ראיון עם היוצר, הבמאי והמנהל האמנותי של קבוצת "סמרטוט", אבי גיבסון בר-אל
מאת: דנה שוכמכר
אבי גיבסון בר-אל, במאי, מנהל אמנותי, משורר ומורה למשחק ובימוי, שמאחוריו קילומטראז' מרשים של הצגות נוקבות וייחודיות, התמנה לאחרונה למנהל אמנותי של קבוצת התיאטרון "סמרטוט" מיסודו של חוני המעגל. במסגרת כך, הקבוצה מציגה בימים אלו גרסה ייחודית למחזה האלמותי "הדיבוק".
בדרכו החתרנית, ממשיך גיבסון לתת במה לאמנות אלטרנטיבית, ולשים במרכז הבמה שיח תיאטרלי המגיב למציאות הנוכחית ולמצב החברתי הקיים. הגרסה הנוכחית של המחזה "הדיבוק", המכונה "הדיבוק – גרסת הבמאי" ממוקמת בתודעה של חברה הנשלטת על ידי מוקדי כוח קפיטליסטים. הדיבוק במחזה מגלם את התקוממות היחיד מול הכפייה הדתית. שוחחתי עמו על הגרסה הייחודית של המחזה, על התוכניות העתידיות של הקבוצה ועל חשיבותו של התיאטרון, בייחוד כיום.
התמנית למנהל האמנותי של קבוצת תיאטרון "הסמרטוט", האם תוכל לספר על הייחודיות של הקבוצה?
"ראשית כל, מדובר על קבוצה שהקים חוני המעגל, זכרו לברכה, אשר היה פורץ דרך בכל הקשור ליצירה תיאטרלית והשפיע על היצירה האלטרנטיבית. אני לא חוני המעגל אלא גיבסון ולכן השפה והדרך בה אני עובד באה לידי ביטוי בהנהגה האמנותית שאני מנסה לקיים בתוך הקבוצה. בין היתר זה מתבטא ביצירות הקשורות לצורה ותוכן חדשים, חידשנו את להקת השחקנים, והקמנו מסלול לבמאים ובמאיות בשיתוף עם תיאטרון נוצר."
מה גרם לך לקחת את התפקיד של המנהל האמנותי?
"לאורך כל שנותיי כיוצר פעלתי גם בתור מנהל אמנותי, גם במסגרת פסטיבל עכו וגם במסגרת תיאטרון הסמטה. אני רואה בזה ייעוד, גם היכולת להוביל ולנווט בדרך אשר תשפיע ותיצור תיקון מסוים בעולם. גם הרצון לאפשר ליוצרים אחרים להביא לידי ביטוי את האני מאמין שלהם ביצירה. אני מאמין כי באמצעות הכניסה לתפקיד יש אפשרות להשפיע על המרחב שלנו, לסמן פוקוס על איך יצירה צריכה לעבוד, וכמובן אני יוצר אשר מגיב למציאות בה הוא חי.
בתור מנהל אמנותי יש לי אפשרות ללכת עם האני מאמין שלי עד הסוף, גם אם זה אומר לעבור את גבול הטעם הטוב. כך למשל, במחזה "הדיבוק" העבודה מדברת על המדוכאים, זה מתחיל באופן מגדרי החל בהתייחסות לאישה ועד הטקסט של ג׳ורג׳ פלויד אשר נכנס ליצירה. הצגה של מעשה קיצון על במה מטרתה לפתוח ולעורר דיון – אנחנו מנסים לבדוק את החטאים שלנו בתור חברה."
כיצד התפיסה הבימתית שלך באה לידי ביטוי ביצירה?
"הכניסה שלי לתפקיד שהתרחשה רגע לפני הקורונה כללה תוכנית עבודה מאוד מעמיקה ורחבה ובאה לנסות ליצור אזור מיוחד ביצירה האלטרנטיבית העכשווית בישראל. נכנסנו לתקופת חזרות בתקופת הקורונה. בעצם, בגרסה הנוכחית של היצירה לקחנו חלקים מתוך המחזה וניסינו לקרב אותם לימינו.
לפי התפיסה הבימתית שלי אני מאמין שהבמה צריכה לייצר מציאות עכשווית פוליטית המקבילה למציאות שבה אנו חיים. המשפחה בגרסה הנוכחית של היצירה היא משפחה יהודית קפיטליסטית, שקורים בה דברים לא טובים."
