חגיגה ספרדית

על ההצגה "חתונת הדמים"

מאת: הילה ציגל

ההצגה חתונת הדמים מאת המחזאי פדריקו גרסיה לורקה הועלתה לאחרונה על ידי תלמידי השנה השלישית של בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, בבימויה של טטניאנה קנליס-אולייר.

המחזה (המבוסס על סיפור אמיתי, אותו ביסס לורקה על ידיעה מהעיתון), מביא בפנינו את סיפור אהבתם הטרגי של אישה הנמלטת ביום חתונתה יחד עם אהובה לשעבר, ומתרחש בכפר ספרדי טיפוסי. כמו מחזותיו האחרים של לורקה, גם כאן ישנו דגש חזק על נשים, חושניות והרבה דרמה טובה.

יש משהו בחתונת הדמים שהוא אוניברסאלי, משהו בטירוף ובחושניות של לורקה מושך אליו יוצרים כאל אבן שואבת, והוא מועלה רבות בתיאטראות שונים, בארץ ובחו"ל. רק בשנה האחרונה, הועלו בארץ שלוש הפקות שונות של מחזה זה. העולם עליו כותב לורקה במחזותיו הנו עולם דרמטי מאוד במתכוון ויש בו משהו מאוד מוחצן. הדמויות שלו הם עונג צרוף לשחקנים המגלמים אותם משום שבניגוד לצורך בריאליזם או איפוק כלשהו הנדרש כשמגלמים דמויות "רגילות", אצל לורקה החצנה ורגש אינן מילים גסות, להיפך, נדמה כאילו הכובד הדרמטי של דמויותיו הוא זה שגורם לחתונת הדמים להיות רלוונטית ומהנה.

לורקה נוטה לשים במרכז מחזותיו דמויות נשיות רבות, לעיתים כוחניות מאוד, וחתונת הדמים אינו יוצא דופן. הנשים הן מרכז המחזה, הן הכוח המניע והן גדולות מהחיים. הן שולטות בכיפה ומנהלות את העולם בו הן חיות. אך יחד עם זאת ובאותה נשימה ממש הן נשים של גברים. הן יושבות בבית, ורוקמות, מבשלות ומחכות לבעליהן ובניהן שיחזרו מיום עבודתם. שירות גברי הבית הנו ערך עליון בשבילן, הוא מקור גאוותן,  מדד לפיו הן שופטות את עצמן ואת הנשים האחרות סביבן.

צילום: אהרלה הצמצם הבוער

הגרסה של סמינר הקיבוצים מביאה בפני הצופה חוויה מטלטלת ומהנה כאחד, בוחנת את אמות המוסר ואת כוחה של אהבה, כזו שיכולה לשרוף ולזעזע, לבגוד באמות המוסר ובערכים, זו שמושכת אותך למטה אל הסוף הטרגי והבלתי נמנע.

בין הדמויות במחזה, בולטת במיוחד האם, שהנה אולי הדמות המעניינת מכולם (בגילומה של שיר אברמוב). האם התאלמנה מבעלה שלוש שנים בלבד לאחר חתונתם, גידלה לבדה את שני בניהם, ואת אחד מבניה שכלה בסכסוך אלים עם בני משפחה אחרת בכפר – משפחתו של לאונרדו.  את בנה ה"חתן" היא שומרת כעל בבת עינה. אברמוב מגלמת אותה בכישרון רב ומציגה בפנינו דמות קשה ומתנשאת לעיתים, אך יחד עם זאת אוהבת ודואגת.

את דמותה הטרגית של הכלה הבורחת משחקת מיטל נר היפיפייה, שעיניה תמיד מצועפות במין עצב תהומי ומהדהד שמצליח לחדור לך מתחת לעור. ניר שטראוס בתפקיד אבי הכלה, האיכר הכפרי החי בהתבודדות עם בת ומשרתת על פיסת אדמה צחיחה, משחק באופן מרנין ויוצר דמות גמלונית וחביבה. אסף פרי המרשים בתפקיד לאונרדו שובה הלבבות, מצליח להפנט על הבמה ומחוצה לה (כולל את כותבת שורות אלה). התפאורה הפשוטה והנהדרת שיצר זאב לוי, יחד עם התאורה של מאיר אלון והמוזיקה של הילית רוזנטל (עיבוד ונגינה אלאן נוימן) הופכות את הבמה לחגיגה ספרדית קצבית במיוחד.

נכון לסגירת הגיליון, ההצגה כבר ירדה (לפחות לבינתיים) אך אני בטוחה שעוד נשמע ונראה את יוצריה ושחקניה על במות התיאטרון בארץ.

חתונת הדמים

בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים

מאת: פדריקו גרסיה לורקה

תרגום: רפאל אלירז

בימוי: טטיאנה קנליס אולייר

שחקנים יוצרים: תלמידי שנה ג' בביה"ס לאמנויות הבמה

תפאורה: זאב לוי

תלבושות: שי ועדיה

מוזיקה: הילית רוזנטל  ואלאן נוימן

תנועה: גליה פרדקין ונעה וגנר

תאורה: מאיר אלון

צאו לי מהוול

למה קבוצות מטרה בפייסבוק נהפכות ללוח מודעות מקוון?

