קידמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת  בתיאטרון הישראלי

והפעם – טלולה בונט!!

מאת: הילה ציגל

טלולה בונט, אשת אשכולות רבת עוצמה, עולה מדי פעם על במת צוותא, בימת תיאטרון תה"ל ובמות שונות ברחבי הארץ, עם אחיותיה ב-"פאות קדושות". מלכת הכמעט - סלעית קרץ

1.  הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "ז'אן ז'נה בן זונה" הצגת היחיד המדהימה של ציון אשכנזי. שגם כתב וגם ביים וגם משחק. וירטואוזיות גאונית לשמה. תענוג צרוף. לרוץ לראות.

2. התפקיד שהכי התחברתי אליו – אגראדו ב"הכל אודות אמא" של תאטרון תה"ל. הוזמנתי לשמש המחליפה לסירוגין של אורלי טובלי הנפלאה בתפקיד המדהים הזה שרקח אלמודבר. כל שנייה על הבמה היא עילוי. לצד קאסט מדהים (וגם הגשמת חלום פרטית- לשחק לצידה של מירב גרובר האלוהית) שיחד יוצרים חוויה מטלטלת.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – להביט במראה כמה שיותר. וליהנות.

4. ההשראה שלי – ירדנה ארזי

5. ישןנה כפיות בלילה עם – שלושת הכלבים שלי ובעלי שיחיה. שזה כבר לא כפיות אלא ממש סט של סכו"ם.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – שההצגות הכי טובות הן רק בפרינג' והשחקנים והיוצרים בקושי מרוויחים כסף שיספיק לאוטובוס חזרה הביתה.

7.  ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון כש – ראיתי בגיל ארבע את פיטר פן עם חנוך רוזן וחני נחמיאס (ואל תנסו לחשב בת כמה אני. עיגלתי פינות).

8. אם לא הייתי טלולה, הייתי – לא הייתי.

9. הכי סקסי בעיני – בעלי.

10. דקה לפני שאני עולה אל הבמה אני – לפני כל הופעה של "פאות קדושות" מתכנס כל הקאסט, צוות המלבישים, הבמאי וההפקה משלבים ידיים ואומרים "ב-ה-צ-ל-ח-ה! תרימוווווווווווו" ומתחילים.

החטא ועונשו

ביקורת ההצגה "בבל"

מאת: הילה ציגל

תקציר ההצגה "בבל", של תיאטרון האינקובטור הירושלמי, קורא לצופה לצפות בסיפורם של שלושה בני משפחה הנשזרים זה בזה לאורך שנים, כשאת הסיפור מובילה דמותו של האב המאבד באופן טראגי את אמו בשואה ומעביר לילדיו יכולת מיוחדת, הבאה עם מחיר כבד בצידה ומחזירה אותם שוב ושוב אל רגע השבר המשפחתי. בנוסף, ישנה הבטחה לשילוב של פנטזיה ומדע בדיוני המתאחדים יחד לכדי "יצירה יוצאת דופן".

עם טיזר כזה הגעתי מוכנה עם עט בידי לחזות בעצמי בפלא.

ההצגה "בבל" אכן מציגה בפנינו ויזואליות מדהימה ויוצאת דופן. היא מבוצעת בפנטומימה מלאה א-לה-צ'ארלי צ'פלין (שבאה לידי ביטוי בהומאז' משעשע לנאום המפורסם של היטלר בסרט הבלתי נשכח "הדיקטטור הגדול" ) ומשוחקת להפליא על ידי השחקנים המצוינים של האנסמבל. עיצוב הבמה של דלית ענבר פשוט ואפקטיבי, והתלבושות (גם הן של דלית ענבר) נהדרות.

אז איפה הקאץ'?

ובכן…המחזה הוא איך לומר… מבלבל.

בבל

צילום התמונות: אשר סבידנסקי

האירוע המכונן בסצינה הפותחת את ההצגה לא בא לידי ביטוי בהמשך ונראה מעט תלוש. נכון, השימוש בשואה הנו אפקטיבי תמיד וזורק את הצופה היהודי הממוצע לסיטואציה מוכרת ומעוררת הזדהות מיידית, אך ניתן היה לדלג עליו ולהתחיל בסצינה השנייה והמצויינת של אב המשפחה האובססיבי לעבודתו, סצינה המתארת בגאוניות ועדנה את סיפור התאהבותו, התפוררות נישואיו, הקרע בינו לבין שני ילדיו, ולבסוף את הטרגדיה שממוטטת סופית את משפחתו, והיא היא הגורם האמיתי המתניע את עלילת "בבל" .

גם הסוף המעגלי בו בחרו יוצרי ההצגה לסיים את ההצגה נראה מעט תלוש, מין חתירה מאולצת לסוף הטוב המיוחל, שלא ברור לגמרי מהיכן הוא מגיע ומדוע.

בבלהדמויות המגוונות בהצגה – הבן המורד המסתבך עם הצד הלא נכון של החוק, הבת הטובה המוצלחת יותר המתמודדת עם הטרגדיה המשפחתית בעזרת יותר מדי כדורים, גנגסטר משעשע ומסוכן, חברתו הנרקומנית היפיפייה, גנרל נמוך קומה, שומר ראש מאוהב, שר מלחמה גיי, סריס ומכשפה תככנית – יוצרים יחד חגיגה וויזואלית ואסתטית. חוץ מהדמויות הראשיות, האח והאחות, שאר הדמויות משוחקות על ידי אותם השחקנים, המחליפים תפקידים וזהויות באופן מעורר השראה.

קצת קשה לדבר על "בבל" מבלי לעשות ספויילר, אלמנט ההפתעה הנו הצד החזק של ההצגה ומה שמשאיר את הצופה בתהייה תמידית של "מה תהיה ההפתעה הבאה?" ולכן אני ממש לא רוצה לקלקל את החוויה.

