שתי הצגות וברטונוב אחד

מאת מרתה יודעת

יצא המקרה, שהשבוע מרתה צפתה בשתי הצגות שונות לחלוטין, באותו אולם ב-"הבימה". האחת, "שלוש אחיות" בעיבוד ובימוי עמית לוי, והשניה "המלט", בבימוי מאור זגורי ומירי לזר. על אף העובדה שמדובר באותו אולם ובשתי הצגות שיצאו מחיקו של סמינר הקיבוצים – שתיהן היו כשמיים וארץ.

"שלוש אחיות" מאת אנטון צ'כוב נחשב לאחד המחזות החשובים ביותר במחזאות המודרנית. על אף העובדה כי המחזה רק בן 110 שנים, הוא זכה לאינספור הצגות ועיבודים, בכל רחבי העולם ובארץ בפרט. הצגות ביפנית ובעברית, עיבודים תנועתיים וריאליסטיים – כולם הביעו כמיהה עיקרית אחת – לשוב למוסקבה. סיפור המחזה ידוע – שלוש אחיות והאח אנדריי מתגוררות בעיירה זניחה ברוסיה. על אף חלומן לחזור לעיר מולדתן ולשבור את החיים המשעממים וחסרי התכלית שלהן – הן לעולם לא עושות זאת. לבסוף, הן מתפשרות, מתחתנות, נרמסות על ידי הגיסה נטליה וממשיכות לחיות.

לו היו שואלים את צ'כוב מה ביקש להגיד במחזה, סביר להניח שהיה עונה כי ביקש לגרום לבני האדם בחברה הרוסית לשבור את קירות השגרה ולשאוף להגשמת חלומותיהם, יהיו אשר יהיו. במחזה, הוא נעזר באלמנטים ריאליסטיים למכביר, על מנת להציג את החברה כמו שהיתה בתקופתו, על מנת שהקורא, ולבסוף הצופה, יתעצבן מצפייה בבבואתו שלו ויעשה מעשה. עם זאת, לו צ'כוב היה יושב בשורה הראשונה בהצגתה של עמית לוי, סביר שהוא היה מתעצבן בעצמו, אבל לא בגלל המסר שהועבר בעיבוד החדשני, אלא בגלל שההצגה היתה פשוט משעממת. על אף שההצגה מוגדרת בתור עיבוד קצבי וסוער למחזה של צ'כוב, התוצאה היא ההיפך הגמור מכך. השפה התנועתית שבה, גרמה לה להיות איטית יותר ממה שהיא באמת, וברגעים רבים, חסרת פשר.

התפאורה היפה שעוצבה על ידי תות הרבט, הורכבה מכיסאות בלבד, במצבי פירוק שונים. זוהי בחירה טובה, שכן היא מביעה את התפוררות חלומן של האחיות והתפשרותן במציאות מפורקת. עם זאת, זו לא הפעם הראשונה שהצגות צ'כוביות מעוצבות באמצעות תפאורה המורכבת מכיסאות, בין אם כאלמנט בימתי בין רבים ובין אם כאלמנט בימתי עיקרי. סביר להניח כי לוי בקיאה בעולם התיאטרון, ובייחוד בעיבודים קודמים למחזה זה. לכן, נשאלת השאלה, מדוע היא בחרה דווקא באלמנט עיצובי זה, שעל אף היותו יפה ומעניין, אינו מחדש בהרבה. לא הצלחתי לענות על שאלה זו.

שאלה נוספת שעלתה במוחה של מרתה במהלך ההצגה, היא מדוע לוי בחרה ללהק את אסף פרי ונמרוד דגן בתור אנדריי ונטליה? דגן ופרי משחקים במקביל בהצגה "המלט" בתור הזוג המלכותי – המלך קלאודיוס והמלכה גרטרוד. פרי ודגן הם שחקנים מצוינים שהעתיד פרוש לפניהם, אבל בתפקידים אלו הם מבטאים באופן חיוור למדי את כישוריהם. אנדריי בולס מרוב תסכול ונטליה צעקנית ומעצבנת, אבל באותה המידה, יכלה שחקנית לגלם את תפקידה של נטליה.