מאת: הילה ציגל

איזה כיף, הפכנו לווירטואלים!

פייסבוק, אותו אתר מופלא שהקימו מארק צוקרברג וחבריו בהיותם סטודנטים, פרץ לחיינו בלי אזהרה בתחילת שנות האלפיים ומאז שינה אותם מקצה לקצה. אותו פרופיל אישי שרובנו מתחזקים על בסיס יום יומי, מהווה במה לחשיפה עצמית מצד אחד ומאפשר חיבור בין אנשים מצד שני. הוא פותח בפנינו עולמות, קבוצות ואנשים אליהם לא יכולנו להגיע לפני, ובואו נודה בזה – על רובם הגדול לא שמענו מעולם.

כולם מכירים את קבוצות הטרגט, אלו שנוצרו בשביל מטרה מסוימת: דירות מפה לאוזן – למציאת דירה, פשפשוק – למכירת פריטי יד שניה של הגולשים בינם לבין עצמם, קבוצות למציאת עבודה ועוד. כל אלו יוזמות ברוכות הנותנות מענה לצורך ספציפי, אז איך קרה שבשנים האחרונות הפכו רבות מהקבוצות ממוקדות המטרה ללוח מודעות, שברוב המקרים אין לו קשר לנושא הקבוצה עצמו?

במאי תאטרון ישראלי

לפני מספר שנים פתח דור פלס, במאי נהדר ואיש מקסים, קבוצה בפייסבוק בשם "במאי תאטרון ישראלי". הקבוצה נוצרה בעקבות עבודה משותפת בינינו על הצגה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא. דור, שהיה אמור לביים תוך חודש הצגה באורך של 30 דקות, חיפש עוזר\ת במאי שתעזור לו בתהליך. הוא פירסם סטטוס בקבוצות שונות בפייסבוק, הסטטוס תפס את עיני ופניתי אליו, היה קליק ואת החודש הבא ביליתי בלהיות עוזרת במאי לאיש המקסים הזה.

הפסטיבל נגמר, אבל דור לא שכח את העניין והחליט לפתוח קבוצה בה אנשים מתחום התיאטרון -שחקנים, במאים, תאורנים, עוזרי במאי, מחזאים וכו' – יוכלו למצוא אחד את השני ביתר קלות, ייזמו שיתופי פעולה, ימליצו על חללי חזרות וכולי.

כיום יש בעמוד 409 חברים, אבל כשנכנסים אליו בקושי רואים פרסומים כפי שדור שאף שיהיו. הדף מפוצץ בפרסום עצמי של חבריו. מועדי הצגות, סדנאות, בתי ספר למשחק וימי עיון מציפים את הדף עד אפס מקום וגורמים לכך שהצעות שיתופי הפעולה הבודדות שעדיין מפורסמות בו נעלמות בין יתר הסטטוסים הפרסומיים.

ישנם עוד דפים כאלה, שנהרסו בעקבות פרסומים לא רלוונטיים, אך הדף הזה יקר לליבי באופן מיוחד. המון אנשים טובים מחפשים את דרכם ובאמת רוצים ליצור ולהתפתח בעולם התיאטרון הישראלי הלא פשוט, וקבוצה כמו הקבוצה הזו יכולה היתה להיות קרקע פורחת ליוצרים מכל הרמות והנישות. אז למה לעזאזל מחריבים אותו?

הפייסבוק כמקפצת פירסום

כשהכל הופך לזמין ומהיר, והאינטרנט הופך להיות הכלי הפרסומי הקל והזול בעולם, אני חושבת שצריכים להציב כללים ברורים. הראשון שבהם הוא "חסל סדר פרסומים מיותרים". אם תיאטרון מסוים רוצה לפרסם את עצמו  – בבקשה, אבל תעשו את זה בעמוד שלכם! וכך גם סדנאות משחק וימי כיף וחופשות באילת וסדנאות לגמילה מעישון. פתחו עמוד פייסבוק שנקרא "תיאטראות ישראל, זמני מופעים וסדנאות" או משהו בסגנון ותעופו על עצמכם, זה יהיה גם אינפורמטיבי, וגם מדויק.

הכי קל להפיל את האשמה על מקימי הדף ומנהליו, ולטעון כנגדם כי הבלגן נוצר בגלל שהם לא מוחקים את המודעות הלא רלוונטיות. אני חושבת שהאחריות לעניין נופלת לא רק על המקימים, האחריות היא קצת של כולנו. בקבוצת מטרה, המאגדת בתוכה כל כך הרבה אנשים מאותו התחום, ובמיוחד תחום כמו התיאטרון שמתנהל בעיקר מפה לאוזן, אני סבורה שעל כולם לקחת טיפה אחריות ופשוט להתמקד במטרה שלשמה נפתחה הקבוצה.