יחד עם זאת, מורגש כאן במיוחד הרצון לבדר את הקהל, לחדש ולהפתיע, מגמה מבורכת הבאה לידי ביטוי בהצגות אחרות של תיאטרון "האינקובאטור" כדוגמת "פפפפפפפ" המצויינת, או "העיר הזאת" הנפלאה. אך בשונה מהן, משהו בסיפור של "בבל" מרגיש מעט מאולץ, מעט לא ברור. נכון, המשחק האיכותי והדמויות המגוונות מפצים על כך במעט, אך אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה שיש כאן סוג של ניסיון כיסוי הבא לקחת את הפוקוס, סוג של פרובוקציה אם תרצו. במיוחד בסצנות הפנטזיה/מדע בדיוני של הפאם פטאל/מכשפה, המגולמת על ידי בת אל פפורה המקסימה, (הזכורה לכולנו מסרטו של אבי נשר "פעם הייתי"), שנראית מהמם בשמלה שחורה וסיגריה ארוכה עם פומית.

אני ממליצה על ההצגה, בעיקר בגלל הקאסט המוצלח והכוריאוגרפיה המדהימה. הסיפור אולי פחות ברור ולעיתים גם מניעי הדמויות, אך למרות הכל, מדובר כאן ביצירה מעניינת ומעוררת מחשבה, מעט מבולבלת, אך חווייתית ללא ספק.

 

בבל

תיאטרון האינקבוטור

כתיבה ובימוי: אמיתי מלוא

משחק: בת-אל פפורה, גיא גורביץ, יוליה פרידמן, רני אלון, גלעד אוחנה, נובה דובל, יגאל ברנר, אריאל קרן ויוסף אלבלק.

עיצוב תפאורה ותלבושות: דלית ענבר

עיצוב תאורה: מרטין עדין

מוסיקה: גיא מסיקה

תנועה: מרינה בלטוב

וידאו: קרן רווה

ייעוץ פנטומימה: בוריס סבידנסקי

קרבות במה: יוסי פיקנהיים

מועדים נוספים: 24/4/14 20:30 בית מזי"א ירושלים

צוחק מי שצוחק אחרון

ביקורת ההצגה "מלכודת מוות"

מאת: הילה ציגל

המקום: חדר העבודה של סידני ברול, מחזאי מצליח שהצגותיו היו שם דבר בברודווי , ואגדת מותחנים מהלכת, המוצא את עצמו נאבק במחסום כתיבה. הזמן: שלהי שנות השבעים.

ברול מקבל בדואר טיוטה למחזה אותו כתב מחזאי צעיר, סטודנט שלו לשעבר, המתגלה כבעל פוטנציאל להיות להיט היסטרי על במות ברודווי. קריאת המחזה גורמת לברול להזמין את הסטודנט לביתו, ויחד עם אשתו בעלת הלב החלש הם מנסים לשכנע את המחזאי הצעיר לשיתוף פעולה אמנותי שיכול לתרום לשניהם (אך בעיקר לברול שמוצא את עצמו ללא כסף, ללא מחזה חדש, ורק תהילת העבר והמוניטין שצבר נזקפים לזכותו). במקביל עוברת להתגורר בשכנות הלגה טאן דורפ, מדיום מפורסמת ומוזרה במקצת. מאותו הרגע העלילה תופסת תאוצה, תפניות מפתיעות, ומתח שהולך ונבנה.

את המחזה "מלכודת מוות" כתב אירה לוין, מחזאי אמריקאי-יהודי, שנודע במותחני האימה שלו. לוין, בוגר אוניברסיטת ניו יורק, הוציא בגיל 22 את ספרו הראשון, "נשיקה לפני המוות", שזכה להצלחה מיידית.   קומדיית המתח "מלכודת מוות" שכתב, נחשבת עד היום למחזה הוותיק ביותר על במות ברודווי. בשנת 1982 הוא אף עובד לקולנוע כסרט בכיכובם של כריסטופר ריב ומייקל קיין. ספרים מוכרים נוספים של לוין הנם "תינוקה של רוזמרי" שגם הוא הפך לסרט מצליח ו"הנערים מברזיל"

הגירסה של תהל למלכודת מוות, בעיבודו ובבימויו של אביהוד תדהר, הנה הצגה קצבית, מבויימת לעילא, מותחת ומעניינת. היא מצליחה להדביק לכיסא גם את חובבי המותחנים המושבעים (ע"ע אני).

מלכודת מוות

צילום: לואיז גרין

השחקנים הנפלאים של תיאטרון תהל לא מאכזבים ומביאים גם לכאן תצוגת משחק מרשימה. רועי שגב, המגלם את סידני ברול, מקסים בתפקיד המחזאי המבוגר. גיל רשף (המגלם את המחזאי הצעיר קליפורד) מוכשר ומפתיע. גיל וייס שנכנס לתפקיד רק לאחרונה ובהתראה קצרה, מגלם בצורה מושלמת את עורך הדין המקסים פורטר, חברו הטוב של סידני ברול, ונראה טוב במיוחד במדי השחור לבן המתבקשים. דבי לומברוזו המדהימה מגלמת את הלגה, המדיום בעלת המבטא הגרמני הקל, מצחיקה ומלחיצה בו זמנית, ונותנת בוסט רציני לקאסט של תהל. ליטל שמש המגלמת את מיירה, אשתו הנוירוטית של סידני, נפלאה ומשעשעת. עיצוב הבמה הפשוט והאפקטיבי של גיל וייס , והשימוש המושכל בתאורה (שעוצבה על ידי ויטלי סורקין) ובסאונד, תורמים לאווירה המתוחה ומקפיצים את הצופה בכיסאו לאורך כל ההצגה.

