על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות

ראיון עם היוצרת והבמאית רות קנר

ראיון שלישי בסדרה

מאת: אביבה רוזן

בראיון זה, השלישי במספר בסדרת הראיונות החוקרת את הבימוי הישראלי, נפגשתי עם רות קנר, אחת מהיוצרות והבמאיות הנחשבות בארץ, יש האומרים שהיא ופועלה העשיר מהווים כמוסד תיאטרלי בפני עצמם. קנר החלה את דרכה כשחקנית יוצרת, ובשנת 1998 הקימה קבוצת תיאטרון משלה. בתחילה, הקבוצה פעלה בחסות להקת בת שבע, אך תוך זמן קצר היא פעלה באופן עצמאי במסגרת פעילות עמותה הקבוצה, "עלילה מקומית". הקבוצה הציגה יצירות רבות, הכוללות בין היתר את "הליכה, שחיה, ריצה – אצל הים", "דיוניסוס בסנטר", "גילוי אליהו", "שעת הגלגול" ו"קשרי משפחה". לאורך השנים, הקבוצה הציגה בכל רחבי הארץ, כמו גם מעבר לים וייצגה את ישראל בפסטיבלי תיאטרון בינלאומיים רבים. לאחרונה, עם פרוץ מגיפת הקורונה, הקבוצה הוציאה לאור ספר ייחודי שבחן את פועלה ויצירותיה של הקבוצה, כמו גם את התקבלותה וקבלותיה בנוף הישראלי. מעבר לכך, החל משנת 1990 ואילך, קנר מלמדת תנועה ומשחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובמהלך השנים זכתה לעצב דורות רבים של יוצרים/ות ושחקנים/יות. כיום, היא מכהנת בתור פרופסור מן המניין בחוג לתיאטרון, לצד היותה במאית בית בתיאטראות רבים בחו"ל, ביניהם בניו יורק ובטוקיו.

האם יש דבר כזה, בימוי ישראלי ייחודי?

"נדמה לי שכן. אני מקווה מאוד שכן. כשאני צופה בתיאטרון בארץ, אני שמחה לזהות כיוונים שהם ייחודיים לישראל, וכשאני מזהה שזה חיקוי של תיאטרון אמריקני או גרמני, למשל, זה מצער אותי. בהחלט יכולה להתפתח כאן שפה ייחודית. אני עצמי עובדת עם טקסטים בעברית, דברים שנכתבים כאן, עם העושר והמקוריות של העברית.

אני מתעניינת גם בחומריות הישראלית. למשל, צבעים. צבעים חמים, צבעי חול, בניגוד לשחור שהוא פופולרי מאוד באירופה. זה ממשיך במוזיקה, שהיא מוזיקה ישראלית מקורית, עם צעדים של ריקודי עם. העמותה שלנו נקראת 'עלילה מקומית', שמכוונת לסיפורים ולא למחזות. המחזה הומצא ביוון בזמן שכאן נכתב התנ"ך. העבודה שלנו היא על לספר סיפור, לא איך להציג מחזה. הטקסט נוצר מתוך סיפור ומתוך חומר דוקומנטרי."

אז אם כך, מה זה בימוי?

"אני לא כל כך מפרידה בין יצירתיות לבימוי. מבחינתי זה אותו שדה של חיפוש. אני כותבת טקסטים שלא נועדו לעמוד בזכות עצמם. אלה הם הטקסטים של ההצגה. אנחנו נעים בין מדיומים וקשה להגדיר זאת במונחים הקלאסיים. המבעים השונים על הבמה נותנים יד אחד לשני, ולעיתים האמת יוצאת מהסתירה בין החזותי לטקסט."

איך השתנה הסגנון שלך במהלך השנים?

"ברור לי שכשהתחלתי לעבוד הדגש היה מאוד תנועתי וחזותי. היה המון אקשן על הבמה, הרגשה שהגוף תומך בטקסט ומאפשר לו להיות משמעותי. כיום, אני מצניעה את התנועה. בחזרות אנחנו עושים המון תנועות, ואז אנחנו מצמצמים את התנועה ונשארים עם הדיבור. הכיוון שאני מתמקדת בו הוא להשאיר את הדיבור הכי נטו שאפשר. למשל, בהצגה שעשיתי בשנים 2014-2013 על בסיס טקסט של פרנץ קפקא, יצרתי במה ברוחב של מטר, כדי שהשחקנים לא יוכלו לנוע. הצמצום הגדול הזה נועד לתת במה למילים ולהדהוד שלהן. פעולה של מילים. זה כיום מעניין אותי יותר מכל דבר אחר. מרתק לבחון עד כמה הכשלים שלנו כחברה הם מהשפה, מקלישאות של מילים. בעיני יש שוויון ערך בין הבימוי לטקסט, וזה מה שמגיע בסוף לאוזנו ולעינו של הצופה."

האם את עובדת בחו"ל כפי שאת עובדת בארץ?

"כשאני עובדת בחו"ל אני הופכת לבימאית יותר 'רגילה'. העבודה האחרונה שעשיתי בניו יורק, לפני כמה חודשים, הייתה מאוד תנועתית. עבדתי עם תאטרון סיפור, מכל מיני תרבויות. הסיפור הראשון היה על אלה אפריקנית והוא בא עם המון קצב. היו גם סיפורים מקובה, ארצות הברית וסקוטלנד. הקצב היה משכר. בארץ אני כבר לא עושה דברים כאלה. פה אני מרגישה מגוייסת, כאמור, למלחמה על השפה. בתיאטרון יש בעיה של עבודה עם טקסט, ולא רק בארץ. רוב הדיבור בתיאטרון הוא דיבור מזויף. הזיופים האלה מטרידים אותי. גם ביפן, למשל, ואני לא דוברת יפנית, אבל אני מצליחה לזהות את הזיוף בשפה. אני שמחה לראות פה לעתים עבודות מקומיות. חשוב שהתיאטרון הישראלי יחפש את השפה המקומית שלו, ולשם צריך ללכת."

