דם נוטף על השיש

ביקורת ההצגה "אלקטרה"

מאת: אירית ראב

מחזות טרגיים, כגון טרילוגיית האוריסטיאה, אדיפוס ואחרים, מהווים במהותם משוכה מאוד מאתגרת בעבור כל יוצר תיאטרון שהוא. אמנם הנושאים שהם מציגים רלוונטיים היום עד כאב, אבל השפה היא אחרת, הערכים הם אחרים, והמציאות שעל הבמה לעיתים קצת קשה לעיכול. רבות הן ההצגות המנסות להציג את המחזות הקלאסיים הללו בדרך שונה וייחודית. במרבית המקרים, הן נכשלות. "אלקטרה" של תיאטרון הקאמרי מצליחה להוכיח אחרת.

המחזה "אלקטרה", מאת סופוקלס, מציג את נקודת מבטה של אלקטרה המבקשת לנקום את מותו של אביה, אגממנון. תקציר הפרקים הקודמים: אגממנון, מלך יוון, יצא למלחמת טרויה, אולם תוך כדי נתקל בקשיים רבים, חלק מהם בגלל יהירותו. בכדי להסיר קשיים אלו ולגרום לאלים להיות לצדו, החליט/אולץ להרוג את בתו איפגניה ולהעלות אותה כקורבן לאלים. לאחר מותה, האלים היו בעדו והוא הצליח לנצח במלחמה. כשחזר לארמונו, אשתו המלכה קליטמנסטרה רצחה אותו, ביחד עם מאהבה איגיסטוס, כנקמה על מות בתה. הבת השנייה, אלקטרה, ביקשה להגן על חייו של אחיה הקטן, אורסטס, ולשמור שאופציית הנקמה תמומש ביום מן הימים, ושלחה אותו לגלות עם משרת נאמן.

במחזה, המתרחש מספר שנים לאחר מכן, אלקטרה עדיין כועסת, עדיין רוצה נקמה. משפחתה, ובייחוד המלך והמלכה, מתייחסים אליה כאל שפחה הכפותה לביתה. ורק כשהמלך אינו בבית, היא מעיזה להגיד את שעל לבה. היא מסתובבת עם חברותיה הנאמנות, בנות המקהלה, המגוננות עליה ומגנות כל מילה שלא במקום, כל מילה שעלולה להשתמע ככעס שלא לעניין, כגץ של נקמה. במהלך המחזה, לאחר שמבינה שאחיה אינו בחיים, אלקטרה מחליטה לעשות מעשה, ולעזאזל ההשלכות. אולם לקראת סוף המחזה, אחיה מתגלה בפניה במלוא הדרו, ויחדיו הם מוציאים לפועל את הנקמה המיוחלת ורוצחים את הזוג המלכותי.

אלקטרה

המחזה "אלקטרה" זכה לאינספור עיבודים בימתיים בכל רחבי העולם, ואף תרם לכתיבתם של יצירות אחרות. גם בארץ, ההצגה עלתה כמה וכמה פעמים, במסגרות רפרטואריות, בפרינג' ואף באקדמיות ובסטודיות לתיאטרון. העיבוד הבימתי של הקאמרי, בניצוחו של כפיר אזולאי, מצליח איפה שיוצרים אחרים נכשלו ומעניק נקודת מבט מודרנית ורלוונטית למחזה הקלאסי.

ישנם מספר אלמנטים אשר הופכים את ההצגה הזו למוצלחת ביותר, אפילו אעז ואומר ליצירת מופת. ראשית, קאסט ההצגה כולל שחקניות ושחקנים מהשורה הראשונה בתיאטרון, תוך ליהוק מדויק ומעניין. את אלקטרה מגלמת אולה שור-סלקטר, שמתאימה לתפקיד כמו פגיון ליד מונפת. זו לא פעם ראשונה שסלקטר מגלמת את האישה המורדת נגד המוסכמות, זו שזועקת את מה שכולם מעדיפים להשתיק – היא עשתה זאת באנטיגונה, במעיין הכבשים. את קליטימנסטרה מגלמת הלנה ירלובה המצוינת, שלמרות תאונת הדרכים שעברה לא מכבר, השתקמה וחזרה אל התיאטרון ועל כך הצופים יכולים רק להודות. מדובר בליהוק מרתק לטעמי, מאחר ובניגוד לשחקניות שגילמו את המלכה הרוצחת בעבר, לירלובה אין סקס אפיל של רוצחת נקמנית, אלא של דימויים צחים יותר, טובים יותר. אולי בשל כך היא מצליחה לבטא את הלבטים הרוחשים מבעד לשריון הקרח של קליטמנסטרה. אודי רוטשילד מגלם את אורסטס, ועל אף שיש אי-אילו הבלחות מלודרמטיות במשחקו, איכשהו בהצגה מעין זו זה משתלב יפה, אפילו מתבקש. המקהלה, (המגולמת על ידי דנה וישינסקי, הגר דנון, מונה מרקוביץ' מור וליאת שטרן) מהווה עזר כנגדה של אלקטרה, ומשוחקת ומושרת בצורה נהדרת ומרטיטה.