ההצגה "מלכודת מוות" של תהל מביאה בפנינו בראש ובראשונה תיאטרון אחר, מסקרן ומסוגנן. נדמה כאילו תהל הפכו את היצירתיות והחדשנות למסורת של ממש, ובכל פעם, הם מצליחים לבחור במחזות יוצאי דופן, רלוונטיים ומעוררי מחשבה, שבשילוב עם קאסט מצוין והמון אהבת תיאטרון הופכים כל מחזה שעובר תחת ידם לחגיגה של ממש. בצפייה בהצגות של תהל, לא תנחשו לעולם את כמות ההקרבה של העוסקים במלאכה, שעובדים ויוצרים בתנאים לא פשוטים בכלל, וללא תקציבים, תיאטרון שכבר מזמן עומד בכוחות עצמו ומשאיר תיאטראות ותיקים ממנו אי שם מאחור.

"מלכודת מוות" מעלה בפני הצופה שאלות מוכרות במיוחד בעידן שלנו – כמה רחוק תהיה מוכן ללכת בשביל כסף, פרסום ותהילה? האם תהיה מוכן למכור את נשמתך? האם תוכל לבצע רצח???

המחזה ראה אור בשנת 1978 אך השאלה הניצבת בבסיסו, מהדהדת בראש גם היום. אם הייתה לנו האפשרות להתפרסם בגדול, להגשים את החלום, אם האפשרות הייתה מונחת לה ממש בקצות אצבעותינו, מה היינו עושים?

 

מלכודת מוות

תיאטרון תהל

מאת: אירה לוין

תרגום ובימוי: אביהוד תדהר

משחק: רועי שגב, ליטל שמש, גיל רשף, דבי לומברוזו וגיל וויס.

עיצוב תפאורה: גיל וייס (בנייה: חברי התיאטרון)

קרבות במה: עירד רובינשטיין

עיצוב תאורה: ויטלי סורוקין

הפקה: ויואלה אלכסנדרוביץ' כרמלי

 

רצוי להתעדכן באתר תהל לגבי מועדים נוספים.

אין כמו בארץ

על ההצגה "לך לך מארצך"

מאת: הילה ציגל

לך לך מארצך, תעבור למדינה אחרת, לקצה השני של העולם, תתאכזב, תראה שאין כמו בארץ.

ההצגה "לך לך מארצך", שעלתה לראשונה ב-2013 בבית הספר למשחק "בית צבי" ובפסטיבל "עתיד התיאטרון", הצליחה לעשות את מה שהצגות בית ספר רבות נכשלות בו ולפרוץ את כתלי המוסד הלימודי. בזכות עקשנותם של היוצרים ואמצעי מימון-המון, ההצגה עולה כעת ברחבי הארץ, ובחודש מאי היא צפויה להופיע בתיאטרון תמונע.

בניגוד להצגות אחרות, "לך לך מארצך" לא באה לספר לנו סיפור רציף עם התחלה אמצע וסוף. אין לה גיבור מרכזי או התפתחות עלילתית רציפה, זוהי הצגה שמביאה בפנינו רעיון, קו מחשבה, אבל מכאן בעצם כוחה. ארבע המערכות שמרכיבות אותה הן בעצם ארבע תמונות, סיפורים שונים של מבחר דמויות שהדבר המשותף להם הוא שהם ישראלים. ישראלים שירדו מהארץ, כל אחד מסיבותיו האישיות אך לכולם חלום משותף וישראלי כל כך – "לעשות את זה בחו"ל" .

כל אחת מן התמונות מתרחשות בקצוות שונים של העולם בלילה אחד, ערב הסילבסטר. בלילה סימבולי זה, אנו מתוודעים לסיפורים ולדמויות שבתחילה לא מרשימות במיוחד, ולעיתים אפילו נוראיות, אך לאט לאט השכבות מתקלפות ואנו מתחילים לראות מה רוחש מתחת לפני השטח.

בתמונה הראשונה אנו נכנסים לחייהם של שני אחים ברוסיה, האח הגדול סוחר איברים נהנתן והאח הצעיר מוכה געגועים לישראל. לביתם מגיעות שתי אחיות ואז הסיפור מתחיל להיות מעניין באמת. התמונה השנייה מביאה בפנינו את סיפורו של זוג צעיר, הורים טריים לתינוק בסידני שבאוסטרליה, המתמודדים עם חלום ההיי-טק הלא ממומש ועם בגידה כואבת. התמונה השלישית מתרחשת בשירותי מועדון בקליפורניה – שני צעירים ישראלים מתאהבים ומוצאים שפה משותפת עד שהעניינים מתחילים להשתבש. התמונה הרביעית מתרחשת בברלין – אישה גרמניה המזמינה לבעלה הישראלי נערות ליווי ישראליות לכבוד השנה החדשה.

צילום: יוסי צבקר

ההצגה, שנכתבה ובוימה על ידי גור קורן, כתובה בשפה קולחת ובוטה, ומשלבת בתוכה כמויות של הומור מושחז הפונה אל שכבות שונות בקהל, לכל אחד בשפתו. בכל התמונות שזורים ניואנסים המחברים בין בליל הסיפורים וקושרים אותם יחד לכדי סיפור אחד, הסיפור שיכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

"לך לך מארצך" לא מציעה תקווה, אין בה מימוש או הצלחה. ישנה אווירת כישלון צורב ומהדהד של כל הדמויות, ישנם חלומות שבורים, אהבות נכזבות ורסיסי שאיפות שלא הוגשמו. המסר אחד וברור – מי שעוזב את הארץ סופו לסבול. בתור מישהי שבילתה אי אילו שנים מעבר לים, אני יכולה להתחבר אל הרעיון הכללי אך לא להסכים איתו לגמרי. מצד אחד, אני מעריכה את הציוניות המתפרצת אך מצד שני, איני יכולה שלא לתהות האם נכון הדבר, האם כל מי שעוזב את הארץ המובטחת כדי לבנות את חייו  בארץ אחרת, ולא משנה אם זו גרמניה, אוסטרליה או ארצות הברית, סופו למצוא את עצמו עומד בתוך שוקת שבורה?

