את קלאודיוס המוכר להרבה יותר מסתם נבל, ויצר דמות חדשה, בעלת רבדים עמוקים מהנראה לעין. באופן פלאי, הצליח לגרום לקהל להזדהות עמו, על אף העובדה שרצח את אחיו כדי לרשת את כס המלכות ותכנן את מותו של הלט. גרטרוד של דגן הנה דמות מרתקת, אימהית ומגוננת מחד וחושנית ומלכותית מאידך. אופליה, בגילומו של מיכאל שומרון, נכנסת היישר אל נימי הלב וממאנת לצאת משם. סביר להניח כי לו השחקנים האליזבתנים היו צופים בו, אלו שגילמו את אופליה על הבמה האנגלית, הם היו מוריקים מקנאה. המלט של בן יוסיפוביץ הוא דמות חדשנית, עמוקה, נפלאה ומקוממת, בלתי נסבלת ואהובה בעת ובעונה אחת.

ייאמר לזכותם של כלל השחקנים בהצגה, שלכל אורך ההצגה – שעתיים שלמות ללא הפסקה! – הם הצליחו להחזיק בדמויותיהם ולגלם אותן עד לפרט האחרון. גם בחלקים בהצגה בהם הקהל לא שם לב אליהם, כגון במהלך הצגת "מלך האריות", אופליה הביטה באהובה על הבמה, אביה היועץ הבליג על עצביו על הזילות, גרטרוד גאתה מגאווה על מעשי בנה ודאגה לבעלה, בעוד המלך התרצה לראות את השטות החדשה של אחיינו/בנו והתעצבן בשקט.

הדבר היחיד שהצליח לערער את שלוותה של מרתה ולגרום לה לזוז בחוסר נוחות בכיסא (אם נשים בצד את המזגן, הפנסים שסנוורו את השורה האחרונה והשכנוע העצמי שלא לקום באמצע לשירותים, שמא תפספס משהו) – היה העיבוד של המונולוג המפורסם. מסיבה כלשהי, מצאו לנכון לקחת את כל המונולוג היפה הזה, להפוך אותו על פיו ולעשות אותו מהסוף להתחלה. במקביל, כל מה שראינו בהצגה, הוצג מולנו שוב, בהרצה לאחור. ייאמר לזכותם של השחקנים, שוב, שבין אם הדמויות האקטיביות – בני הממלכה הדנית – שביצעו את ההרצה לאחור ובין אם הדמויות הפסיביות – השדות שרפלקו את המונולוג – כולם עשו עבודה מופלאה. אבל לשם מה כל זה? הרי ראינו כרגע את כל ההצגה. למה להראות אותה שוב? פרט לתמצות מהיר של הפרקים הקודמים שהוצג לאלו שהעזו להירדם בהצגה היפה הזו, לא היתה לזה שום תועלת. ולמרות זאת, ההצגה השאירה טעם של עוד, עד לפעם הבאה.

המלט כבר פה

המלט כבר פה

הבעיה עם מחזות קלאסיים היא שהם חרושים בטירוף. כמה פעמים אפשר לראות את הדוד וניה יושב תחת אחוזתו המתפוררת או את אחיינתו, סוניה, מתאוננת שהיא פשוטה למראה? כמה פעמים אפשר לשמוע את הדה גאבלר מזיינת את השכל על זה שנישואיה לא צלחו לרמתה והפיתרון היחיד הוא ירייה בחזה? כמה פעמים אפשר לראות את ריקבונה של ממלכת דנמרק ואת המלט מתבכיין על כך שאת אביו הוא הוזה או לא הוזה?בהצגה "המלט" של מאור זגורי, מירי לזר ובוגרי סמינר הקיבוצים, אפשר לראות, חייבים לראות, וכמה שיותר.

הסיפור ידוע. ממלכה רקובה, קלאודיוס רוצח את אחיו המלך ויורש את המלוכה, הממלכה והמלכה, גרטרוד נעשית אשתו, והמלט הצעיר אינו יודע מה לעשות – האם לנקום את מות אביו או שמא ליהנות מהירושה שניתנה לו, שכן אין הוא הבן של דודו. הוא מחליט לנקום ויהי מה. היתרון המהותי של ההפקה הזו שזגורי ושחקניו הטיבו להעניק רבדים חדשים ונהדרים לדמויות הכל כך מוכרות.