לרות קנר, אם כן, זווית ראייה ייחודית משלה. היא מזהה בימוי ישראלי ייחודי שנשען על השפה העברית ונאמן לדימויים הישראלים, לעומת חיקויים של בימוי אמריקני ואירופאי. האם יש חיה כזאת, בימוי ישראלי ייחודי? כנראה שכן, אבל החקירה נמשכת.

.

–

.

על המיצג "שקט צעיר"

מאת: תמר צפריר

תצלום קטן, מאיש אחד רחוק מכאן, הוביל ליצירתו החדשה של דוד אמסלם, שנוצרה במסגרת מסלול בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, תחת הנחייתה של פרופ' אופירה הניג. בשנת 1967, בסוף מלחמת ששת הימים, תיעד הצלם דוד רובינגר חיילים תשושים מתקלחים. מתוך התצלום עצמו, שאינו מבוים, בשילוב חוויתו האישית של אמסלם משירותו הצבאי בצנחנים, נולד המיצג שעולה כעת בגלריה האוניברסיטאית כחלק מהתערוכה "קווי הגנה".

במיצג, אמסלם עוסק במושג הזמן על פי הגדרתו האישית. הוא לא מתכופף תחת הזמן האוניברסלי או זמן צבאי המוגדר שרירותית, וניתן לראות ביטוי נרחב לכך לאורך כל המיצג. האירוע התיאטרוני עצמו קורה ישירות על רצפת הגלריה, בין קירות תערוכה עמוסי תצלומים בעלי אופי מיליטריסטי, מה שמעצים את הדרמה. ההתרחשות במיצג היא ללא מילים, הטקסט מפנה את מקומו לצלילים, לתנועה של השחקנים ולטקסטורות השונות שעל הבמה.

היצירה נפתחת בחמישה חיילים עומדים על סולם. כבר מהרגע הראשון, הצופה נדרש להפעיל מנגנוני פענוח שונים, מה שיוצר מתח, סקרנות וריכוז מקסימליים. בתנאים האלה, הקהל נסחף עם ההתרחשות שמשתנה בלי הפסקה ומתפתחת על רצף נרטיבי ברור. פעולותיהם של השחקנים מפעילות את דמיון הקהל כך שניתן ממש לראות את הבסיס הצבאי בו הם פועלים, קם ועומד בחלל הגלריה. כשדמות אחת מסיטה את מבטה, ברור לקהל שעוברים קליעים מעל ראשה למרות שאין סאונד המעיד על כך.

ככל שההתרחשות הבימתית מתקדמת, כך גוברות השאלות והפרשנויות אצל הצופה. היעדר הטקסט ושימוש בחומרים שונים כמו פלסטיק, מתכת ואפילו סוכר, מזמנים הפעלה של כמה ערוצי קליטה, כך שנוצרת חוויית צפייה פעילה ורב-חושית. הסוכר זורם מתוך דליים על השחקנים, ישירות על הרצפה המבריקה ומדמה מקלחת. הזרם יוצר צלילים המזכירים חצץ, בהתאם לעולם הבדיוני בו מתרחש המיצג. לנו נותר רק לתהות, איך מקלחת סוכר מרגישה? הבלטת החומריות תומכת במסר הנוקב של המיצג, ולכן אין ניסיון להסתיר את העובדה שהרובים עשויים מפלסטיק חלול, על אף שלמראית עין הם די ריאליסטיים.

השפה העיצובית של המיצג מעודנת, מתוחכמת ואלגנטית. ישנה סקאלה צבעונית מוגדרת היטב, שמשרתת את המסר ומבדלת חייל אחד מהשאר. העיצוב של המיצג גם הוא מעורר מחשבה. האם לצבעים יש משמעות פוליטית? או משמעות פסיכולוגית גרידא? התשובה עשויה להשתנות בהתאם לפרשנות האישית של הצופה.

הקונטרסט בין חייל אחד לארבעה האחרים מעוצב היטב דרך המשחק. התזוזה של השחקנים במרחב והאפיון התנועתי של כל דמות ניחנו באותו עידון ששייך לשפה העיצובית. אמסלם בחר חמישה שחקנים מוכשרים והעבודה המשותפת איתם ניכרת גם בניואנסים עדינים כמו מבט. החמישה פועלים בחלל באנרגיה משותפת, וראוי לציין במיוחד את משחקם של זיו שחם ומושיקו ביטון.

אמסלם הוא במאי צעיר ומבטיח. עבודתו מתוחכמת, אלגנטית, בוגרת וקריאה. הוא לא מתפשר ולא מתנצל, וניכר שבמה היא מדיום טבעי לו לשם הבעה עצמית. המיצג מספק הצצה אינטימית לתוך המחשבות, התחושות והמאווים של יוצרו, המסרים מטלטלים והמיצג בכללותו מהפנט.

היו אלה 20 דקות של מיצג עוצמתי ומעורר הזדהות שממשיך להדהד בראשי עד לכתיבת שורות אלה.

"שקט צעיר"

הגלריה האוניברסיטאית

בימוי: דוד אמסלם
משתתפים: מושיקו ביטון, איתמר ברפמן, תומר לוונטל, ליאור פייגלסון וזיו שחם.

מועדים נוספים: 12-13/12/18 | 20:00 | הגלריה לאמנות באוניברסיטת תל אביב (סמוך לשער 7)

על פסטיבל סמולבמה ה-12

מאת: אירית ראב

פסטיבל סמולבמה האחרון, ה-12 במספר, היה שונה מקודמיו. אם נשים בצד את העובדה כי צוות הניהול (שבדרך כלל מורכב משני המינים או על טהרת המין הנשי) היה גברי במיוחד השנה, ניכר כי הפסטיבל היה מצומצם יותר ולא בהכרח סטודנטיאלי, כמו שכותרת הפסטיבל מצהירה בפה מלא. המנהל האמנותי תומר כהן והמפיק פול ממרן הצליחו ליצור פסטיבל אינטימי ואיכותי, עם מגוון מצומצם של הצגות תחרות, יחסית לשנים עברו. חלק ניכר מהצגות אלו, כמו גם האירועים הנלווים להן, היה מוצלח ביותר.