הבוגרים הטריים של בית הספר למשחק "בית צבי" נותנים כאן תצוגת משחק מרשימה. תחת ידו המנצחת של קורן, השחקנים מציגים בפני הקהל מנעד דמויות נרחב, שמצליחות להזיז משהו בלב הצופים, גם אם הן נמצאות בקצה השני של העולם. אם נתייחס לשמו של הפסטיבל שבמסגרתו ההצגה עלתה לראשונה, נראה כאילו הוא הצליח לקפל בתוכו הבטחה מסקרנת.

"לך לך מארצך"

עפ"י הטרילוגיה הבלגרדית מאת בילנה סרביוביץ'

עיבוד ובימוי: גור קורן

שחקנים: נקטר גפן, עידן סמדג'ה, ישראל גולדרט, נואית קדם, אביה חדידה, מיכל כהן, דור מנואל, חן בר, אביתר אברהם.

עיצוב תפאורה: סלבה מלצב

עיצוב תלבושות: יסמין ניזרי

עיצוב תאורה: אפרים אוגד

הדרכת טקסט: דפנה  מרסר–הדרי

מועדים נוספים: 31/3/14 תיאטרון חיפה.

פעמיים כי טוב

על ההצגה "פעמיים חומוס"

מאת: הילה ציגל

אולם צוותא 2 היה מלא עד אפס מקום, כל כך מלא עד שלא נשארו כרטיסים, מה שהותיר בחוץ כמות לא מעטה של אנשים מאוכזבים, שפשוט לא היה להם איפה לשבת באולם הקטנטן. הסדרנים הביאו כיסאות נוספים, אך עדיין… היה צפוף.

האירוע הזה אמנם קורה לא פעם בתיאטרון צוותא, בייחוד באחת מהצגות הפולחן או מופעי הבידור, אבל כמעט אף פעם לא בהצגת פרזנטציה כמו ההצגה שזכיתי לראות. ההצגה "פעמיים חומוס" מספרת את סיפורם של יוסי ודרורה, זוג ישראלי מצוי מהפריפריה שנקלע לחומוסייה בגליל בעקבות קמצנותו של יוסי שהחליט להפתיע את אשתו ב"ארוחה רומנטית" לכבוד יום נישואיהם. העניינים מתחילים להסתבך כשהם מבינים שהם הגיעו בטעות אל מעבר לקו הירוק וכנראה שהמלצר הערבי מתכנן לחסל אותם בשם הג'יהאד.

ההצגה עלתה לראשונה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בשנת 2011, והוצגה בפורמט של חצי שעה בבימויו של ג'וש שגיא ובהשתתפות השחקנים רז אנגלמאיר, ערן איווניר ונינה קוטלר (על פי רעיון של מוטי רחמים).

ראיתי אותה אז, והתאהבתי. הכתיבה השנונה, הפאנצ'ים המדויקים והסיטואציה האבסורדית והכל כך ישראלית שבו את לבי והפילו אותי לרצפה מרוב צחוק. היא היתה אחת ההצגות המעולות בפסטיבל, שהיה בעצמו מלא בכל טוב, ולכן הרעיון להרחיב אותה לכדי הצגה באורך מלא הוא נפלא ומשמח.

החלק הראשון של ההצגה המשודרגת היה בדיוק כמו שזכרתי – אותה סיטואציה בחומוסייה, אותן בדיחות שנונות ואותו סיום משעשע ואבסורדי שכה אהבתי. חשבתי לעצמי אוקיי, ומה עכשיו? מה עוד ניתן לספר, איזה עוד פרטים אפשר כבר להוסיף שימשיכו את הקו העלילתי הנתון? איזה סוף יבוא אחרי ה-"סוף"?

אז זהו, שהחלק השני של ההצגה הצליח להפתיע גם אותי. אבי שחרון, המחזאי והבמאי, בחר להציג בפני הצופים את אותן הדמויות, כשנתיים לאחר המקרה. אנו פוגשים את הזוג הוולגרי בסביבתם הטבעית, בבית, ונחשפים למערכת היחסים הלא מתפקדת שהם מנהלים, כולל הויכוחים, המריבות וערימות הכביסה. בחלק הזה, הם נאלצים להתמודד עם טכנאי טלויזיה שנראה יותר מדי מוכר ועם תוצאות מעשיהם, עד הסוף המפתיע.

נכון, אני אולי משוחדת. הרי אני מכירה ומעריכה את הנפשות הפועלות,  אך להצגה הגעתי  עם בן זוגי שאינו מעורה בתחום התיאטרון, לא מכיר את ההצגה ולכן צפה בה ממקום אובייקטיבי וניטרלי, אם יש כזה בכלל.

וכמה שהוא נהנה. הוא צחק והתרגש יחד עם יתר הצופים, ומחיאות הכפיים הידהדו ברחבי האולם הקטן רגעים ארוכים לאחר ירידת המסך.

כולי תקווה שבצוותא ייתנו צ'אנס לקומדיה "פעמיים חומוס", ליוצרים המוכשרים שלה ולשחקנים המצויינים. זוהי ללא ספק קומדיית פרינג' נהדרת ומשעשעת המעמידה בפנינו מראה, אף כי מעט מוקצנת, שלא משאירה אותנו אדישים.

פעמיים חומוס

תיאטרון צוותא

מאת ובבימוי:  אבי שחרון
בהשתתפות:  אלינור פוגל, איציק גולן, ואופיר דואן

**מכיוון שזוהי הצגת פרזנטציה אין כרגע מידע על מועדי מופעים.  מומלץ להתעדכן באתר צוותא

אהבה ב-13 סיבובים

על ההצגה "Cock"

מאת: הילה ציגל

צלצול הפעמון מסמן את תחילת הסבב הראשון. בשני צדי הזירה עומדים שניהם, מתרגשים. בפינה אחת, הוא, בכחול, גברי, בוגר ומאופק. בפינה אחרת, הוא, באפור ולבן, צעיר ומבולבל. צלצול הפעמון מסמן את הסבב השני, אהבה באוויר, התרגשות של התחלה חדשה ונשיקה.