קידמת הבמה

קידמת הבמה

היוצרים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – נדב ויזל!

מאת: הילה ציגל

נדב ויזל, מלחין וכותב מחזות זמר, שחקן וזמר, בוגר החוג לתיאטרון וללימודים אמריקאים באוניברסיטת תל אביב. יצירותיו הוצגו ברחבי הארץ והעולם. בין שלל יצירותיו: "The Femme Fatale Show" מחזור שירים תיאטרלי מקורי אשר סוקר את הנשים הפתייניות של התנ"ך, המיתוס וההיסטוריה וזכה לבכורה בלונדון. "הבית על שפת האגם", קברט אפל לשחקניות, בובות וחפצים, שיתוף פעולה עם הבמאיות יעל רסולי ויערה גולדרינג, עלה בפסטיבל עכו, ומאז מציג בארץ ומסייר בפסטיבלי תיאטרון ברחבי אירופה. כשחקן, נדב הופיע במספר רב של יצירות תיאטרון מוסיקלי בארץ ובעולם, ביניהן "היובל" (בימוי עדנה שביט), "דפיקה בדלת" (בתאטרון רויאל דרורי ליין בלונדון) ואחרים.

כיום, ויזל חבר בסדנת BMI המתקדמת לכתיבת מחזות זמר, חי ויוצר בניו יורק.

ויזל עורך קונצרטים ומופעים בהם הוא מציג, בליווי אמנים אורחים, את חומריו המקוריים. המופע הבא יהיה ביום שבת, 20/7/13, 20:30 במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – ראיתי לאחרונה הפקה יוצאת מן הכלל של המחזה "דרקון הזהב" מאת הגרמני רולנד שימלפפניג. זאת הייתה הפקת אוף-אוף ברודוויי בתיאטרון PlayCo שמציג מחזאות עולמית לקהל האמריקני. התיאטרון האמריקני מאוד מבוסס, אבל גם מאוד שמרני. העלאה של מחזה גרמני מוזר ומיוחד שכזה, אלים מצחיק ומבלבל, היתה משב רוח מרענן מאוד. ההפקה הייתה מבויימת בדייקנות רבה, עם קאסט ורסטילי במיוחד של חמישה. כיף לראות תיאטרון חברתי, מאתגר, עם אג'נדה, ובכל זאת מבדר ואסתטי.

בארץ, ראיתי לאחרונה שוב את "אשכבה" במסגרת פסטיבל חנוך לוין. כבר נדרתי נדר לעצמי לא לראות שוב את ההצגה, אחרי שכבר ראיתי אותה עייפה וקמלה לפני כמה שנים: העץ נתקע ברגליים השחורות ביציאה מהבמה, ונשאר חצי על הבמה לאורך כל הסצנה הבאה, וקולות של דברים נופלים בקעו מאחורי הקלעים. אבל הלכתי שוב, כדי ללוות את אחותי בצפיית הבכורה שלה בהצגה. ומבחינתי זאת הייתה כמו הצגה חדשה. בכיתי וצחקתי יותר מתמיד. כבר רבות וגדולת נאמר על "אשכבה", אז גם בעיני זה תיאטרון במיטבו.

2. התפקיד שביצעתי/הדמות שכתבתי שהכי התחברתי אליו – אם מישהו היה רואה אותי במהלך הכתיבה ודאי היו מאשפזים אותי מיד. אני משחק ומדבר אל עצמי בקולות ובפרצופים, ואז פייסבוק, ואז שוב. אני לא יכול לכתוב אלמלא אני מגלם את הדמות תוך כדי כתיבה (לפעמים, דווקא ככה מתגלים הדברים הנכונים ביותר לדמות, דברים שלא יכולתי לתכנן "מחוץ" לדמות). אחת הדמויות שהיו מאתגרות במיוחד להיכנס לנעליהן ונפשן היתה לואיס מ"מלאכים באמריקה". במחזה יש לו מונולוג קצר בפני בליז, חבר משותף שלהם, על למה דווקא הוא המסכן, ולא פריור החולה. בחרתי להפוך את המונולוג הזה לשיר קומי (בחירת מקומות שיהפכו לשירים היא אחד האתגרים המהותיים לכתיבה של מחזמר). והצורך להיכנס לנעליו של בחור אכול רגשי אשם, שמתכחש לאהבתו, שמתרץ את הנטישה שלו, הייתה אתגר אדיר. במשך ימים ישבתי בבית והתבכיינתי לעצמי, על סף דמעות. זה שילוב של להיות בפנים בשביל הרגש ובחוץ בשביל הצורה והאסתטיקה. בסוף, יצא שיר מורכב ומצחיק – שעד היום עושה לי עצוב בלב.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אין לי פרקטיקות של אמונות תפלות, בכתיבה או בהופעה. אבל יש לי איזו אמונה, שאני מקווה שהיא לא תפלה – אני מאמין שתיאטרון הוא תרופה לעולם חולה. שינוי מתמיד, ביקורת, עולם קרניבלסקי הפוך והעמדת פנים הם המפתח לבריאות, שפיות ומוסריות.