בכדי ליהנות מפסטיבל סמולבמה, אין זה מספיק לצפות בהצגה אחת או שתיים מתוך המבחר, אלא מוטב לראות את מרביתן, אם לא את כולן,  כמו שאני זכיתי לעשות. הפרטים הקטנים אמנם מבטאים את אלוהי התיאטרון, אבל דווקא במקרה זה, השלם שווה יותר מכלל חלקיו. כל אחת מפיסות הפאזל נותנות מענה תיאטרלי מסוים, משפיעות אחת על השנייה וכל אחת מהן מרכיבות את התמונה כולה. דבר זה מקבל משנה תוקף בייחוד לאור העובדה כי מרבית ההצגות הציגו באותו אולם, ונדרשו להכיל עולמות בדיוניים שונים, באותו החלל עם אותן המגבלות.

"הוראות הפעלה" של אנה מינייב (שלמען גילוי נאות, אודה כי אני מכירה את עבודתה האיכותית מקרוב, בשל היותה כתבת של מרתה יודעת) מצליח להנכיח על הבמה בתנועה בלבד את הזוגיות המתהווה בין בחורה לבין גבר חלומותיה. היא שולטת בו והוא שולט בה, היא עורגת אליו והוא הורג אותה, שניהם משלימים זה את זו. מדובר ביצירה בוגרת ויפה על זוגיות וכמיהה נשית באשר היא. בניגוד ליצירות אחרות המבטאות את הזוגיות על הבמה, כל אחד מן הגיבורים על הבמה מצליח למצוא את עצמאותו ואינו מוכן לוותר על האני האמיתי שלו. בנוסף לכך, יש פה עבודת תאורה יוצאת דופן של מעצב התאורה יניר ליברמן (שעיצב את התאורה לפסטיבל כולו). באמצעות משחקי אור וצל, הזוגיות הזו, על ההכלה והשליטה שיש בה, מתעצמת על הבמה, מוארת ומתפוגגת בחושך.

מתוך ההצגה "הוראות הפעלה"

"תפוחים אדומים מבריקים" אינה כה מבריקה כמו שהיא מתיימרת להיות. ההצגה הנה עיבוד לסיפור של ריימונד קארבר, ושוזרת את סיפור חייו האמיתי של הסופר. הצגה זו, מאת עדן אוליאל ובבימוי נופר ברקול, עושה שימוש יפה בחלל, תוך החייאת מילותיו של קארבר והמחשתן על הבמה. היא מספרת את סיפורה של משפחה לא מתפקדת אחת, המנסה להתמודד עם תלאות הפרנסה לאחר שהבן חזר מהמלחמה. הבמה תחומה בספרים, קרעי דפים, עפרונות, רהיטים שבורים, פיסות עץ חסרות צורה ועוד. העיצוב הוויזואלי, מעשה ידיה של אדריאנה לובינה (מעצבת הפסטיבל), הוא יפיפה ומעצים את ההצגה כולה. כנ"ל לגבי המשחק של השחקנים, בייחוד זיטה זינגר המשחקת את אם המשפחה.

עם זאת, הבימוי הוא בעייתי ואינו מהודק והמחזה לוקה בחסר. על אף הרצון והכישרון, המילים אינן מצליחות להתרומם מרמת הסיפור והטקסט ולהתגבש לכדי דרמה. מעבר לכך, הקאסט הענף של ההצגה קצת צורם לעין, בייחוד מאחר ומדובר על פסטיבל סטודנטיאלי.  מתוך שבעה שחקנים, רק שתיים הן סטודנטיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אין ספק כי הבמאית הצליחה להרים את ההצגה ולנווט אותה בין המגבלות שצצו בדרך, אבל עדיין, ניתן היה להגשים את מטרתו המקורית של הפסטיבל, ולמצוא שחקנים מתוך כותלי מוסדות הלימוד השונים, או כאלו שרק הרגע יצאו אל אוויר התיאטרון, ולא ללהק שחקנים שגם אם הנם טובים מאוד, יש מאחוריהם מוניטין נכבד ואינם זקוקים לחשיפה שהפסטיבל מעניק.

"מתחת לעור", מאת יונתן קלדרון ובבימוי רקפת בנימין, חושפת את סיפור האהבה האמיתי בין קצינת אס.אס ואסירה יהודיה, במהלך מלחמת העולם השנייה. הבמה, הצבועה צבעי  אפור ושחור, הופכת במהירות מדירתה של שרלוטה המבוגרת בתל אביב של תחילת שנות התשעים, כשברקע צפירות האזעקה זועקות, לצריפים השונים במחנה העבודה ובמחנה הריכוז. מתוך שלוש השחקניות על הבמה, דווקא שחקנית המשנה, יעל צ'חנובר המשחקת את אידה, גנבה את ההצגה. העיצוב הפשוט יחסית, שכלל  מספר כיסאות, קוביות אפורות ומיטה (ההופכת במהירות לסד עינויים), תורם באופן ניכר להצגה כולה, אולם דווקא התלבושות, שאינן מחמיאות או פונקציונאליות, מאפילות על יתרון זה.

השפעת ההצגות זו על זו מקבלת ביטוי ניכר דווקא בהצגה זו. מאחר וחלק ניכר מבין ההצגות והאירועים מתקיים במקביל, אחדות נשמעות גם בתוך האולם פנימה. כך יצא שבאחד הרגעים הטעונים ביותר בהצגה "מתחת לעור", נשמעה צעקה מקפיאת לבבות מין הפואייה של בניין מקסיקו. סביר כי רבים חשו שהיא מפריעה לדרמה שעל הבמה, אבל מבחינתי היא רק הוסיפה, כאילו צעקה זו ביטאה את כל מה שהדמויות על הבמה לא יכלו להגיד. אותה צעקה הגיעה ממופע אינטראקטיבי ייחודי, "פרסונז' " שמו, המוציא לחיים דמויות פייסבוק פיקטיביות. הגברת עדינה גולדברגמן נחמיאס כהן מארחת מדי ערב דמויות רבות מעללים, החל ממאיה המוארת (שזועקת את האמת בפני הצופים), ועד לראובן הוד, האקטיביסט חסר הפשרות.