שלוש אחיות - גדי דגון

מתוך "שלוש אחיות". צילום: גדי דגון

בראיון לגורם תקשורתי, לוי ציינה כי בליהוקו של דגן, ביקשה להביע כי אישה המתנהגת באופן בו נטליה מתנהגת, נתפסת כ"גבר". על כן, רק ראוי ללהק גבר שישחק את התפקיד ולהותיר את הנשיות בהצגה בדמויותיהן של האחיות בלבד. רצון זה הנו מצוין, אולם דווקא ליהוק של שחקנית לתפקיד היה מביא לדמות, ולמסר שלוי ביקשה להעביר, רבדים עמוקים הרבה יותר. הפטריארכיה מועברת בצורה טובה יותר, כאשר היא נטמעת היטב באישה. יתר השחקנים בהצגה, ושלוש האחיות בראשם (בגילומן של הדר ברבש, צליל חן זקס ודנה קיילה) עשו עבודה מעולה בתפקידיהם. מבין כולם, שבה את לבה של מרתה דווקא המורה קוליגין, שגולם על ידי תום חודורוב הנפלא.


באותו אולם בדיוק, ארבעה ימים לאחר מכן – "המלט" של לזר וזגורי. מסיבה מסוימת, יחסי הציבור של ההצגה תקעו את מרתה בשורה נידחת, בגוש השמאלי באולם. עם זאת, מעז יצא מתוק, שכן ככה מרתה הצליחה להבחין באלמנטים חשובים בהצגה, אלמנטים שחלק מהקהל לא יכול לראות עקב מיקומו הפיזי, או שלא התייחס לכך.

הסיפור על ממלכת דנמרק הרקובה, ותלאותיו הנפשיות של המלט לנקום את מות אביו, הם ידועים. לאחרונה, היצירה חגגה 100 הצגות, ועל אף זאת, היא מוצגת על הבמה כאילו כרגע יצאה מהניילונים. העיבוד התנועתי והטקסטואלי שיוצרי ההצגה עשו, גרמו לה להתעלות על הצגות אחרות, ארוכות ומשעממות למדי, שהציגו את אותו סיפור על הנסיך הדני. אל ההצגה עצמה, הוסיפו אלמנטים אינטר-טקסטואליים מעולים, כגון הצגה בתוך הצגה, המעלה תמצות של "מלך האריות" (שמבוסס בעצמו של "המלט").

בדומה להצגות האליזבתניות, גם כאן הגברים גילמו את כלל הדמויות במחזה, בעוד הנשים גילמו שדות המהתלות ומעצבות את דמיונו ונפשו של המלט. כהמון זוהם וכיחידות, כל אחת מהשחקניות גילמה את דמותה הייחודית באופן מרתק ומשעשע למדי.  אסף פרי ונמרוד דגן מגלמים את הזוג המלכותי בצורה מצוינת ומפעימה. פרי הפך את קלאודיוס המוכר להרבה יותר מסתם נבל, ויצר דמות חדשה, בעלת רבדים עמוקים מהנראה לעין. באופן פלאי, הצליח לגרום לקהל להזדהות עמו, על אף העובדה שרצח את אחיו כדי לרשת את כס המלכות ותכנן את מותו של הלט. גרטרוד של דגן הנה דמות מרתקת, אימהית ומגוננת מחד וחושנית ומלכותית מאידך. אופליה, בגילומו של מיכאל שומרון, נכנסת היישר אל נימי הלב וממאנת לצאת משם. סביר להניח כי לו השחקנים האליזבתנים היו צופים בו, אלו שגילמו את אופליה על הבמה האנגלית, הם היו מוריקים מקנאה. המלט של בן יוסיפוביץ הוא דמות חדשנית, עמוקה, נפלאה ומקוממת, בלתי נסבלת ואהובה בעת ובעונה אחת.

ייאמר לזכותם של כלל השחקנים בהצגה, שלכל אורך ההצגה – שעתיים שלמות ללא הפסקה! – הם הצליחו להחזיק בדמויותיהם ולגלם אותן עד לפרט האחרון. גם בחלקים בהצגה בהם הקהל לא שם לב אליהם, כגון במהלך הצגת "מלך האריות", אופליה הביטה באהובה על הבמה, אביה היועץ הבליג על עצביו על הזילות, גרטרוד גאתה מגאווה על מעשי בנה ודאגה לבעלה, בעוד המלך התרצה לראות את השטות החדשה של אחיינו/בנו והתעצבן בשקט.