צלצול הפעמון הנו המוטיב החוזר המניע את השתלשלות העניינים בהצגה Cock של תיאטרון תהל. הבמה היא זירת אגרוף, נקייה וללא שום אביזרים חוץ מארבעה שרפרפי פלסטיק פשוטים בקרנות, חבלים בצבעים שונים שלאט לאט מתהדקים על הגיבור, וצלצול פעמון, המסמל התחלה, אמצע, סוף ופסק זמן.

ההצגה Cock, שעלתה לראשונה בשנת 2009 בתיאטרון הרויאל קורט בלונדון, מספרת את סיפורם של שלוש דמויות – ג'ון (אביהוד תדהר), גבר (גיל וייס), ואישה (תמר גוטמן) – המוצאים את עצמם בעל כורחם במשולש אהבים. אליהם מצטרף אביו של הגבר (אלירן כספי), הבא להביע תמיכה בבנו והופך סיטואציה מביכה למוזרה אפילו יותר. המחזה נכתב על ידי מייק ברטלט, מחזאי בריטי צעיר, זוכה פרס אוליבייה היוקרתי, שנחשב לאחד המחזאים המצליחים ביותר כיום.

תמר גוטמן בתפקיד האישה ללא השם, מצליחה לרגש ולהקסים בפשטותה של הדמות. גיל וייס הנפלא מצליח לצאת מאזור הנוחות שלו ומביא לבמה דמות עגולה המהלכת על חבל דק של שליטה ונשלטות, כשהוא פגוע אנחנו פגועים אתו , וכשהוא בוכה, לבנו יוצא אליו ונשבר. אביהוד תדהר בתפקיד ג'ון המבולבל והלא החלטי, המתזז תמיד בין מאווייו המנוגדים וחוסר השקט התמידי שלו, מקסים ופגיע. הזירה היא המקום בו הם חיים. כל תמונה הנה סיבוב עם התחלה, אמצע וסוף. המינימליזם הנקי של הבמה והחלל, בעיצובם של אבי ברכר  (שגם ביים) ויחיאל אורגל, משאירים המון מקום לביטוי כישרונם העצום של השחקנים.

צילום: לואיז גרין

ההצגה בוחשת במיניות ללא בושה ונדמה כאילו היא שולחת ידיים לכל עבר, היא מדברת על סקס ותשוקה, על ה"נורמות" של יחסים בין גבר לאישה ועל הבחירה לחיות אחרת , במערכת יחסים חד מינית. הגיבור (שהנו הדמות היחידה עם שם) נקרע בין משיכתו לגברים ולבן זוגו לבין אהבתו לאשה אותה הוא פוגש במקרה ובה הוא מתאהב. העיסוק בשאלה האם אפשר לאהוב שניים באותה עוצמה ובו זמנית, האם אפשר לבחור בין שתי דרכי חיים מנוגדות, היא זו שמניעה את המחזה קדימה, אל סופו המותיר שאלות יותר מאשר מציב סימני קריאה.

קבוצת תהל, שהוקמה בשנת 2011 על ידי בוגרי בית הספר למשחק "בית צבי", ביוזמתו ותמיכתו של גרי בילו ז"ל, פועלת בזמן האחרון במרכז הגאה שבגן מאיר. באולם הקטן מעלים שחקניה המוכשרים מספר הצגות במקביל המתחלפות מספר פעמים בחודש. הקבוצה המדהימה הזאת שמה לה למטרה ליצור תיאטרון אחר, כזה העוסק בתכנים נועזים ובועטים יותר מאשר אלו העולים על במות התיאטרון הרפרטוארי. בתהל פועלים שחקנים ויוצרים מהקהילה הגאה ומחוצה לה, אנשים צעירים ומוכשרים העושים לילות כימים בכדי להעלות בפני הקהל מחזות צעירים, חדשניים ונועזים (כדוגמת ההצגה "הכל אודות אמא" עליה כתבתי לא מזמן כאן במרתה). העיסוק הבלתי פוסק בנושאים עכשוויים של אורח חיים, אהבה, מיניות וסימני שאלה, והאומץ להגיד את האמת בפנים, הופך את תהל לאחד התיאטראות הבועטים ביותר כיום.

Cock

תיאטרון תהל

מאת: מייק ברטלט

תרגום: ליהיא ברזל-מלמד

בימוי, עיצוב במה ותלבושות: אבי ברכר

משחק: תמר גוטמן, גיל וייס, אלירן כספי ואביעוד תדהר.

עיצוב חלל ותאורה: יחיאל אורגל

מוסיקה מקורית: אפי שושני

תנועה: מירי לזר

מועדים נוספים: 20-22/1/14 21:00, המרכז הגאה, גן מאיר.

קידמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – גיל וייס

מאת: הילה ציגל

גיל וייס

גיל וייס, בוגר בית צבי 2009, שיחק בתיאטרון חיפה, תיאטרון הספריה, העמותה לקידום תיאטרון השעה, ובימים אלה רץ עם ההפקה "כטוב בעיניכם" של בית ליסין בשיתוף המדיטק. בתחילת 2011 הקים יחד עם ארבעה חברים נוספים (סיון קרצ'נר, אביהוד תדהר, תמר גוטמן, גיל רשף) ובליווי צמוד של גרי בילו ז"ל, את תיאטרון תהל שממוקם במרכז הגאה בתל אביב. עד היום, תיאטרון תהל העלה 15 הפקות שונות (ביניהן  "קוק", "מלכודת מוות", "הכל אודות אמא", "מלאכים באמריקה" ועוד). התיאטרון עוסק בתכנים שלאו דווקא מגיעים לתיאטרון המיינסטרים ונוגעים לקהילה הגאה ולמיעוטים נוספים בחברה.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – סיראנו דה ברז'רק, תיאטרון הקאמרי.

2. התפקיד שגילמתי, שהכי התחברתי אליו – שנה שלישית, בית צבי. פארול, סוף טוב הכל טוב,שייקספיר.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – מחפש שלוש ספרות זהות באמצע לוחיות רישוי של רכבים.

