הצגה גסה

על ההצגה "כלבה טובה ירושלים"

מאת: לי לוריאן

"כלבה טובה ירושלים" היא הצגה גסה. לא משום השימוש החוזר ונשנה במילים כמו כלבה, קלפטע או Bitch, אלא בגלל הצורה של המופע, החיבורים הגסים בין הקטעים, ההגשה של הטקסט. וכשאני אומרת "גסה", אני לא מתכוונת לזה במובן הרע של המילה.

הצפייה בה, מאפשרת להיות מאוד קרובה לתהליך היצירה. ישנה תחושה שאין פער בין רעיון לדימוי, בין מחשבה לגילומה על הבמה. זה לא אומר שיוצרת ההצגה, הילה גולן, ושותפותיה הנהדרות ליצירה – בת אל דותן, יוכבד אוחיון ורפאל אנדרלין, לא מתוחכמות מספיק. להיפך, הקרבה הזו לחומר גורמת להרגיש שזה אולי גם הסיפור שלך, שבאותה מידה יכולת גם את (ואני) להיות חלק ממנו.

הטקסט המתאר את המופע מציע: "[היצירה] עוסקת בתודעה אישית וקולקטיבית של גופניות, מיניות, והפוליטיקה העדינה והמורכבת שמתקיימת בין מרחב פרטי ומרחב חברתי". כאשר מספרות מי מהפרפורמריות על אחת מחוויותיהן המיניות עם גברים – תחושות של ניתוק מהגוף, של לא להיות בהסכמה מלאה, שלא בדיוק רואים אותן, אנו נוכחות לחוויות מוכרות באופן מפחיד. באותה מידה יכולתי גם כן לקפוץ ולהוסיף סיפור ו"חומר" למופע. קיימים כמה וכמה רגעים בהם לא ברור לחלוטין של מי הסיפור או החוויה המתוארת, היו כפילויות, טקסטים חפפו, סיפורים נאמרו במקביל. צורה זו של הבאת הטקסט יצרה תחושה שבה אישה אחת זולגת לאחרת, הפרטי זולג לחברתי.

ביצירה מופיעות רק נשים. יש שיחה על חוויות עם גברים, אבל הם לא שולטים בעולם המופע. מגע יש רק בין נשים, נוכחות של נשים, שירה של נשים. לנוכחות של מקהלת נשים מבוגרות יותר (חברות המקהלה – אליה טלבר רזניק, גילה טטר, זיוה פינטו, רויטל תורן ורומי אלברט, הן יותר מבוגרות מהפרפורמריות הנמצאות בשנות ה-30 לחייהן) ישנו מעמד מיוחד. מלבד שירי ירושלים שהן מבצעות בא-קפלה נעימה לאוזן, הן גם מהוות כקהל שני למה שמתרחש בחלל המופע. הן מתבוננות, מגיבות באופן ספונטני עם חיוכים או מבוכה. נוכחותן נוסכת ביטחון לא בגלל גילן, אלא בגלל תפקידן במופע העוסק בחוויות-גוף שאינן תמיד פשוטות. הן מאפשרות להתבונן, לראות, להיות קצת מבחוץ וקצת מבפנים.

כלבה טובה ירושלים. צילום: ניר וידן

ירושלים היא דמות נוספת במופע. המקהלה שרה על ירושלים הבנויה אך לאורך המופע אנחנו מקבלים ירושלים מפורקת, עיר של רסיסי חוויות. מדברים "עליה", על אותה עיר-אישה, על אף שברגע כלשהו בסיפור על מערכת יחסים אחרונה, אומרת גולן: "הוא היה מירושלים, הוא היה ירושלים", העיר היא יצור נזיל מגדרית ופעולתה עלייך, עליי, משתנה.

ישנם הרבה קטעים מעניינים במופע – למשל הרגע שבו מי שהיתה עד כה מעין פועלת במה פוצחת בסולו תנועתי וטקסטואלי, ומי שהיו השחקניות הראשיות נחלצות לשרת את הדימוי שלה; או שיחה בין שתיים בה אחת מדברת על סלידתה מתיאטרון קונבנציונאלי והאחרת תוהה על סקס קונסרבטיבי (אולי אין הבדל בין השניים, שניהם משמימים באותה מידה); בקטע הסיום של המופע מבצעת המקהלה פזמון חוזר מתוך Boss B*tch, שיר בסגנון שונה ממה ששמענו מהן עד עתה. הן מגישות את השיר במשחקיות חיננית, מה שחיזק את המסקנה עמה יצאתי מההצגה: התואר Bitch זה משהו שצריך להרוויח אותו.

כלבה טובה ירושלים

הזירה הבין תחומית

יצירה, בימוי, כתיבה: הילה גולן

פרפורמנס וכתיבה: בת אל דותן, יוכבד אוחיון, רפאל אנדרלין

מקהלה: אליה טלבר רזניק, גילה טטר, זיוה פינטו, רויטל תורן, רומי אלברט

מעבד מוסיקלי ומנחה מקהלה: דור מגן

דרמטורגיה: ניר וידן

עיצוב חלל ותלבושות: תמר גנתי

עיצוב תאורה: ולנטין אברמוב

קיר טיפוס- יצירה, בנייה, הדרכה: מרקו מילבסקי

ייצור עיצוב בפועל: דנה טקץ'

ניהול טכני וסאונד: אמיר מאיר

עוזרת הפקה: רפאל אנדרלין 

מועדים קרובים:

09/11/21, 21:00. מתחם הפרסה, בית הזירה החדש.