דמויות המחזה משוחקות כולן על ידי השחקנים, בעוד אלות הנקמה של המלט, שלא קיימות במחזה המקורי, משוחקות על ידי השחקניות. זוהי החלטה אמנותית נהדרת, שכן מעבר לעובדה שכך יש מספיק תפקידים לכולם (שכן ההפקה החלה בתור הפקת סוף שנה של כיתת משחק בסמינר), רבדי הנשמה של כל אחת מהדמויות עולות על פני השטח. לא הכל הוא שחור או לבן בממלכה, גם בממלכת האלות עצמן.  קלאדיוס המלך, המגולם על ידי אסף פרי המצוין, אינו נבל הרוצח את אחיו רק כי חשק במלוכתו, אלא אדם המתייסר בגלל מה שעשה ואוהב באמת ובתמים את אשתו החדשה, ואפילו מוכן למות בשבילה. אולי אהבה זו היא שגרמה לו לעשות את כל מעשה הרצח מלכתחילה? גרטרוד, המגולמת באופן מרהיב על ידי נמרוד דגן , מתלבטת בין אהבתה לבעלה החדש לבין נאמנותה לבן. גם היא אינה טלית שכולה תכלת, והיא עושה מעשים וממריצה דחפים שלא הובעו במחזה המקורי, אך בזכותם הצליחה לחדור אל לבה של מרתה. כך גם לגבי אופליה, המגולמת באופן מכמיר וצובט לב על ידי מיכאל שומרון. המלט, המגולם על ידי בן יוסיפוביץ' המעולה והווירטואוז, אינו נסיך דני טהור שמבקש לנקום את מות אביו. הוא גאוותן ונהנתן ואנס ורוצח וצמא לכוח בדיוק כמו דודו. ובכל זאת, קשה מאוד שלא להזדהות עמו. ובכלל, באופן שונה מהרגיל לכיתות משחק בהן יש מעט טובים והרבה שלא כל כך, מרבית השחקנים שעל הבמה היו מאוד טובים וגילמו את הדמויות באופן מדויק ושלם.

בן יוסיפוביץ ואסף פרי מתוך ההצגה. צילום: תום ווליניץ

מעבר ללהטוטי הטקסט שזגורי ושגיא טל הדרמטורג ביצעו, סצינת הצגת התיאטרון, באמצעותה המלט ממחיז את מה שדודו ביצע, היא לא פחות ממבריקה. במקום הבאת להקת שחקנים נודדת, המציגה מחזה שהולם את המציאות הבדיונית, אך תלוש משהו מהמציאות האמיתית, המלט מבקש מחבריו רוזנקוורץ וגילדנשטרן (המגולמים בצורה בסדר גמור-בסדר גמור על ידי אדם שפר ומתן גורן) שיעלו את הדיאלוג שפעם השמיעו באוזניו. התוצאה היא מספר סצינות מהסרט "מלך האריות" של דיסני, יצירה שפני עצמה נשענת על "המלט", בה סקאר האריה הרשע רוצח את אחיו, מופאסה וזוכה בממלכה. עצם הצגת יצירה בתוך יצירה, כששתיהן מציגות לקהל הרחב, המכיר את היצירות ומשמעותן, היא לא פחות מתוצר פוסט-מודרני גאוני. ובמילים אחרות, פאקינג קורע.

היצירות של זגורי מלוות תמיד בפסקול נהדר, שהולחם יחדיו על ידי מירי לזר. לזר גם אחראית על הכוריאוגרפיה של ההצגה, דבר שהנו מהותי בהפקות מרובות שחקנים כגון זו. האמנות של השניים, זה על הבימוי וזו על הפסקול והכוריאוגרפיה, יוצרים יחדיו תוצר מופלא ונהדר. בנוסף לכך, יש לשבח את המעצבות אלונה וינשטיין וליטל רייס, שתלבושותיהן הפכו את הדמויות והממלכה כולה לשלמות יותר.

לצד כל התשבחות, דבר שאינו כל כך אופייני למרתה שלנו, יש דבר מהותי שצרם לעיניה. איה התוכניה? בהפקה שכזו, בייחוד הצגה המהווה סיפתח מרשים לבוגרי הסמינר הטריים, חייבת להיות תכניה המבהירה מי מגלם את מי, ומי אחראי על היצירה הזו, מלבד הזגוריאיזם המתנוסס אל על. יש לשים אותה במקום נגיש, בולט לעין, נאמר ליד הקופאית שמביאה את הכרטיסים או בידי הסדרנים, או בשולחן ליד הכניסה. אבל חייבת להיות אחת שכזו, ולא לתת למרתה ושכמותה, לדלות את הפרטים החשובים האלו באתרי אינטרנט שונים. כשמרתה תבוא שוב להצגה, וסביר להניח שזה יקרה בקרוב, היא מצפה שאלמנט פשוט אך חיוני זה יימצא שם.

המלט

תיאטרון הבימה וסמינר הקיבוצים

מחזה: וויליאם שקספיר

בימוי: מאור זגורי

כוריאוגרפיה ופסקול: מירי לזר

שחקנים יוצרים: בן יוסיפוביץ, שלי בן יוסף, חן גבעתי, מתן גורן, סתו גרופר, נמרוד דגן, רוית דור, אורן דיקמן, טל זולטי, לנה אנה כסטרופ, אסף מרון, כרמל נצר, רוני נתנאל, אסף פרי, בן פריד, מיכאל שומרון, הגר שחר ואדם שפר.