4. ההשראה שלי – יש מלא. מחפש השראה בכל דבר, בכל אחד.

5. ישן כפיות בלילה עם – השלט של יס.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – התפשרות.

7. הרגע בו ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון – הצגה של בי"הס בגיל 13. פעם ראשונה שהרגשתי מיזוג עם דמות. היה שם רגע.

8. אם לא הייתי שחקן, הייתי – נגר.

9. הכי סקסי בעיני – אמת והתמסרות.

10. דקה לפני שאני עולה לבמה אני – מפהק. לא מעייפות. לוקח אוויר כדי לצלול.

חגיגה ספרדית

על ההצגה "חתונת הדמים"

מאת: הילה ציגל

ההצגה חתונת הדמים מאת המחזאי פדריקו גרסיה לורקה הועלתה לאחרונה על ידי תלמידי השנה השלישית של בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, בבימויה של טטניאנה קנליס-אולייר.

המחזה (המבוסס על סיפור אמיתי, אותו ביסס לורקה על ידיעה מהעיתון), מביא בפנינו את סיפור אהבתם הטרגי של אישה הנמלטת ביום חתונתה יחד עם אהובה לשעבר, ומתרחש בכפר ספרדי טיפוסי. כמו מחזותיו האחרים של לורקה, גם כאן ישנו דגש חזק על נשים, חושניות והרבה דרמה טובה.

יש משהו בחתונת הדמים שהוא אוניברסאלי, משהו בטירוף ובחושניות של לורקה מושך אליו יוצרים כאל אבן שואבת, והוא מועלה רבות בתיאטראות שונים, בארץ ובחו"ל. רק בשנה האחרונה, הועלו בארץ שלוש הפקות שונות של מחזה זה. העולם עליו כותב לורקה במחזותיו הנו עולם דרמטי מאוד במתכוון ויש בו משהו מאוד מוחצן. הדמויות שלו הם עונג צרוף לשחקנים המגלמים אותם משום שבניגוד לצורך בריאליזם או איפוק כלשהו הנדרש כשמגלמים דמויות "רגילות", אצל לורקה החצנה ורגש אינן מילים גסות, להיפך, נדמה כאילו הכובד הדרמטי של דמויותיו הוא זה שגורם לחתונת הדמים להיות רלוונטית ומהנה.

לורקה נוטה לשים במרכז מחזותיו דמויות נשיות רבות, לעיתים כוחניות מאוד, וחתונת הדמים אינו יוצא דופן. הנשים הן מרכז המחזה, הן הכוח המניע והן גדולות מהחיים. הן שולטות בכיפה ומנהלות את העולם בו הן חיות. אך יחד עם זאת ובאותה נשימה ממש הן נשים של גברים. הן יושבות בבית, ורוקמות, מבשלות ומחכות לבעליהן ובניהן שיחזרו מיום עבודתם. שירות גברי הבית הנו ערך עליון בשבילן, הוא מקור גאוותן,  מדד לפיו הן שופטות את עצמן ואת הנשים האחרות סביבן.

צילום: אהרלה הצמצם הבוער

הגרסה של סמינר הקיבוצים מביאה בפני הצופה חוויה מטלטלת ומהנה כאחד, בוחנת את אמות המוסר ואת כוחה של אהבה, כזו שיכולה לשרוף ולזעזע, לבגוד באמות המוסר ובערכים, זו שמושכת אותך למטה אל הסוף הטרגי והבלתי נמנע.

בין הדמויות במחזה, בולטת במיוחד האם, שהנה אולי הדמות המעניינת מכולם (בגילומה של שיר אברמוב). האם התאלמנה מבעלה שלוש שנים בלבד לאחר חתונתם, גידלה לבדה את שני בניהם, ואת אחד מבניה שכלה בסכסוך אלים עם בני משפחה אחרת בכפר – משפחתו של לאונרדו.  את בנה ה"חתן" היא שומרת כעל בבת עינה. אברמוב מגלמת אותה בכישרון רב ומציגה בפנינו דמות קשה ומתנשאת לעיתים, אך יחד עם זאת אוהבת ודואגת.

את דמותה הטרגית של הכלה הבורחת משחקת מיטל נר היפיפייה, שעיניה תמיד מצועפות במין עצב תהומי ומהדהד שמצליח לחדור לך מתחת לעור. ניר שטראוס בתפקיד אבי הכלה, האיכר הכפרי החי בהתבודדות עם בת ומשרתת על פיסת אדמה צחיחה, משחק באופן מרנין ויוצר דמות גמלונית וחביבה. אסף פרי המרשים בתפקיד לאונרדו שובה הלבבות, מצליח להפנט על הבמה ומחוצה לה (כולל את כותבת שורות אלה). התפאורה הפשוטה והנהדרת שיצר זאב לוי, יחד עם התאורה של מאיר אלון והמוזיקה של הילית רוזנטל (עיבוד ונגינה אלאן נוימן) הופכות את הבמה לחגיגה ספרדית קצבית במיוחד.

נכון לסגירת הגיליון, ההצגה כבר ירדה (לפחות לבינתיים) אך אני בטוחה שעוד נשמע ונראה את יוצריה ושחקניה על במות התיאטרון בארץ.

חתונת הדמים

בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים

מאת: פדריקו גרסיה לורקה

תרגום: רפאל אלירז

בימוי: טטיאנה קנליס אולייר

שחקנים יוצרים: תלמידי שנה ג' בביה"ס לאמנויות הבמה

תפאורה: זאב לוי

תלבושות: שי ועדיה

מוזיקה: הילית רוזנטל  ואלאן נוימן

תנועה: גליה פרדקין ונעה וגנר

תאורה: מאיר אלון

צאו לי מהוול

למה קבוצות מטרה בפייסבוק נהפכות ללוח מודעות מקוון?

מאת: הילה ציגל

איזה כיף, הפכנו לווירטואלים!