וכעת, נעבור לפרסומות…


למה לערב הורים?

רשמים מההצגות ארוחה משפחתית ופוליו – פסטיבל עכו – חלק ראשון

מאת: חווה ירום

תארו לעצמכם מצב בו ארוחה משפחתית תמימה לכאורה, כזו החווים בכל בית ובית, נהרסת שוב ושוב ושוב ושוב. דבר זה מקבל ביטוי ניכר ופסיכוטי משהו בהצגה "ארוחה משפחתית" המשתתפת בפסטיבל עכו. ההצגה, מאת אריאל ברונז ובבימויו של מתן זרחיה, מתארת ארבע ארוחות משפחתיות, שמתחילות באופן מאוד מבטיח ומסתיימות בקול חריקה, מיתר קרוע ומישהו מדמם על הרצפה או על השולחן. לא רק באופן מטפורי.

מאחר ומדובר בארבעה קטעים, שבכל אחד יש דמויות אחרות ועולם בדיוני אחר, ההצגה עצמה לא מביאה לקהל את התיאטרון הקונבנציונאלי של הצגה בעלת עלילה אחת, עם התחלה, אמצע וסוף. אבל פה בדיוק החן שלה, ולזה, בין היתר, נועד פסטיבל עכו. להעניק במה להצגות שונות, בעלות פרספקטיבה אחרת ואמיצה על השגרתי.

מבין ארבעת הקטעים, נגע ללבי, בדרכו המיוחדת, הקטע בו במהלך ארוחת צהריים שגרתית למדי, אבא ואבא שואלים את הילד איפה היה בבית הספר, ותוך כדי מגלים שלא רק שהבריז מבית הספר אלא עשה זאת כדי להיפגש עם החברה שלו, רחמנא ליצלן. תוך כדי חקירה משטרתית אלימה למדי, הם מוציאים ממנו את האמת, ובדרך גם מציגים את החברה החטופה, וגורמים לילד המבועת להצהיר כי לא ייפגש איתה לעולם. במילה אחת – אדיר.

יש לציין גם את המשחק המצוין והמדויק של צוות השחקנים, ובייחוד נועה בירון ואלון אופנהיים, שיכולותיהם הקומיות והניואנסים הקטנים, העצימו את ההצגה כולה.

בין קטע לקטע, נשמע קולם של הורי השחקנים עצמם, כאשר כל אחד מהם סיפר סיפור מצחיק אודות השחקן כשהיה קטן. במידת מה, יש פה קשר לארוחה משפחתית ולמשפחתיות עצמה כמכלול, אבל חוץ מקטעי מעבר הם לא תרמו הרבה להצגה.

מתוך ההצגה ארוחה משפחתית. צילום: יוהן שגב

ואם כבר מערבים הורים, הצגה נוספת בפסטיבל עשתה שימוש מעניין ומקסים בהורי  היוצרים. ההצגה פוליו, מאת ובבימוי הילה גולן, התקיימה בבית הספר היסודי אל מנארה, כאשר בין צוות השחקנים, השתתפו גם הורי השחקנים הראשיים והבמאית. אין ספק שמדובר במיצג מקסים, אבל לא יותר מכך.

ההצגה ניסתה לבחון את דמותו של הילד כאשר הוא נכנס אל כתלי בית הספר ואת כל המרכיבים הקשורים לכך. כל זאת, תוך שילוב של אינספור אלמנטים אחרים. קריאות יזכור, קטעי טקסים של חגים ומועדים, משחקי כדור, שירי ילדים, הזזת שולחנות ממקום למקום, תחפושות שלד ופיל, סיפורי ההורים על ילדיהם השחקנים, סיפורים מאחורי הקלעים של ההצגה, השמת כיסאות על מעקות הבטון של קומות בית הספר, תזמורת כלי נשיפה ומצילתיים, נגינת חליל צד, ריקודים ועוד ועוד. כל העומס הזה לא מוביל לדבר מלבד ללקיחת אופטלגין נגד כאב הראש שנוצר, ובטח ובטח שלא תורם להצגה עצמה. אבל, בין כל אילו, עדיין היו קטעים נוגעים ללב, כמו העלאת הזכרונות של עזרא דלומי, אבי השחקנית ניבה דלומי, כשזו ביקשה ממנו לספר לה על ילדותה ולשיר לה שיר שנהג לשיר לה.

אני מבינה את הרעיון שעומד מאחורי הניסיון, אבל בפועל הניסיון עצמו הוא כמעט טוב וטעון שיפור. יתר על כן, נכון שפרינג' דורש מידת מה של הקרבה וחוסר נוחות מהצופה, אבל אין זה אומר שיש להושיב אותו במושבים רעועים ומרדימי איברים. עצם הישיבה על מדרגת אירובי במשך שעה וקצת אינה מוסיפה לחווית הצפייה, אלא עלולה רק לגרום להתרעמות ותסכול.