4. ההשראה שלי – רבות מספור. בעולם המחזות זמר – אני חושב שאני מאוד מושפע משני ההפכים – סטיבן זונדהיים ואלן מנקן. אני גם מאוד מושפע מהעוצמה של המחזות הבועטים של קאנדר ואב. אבל כיוצר תיאטרון בכלל, אני מושפע בין היתר מהתיאטרון של מישל דה גלדרודה, מולייר וחנוך לוין.

5. ישן\ה כפיות בלילה עם – אני בדרך כלל ער וכותב בלילה.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתאטרון הישראלי – חוסר רוטציה ושמרנות. השמרנות היא בעיקרה עניין תקציבי, הרוטציה, לא בהכרח.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתאטרון כש – השתתפתי כילד בהפקה של "פיטר פן" שביימה דידה לבנדובסקי ז"ל היקרה, במרכז העירוני לתיאטרון בהרצליה. זה היה מחזמר, וזה היה על ילד נצחי. ההפקה הזאת נגעה בלבם של כל המשתתפים בה, אנחנו עדיין חברים יקרים מאוד, ורבים מאתנו ממשיכים לעסוק בתיאטרון באופן מקצועי. לא יכולתי לבקש התחלה מתאימה יותר לחיי בתיאטרון מאשר "פיטר פן". לעשות תיאטרון זה להיות ילד נצחי.

8. אם לא הייתי כותב מחזות זמר, הייתי – אנימטור. מאז ילדותי אהבתי אנימציה, ובמיוחד את הסרטים המרהיבים של דיסני. מאז ומתמיד התעניינתי מאוד בשירים המחזמריים של הסרטים, אבל גם באנימציה, סגנונות האיור, הטכניקה והטכנולוגיה. אני עדיין מתרגש מאוד כשיוצא סרט חדש של דיסני או פיקסאר. כתיבת מחזות זמר היא בהרבה מובנים דומה ללהיות אנימטור שמנפיש דמות מאוירת, קריקטורית יותר או פחות. אחת מן השאיפות שלי היא לכתוב שירים לאנימציה.

9. הכי סקסי בעיני – חיוך, חכמה וכישרון.

10. דקה לפני שאני עולה אל הבמה אני – מתרגש. ועושה חימום.

צורחות, צורחות, אבל לא שומעים

על היצירה "בנות בצריח"
פסטיבל ניסוי כלים 10

מאת: הילה ציגל

פסטיבל ניסוי כלים העשירי, שהתקיים לאחרונה ב"בית תמי" בגינת שינקין בתל אביב, עמד השנה בסימן חברתי, כשהוא מבקש לחשוף יוצרים ויצירות בתהליכי התהוות, ולהציג מעין "גוש חוסם" אלטרנטיבי, הן בצורה והן בתוכן. הגוש החוסם התבטא גם ברצון הקו האמנותי של הפסטיבל, בניהולה של סמדר יערון, אשר ביקש להציב סכר כנגד האיבה, הנתק והתדלדלות הסובלנות, הניכרים במציאות של היום.

מבין מגוון המופעים בפסטיבל, הלכתי, או יותר נכון הצטרפתי, למופע "בנות בצריח, מסע לוחמות בעקבות יוצרים" שהתקיים בתוך ומסביב לבית תמי. את פני הקהל, המחכה בספסלים בגינה ומזיע בלחות התל אביבית של יום שישי אחר הצהריים, קיבלו בצרחות צבאיות סמ"רית ג'ני אברג'יל ורב"טית ג'אנה רובוזין (המגולמות על ידי נדב בושם ועדילי ליברמן). שתי חיילות חביבות במדים מגוהצים, שהסבירו לנו שאנו מצטרפים לסיור תרבות יום א', שנוצר במטרה "לחבר בין התל אביבים ההומואים והעובדים הזרים חולי האיידס לבין דובר צה"ל".

ג'ני מסבירה לנו שקיים מתח בין מדינת תל אביב לבין מדינת צה"ל, ומכיוון שהננו תל אביבים בוהמיינים ששורצים בבתי הקפה ושותים הפוך על סויה כל היום כאילו אין עבודה בעולם, משמע שאנו מנותקים משאר תושבי ישראל, ולכן הסיור הזה בא להסביר לנו על תולדות שלוש המלחמות החשובות שהתרחשו ממש כאן, במקום בו אנו עומדים. ג'אנה מצביעה אל עבר בית הקפה "סוס עץ" ומסבירה לנו בחיוך שבמקום בו אנו עומדים עבר פעם יובל של נהר הגאנגס ו-"סוס עץ" הוקם על חורבות האורוות המיתולוגיות של הממלוקים, אשר אכלסו בעבר סוסים טרוייאנים מובחרים.