דרמטורגיה: שגיא טל

עיצוב תפאורה ותלבושות: אלונה ויינשטיין וליטל רייס

עיצוב תאורה: מאיר אלון

מועדים נוספים:

היום (!!) 24/10/15 18:00 ו-21:00

27/11/15 12:00

28/11/15 18:00 ו-21:00

מחשבות על שיווק

על קרוס מדיה בתיאטרון פרינג'

מאת: אירית ראב

לאחרונה, החלו להקרין את הסדרה (המעולה!) "בית הקלפים", בכיכובו של קווין ספייסי. מלבד תככים, מניפולטיביות ומזימות בצמרת השלטון האמריקאי, הדמויות מרבות להשתמש באינטרנט וברשתות חברתיות, כיאה לעשור השני של שנות האלפיים. אחת הדמויות עובדת במגזין אינטרנטי המכונה "סלאגליין", מגזין פיקטיבי פרי דמיון היוצרים. עם זאת, צופים רבים הודו כי לאחר צפייה בסדרה, הם נכנסו לרשת ובדקו האם אתר כזה אכן קיים. צופה אחת אף העלתה תהייה/תלונה על גבי הרשת כי חבל שהמשווקים של הסדרה לא העשירו את אסטרטגיית השיווק על ידי בניית אתר שכזה, בו יכלו להעלות כתבות, ציוצים, סטטוסים ונאומים, המוזכרים בסדרה עצמה, מעין סלאגליין אמיתי לגמרי, אך עדיין בתוך גבולות העולם הבדיוני.

אין מדובר בהמצאה חדשה, אלא במהלך וותיק למדי, המכונה קרוס מדיה. סדרות ותוכניות טלוויזיה רבות עשו את זה קודם, החל משרלוק ועד לאובריאן, עד שנדמה כי מדובר בדבר מה חובה לכל סדרה חדשה שעולה לאוויר. לעומת זאת, קרוס מדיה אינה כל כך נפוצה בעולם התיאטרון הישראלי בכלל, בייחוד בכל הנוגע לפרינג'.

למה? שאלה מצוינת.

הרי תיאטרון פרינג' הוא המקום בו היוצרים מרבים לחשוב מחוץ לקופסה, בין אם ככורח המציאות ובין אם כחלק אינטגראלי מיצירת האמנות. עם זאת, הצגות פרינג' אינן להוטות להשתמש בכלי המצוין הזה, שיוכל להביא להן עוד צופים. אז נכון, ישנן הצגות היוצרות פרופילים פיקטיביים בפייסבוק לדמויות השונות, אך זה לא בדיוק אותו דבר.

למראית עין, הסיבה לכך שאין הצגות פרינג' רבות הנעזרות בקרוס מדיה טמונה בשני פרמטרים – זמן וכסף. בניית אתר שכזה, הכולל תכנים הקשורים לעולם הבדיוני של ההצגה, דורשת זמן וכסף, אלמנטים מהותיים שליוצרי פרינג' אין. הזמן מיועד לחזרות והפקת ההצגה, כנ"ל לגבי הכסף. זאת, מתוך הנחה כי 'קודם שההצגה תעמוד על הרגליים ותמשוך קהל, אחר כך נדבר'. למעשה, קרוס מדיה לא דורשת כל כך הרבה, כמו שנהוג לחשוב.

להצגות פרינג' רבות יש מנהלי יחסי ציבור ושיווק, גם אם מדובר על אחד השחקנים או היוצרים. אנשים אלו יכולים לקחת על עצמם את המשימה לייצג את ההצגה גם באלמנטים ווירטואליים. כמו שיש דף פייסבוק כמעט לכל הצגה, טריילרים ותמונות מפולטרות, אין סיבה שלא יהיה מרחב כלשהו בו הדמויות יוכלו להגיד את שעל לבן. נהפוך הוא, יהיה מרתק לדעת מה אופליה כותבת ביומן, כיצד מנחת הסדנא ב"שופרא" מכינה את עצמה לקראת כל סדנא, אילו קייסים מעניינים היו לקשישי החוק ב"התקלה" והאם לאה'לה מ"הדיבוק" נהנית בדרכי העולם הגדול?

מבחינה כספית, ישנם אמצעים רבים באינטרנט, שאינם דורשים כסף רב. לדוגמא, ניתן לפתוח בלוג לאחת או יותר מדמויות ההצגה, באחד מאתרי הבלוגים החינמיים והאיכותיים. כמו כן, באתרים מעין אלו ניתן ליצור מרחב ווירטואלי נהדר, לכל מטרת קרוס מדיה שהיא.  במקרה הזה, השמיים הם הגבול.

כעת, כל שנותר הוא להרים את הכפפה, לפתוח את הלפ-טופ, ולפרוץ את גבולות אולם התיאטרון.