מתוך המופע "פרסונז'"

המארחת על נעלי העקב האימתניות אינה מתנשאת מעל אורחיה אלא פשוט רוצה להבין וללמוד מהם יותר, על רקע האישיות הפייסבוקית שלהם. המופע, שנוצר על ידי עמית פורת, נועד לבחון את האמת והזיוף, את הפרסונה הווירטואלית המשפיעה על  הדמות האמיתית בחיי היומיום. במהלך המופע, נחשפת גם דמות המארחת, המגולמת על ידי עדי וויידה המוכשר. הניגודיות הזו בין אמת לשקר, מקבלת מימד אחר בגבר המגלם את המארחת הנוצצת.

ההצגה "נבכים" מאת איילת שינברג ובבימוין של שנית יהודיין ושרון רוזנבאום (שגם משחקת בהצגה) מספרת את סיפורו של בחור צעיר המגיע לעיר מקלט לאחר שהרג אדם אחר, ונאלץ לעבור טיפול מיוחד בכדי שיוכל להיקלט כאזרח בעיר. במהלך ההצגה, נחשף סיפוריהם של המטופל, המטפל ואשתו, והקשר ביניהם. באמצעות שני כיסאות בלבד וכוננית מלאת ספרים, נוצר עולם ומלואו, על הקונפליקטים והרבדים שלו. עם זאת, ניכר כי לו היו מפתחים את המחזה קצת יותר, הוא היה מממש את הפוטנציאל שלו. התהליך וההתרה שלו מהירים מדי, כשאין מספיק מקום להתפתחות וחשיפת הדמויות והרבדים שלהן. מבין שלושת השחקנים על הבמה בלט גיל נווה, המגלם את המטפל. המאבק הפנימי שלו ניכר על פני השטח באופן מהודק ומכמיר, עד לתנועות הידיים הקטנות ביותר.

מתוך ההצגה "נבכים"

לצד הצגות התחרות, היו שתי הצגות אורחות. אחת מהן היתה "לבדנו, ביחד" מאת ליאור זלמנסון ובבימויה של מיה אופיר מגנט. נשים את הבימוי המשובח של מגנט בצד (גם היא כתבת של מרתה), מדובר ביצירה המותירה הרחק מאחור אי-אילו הצגות המנסות לבחון באופן בימתי את מערכות היחסים בעידן הפייסבוק. מדובר בקריאה מבוימת, ולא בהצגה ממש, אבל עצם העובדה שהקהל התבקש לדמיין בראשו את המתרחש, בהסתמך על מילות השחקנים, רק תרמה ליצירה כולה. מבין המילים והמשחק עולות שמונה אפיזודות על עולם היחסים והזוגיות, מונחים וחיים ווירטואליים  של הרשתות החברתיות, חיפוש בגוגל המעיד על אישיות הגולש ושירות חדש המכונה "כמו חברים" הנועד לאפשר מערכות יחסים, מבלי ללכלך את הידיים באהבה ובפרידה. הסצינות השונות מצליחות להציב את האמת בפנים, כי לאחר בהייה ממושכת במסכים, גם האהבה בעיניים מתחילה לדעוך.

לסיכום, גם אם היו כמה חסרונות, אין ספק כי פסטיבל סמולבמה האחרון היה מצוין, וביטא היטב את העבודה הקשה של היוצרים שעמלו עליו, החל מן הניהול האמנותי וההפקה, דרך עוזרת המפיק, המעצבים והיועצים האמנותיים ועד למנהלי ההצגות, הסדרנים, אנשי הקופות וכל מי שלקח חלק במוסד התיאטרלי המשובח הזה. כולי תקווה שרק ישתפר וישתבח עם השנים.

על ההצגה "קמטים"

מאת: אירית ראב

ישנה אמירה ידועה בתעשייה שילדים ובעלי חיים תמיד יגנבו את ההצגה. דבר זה נכון גם במובנים אחרים. לוליין המבצע על הבמה תרגילים אקרובאטיים ומטפס על חבלים הנמתחים לגובה רב, תמיד יגנוב את  ההצגה מהשחקן המוכשר ביותר, גם כזה הלוחץ על בלוטות הדמעות עד כלות.

היצירה "קמטים" של רינת קידר אברהם, שעלתה לאחרונה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, מוכיחה שאפשר לשלב בין השניים. מחד, תרגילים מסובכים ושחקניות לולייניות ומאידך, יוצרות מוכשרות, שלרגעים הצליחו להעתיק את נשימתי.

העבודה על ההצגה נעשתה במסגרת המסלול לשחקן יוצר בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. רינת, יוצרת, אקרובטית, שחקנית ואשת אשכולות, ביקשה לבחון את נושא האימהות דרך הבמה. היא קיבצה סביבה קאסט על טהרת הנשים והפיכה חיים חדשים באולם הקטן שבפקולטה לאמנויות, תוך פריצת גבולות המרחב והגובה המוכרים לאולם זה. כל אחת מן השחקניות והיוצרות על הבמה ייצגה פן אחר של האימהות. מיכל פלח גילמה את דמטר, אלה המחפשת את בתה שנאנסה והמבקשת לנקום, נעמה ברמן גילמה את סוזן מן היצירה "גלים" של ווירג'יניה וולף, ושרה יונה צוויג גילמה את שושנה הררי הצעירה, שהגיעה מגרמניה אל הארץ בשלהי שנות הארבעים. רינת גילמה את עצמה והכילה את כולן ביחד. כלל האימהות הללו ייצגו את שורשי האימהות של רינת, חלקן יותר וחלקן פחות. חלק נגעו בעץ המשפחה הפרטי שלה, כגון דמותה של שושנה המבוססת על סיפורה האמיתי סבתה ועלייתה ארצה. אחרות, נגעו באימהות הארכיטיפיות של כולנו, האלה שהיא גם אמא והאישה שפשוט מחפשת חדר משלה.