פייסבוק, אותו אתר מופלא שהקימו מארק צוקרברג וחבריו בהיותם סטודנטים, פרץ לחיינו בלי אזהרה בתחילת שנות האלפיים ומאז שינה אותם מקצה לקצה. אותו פרופיל אישי שרובנו מתחזקים על בסיס יום יומי, מהווה במה לחשיפה עצמית מצד אחד ומאפשר חיבור בין אנשים מצד שני. הוא פותח בפנינו עולמות, קבוצות ואנשים אליהם לא יכולנו להגיע לפני, ובואו נודה בזה – על רובם הגדול לא שמענו מעולם.

כולם מכירים את קבוצות הטרגט, אלו שנוצרו בשביל מטרה מסוימת: דירות מפה לאוזן – למציאת דירה, פשפשוק – למכירת פריטי יד שניה של הגולשים בינם לבין עצמם, קבוצות למציאת עבודה ועוד. כל אלו יוזמות ברוכות הנותנות מענה לצורך ספציפי, אז איך קרה שבשנים האחרונות הפכו רבות מהקבוצות ממוקדות המטרה ללוח מודעות, שברוב המקרים אין לו קשר לנושא הקבוצה עצמו?

במאי תאטרון ישראלי

לפני מספר שנים פתח דור פלס, במאי נהדר ואיש מקסים, קבוצה בפייסבוק בשם "במאי תאטרון ישראלי". הקבוצה נוצרה בעקבות עבודה משותפת בינינו על הצגה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא. דור, שהיה אמור לביים תוך חודש הצגה באורך של 30 דקות, חיפש עוזר\ת במאי שתעזור לו בתהליך. הוא פירסם סטטוס בקבוצות שונות בפייסבוק, הסטטוס תפס את עיני ופניתי אליו, היה קליק ואת החודש הבא ביליתי בלהיות עוזרת במאי לאיש המקסים הזה.

הפסטיבל נגמר, אבל דור לא שכח את העניין והחליט לפתוח קבוצה בה אנשים מתחום התיאטרון -שחקנים, במאים, תאורנים, עוזרי במאי, מחזאים וכו' – יוכלו למצוא אחד את השני ביתר קלות, ייזמו שיתופי פעולה, ימליצו על חללי חזרות וכולי.

כיום יש בעמוד 409 חברים, אבל כשנכנסים אליו בקושי רואים פרסומים כפי שדור שאף שיהיו. הדף מפוצץ בפרסום עצמי של חבריו. מועדי הצגות, סדנאות, בתי ספר למשחק וימי עיון מציפים את הדף עד אפס מקום וגורמים לכך שהצעות שיתופי הפעולה הבודדות שעדיין מפורסמות בו נעלמות בין יתר הסטטוסים הפרסומיים.

ישנם עוד דפים כאלה, שנהרסו בעקבות פרסומים לא רלוונטיים, אך הדף הזה יקר לליבי באופן מיוחד. המון אנשים טובים מחפשים את דרכם ובאמת רוצים ליצור ולהתפתח בעולם התיאטרון הישראלי הלא פשוט, וקבוצה כמו הקבוצה הזו יכולה היתה להיות קרקע פורחת ליוצרים מכל הרמות והנישות. אז למה לעזאזל מחריבים אותו?

הפייסבוק כמקפצת פירסום

כשהכל הופך לזמין ומהיר, והאינטרנט הופך להיות הכלי הפרסומי הקל והזול בעולם, אני חושבת שצריכים להציב כללים ברורים. הראשון שבהם הוא "חסל סדר פרסומים מיותרים". אם תיאטרון מסוים רוצה לפרסם את עצמו  – בבקשה, אבל תעשו את זה בעמוד שלכם! וכך גם סדנאות משחק וימי כיף וחופשות באילת וסדנאות לגמילה מעישון. פתחו עמוד פייסבוק שנקרא "תיאטראות ישראל, זמני מופעים וסדנאות" או משהו בסגנון ותעופו על עצמכם, זה יהיה גם אינפורמטיבי, וגם מדויק.

הכי קל להפיל את האשמה על מקימי הדף ומנהליו, ולטעון כנגדם כי הבלגן נוצר בגלל שהם לא מוחקים את המודעות הלא רלוונטיות. אני חושבת שהאחריות לעניין נופלת לא רק על המקימים, האחריות היא קצת של כולנו. בקבוצת מטרה, המאגדת בתוכה כל כך הרבה אנשים מאותו התחום, ובמיוחד תחום כמו התיאטרון שמתנהל בעיקר מפה לאוזן, אני סבורה שעל כולם לקחת טיפה אחריות ופשוט להתמקד במטרה שלשמה נפתחה הקבוצה.

קידמת הבמה

קידמת הבמה

היוצרים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – נדב ויזל!

מאת: הילה ציגל

נדב ויזל, מלחין וכותב מחזות זמר, שחקן וזמר, בוגר החוג לתיאטרון וללימודים אמריקאים באוניברסיטת תל אביב. יצירותיו הוצגו ברחבי הארץ והעולם. בין שלל יצירותיו: "The Femme Fatale Show" מחזור שירים תיאטרלי מקורי אשר סוקר את הנשים הפתייניות של התנ"ך, המיתוס וההיסטוריה וזכה לבכורה בלונדון. "הבית על שפת האגם", קברט אפל לשחקניות, בובות וחפצים, שיתוף פעולה עם הבמאיות יעל רסולי ויערה גולדרינג, עלה בפסטיבל עכו, ומאז מציג בארץ ומסייר בפסטיבלי תיאטרון ברחבי אירופה. כשחקן, נדב הופיע במספר רב של יצירות תיאטרון מוסיקלי בארץ ובעולם, ביניהן "היובל" (בימוי עדנה שביט), "דפיקה בדלת" (בתאטרון רויאל דרורי ליין בלונדון) ואחרים.

כיום, ויזל חבר בסדנת BMI המתקדמת לכתיבת מחזות זמר, חי ויוצר בניו יורק.