שנית, העיצוב הבימתי, שנעשה על ידי פולינה אדמוב, והוידאו ארט, שעוצב על ידי יואב כהן, הופך את הטרגדיה הזו למודרנית וקלאסית בעת ובעונה אחת.  על הבמה, הבנויה כמשולש גדול, ישנו כיסוי דמוי שלג, שכל תנועה עליו מגלה תחתית אדומה כדם. הקירות מכוסים לוחות בטון אפורים. בעומק הבמה, ישנה נישה מצופה שיש לבן ובוהק, עליה נתלה ספסל לבן. בין המעטה השלגי לבין הנישה השיישית מפריד מסך כאילו שקוף הנראה כמו כניסה לחנייה ביתית בבית בפרברי אמריקה, כזה המכסה בתמימות את הסודות המוגלתיים. במהלך ההצגה, הדם הניגר אינו מופיע רק מהדמויות הנרצחות, אלא גם מאלמנטים עקיפים, כגון האותיות הזועקות אותן רושמת אלקטרה על קיר השיש, מילים אותן ממהרות בנות המקהלה לנגב. כמו עלי הכותרת של הפרחים האדומים, אותם מבקשת כריסטומיס, אחותה של אלקטרה, להניח כמנחה על קבר אגממנון. וכמובן, הרצפה שנחשפת בכל צעד וצעד של רגלי השחקנים. בנוסף לאלו, הוידאו ארט מצליח להעשיר את החוויה התיאטרונית אלפי מונים ומציג מבחר סרטונים המשתלבים באופן הדוק עם יתר האלמנטים התיאטרליים בהצגה – בין אם מדובר על אלקטרה הצעירה ואחיה הקטן, המרותקים לגופת אביהם המובלת על עגלת מתכת ובין אם מדובר על דימויים נהדרים, כגון נמלים מתרוצצות על עומק הבמה, רגע לפני שהמלכה הרוצחת מופיעה.

בנוסף לכך, המקהלה בהצגה אינה מיוצגת על ידי קטעים מילוליים בלבד, אלא בעיקר על ידי קטעים מוסיקליים מצוינים, שהולחנו ועובדו על ידי אלדד לידור ואלעד אדר.  אמנם, אין מדובר באלמנט תיאטרלי חדשני ופורץ דרך, ורבים הם האמנים שבחרו לעבד את קטעי המקהלה היוונית ולהפוך אותם לכדי קטעי שירה. עם זאת, בהצגה זו מדובר בנדבך משמעותי ביותר, המעלה את ההצגה כולה לטונים חדשים, וסביר מאוד כי לולא היו, משהו בה היה הולך לאיבוד. רק חבל שהקאמרי או לידור לא עשו בחוכמה ושחררו לאחר ההצגה את הפסקול של ההצגה, כי אז הצופים שנהנו מאותם קטעים מוסיקליים יכלו להמשיך וליהנות מהם גם בבית. אם בווסט אנד עושים את זה, למה לא בשאול המלך?

על כל הקלחת התיאטרלית הזו מנצח הבמאי הצעיר כפיר אזולאי. אין מדובר בעיבוד ראשון שלו למחזה קלאסי, הוא עשה זאת היטב ב-"נורה" של תיאטרון באר שבע ו-"הדה גיבלר" בתיאטרון הבימה. אין זו הפעם הראשונה שאזולאי עיבד מחזה טראגי לכדי הצגה מודרנית – בלימודיו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הוא לקח את "פדרה מאוהבת" של שרה קיין (המבוססת על "פדרה" מאת סנקה) ונתן לה טוויסט משובח. חדי הבחנה וזיכרון יוכלו לגלות קווי דמיון רבים בין "פדרה מאוהבת" לבין "אלקטרה". עם זאת, מדובר בהישג משמעותי לבוגר החוג הצעיר, שסביר כי יתרום עוד הרבה לתיאטרון הישראלי. כולי תקווה שיהיה נאמן לאמת האמנותית שלו במהלך הדרך, ולא ייכנע לאי-אילו חיות לוחשות המשחרות לטרף.