באופן מרהיב ויוצא דופן, רינת הצליחה להמחיש את מלאכת האימהות באמצעות מכלול האלמנטים הבימתיים. הלוליינות על הבמה הנה מקבילה אלמותית לאימהות באשר היא, הדורשת מן האישה לבצע תרגילים אקרובטיים מסובכים עם הזמן והאחריות, תרגילים שלא היו מביישים אף לוחם שייטת או לוליין בקרקס השמש.  באופן עדין ומדויק, בהתאם לסיפור הניכר על הבמה, רינת ביימה את השחקניות כך שילהטטו על הבמה, בגובה הצוגים ובחבלים המשתלשלים מטה. באופן דומה, אלמנטים אימהיים נשיים קיבלו מענה בימתי באמצעות העיצוב והבימוי. דבר זה קיבל ביטוי בסצינת לישת הבצק, בה הבד הנמתח מגובה הבמה ומקיף את גופן של השחקניות הופך במיידית לבצק אותו הן לשות וחובטות שוב ושוב.

מבין הסצינות והאלמנטים הבימתיים שבו את לבי שני דברים עיקריים. ראשית,  עוצמתה של האלה, העומדת שקטה ועצורה, כהר געש לפני ההתפרצות. האלה, שגולמה בעדינות ובחוזקה על ידי מיכל פלח, היוותה ניגוד יפיפה בין הכאוס הבימתי של אותה סצינה, בה השחקניות זזו ורקדו לצלילי המוסיקה, פרי יצירתה של דיאנה רוזנברג.

אלמנט נוסף הוא השפה, ובעיקר הבחירה להשתמש בגרמנית, שפת האם של שושנה, ולהיעזר בה למרות שסביר כי הקהל לא הבין הרבה מן הנאמר. נשים בצד את העובדה שלי, כצאצאית למשפחה גרמנית, יש ערך סנטימנטלי לשפה הזו, אבל עוצמתה של השפה על הבמה, כמו גם התחינה של הבת המבקשת את אמה, הומחשו בצורה נהדרת על ידי שרה יונה צוויג.

יצירות מעין אלו מהוות את אחת המומחיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. סטודנטים לתיאטרון, המתמחים במגוון תחומים באמנות זו, יכולים לחפור בתוך היצירה ולהוציא ממנה פיסה בימתית למופת, יצירה המגיעה מתוכם וקשורה אליהם במארג סבוך וחושפני. לו היו יכולים לנתב את התמיכה, כלכלית ואקדמאית, אל המסלול זה ולסייע ליצירות לפרוץ החוצה מן החוג, סביר כי רבים יותר היו מגלים תיאטרון אחר, אמיתי, פורץ גבולות, חדשני, שאינו קופא על שמריו.

קמטים

מופע תיאטרון קרקס עכשווי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

יוצרת ובמאית: רינת קידר אברהם

שחקניות יוצרות: נעמה ברמן, מיכל פלח ושרה יונה צוויג

מוסיקה מקורית וביצוע: דיאנה גולדנברג

עיצוב חלל, תלבושות ותאורה: אני אטדגי

כוריאוגרפיה: לור דליון

ייעוץ דרמטורגי ועריכת טקסטים: שרון מימון-לוי

על ההצגה "רצח יצחק"

מאת: אנה מינייב

15 שנה עברו מאז שכתב מוטי לרנר את המחזה "רצח יצחק", אבל רק בחודש האחרון הוא עלה בבכורה ישראלית, והסיר את הפלסטר מהפצע שלא הגליד מעולם מאז רצח יצחק רבין בשנת 1995. עברו הרבה שנים מאז, ממשלות התחלפו, החברה הישראלית החלה להתעורר מתרדמתה והרצח הנורא נותר כזיכרון קולקטיבי מעומעם.

באומץ רב, בחר לרנר להפנות את אור הזרקורים אל אובדן השפיות, אובדן התקווה, אובדן צלם האנוש. בפאנל שקדם להצגה הגדיר לרנר את התופעה הזאת כ"בעבוע של טירוף קולקטיבי, שמקורו בלאומנות משתלטת" ואת הטירוף הזה, השליך לרנר על חבורה של הלומי קרב שהתקבצו בבית משוגעים אחד לאחר שאיבדו את היקר להם מכל, את עצמם. במסגרת זו מנסים הם להעלות הצגה על רצח רבין, דבר שמציף אצל כל אחד מהם את המציאות שהביאם עד הלום.

את המחזה המוטרף הזה העלה רועי הרץ רוסו על במת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. הרץ רוסו רצה להשמיע את קולם של הלומי הקרב דרך הדור הצעיר, כניסיון התמודדות עם מציאות שאיננה נגמרת ורלוונטית לכולם. כך ניצבו על הבמה השחקנים הצעירים של החוג לתיאטרון, בחירה שהביאה לתהייה לגבי עתידו של דור זה, האם הם חלק מהטירוף המתמשך הזה?! כנראה שכן, כי כולנו חלק ממנו. הדתיים, השמאלנים, הרבנים, הזונות, המתנחלים, האופוזיציה, הקואליציה, כולם שם, כולם חלק מהטראומה הישראלית המגובשת, העוברת מדור לדור. "הסיבה לבחירה באנשים הכואבים האלה, זה החיבור לכאב, הלומי הקרב שילמו מחיר נורא על המלחמות הנושנות הללו", אומר לרנר שמסתכל על כל המציאות הזאת בצורה סוריאליסטית, כזאת שמציגה את המצב שלנו כאומה בתור מחלה שמחלחלת אט אט לכל אחד מאיתנו.

פסיפס הדמויות שנוצר על הבמה יצר תחושה של כאוס מתגבר, בעודם שוקעים בטראומה וצוללים מתוכה, אבדו קולותיהם. דיבורם הפך למקבץ סיסמאות נדושות וסבלם הפך לקשה מנשוא. לרגעים, ניתן היה לשמוע את הזעקה פורצת מתוכם­­ ושוב נמסה בחלל, עד שלא נותר דבר למעט הפחד בעיניהם, הפחד שלא ישובו עוד להיות בני אנוש.

זאת הצגה שבועטת ללא כל חשש במקומות הכי כואבים שלנו כחברה, שלא מסתירה שום פגם בה ולא מנסה לטשטש את הגבולות בין ה"שפויים" לאלה שאיבדו את שפיותם בכל מלחמה בה השתתפה מדינת ישראל הצעירה יחסית. ההצגה הזאת, שכל תיאטרון רפרטוארי בארץ לא היה מעז להעלות, הנה נטולת צנזורה ונטולת אשמה, היא מדברת על מה שרבים אינם מעזים לומר או אפילו לחשוב, היא נכנסת עמוק לחלל התודעה ומציפה על פני השטח את השאלה החשובה מכל, האם כולנו בעצם הלומי קרב בצורה כזאת או אחרת?