ויזל עורך קונצרטים ומופעים בהם הוא מציג, בליווי אמנים אורחים, את חומריו המקוריים. המופע הבא יהיה ביום שבת, 20/7/13, 20:30 במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – ראיתי לאחרונה הפקה יוצאת מן הכלל של המחזה "דרקון הזהב" מאת הגרמני רולנד שימלפפניג. זאת הייתה הפקת אוף-אוף ברודוויי בתיאטרון PlayCo שמציג מחזאות עולמית לקהל האמריקני. התיאטרון האמריקני מאוד מבוסס, אבל גם מאוד שמרני. העלאה של מחזה גרמני מוזר ומיוחד שכזה, אלים מצחיק ומבלבל, היתה משב רוח מרענן מאוד. ההפקה הייתה מבויימת בדייקנות רבה, עם קאסט ורסטילי במיוחד של חמישה. כיף לראות תיאטרון חברתי, מאתגר, עם אג'נדה, ובכל זאת מבדר ואסתטי.

בארץ, ראיתי לאחרונה שוב את "אשכבה" במסגרת פסטיבל חנוך לוין. כבר נדרתי נדר לעצמי לא לראות שוב את ההצגה, אחרי שכבר ראיתי אותה עייפה וקמלה לפני כמה שנים: העץ נתקע ברגליים השחורות ביציאה מהבמה, ונשאר חצי על הבמה לאורך כל הסצנה הבאה, וקולות של דברים נופלים בקעו מאחורי הקלעים. אבל הלכתי שוב, כדי ללוות את אחותי בצפיית הבכורה שלה בהצגה. ומבחינתי זאת הייתה כמו הצגה חדשה. בכיתי וצחקתי יותר מתמיד. כבר רבות וגדולת נאמר על "אשכבה", אז גם בעיני זה תיאטרון במיטבו.

2. התפקיד שביצעתי/הדמות שכתבתי שהכי התחברתי אליו – אם מישהו היה רואה אותי במהלך הכתיבה ודאי היו מאשפזים אותי מיד. אני משחק ומדבר אל עצמי בקולות ובפרצופים, ואז פייסבוק, ואז שוב. אני לא יכול לכתוב אלמלא אני מגלם את הדמות תוך כדי כתיבה (לפעמים, דווקא ככה מתגלים הדברים הנכונים ביותר לדמות, דברים שלא יכולתי לתכנן "מחוץ" לדמות). אחת הדמויות שהיו מאתגרות במיוחד להיכנס לנעליהן ונפשן היתה לואיס מ"מלאכים באמריקה". במחזה יש לו מונולוג קצר בפני בליז, חבר משותף שלהם, על למה דווקא הוא המסכן, ולא פריור החולה. בחרתי להפוך את המונולוג הזה לשיר קומי (בחירת מקומות שיהפכו לשירים היא אחד האתגרים המהותיים לכתיבה של מחזמר). והצורך להיכנס לנעליו של בחור אכול רגשי אשם, שמתכחש לאהבתו, שמתרץ את הנטישה שלו, הייתה אתגר אדיר. במשך ימים ישבתי בבית והתבכיינתי לעצמי, על סף דמעות. זה שילוב של להיות בפנים בשביל הרגש ובחוץ בשביל הצורה והאסתטיקה. בסוף, יצא שיר מורכב ומצחיק – שעד היום עושה לי עצוב בלב.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אין לי פרקטיקות של אמונות תפלות, בכתיבה או בהופעה. אבל יש לי איזו אמונה, שאני מקווה שהיא לא תפלה – אני מאמין שתיאטרון הוא תרופה לעולם חולה. שינוי מתמיד, ביקורת, עולם קרניבלסקי הפוך והעמדת פנים הם המפתח לבריאות, שפיות ומוסריות.

4. ההשראה שלי – רבות מספור. בעולם המחזות זמר – אני חושב שאני מאוד מושפע משני ההפכים – סטיבן זונדהיים ואלן מנקן. אני גם מאוד מושפע מהעוצמה של המחזות הבועטים של קאנדר ואב. אבל כיוצר תיאטרון בכלל, אני מושפע בין היתר מהתיאטרון של מישל דה גלדרודה, מולייר וחנוך לוין.

5. ישן\ה כפיות בלילה עם – אני בדרך כלל ער וכותב בלילה.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתאטרון הישראלי – חוסר רוטציה ושמרנות. השמרנות היא בעיקרה עניין תקציבי, הרוטציה, לא בהכרח.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתאטרון כש – השתתפתי כילד בהפקה של "פיטר פן" שביימה דידה לבנדובסקי ז"ל היקרה, במרכז העירוני לתיאטרון בהרצליה. זה היה מחזמר, וזה היה על ילד נצחי. ההפקה הזאת נגעה בלבם של כל המשתתפים בה, אנחנו עדיין חברים יקרים מאוד, ורבים מאתנו ממשיכים לעסוק בתיאטרון באופן מקצועי. לא יכולתי לבקש התחלה מתאימה יותר לחיי בתיאטרון מאשר "פיטר פן". לעשות תיאטרון זה להיות ילד נצחי.

8. אם לא הייתי כותב מחזות זמר, הייתי – אנימטור. מאז ילדותי אהבתי אנימציה, ובמיוחד את הסרטים המרהיבים של דיסני. מאז ומתמיד התעניינתי מאוד בשירים המחזמריים של הסרטים, אבל גם באנימציה, סגנונות האיור, הטכניקה והטכנולוגיה. אני עדיין מתרגש מאוד כשיוצא סרט חדש של דיסני או פיקסאר. כתיבת מחזות זמר היא בהרבה מובנים דומה ללהיות אנימטור שמנפיש דמות מאוירת, קריקטורית יותר או פחות. אחת מן השאיפות שלי היא לכתוב שירים לאנימציה.

9. הכי סקסי בעיני – חיוך, חכמה וכישרון.

10. דקה לפני שאני עולה אל הבמה אני – מתרגש. ועושה חימום.