אלקטרה

תיאטרון הקאמרי

מאת: סופוקלס

תרגום: אהרון שבתאי

בימוי: כפיר אזולאי

משחק: אולה שור-סלקטר, הלנה ירלובה, אודי רוטשילד, דנה וישינסקי, הגר דנון, יגאל זקס, גלוריה בס, מונה מרקוביץ' מור, יוסי קאנץ וליאת שטרן.

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

וידאו-ארט: יואב כהן

מוסיקה: אלדד לידור

עיבודים מוסיקליים: אלעד אדר

תאורה: קרן גרנק

ע. במאי ותחקירן: עדו סתר

מועדים נוספים: 6/8/14 20:30 ; 8/8/14 12:00, 21:00 ; 9/8/14 21:00

10/9/14 20:30 ; 21/9/14 21:00 ; 14-15/9/14 20:30 ;

לעוד מועדים: לוח ההצגות של תיאטרון הקאמרי

 

 

לא עושים כלום – אבל באיזה כישרון!

ביקורת על ההצגה "אנשים קשים"

מאת: אירית ראב

ההצגה "אנשים קשים", מאת המחזאי יוסף בר יוסף, שהועלתה לאחרונה על ידי תיאטרון חיפה, מספרת על אח ואחות, רייצ'ל וסיימון, או רוחלה ושמעון אם תרצו, החיים באנגליה. לאחר חופשה לצורכי בריאות בארץ, האח חוזר אל אחותו כשבידו תשורה – חתן. במהלך ההצגה, הערב בו החתן מגיע לביתה של רייצ'ל, השניים לומדים להכיר האחד את השניה, ללמוד האחד את השניה ואיכשהו לחבב האחד את השניה. ברגע שהאח רואה כל זאת, וחש בסכנה הממשמשת ובאה, הוא הופך את היוצרות ונאבק לנתק את השניים. סופו של המאבק ידוע מראש. וכאן בעצם נשאלת השאלה, מדוע לראות את ההצגה, אם יודעים איך היא הולכת להסתיים?

במהלך שעה ועשרים דקות, הבמה מתמלאת גבב אינסופי של חילופי מילים בין הדמויות, כאשר מדי פעם ראשו של בעל הבית הגר בשכנות צץ בדלת, כאילו היה בעל הבית מ"שלושה בדירה אחת". בין התחכמות לשנינה, בין הלצה של סיימון לבין סיפור של לייזר אודות המתרחש ברחובות ירושלים, לא קורה דבר, כשבתווך, רייצ'ל יושבת ושותה תה. הקהל מוצא את עצמו מקשיב לסיפוריו של לייזר אודות בת הדודה הרחוקה, בעלת השומה על האף, שלא התחתנה עם בחיר לבה אלא עם גבר אחר, אבל נולדו להם ילדים מאוד יפים והיא מאושרת, ואומר לעצמו "נו, ו-?" ולא מקבל תשובה ממשית.

הלנה ירלובה ומשה איבגי. צילום: ז'ראר אלון

ואז, כשמגיע אותו רגע מיוחל, שבו רייצ'ל עומדת על שלה, מגלה את כל שעל לבה ומתעמתת סוף סוף עם אחיה, גם אז לא קורה כלום. אותו קתרזיס מיוחל, אותה דמעה בזווית העין – אינם. אז תגידו, מדובר בריאליזם טהור המבטא את החיים כמו שהם. אז תגידו שאם כך – הבמאי, משה נאור, השכיל לעשות ולבטא את המחזה כמו שהוא. כל זאת טוב ויפה. אבל בתכל'ס, בסופו של דבר, לא קרה כלום. באותה המידה הקהל יכול היה להישאר בבית ולראות את הגמר של הישרדות.

וכל זאת, בתוך תפאורה מפוארת, פרי ידיה של המעצבת לילי בן נחשון. התפאורה מעוצבת באופן מרהיב, עד לפרטים הקטנים ביותר, בין אם מדובר על תמונות המשפחה שעל הקירות ובין אם מדובר על הכלים המהודרים שבארון הצדדי. אבל, כל היופי הזה נעלם מעין, כי הקהל לא ממש יכול לראות אותם. כל הפאר והרהב הזה, גם אם מעוצבים בתור בית הנוטה ליפול, אינם משרתים את המחזה. באותה המידה, הבמה יכלה להיות ריקה, ולכלול רק שולחן, קומקום, שלוש כוסות תה, ותו לא.