הבטתי בהם, באלה שכבר לא יזכו להתפכח ולחלום על מדינה ראויה יותר, וראיתי מי אנחנו, כמו הדמויות שעל הבמה, חיים על אדמה ספוגה בדם, מצדיקים מוות של אחרים בכדי שנוכל להישאר בחיים, מתעוורים מרוב תשוקה לאלוהים, כואבים מרוב אובדן ומתרגלים יותר ויותר לכתמי הדם שאט אט מתייבשים על יומני המלחמה.

רצח יצחק

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

מאת: מוטי לרנר

בימוי: רועי הרץ רוסו

דרמטורגיה: רן בכור

מוזיקה מקורית: אנסטסיה סדומסקי

עיצוב: מריאלה פיבניקה

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מפיקה: יוליה זלקינד

ע. במאי: דנה כץ, יעל כצמן

בהשתתפות: רותם אבגי, יפתח ארז, בוריס גורליק, יעל הוד, עידו ולטר- גרינברג, איתן כרמלי, אביב לוי, קרן מהלל, גדי מגרם, ולדי פלייר, גלעד פרידמן, אדווה פרס, שרון רוזנבאום, שי רוזנפלד

ביקורת ההצגה "דולי סיטי"

מאת: אנה מינייב

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב פורח. לפני זמן מה עלתה בחוג ההצגה "דולי סיטי", הפקה מרשימה, עם חזון גדול. "דולי סיטי" היא מההצגות שלא יכולות להשאיר את צופייה אדישים, גם בזכות הקאסט העשיר והרב על הבמה, גם בזכות הסיפור המוצג, אבל בעיקר בזכות השפה הבימתית שיוצריה בחרו עבורה.

ההצגה "דולי סיטי" הנה עיבוד לספרה של אורלי קסטל- בלום, רומן המתאר את תחושותיה של דולי, ספק רופאה ספק בריאה בנפשה, בתור אם. לאחר שמוצאת דולי תינוק בתוך שקית זבל היא מחליטה לאמצו, לטפל בו ולדאוג לקיומו. דאגה זו הופכת במהרה לאובססיה, דעתה נטרפת עליה ומרוב דאגה היא מאמינה כי הילד לא בריא וכי יש לנתח אותו שוב ושוב ושוב ושוב בכדי למצוא את המחלות שלו, שלא נותנות לה מנוח. כמובן, שדולי תיראה לכם תחילה כאישה לא נורמטיבית, חולה ומוטרפת, אך במבט מעמיק יותר, תבחינו באישה שתסמיניה אמנם מוקצנים, אך מאפיינים את תחושת האימהות ותחושת החרדה האינסופית המתלווה אליה.

נתי בן חנן, סטודנטית במסלול שחקן יוצר חוקר של התואר השני בחוג לתיאטרון, עיבדה את הרומן של קסטל- בלום יחד עם עדי ברק.  בן חנן ביימה אותו מנקודת המבט הנשית שלה, אותה היא שילבה עם שפה בימתית מרעננת, מאתגרת ואינטנסיבית. על הבמה עמדו 14 שחקנים, בעוד שברומן מספרת דולי בגוף ראשון את סיפורה הלא קונבנציונאלי, "כנראה שקול אחד לא מספיק כאן" ציינה בן חנן בתוכניית ההצגה, ובחרה לעטוף את דולי בקולות הבוקעים מנבכי נשמתה ומחשבתה. השחקנים מוגדרים כמקהלה, עומדים על המרפסות וחושפים את דולי – עוד מחשבה אסורה, עוד תחושה מטורפת, עוד רצון בלתי נשלט. כל אלה מוסיפים אנרגיה לחלל הבמה. לפתע יש הרבה דולי, נוצר עומס מחשבתי, יש רצון לצרוח, לעצור, לחבק אותה. דולי תספר לכם את כל מה שלא העזתם לחשוב בקול רם, ועל ידי הבימוי של בן חנן היא גם תגרום לכם לאהוב אותה, למרות הכול.

את דולי מגלמת נטע נדב באהבה ובקבלה עצומה, היא הצליחה להיכנס לנפשה ולמצוא בה את האנושיות המורכבת שמביאה את דולי לנתח, לחקור ולהשתגע כל יום עוד קצת ממה שעתיד להתפתח אצל העולל שאימצה. עם הרבה ביטחון וכישרון הביאה נטע לבמה את דולי, ההיפוכונדרית המשוגעת ובאותה נשימה את דולי, האישה שלא מוצאת את דרכה לאזור השלווה והשחרור מהטירוף שאוחז בה. דולי היא כמו שאומרים, דמות, יש לה תואר בכאילו ברפואה, היא מכורה לניתוחים וחתכים, היא מלאה באימה והיא הורגת את כל מי שבא לה ליד ואיננו לרוחה.

"את חותכת רק בשביל לחתוך", אומרת לה אמה של דולי, אותה מגלמת מילנה סנדלר בבעתה גדולה, אך אין זה בדיוק כך. דולי חותכת כי היא איננה מכירה דרך נוספת להבעת הפחדים והדאגה שלה ליצור הקטן שתלוי בה כעת ואין שום ברירה אחרת אלא לטפל בו, בצורה כזאת או אחרת. היא רוצה להגן עליו, היא איננה בטוחה ממה, והרצון לגונן עליו גורם לה לחתוך, לחטט, לתפור ואפילו להוסיף לו עוד כליה מרוב אימה שמא יש לו רק אחת.