אחרי הצחקוק ההתחלתי של הקהל הנבוך מעט משפתן הבוטה של הבנות, נדמה כאילו כל המחסומים הוסרו ואנו התמסרנו באופן מוחלט אליהן ולסיפוריהן. השפה הקולחת עם המבטא הפרחי –לייט של ג'ני וג'אנה המשולב בערמות של קסם אישי, יכולות אלתור וקשב לקהל, סחפו גם את אחרוני הספקנים שבינינו.

בנות בצריח, צילום: יורי דבינסקי

כשג'ני בראש, הילכנו בשבילי הגינה, ועצרנו ליד ספסלים, עצים רנדומאליים, שירותים ציבוריים וחומה נמוכה, והקשבנו כשאנו צוחקים עד דמעות לסיפורי גבורת הלוחמים בקרב של "צעירי תל אביב" נגד "צעירי קריית מלאכי", שהיה לפי הבנות "עקוב מדם".  מבוגרים וצעירים כאחד, הילכנו על החומה ליד השירותים כדי לצעוד גם אנו בדרכו האחרונה של יוחנן הסנדלר, כשמימיננו, כך מסבירה לנו ג'אנה, ניצב לו "בית הכנסת הדרוזי הראשון" בו דובר קוסיאשווילי חגג את בר המצווה שלו בעירום.

המופע, ששילב בתוכו סצינות קטנות הממחישות את הסיפורים השונים, גרם לקהל, ולי בתוכו, לחוויה מיוחדת, יוצאת דופן ואמביוולנטית. מצד אחד, המופע מדבר, לכאורה, על התל אביבים השמאלנים ושוכני הבועה ומגחך עליהם ועל חיבתם העזה ללביבות הבטטה של אורנה ואלה. אך יחד עם זאת, המופע הוא הכי תל אביבי שיש, מלא ב-name dropping  של מפורסמים ואושיות תל אביביות, ומתובל באנקדוטות מחיי העיר: שמות של רחובות, בתי קפה ומקומות בילוי שרק מי שגר כאן יכיר. אם היו בקהל אנשים מהפריפריה, אני מתארת לעצמי שהם צחקו בנימוס לעיתים, אבל התקשו להבין על מה הבדיחה.

המופע כולו אולי נוצר עם המון הומור עצמי ורצון להעביר מסר, אבל הזכיר לי סרטי פרודיה כדוגמת "מת לצעוק". לא מבחינת התוכן עצמו, אלא מבחינת הצורך בידע קודם על מנת להבין מה כל כך מצחיק כאן או על מי אנחנו צוחקים. האם זה על עצמנו, תושבי תל אביב ה"בוהמיינים" והשמאלנים? או על הפער המשונה הזה בין העיר הבועתית לבין שאר חלקי מדינתנו הקטנה?

ואולי זה בכלל לא משנה, הרי רובנו חיים בעיר הזאת מתוך בחירה, אנו צורכים תרבות ונהנים לשבת על הפוך בבתי קפה בהם אנו מנתחים עניינים ברומו של עולם ומפתחים דיונים על החלטות מדינה וצבא, כשחלקנו הגדול בכלל לא שירת.

לקראת סוף הסיור ג'ני וג'אנה נעצרות מול מכבסה קטנה עם שלט בצבע ירוק. "איזה צבע זה?" שואלת אותנו ג'אנה , "ירוק" עונה לה בהתלהבות ילדה מתולתלת מהקבוצה ."ומה זה מזכיר לך?" שואלת ג'אנה, "דשא!" צווחת המתולתלת הקטנה. "לא, חמודה" עונה לה ג'אנה, "ירוק זה צה"ל".

אז ירוק זה צה"ל, והמופע "בנות בצריח", המלא בביקורת עצמית עלינו כישראלים, כתל אביבים וכבני אדם, מבוצע בכישרון רב ומצחיק עד דמעות. מאוחר יותר, בעודי לוגמת הפוך דל ללא קצף בבית קפה שנקינאי, לא יכולתי שלא לתהות על חשבון מי הייתה הבדיחה.

"בנות בצריח"

יוצרים: נדב בושם ועדילי ליברמן.

עלה לראשונה בפסטיבל תלוי במקום. גרסה מיוחדת לפסטיבל ניסוי כלים.

* עוד על מופעי פסטיבל "ניסוי כלים", בגיליון הבא של מרתה יודעת.

קידמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – נעמה ארמון!

מאת: הילה ציגל

נעמה ארמון, שחקנית ויוצרת, בוגרת בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. בשנה השלישית ללימודיה שיחקה בהצגה "ביאטריצ'ה" בבימויו של שי פיטובסקי, שהמשיכה לרוץ בצוותא. ארמון שיתפה פעולה עם פיטובסקי גם לאחר מכן, כשהחל לנהל את קבוצת הצעירים של הבימה, מלבד ארמון, הקבוצה מונה את לאה גלפנשטיין, אלינור פלקסמן, אייל רדושיצקי, יובל שלומוביץ', הראל מוראד, שחר רז ועודד אהרליך, רובם יוצאי סמינר הקיבוצים. במסגרת קבוצת הצעירים ארמון שיחקה בהצגות "ארץ חדשה", "החוטם" ו"מיסיה דה פורסיניאק". כמו כן, שיחקה בהצגה "עניין של גברים", מאת ובבימויה של עמית זרקא.