אבל, ויש אבל גדול מאוד, אין ספק כלל כי הקסאט, על ארבעת שחקניו, היה נהדר. כל אחד מהשחקנים גילם באופן מדויק ומלוטש את דמותו, החל מסלים דאו, שגילם את בעל הבית, דרך ח'ליפה נאטור, שגילם את החתן ועד למשה איבגי, שגילם את האח. בייחוד נגעה ללבי השחקנית הלנה ירלובה, שגילמה את רייצ'ל. אם נשים בצד את העובדה שהיא לא וויתרה ושיקמה את עצמה לאחר תאונת הדרכים שעברה (ועולם התיאטרון בהחלט מודה על כך!), היא יצרה דמות אנושית מאוד, מורכבת מאוד, שמחד מבקשת לרצות את אחיה ומפחדת ממנו, ומאידך יכולה לעמוד על שלה ולומר בקול גדול כי נהנתה מאוד מכל אחת ממערכות היחסים שהיו לה, מכל אחד מהגברים שהיו לה.

לסיכומו של דבר, בכדי לענות על אותה שאלה מקודם, כדאי לראות את ההצגה. גם אם לא קורה בה כלום, בסופו של דבר, כשיוצאים מהאולם ומותחים את הרגליים, הצופים מנסים שהמציאות האישית שלהם תהיה קצת יותר שונה ממה שקרה – או לא קרה –  על הבמה. אז אמנם היתה חפירה מפוארת, אבל איזה כישרון!

'אנשים קשים', תיאטרון חיפה

מאת: יוסף בר יוסף

במאי: משה נאור

תפאורה: לילי בן נחשון

תלבושות: עפרה קונפינו

מוסיקה: רן בגנו

תאורה: קרן גרנק

שחקנים: משה איבגי, הלנה ירלובה, ח'ליפה נאטור, סלים דאו

הקושי של אנשים קשים

ביקורת על ההצגה "אנשים קשים"

מאת: יאשה קריגר

אולי הדבר הראשון שיש לדבר עליו בביקורת הזו הוא המחזה, 'אנשים קשים' מאת יוסף בר-יוסף, שהועלה לראשונה בשנת 1973 בתיאטרון חיפה, ומאז לא מפסיק להציג על במות ברחבי העולם (בארץ זוהי ההפקה הרביעית של המחזה ולאורך השנים הוא הוצג בברזיל, פולין, סקוטלנד, הודו, צ'כיה וברחבי ברית המועצות לשעבר).

עלילת המחזה מתרחשת באנגליה ובמרכזה שני אנשים בוגרים, יהודים, אח ואחות. האח חוזר מביקור בארץ ישראל ומביא עמו חתן לאחותו, שידעה כבר בחייה שתי מערכות יחסים כושלות. עיקר המחזה הוא ניסיון השידוך המוזר עם החתן התמוה, גבר בוגר בעל ישירות יוצאת-דופן. במהלך ניסיון השידוך נחשפת מערכת היחסים הסבוכה-פסיכולוגית של האח והאחות, כאשר ברקע מתקיימת דמות נוספת, בעל הדירה של האחות, שמתגורר בשכנות. במהלך המחזה נבחנים קונפליקטים של בדידות מול זוגיות, אמת מול שקר, עצמאות מול תלות והגולה מול ארץ ישראל.

עד כאן התוכן. באשר לצורה, קראתי בתכניית ההצגה את המושגים 'ריאליזם פיוטי' ו'ריאליזם סימבולי'. אין בכוונתי לפרש את המושגים כי אם לתאר את ההצגה שראיתי על הבמה ולתהות על משמעותם הצורנית של מושגים אלה ולמה בדיוק משמעות זו משמשת. המחזה מעצב מציאות ראליסטית בכלים ראליסטים, מה שאומר שהדמויות במחזה וההתרחשות העלילתית כתובות ופועלות בהיגיון שאינו רחוק מההיגיון המוכר של חיי הצופה. אלא שהדבר הבולט ביותר בדיאלוג של הדמויות (ואני מדבר על הטקסט גרידא, עוד לפני צורת המשחק של השחקנים) הוא ההתפלפלויות הרבות שלהן. הדמויות מדברות בחידות וחידודי לשון, כפל לשון וכיו"ב. כנראה שזה הצביון ה'פיוטי' או ה'סימבולי'. הרושם שמתקבל ברמת הטקסט הוא של מציאות מוזרה, או של מציאות ריאליסטית בעלת חריגות מסויימת. אני לא יכול שלא לחשוב על הקונטקסט התקופתי של המחזה, תחילת שנות השבעים. במהלך העשור של שנות השישים הריאליזם המודרני כבר פינה מקום של כבוד לריאליזם אחר (אפשר לקרוא לו בהרבה שמות), ריאליזם נוסח פינטר, יונסקו ובקט. אצלנו, עיקום הצורה הריאליסטית בתקופה הזו התבטא בצורה החריפה ביותר בכתביו של חנוך לוין.