צילומים: כפיר בולוטין

ההברקה המרשימה ביותר של בן חנן היא צורת ההמחשה של הילד הקטן של דולי, בן, אותו מגלמת רינת קידר-אברהם. היא עושה זאת בעודה תלויה על חבל, כמו מחוברת בחבל הטבור לדולי, לטוב ולרע. קידר- אברהם טיפסה על החבל, ליפפה אותו סביבה, נאחזה בו, התגלגלה, ברחה וחזרה לאמה הגועשת, כל אלה בדקדקנות יוצאת דופן, בשליטה מעוררת פליאה ובמיומנות מדהימה שהעצימה את כישרון המשחק והריכוז האדירים שלה. ההופעה שלה על הבמה בהחלט השאירה את חותמה.

עבודת המשחק על הבמה ראויה להערכה רבה, השחקנים על הבמה המחישו את הסיטי של דולי, מקום בו כולם מטפחים את הפחדים שלהם, את הטירוף שלהם ונהיים יותר ויותר חולים. אמנם, אורך ההצגה לא משרת בצורה טובה את הסיפור וישנם רגעים בהם היה ניתן לוותר על חלק מהטקסטים, אך ההפקה הזאת ראויה לשבח בזכות האומץ לגעת בחומר האנושי ללא הצורך ליפות ולעגל את פינותיו, בזכות הקאסט המסור שלה ובעיקר בזכות יצירת הצגה שכל תיאטרון בארץ יכול וצריך לאמץ לחיקו.

אני מקווה שההפקה הזאת תצא מכותלי האוניברסיטה ותציג עצמה בפני קהלים נוספים, בין היתר בכדי להפסיק לפחד מהפחד.

דולי סיטי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

על פי ספרה של אורלי קסטל- בלום

בימוי: נתי בן חנן

עיבוד: עדי ברק

עיצוב תפאורה ותלבושות: ורד פיק

תנועה: עידית סוסליק

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מוסיקה מקורית: מורן מייזלס

הפקה: יעל נבו-מזרחי

ע. הפקה: סיוון מיננברג

ע. במאי: יעל הוד, קרין מקובר

שחקנים יוצרים: נטע נדב, מילנה סנדלר, רינת קידר-אברהם, אייל זוסמן, תומר יעקובצ'ק, גד נבו, מיכל בובילסקי, מתן פרמינגר, אוולין קצ'ולין, אביב לוי, יעל הוד, עינת גור, נטע בר רפאל, נבו פלזן.

סקירת ההצגה "קונצרטה כבקשתך"

מאת: אנה מינייב

הבדידות איננה זקוקה למילים בכדי שיביעו את כאבה, היא איננה זקוקה להצהרות זועקות שימחישו את כובדה, די לה בשתיקה צורמת ובשגרה מביכה בכדי לגרום לאדם לאבד את צלמו.

ההצגה "הקונצרטה כבקשתך", מאת פרנץ קסאוור קרץ, עלתה לאחרונה במסגרת מסלול "שחקן יוצר", בחוג לאמנויות התיאטרון באוניברסיטת ת"א. את ההצגה ביימה אירינה שולמן, תלמידת החוג, שגם משחקת בה.

על הבמה נבנתה ועוצבה דירה קטנה בה מנהלת אישה בת 40 את שגרת חייה. היא חוזרת ערב ערב לביתה, לאחר יום עבודה, ובדקדקנות מעיקה עושה את אותן הפעולות שמתרכזות לכדי תמונה אחת עגומה, בדידות בלתי נסבלת מהולה במיאוס וברצון לחדול ממנה, פעם אחת ולתמיד. ללא מילים, ללא אנחות דרמטיות וללא כל רמז לחרטה, מחליטה האישה לשים קץ לחייה. היא איננה מבקשת רחמים וגם לא סימן משמיים שיניע אותה מהחלטתה הגורלית, היא רק מתעקשת להזכיר לעצמה, ולכל מי שצופה בה, מדוע רצף הפעולות שלה הביא אותה להחליט לעשות כן.

האישה הזאת היא סמל לחברה כולה, אומרת שולמן, חברה אשר התכנסה בתוך עצמה והפכה עיוורת לקיומו של האחר. החברה הזאת, אשר לא שונה בהרבה מזאת שתיאר קרץ בתקופתו, היא המצע לבדידות הנוראה המוצגת לעיני הצופה. "היה לי חשוב להתחקות אחר היום המשמעותי ביותר בחייה של הגיבורה ולשמש לה כפה", מציינת שולמן שרואה גם בחברה הישראלית את הניכור החברתי עליו דיבר קרץ.

את המחזה כתב קרץ בשנות ה- 70, בתקופה בה התעצם התיאטרון הפוליטי הגרמני. המחזה עצמו כתוב כמסה של הוראות בימוי שנועדו להציג את עולמם של בני המעמד הנמוך, אשר לא מסוגלים להשמיע את קולם ושרויים במצוקה חברתית קשה. הריאליזם היווה את הבסיס לכתיבת מחזותיו, בהם הוא הרבה להציג את המציאות הקיימת באמצעות מראה אותה הציב בפני החברה.

הקונצרטה, במקור הקונצרט, מסמלת את השירים המתנגנים ברדיו ומארחים חברה לאישה בדירתה. בהצגה עצמה, מחליפה שולמן את תחנות הרדיו בלייב, בזמן ההצגה, וברקע נשמעים שירים שונים שהיא עצמה לא יודעת איזה שיר יתנגן באותו רגע נתון. בהצגה בה צפיתי, התנגן באחת התחנות השיר "ילד מזדקן" של להקת כוורת, שיר שבהפתעה השתחל לו לעלילת ההתרחשות על הבמה, ונראה כי לא ניתן היה לבקש שיר מתאים יותר. אירינה שולמן הציגה במשך 40 דקות את הסיוט הגדול ביותר של כל אדם באשר הוא, שהרי כבר עם בריאת האנושות נפסק כי לא טוב היות האדם לבדו, ואכן כך, נראה כי לאדם לבדו לא נותר עוד במה להיאחז. שולמן הסתובבה בדירתה, מבצעת פעולות בנאליות אחת אחרי השנייה, ובכל רגע נתון העידו פניה האפורות כי הן בלתי נסבלות עבורה, לא רצויות, מבוצעות מכוח ההרגל ומפאת חוסר המוצא.