בימים אלו, ארמון משחקת בהצגה "איש עומד מאחורי אישה יושבת" בהבימה, פרי עטו של חנוך לוין, כמו כן, משחקת בהצגה "אדם לא מת סתם" ומשחקת בהצגות קבוצת הצעירים, הרצות מדי חודש.

נעמה ארמון נשואה לרוי קלדרון, שחקן תיאטרון.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה –  הצגה מצויינת שראיתי לאחרונה נקראת ״ד.נ הקדוש ברוך הוא״ בבימוי עמית זרקא ורותי אוסטרמן, בוגרות סמינר הקיבוצים. ההצגה רצה בתיאטרון יפו הלא הוא התיאטרון הערבי עברי. תיאטרון אמיתי, חי, לא מתפשר שמוציא אותך מהאולם בתחושה שעברת חוויה חשובה ומעצימה.

2. התפקיד שעשיתי שהכי התחברתי אליו – קשה לי להחליט איזה מ״הילדים״ אני הכי אוהבת. זה תלוי תקופה. אני יכולה להגיד שכל תפקיד שמלמד אותי משהו חדש הוא תפקיד משמעותי וכיפי. בהצגה האחרונה בהבימה, ״אדם לא מת סתם״ בבימוי שיר גולדברג, אני מפעילה בובה של כלבה ששמה זיווה ואני מאוהבת בה ברמות קשות 🙂 .

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אמונות תפלות הן תפלות וסתמיות, לא מתחברת. אבל אני יכולה להגיד שאמא שלי קנתה לי לפני כמה שבועות חוט אדום מהכותל. קשרתי אותו לרגל קשירת פרפר כי אני לא יכולה לעלות עם זה לכל הצגה, ויום אחד בדרכי הביתה ראיתי את החוט שמוט בחדר המדרגות של הבניין. בעלי אמר לי 'עזבי אל תרימי, זהו, העין הרעה התפקעה'. צחקנו, אבל החוט נשאר על הרצפה. מה שצריך לקרות קורה, זאת האמונה היחידה.

4. ההשראה שלי – אנשים באופן כללי, ברחוב, באוטובוס, במקום העבודה, פוליטיקאים. גם חפצים הם מקור טוב להשראה לדמויות. האנרגיה שלהם, הקצב, הריח, הצורה.  אמן חוקר פוקח את עיניו ברחוב ומקבל השראה בכל מבט.

5. ישנה כפיות בלילה עם – סדר השינה במיטה: מימי החתולה, אני, פיט החתול ורוי בעלי. אשכרה ישנים כפיות, לא צחוק.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתאטרון הישראלי – הסירוס. אנשים חסרי ביצים. בלי תעוזה לא מגיעים לשום מקום. נשארים לאונן על הצרה הכספית. אבל אמנות אמיתית ומתפתחת לא יכולה להרשות לעצמה למצוא חן. אני לא אומרת שהמציאות פשוטה אבל לדעתי עדיף להפסיד קהל הדיוט כדי להתחיל לקבל לאט לאט דור חדש של קהל סקרן ודעתן.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון – מהרגע שהסתכלתי במראה וזיהיתי את עצמי 🙂 .

8. אם לא הייתי שחקנית הייתי – יש המון אופציות.. רקדנית, מטפלת, אגרונומית, מתנדבת ברופאים ללא גבולות.

9. הכי סקסי בעיני – צניעות וחוש הומור. פזילת חן ועין עצלה זה גם סקסי ואנשים שקמים בבוקר, יש להם פרצוף סקסי בעיני.

10. דקה לפני שאני עולה לבמה – אני מזכירה לעצמי שאני יוצאת לקרב על חיי ולא לשכוח ליהנות ממנו עד הסוף, נשימת חיזוק ויוצאת לבמה.

קידמת הבמה

קידמת הבמה

היוצרים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם: טל קלאי

מאת: הילה ציגל

טל קלאי, בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים, הנו שחקן, מחזאי ואחד השמות המובילים באמנות הדראג הישראלית. בין יתר ההצגות, הסדרות והסרטים בהם השתתף ניתן למצוא את "שופרא", "נולדו אשמים", "תמיד אותו חלום", "המשרד", "הצגה יומית" ועוד ועוד. מזה 12 שנים, קלאי מופיע בתור טלולה בונט, מהווה חלק בלתי נפרד מן ההרכב "פאות קדושות" וזכה לייצג את ישראל, בתור טלולה, בכל רחבי אירופה.