סלים דאו והלנה ירלובה. צילום: ז'ראר אלון

הבעיה ב'אנשים קשים', בעיניי, היא ההסתמכות על הצורה הזו, שכאמור בזמן כתיבת המחזה כבר צברה לה לגיטימציה. לא תמיד ברור לאיזו מטרה בדיוק משמשים הדיאלוגים הסבוכים וההתפלפלויות של הדמויות, או במילים אחרות, על מה הם מבלבלים כל-כך הרבה את המוח? ביותר מדי מקומות בהצגה היה נדמה לי שהפלפולים הפסיכולוגיים של הדמויות נועדו בעיקר להוציא צחוקים מקהל הפנסיונרים, יותר משהעידו על מורכבות הטקסט. אולי לפני ארבעים שנה זה עבד אחרת, סביר להניח שכך.

אוסיף גם שלא בכדי אימצה ברית-המועצות את המחזה בחום שכזה, שכן דווקא שם, מאז ימי הקומוניזם של תקופת ההפשרה, הייתה בתיאטרון חיבה לטקסט ריאלסטי בעל מוזריות כאלה ואחרות. אי אפשר היה אז להגיד את הכל, שכן הצנזורה הכבדה עדיין הייתה קיימת. אבל ניתן היה להשתמש בפירצה, אותה הפירצה בדיוק שמאפשר אותו ריאליזם 'פואטי'. הרוסים התרגלו למצוא עומק חבוי ונסתר גם כאשר הוא לא בהכרח נמצא שם, עניין של הרגל. מה גם שהמחזה מדבר על יהודים בגולה ועל הקשר עם ישראל, עניין נוסף שהיה קרוב לליבם של אנשי התיאטרון ברחבי ברית המועצות, יהודים בחלקם הגדול.

מה שבכל זאת עושה את ההפקה הנוכחית של 'אנשים קשים' להצגה מוצלחת הוא צוות השחקנים הנהדר שלה. את מה שמפיל הטקסט המתחכם והלא מתוחכם – מרימים השחקנים בכישרון ויופי רב: משה איבגי בתפקיד האח, הלנה ירלובה בתפקיד האחות, ח'ליפה נאטור בתפקיד החתן וסלים דאו בתפקיד בעל הדירה. כולם כאחד בונים דמויות מורכבות, שבריריות ומפורטות לפרטי-פרטים. קשה לי לומר ממי מהם נהניתי יותר, שכן ארבעתם יוצרים נוכחות כל-כך אישית ואנושית על הבמה. הכימיה ביניהם מדודה על המילימטר ולא אגזים אם אומר שהליהוק של ההצגה נדיר באיכותו.

על ההצלחה הזאת אמון כמובן גם הבמאי, משה נאור, שבימויו מצטיין בפשטות נטולת יומרות.

גם הצוות המעצב עשה עבודה יפה: לילי בן נחשון עיצבה את חדר המגורים בדירה המתקלפת של האחות, בתפאורה שעונה בצורה המדוייקת ל'ריאליזם הפיוטי' – חדר עלוב ומתפורר שלמרות זאת קורנים ממנו חום ויופי רב. תמונת הים הנשקפת מן החלונות מוסיפה גם היא לאוירה הזו.

עפרה קונפינו עיצבה תלבושות פשוטות אך מוקפדות, קרן גרנק עיצבה תאורה רכה ואינטימית ורן בגנו הלחין מוזיקה שמלווה היטב את התמונה.

השחקנים, הבמאי והמעצבים, כולם יחד, מבצעים מהלכים פשוטים שמתבססים בראש ובראשונה על אנושיות ולא על אקסצנטריות, על 'ריאליזם' ולאו דווקא על 'פיוט'. בכך הם מצליחים להתחמק, ולו במעט, מהמלכודת שטומן הטקסט הטריקי הזה.

'אנשים קשים', תיאטרון חיפה

מאת: יוסף בר יוסף

במאי: משה נאור

תפאורה: לילי בן נחשון

תלבושות: עפרה קונפינו

מוסיקה: רן בגנו

תאורה: קרן גרנק

שחקנים: משה איבגי, הלנה ירלובה, ח'ליפה נאטור, סלים דאו