רבים יתקוממו ויגידו כי אין סיבה מוצדקת לשים קץ לחיי אדם, גם אם חסרי משמעות הם בעיניו, גם אם הגיע לתחושת מיצוי והחמצה. לא פעם עברה המחשבה בראשי שעליה לצאת מהבית, לראות עולם, לבלות במחיצת חברים או אנשים שינעימו את זמנה הריק מתוכן. כל מחשבה כזאת נגמרה במסקנה שיהיו אלה רק הבלחות רדודות ולא מספקות של תעסוקה, שלא יגרמו לה אושר או השלמה עם חייה. אם כן, מה נותר לה לעשות? ללא משפחה, ללא אהבה, ללא מישהו לחזור אליו הביתה, ללא עבודה מספקת, ללא יכולת לפרוח, לא נותר לה אלא לוותר על החיים האלה ואולי אפילו לקוות שהאושר מחכה לה במקום אחר. שתיקתה הרועמת המחישה את הריק העצום בנפשה, שהמילים לא יוכלו למלא אותו לעולם, על כן בחרה היא להציל עצמה מחיה הדועכים.

"האמנות חייבת להכיל בתוכה מציאות קיצונית" טען קרץ, אוסיף ואומר כי אל לנו להמעיט בכוחה של הבדידות אשר מכרסמת בעצמות רבים מאיתנו, ומזכירה שוב ושוב שיום המחר יחזור על עצמו בדיוק כשם שהיה היום שלפניו.

קונצרטה כבקשתך

מאת: פרנץ קסאוור קרץ

בימוי ומשחק: אירינה שולמן

דרמטורגיה: עידן עמית

עיצוב תפאורה ותלבושות: מריאלה פיבניקה

עיצוב תאורה: יורה שולמן

ע. במאי: ליהיא ענבר

הפקה: נעה בנדהן

מנהל ייצור: ברק גנור

יח"צ: דניאל בלינקי

מאת: נועה בן ארי-קדר

אני מותש.. השבועות האחרונים ממש גמרו אותי.  לא פשוט להיות אחד המקומות הפופולאריים בבניין בתקופה זו של השנה. כל החזרות האלה, וההכנות..  אני מרגיש כל כך מנוצל..    יש לי סחרחורת.  סטודנטים נכנסים, סטודנטים יוצאים. לא אומרים שלום, לא סוגרים אחריהם את הדלת.. מה זה? נולדתם באוטובוס?  גם אני אשמח לחמש דקות של  פרטיות.  לא כ-ולם צריכים לדעת מה קורה בפנים.

שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את החבר'ה האלה עם ההתלהבות שלהם, היצירתיות, הדמיון… אבל יחד עם כל זה מגיע הרעש, הלכלוך והבלגאן.  הרבה בלגאן.  ובתוך כל הלהט הזה, הם לפעמים גם מרשים לעצמם קצת יותר מדי….

 היה לי "תקל" לפני כמה זמן עם קבוצה שרצתה לצבוע אותי בירוק זרחני בטענה שהשחור מדכא.  חשבתי שנשמתי פורחת.  הלו, הלו עד כאן! ירוק זרחני זה לא בחוזה שלי.   מסמרים – כן, תליות – בסדר, קשירות – ברצון, הדבקות – אפילו עם דבק חם.  אבל אני לא עושה צבע.  שחור זה מרזה  ושחור זה אלגנטי.  זה אני.  למזלי, ההנהלה התערבה ושם זה נגמר אבל עדיין, לא פעם פרצופים והערות נזרקות לכיווני: "אויש, קצת מעופש פה"  או "איזה באסה, נתקענו עם 121, היחיד שנשאר…"

"נתקענו!! " סליחה חברים, זה מה יש.  רוצים  חלל חדש יותר? מבריק יותר?  לכו ל- "בר-שירה" או ל-"גילמן". ואם לא תמצאו  את מבוקשכם, לפחות הקפיטריה שם- גורמה.

הקולגות שלי צוחקות עלי שנוסף על הכול גם נהייתי היפוכונדר.

"אתה חייב לנשום" אומר לי פאסטליכט. "קח את הדברים בפרופורציה".

–          "לך קל לדבר.  אתה גדול, מרווח.  אם מישהו לא נהנה אצלך, הוא בכיף יכול להישען אחורה ולהירדם.  וחוץ מזה כמה כבר מבקשים את עזרתך בפסטיבל הזה? אתה בחופש! אולם הרצאות. "

–          "חבר, חדר זה חדר.  אתה חייב ללמוד להכיל."

–          "להכיל? תוקעים לי פי שלושה אנשים יותר ממה שניתן  כי לא נעים מקהל המאחרים שנשאר בחוץ, פלוס תפאורה.. אני מרגיש שהקירות סוגרים עלי, אין לי אוויר!  תגיד, אתה מריח משהו מוזר? אולי זה מהמזגן? מהשירותים? אני לא נראה לך חיוור מכרגיל?"

דיברתי עם אולם קראוטהמר, או בשם הבמה שלו- 207 ב'.

–          "אתמול שמעתי שיחה של סטודנטית בטלפון שבלי בושה הכריזה שאני קטן!!  אתה לא היית מפתח חרדת ביצוע? מה אם לא ימצאו אותי בזמן? מה אם אנשים יסתירו אחד לשני, ינסו לזוז והכיסאות יעשו מלא רעש?"

–          "אוי, באמת."

–          "מה אוי באמת? מה אוי באמת? אתה לא צריך לדאוג לכיסאות כי בך יש פודיום מדרגות גדול עם מושבים."

–          "זו עסקת החבילה.  אין מה לעשות.  אתה חייב להיות אטום. רגשית. תזכור שאנחנו חומר ביד היוצר. צריכים לתת לתיאטרוניסטים לעשות בנו כרצונם.  שילבישו אותך בתאורה ותפאורה, כיאה לבן-מקסיקו.  אני אישית מופתע בכל פעם מחדש, סקרן להיווכח מה אייצג הפעם.  קשה, נכון.  אבל זאת העבודה.  נסה ליהנות מזה.  ואם זה לא עובד, תעצום עיניים ותשנן בלב פעם אחר פעם מה שרבים וטובים כבר אמרו לפנינו: 'אמנות או נמות.' "