כיום, קלאי משחק בהצגה "פרימה דונה" בתיאטרון גשר, מעלה את הצגת הקאלט "מלכת הכמעט" וביחד עם חבריו להרכב "פאות קדושות" עובד על מופע בידור חדש, טל קלעיהעומד לעלות באוגוסט הקרוב.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "אדיפלית" מאת ובבימויו של ג'ייסון דנינו הולט, בתור מעריץ גדול של אלמודובר התאהבתי בהצגה הזו שכתובה, מבוימת, מבוצעת ומעוצבת מדהים. קאסט מוכשר בטירוף שטורף כל שנייה על הבמה. מענג ומעורר השראה!

2. התפקיד  שעשיתי שהכי התחברתי אליו – אין ספק שבהצגת היחיד שלי "מלכת הכמעט", הצגה שמבוססת על דמות שאני כבר שנים מופיע איתה – "טלולה בונט" – אני מרגיש את החיבור הכי גדול. זו דמות שגדלתי איתה והיא גדלה איתי, וכאן, בהצגה הזו, לראשונה היא מקבלת את הביטוי הכי טוב. מדמות "שטוחה" היא הופכת לעולם ומלואו. שילוב מנצח של הניסיון שלי כשחקן ומה שיש לי להביא לבמה לצד ההיכרות רבת השנים שלי עם הדמות הזו. זה לא היה מתאפשר ללא הכתיבה המעולה של הדס בשן, הבימוי הרגיש, העדין והמקצועי של עידן עמית והמוזיקאליות והאהבה של דודו יצחקי שמלווה אותי בפסנתר.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – כבר שנים, מאז גיל 15, אני נושא תפילה קצרה לפני כל עלייה לבמה. זו תפילה שווכטנגוב, הבמאי המהולל, לימד את שחקני הבימה הראשונים ונחשפתי אליה כשקראתי את ספרה של כרמית גיא "המלכה נסעה באוטובוס" על חייה של חנה רובינא.

4. ההשראה שלי – יש כמה: אלמודובר, ג'ון ווטרס, מרלן דיטריך וירדנה ארזי 🙂

5. ישן כפיות בלילה עם –  בן זוגי האהוב. ולפעמים גם ג'וני הכלב מצטרף ואז זה כבר לא כפיות, זה מזלג.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – שבגלל קשיי קיום, התיאטראות הגדולים נאלצים להעלות הצגות שמעל לשיקולים אמנותיים ישנם שיקולי ועדי עובדים. אני בטוח שאם הייתה תמיכה יותר גדולה מצד הממשלה בתיאטראות היה כאן גן עדן תיאטרלי.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון כש – צפיתי בהצגה "אנה גלקטיה" בתיאטרון החאן בבימויה של אופירה הניג. ג'יטה מונטה עשתה שם תפקיד מדהים שעד היום חקוק בזיכרוני לפרטי פרטים.

8. אם לא הייתי שחקן – בטח הייתי מוצא עצמי בתחום השיווק או הפרסום

9. הכי סקסי בעיני – מבט אוהב ואמיתי.

10. דקה לפני שאני עולה לבמה אני – נושא את התפילה של ווכטנגוב : "אלוהי נצור לשוני ממשחק רע, חלק מאמונתך לבשר ודם כמוני למען אדע להאמין כילד קט. תן בינה בליבי לדעת לנהל את הקטעים ולפתור את השאלות. אמן."

השירה המכנית

על המופע The End

מאת: הילה ציגל

המופע "The End", בביצוע משותף של  אנסמבל "חוני המעגל" , קבוצת "סמרטוט" וקבוצת "דאדאסטרוף", עלה לאחרונה בתיאטרון "הסימטה"  לציון 100 שנות קולנוע. ואני, כגיקית קולנוע לא קטנה, התרגשתי לקראת החוויה שתשלב את שתי אהבותיי. להצגה הגעתי עם ל., חברי הטוב והפרטנר המושלם להליכה להצגות. הוא אמנם הייטקיסט אבל יש לו חיבה גדולה לתיאטרון, דבר שדי נדיר במחוזותינו.

כך, מצאנו את עצמנו מתיישבים בשורה הרביעית , מחכים בציפייה לחוויה קולנועית תיאטרונית יוצאת דופן. אמנם ליוצא דופן ציפינו אבל שום דבר לא הכין אותנו לשעה וחצי הקרובות.

בקדמת הבמה מתוח מסך קולנוע לבן, שקוף יחסית, שהופך את הבמה לחלוקה קולנועית קלאסית של שלושה מישורים. האורות כבים ועל המסך מופיע וידאו ארט של האמן מרסל דושאן – עיגולים עיגולים כמו בפתיח של הלוניטונס וסרטי ג'יימס בונד. הפרפורמרים נכנסים לבמה וממלמלים מנטרה לא ברורה בליווי תופים, על המסך מוקרנים קטעים מסרטים, קונצרט מצולם, הדיווה הכחולה מהאלמנט החמישי, חלליות, מאדים, חייזרים, קלייב אוון נבהל מפיצוץ בלונדון, אישה שרה, קצת היצ'קוק, ושוב, האלמנט החמישי.