מה הייחוד של ההצגה בהשוואה לגרסאות אחרות של המחזה?
"אני לא מאמין בהשוואה לגרסאות אחרות. בתיאטראות האחרים יש נטייה ללכת עם המחזה כמו שהוא וכאן זה לא העניין. אנחנו לקחנו נושאים שעוסקים בדת ומדינה ביחס לאדם וזכויות האדם. בחרנו לקרוא למחזה גרסת הבמאי כי הנושאים שזורים בצורה פוסט-מודרניסטית מבחינת החיבור.
מבחינתי, לקחת מחזה ולהציג אותו כמו שהוא, זה מה שנקרא להרחיק את העדות. אני מנסה בכל יכולתי לקרב את העדות ביחס ליצירה. בגרסה שלנו חנן לא מת מטירוף כאשר הוא נכנס לפרדס, אלא סנדר אבא של לאה, רוצח את חנן. עוד שינוי משמעותי בהשוואה לגרסאות אחרות- בהצגה ישנן שלש שחקניות המגלמות את לאה ולא אחת."
מה היה חשוב מבחינתך בבחירת השחקנים בקבוצה?
"בתור מנהל אומנותי היה לי חשוב שהשחקנים יהיו קודם כל אנשים טובים. כמובן שתהיה להם יכולת ללכת דרך משותפת ביחד כי יש להם מה לומר לעולם הזה, כי חשוב להם לומר דברים לעולם הזה ולזעוק קול זעקה. היה לי חשוב ליצור קבוצה שתתפתח ביחד ותהיה לה שפה בימתית משותפת.
השחקנים בקבוצה הם לא רק שחקנים מבצעים אשר יודעים לבצע את עבודת השחקן אלא יש להם יכולות רחבות יותר, חלקם עברו הכשרה בתור רקדנים, חלקם מוזיקאים. בנוסף, היה לי חשוב שתהיה קבוצה מעורבת אשר תכלול גם פלסטינים וגם יהודים, כי היה לי חשוב להביא לידי ביטוי את השפה הערבית בתוך העבודות."
האם לדעתך העובדה שאתם תלויים במערכת על מנת ליצור, עלולה לפגוע ביצירה?
"לא, כי אנחנו עשירים ברוח. אני מתייחס לפעילות שלי בתור שליחות, בתור דרך חיים ולא בתור ברירת מחדל. אני בוחר להיות באזור האלטרנטיבי כי אני רוצה להיות בו. אני מהווה סוג של אופוזיציה אמנותית וערכית."
מה התוכניות לעתיד של הקבוצה?
"אני נמצא בכתיבה משותפת עם איתי דורון לעיבוד בימתי רב תחומי של "1984" של ג'ורג' אורוול ובמקביל יש תוכניות להמשיך וליצור. בהקמה של הקבוצה הבאתי איתי יוצרים שאני הולך איתם תקופה ארוכה כמו נדב ברנע במוסיקה או יהודית אהרון בתלבושות. אני מאמין בעבודה של הקבוצה לטווח הארוך."
האם לדעתך, התיאטרון עדיין יכול לגרום לשינוי בחברה?
"כן, אני מאמין שחלק מהתפקיד של התיאטרון זה לעורר דיון ושיח. דרך השיח והדיון אפשר להגיע לתיקון של המציאות הקיימת. במה היא משל לחיים ולכן אפשר דרכה ליצור מציאות."
ולסיום, מה דעתך על התיאטרון הרפרטוארי בשנים האחרונות?
"אני חושב שיש הצגות טובות יותר ופחות טובות, כמו בכל תיאטרון. אני חושב שהתיאטרון הרפרטוארי נמצא במקום שמרני ואין לו נכון לעכשיו יכולת לפרוץ את הגבולות כי הוא עובד על בסיס של מספרים וקריטריונים. המהפכה שצריכה להתרחש שם צריכה להגיע מההנהלה האמנותית על מנת לייצר רפרטואר אחר ופחות רפרטואר שעיקרו מכירה."
ההצגה "הדיבוק – גרסת הבמאי" תעלה בתיאטרון הבית, ב16-18/11/21 20:30 וב19/11/21 ב12:30.
אזור פרסומי
מרתה יודעת 