בתוך כל אלה עוברת מולנו דמות של איש לבוש בפיג'מת פסים וטלאי צהוב, קטעים מסרטי סמוראים, שוב האלמנט החמישי, הדמות בחליפת הפסים זוחלת עכשיו במישור השני, ברקע היצ'קוק עם מזימות בינלאומיות, סצינה מתוך גיבור של ז'אנג יימו, ושוב חלליות.

וסופרמן,

וסופר וומן,

ופרפורמרית בחליפה יפנית.

הראש שלי מתחיל לכאוב, נראה כאילו עורך הווידאו לקח מנה כפולה של סמים ממריצים ולא טרח להתחשב בקהל ולחלק בכניסה תרופות הרגעה.

סרטי ז'אנג יימו (המצויינים) מככבים כאן, במיוחד סצנות החיצים מתוך "גיבור". פרפורמרית בתלבושת "רוקי" מתאגרפת ברקע עם שק גדול, ועכשיו טרנטינו, השריקה המפורסמת של דריל האנה בקיל ביל. פרפורמר לבוש כדראג מנשק בלהט את ההוא עם חליפת הפסים שבינתיים כבר החליף בגדים. הדבר היחיד שמונע ממני להירדם הוא המוזיקה המרגיזה שמתנגנת ברקע. במעין ניסיון אחרון לפרוץ גבולות , אחת הפרפורמריות עושה סטרפטיז ונשארת בתחתונים ומדבקות פיטמה. פיהוק , פיהוק. ושוב דריל האנה שורקת, ולסיום, האלמנט החמישי.

אני יוצאת מהאולם בתחושת בלבול ועם מיגרנה חזקה, מנסה להבין מה הקשר בין המופע לבין 100 שנות קולנוע, אם נשים לרגע בצד את הקרנת קטעי הוידאו? אפשר להשליך את זה על אמנות הדאדא, אמנות המהווה את בסיס אמנותה של אחת הקבוצות במופע, קבוצת "דאדאסטרוף".

מצפייה בסרטי דאדא המקוריים, דאדא לפי כל כללי הספר, ניתן לראות שאמני הדאדא ביקשו ליצור אמנות נפרדת, עצמאית, חופרת וחסרת פואנטה. אמנות שמנסה להגדיר מחדש את המושג אמנות, המשלבת טקסטים בג'יבריש, שירה סימולטנית ושירה פונטית, שילוב שלא מוביל לדבר בעל משמעות במובן המקובל, עם הרבה עירום המנסה לפצות על כך.

אמנות הדאדא התפתחה בשוויץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, מתוך זעזוע מזוועות המלחמה, ופעלה בין השנים 1916-1923. כשלעצמה, היא היוותה אלטרנטיבה אמנותית רדיקלית לזרם המקובל באותה התקופה וכללה אובייקטים מוסבים, קולאז'ים ומיצגי קולנוע, שבלשון המעטה "לא היו כוס התה של כל אחד".

עם זאת, נראה שהמופע "The End", הועלה בכדי לפרוץ את הגבולות בכוח, ולא מתוך רצון ליצור מחווה לאמנות הדאדא. המופע ניסה לעיתים ליצור סוג של רצף סיפורי (מעין הסנדק פוגש את שלגיה) אך ללא קו עקבי ומנחה ההופך את היצירה לשלמה וחפה ממניירות (ומגרנות).

כאן המקום לציין שקטעי הריקוד של הפרפורמרים היו נהדרים, בייחוד של הבחורה היפה בחליפת הסמוראי, שאת פניה לא ראיתי משום שהיו מוסתרים במסיכה. בריקוד ובקטעי האקרובאטיקה ניכרים העבודה המאומצת והכישרון של חברי הקבוצות,  כישרון שלא בא לידי מימוש מלא בתוך בליל המונטאז' הקולנועי שליווה אותם, וחבל.

לא ברור מהם המניעים של יוצרי The End. האם ביקשו לקחת את הדרך הקלה ופשוט להתייחס ליצירה לא ברורה כאל "יצירה דאדאיסטית"? ואם היא הייתה כזו, בתור שלם זה עוד היה נסבל, אבל ישנה הרגשה כאילו יש פה ניסיון לכסות את כל הבסיסים , והתוצאה? בלאגן מכאיב.

The End

תיאטרון הסימטה

יצירתם של חוני המעגל וקבוצת סמרטוט ודאדאסטרוף

בהשתתפות: גל קלמנץ, אלכסיי קוצ'טקוב, ליסה מסיקה, טל אלדר, מירי קריספין,
שעיה פלדמן, מרים רוט רון, אליקה לסקר פלדמן, עינת מזור, מריו ביטנקור, גל לוי.

תפאורה ותלבושות: מיכל גרוב
עריכת וידאו: רוני הרמן
קידום והפקה: יעל שור

מועדי הצגות נוספות: 20/6 20:30