הדבר היחיד שהצליח לערער את שלוותה של מרתה ולגרום לה לזוז בחוסר נוחות בכיסא (אם נשים בצד את המזגן, הפנסים שסנוורו את השורה האחרונה והשכנוע העצמי שלא לקום באמצע לשירותים, שמא תפספס משהו) – היה העיבוד של המונולוג המפורסם. מסיבה כלשהי, מצאו לנכון לקחת את כל המונולוג היפה הזה, להפוך אותו על פיו ולעשות אותו מהסוף להתחלה. במקביל, כל מה שראינו בהצגה, הוצג מולנו שוב, בהרצה לאחור. ייאמר לזכותם של השחקנים, שוב, שבין אם הדמויות האקטיביות – בני הממלכה הדנית – שביצעו את ההרצה לאחור ובין אם הדמויות הפסיביות – השדות שרפלקו את המונולוג – כולם עשו עבודה מופלאה. אבל לשם מה כל זה? הרי ראינו כרגע את כל ההצגה. למה להראות אותה שוב? פרט לתמצות מהיר של הפרקים הקודמים שהוצג לאלו שהעזו להירדם בהצגה היפה הזו, לא היתה לזה שום תועלת. ולמרות זאת, ההצגה השאירה טעם של עוד, עד לפעם הבאה.

המלט כבר פה

המלט כבר פה

הבעיה עם מחזות קלאסיים היא שהם חרושים בטירוף. כמה פעמים אפשר לראות את הדוד וניה יושב תחת אחוזתו המתפוררת או את אחיינתו, סוניה, מתאוננת שהיא פשוטה למראה? כמה פעמים אפשר לשמוע את הדה גאבלר מזיינת את השכל על זה שנישואיה לא צלחו לרמתה והפיתרון היחיד הוא ירייה בחזה? כמה פעמים אפשר לראות את ריקבונה של ממלכת דנמרק ואת המלט מתבכיין על כך שאת אביו הוא הוזה או לא הוזה?בהצגה "המלט" של מאור זגורי, מירי לזר ובוגרי סמינר הקיבוצים, אפשר לראות, חייבים לראות, וכמה שיותר.

הסיפור ידוע. ממלכה רקובה, קלאודיוס רוצח את אחיו המלך ויורש את המלוכה, הממלכה והמלכה, גרטרוד נעשית אשתו, והמלט הצעיר אינו יודע מה לעשות – האם לנקום את מות אביו או שמא ליהנות מהירושה שניתנה לו, שכן אין הוא הבן של דודו. הוא מחליט לנקום ויהי מה. היתרון המהותי של ההפקה הזו שזגורי ושחקניו הטיבו להעניק רבדים חדשים ונהדרים לדמויות הכל כך מוכרות.

דמויות המחזה משוחקות כולן על ידי השחקנים, בעוד אלות הנקמה של המלט, שלא קיימות במחזה המקורי, משוחקות על ידי השחקניות. זוהי החלטה אמנותית נהדרת, שכן מעבר לעובדה שכך יש מספיק תפקידים לכולם (שכן ההפקה החלה בתור הפקת סוף שנה של כיתת משחק בסמינר), רבדי הנשמה של כל אחת מהדמויות עולות על פני השטח. לא הכל הוא שחור או לבן בממלכה, גם בממלכת האלות עצמן.  קלאדיוס המלך, המגולם על ידי אסף פרי המצוין, אינו נבל הרוצח את אחיו רק כי חשק במלוכתו, אלא אדם המתייסר בגלל מה שעשה ואוהב באמת ובתמים את אשתו החדשה, ואפילו מוכן למות בשבילה. אולי אהבה זו היא שגרמה לו לעשות את כל מעשה הרצח מלכתחילה? גרטרוד, המגולמת באופן מרהיב על ידי נמרוד דגן , מתלבטת בין אהבתה לבעלה החדש לבין נאמנותה לבן. גם היא אינה טלית שכולה תכלת, והיא עושה מעשים וממריצה דחפים שלא הובעו במחזה המקורי, אך בזכותם הצליחה לחדור אל לבה של מרתה. כך גם לגבי אופליה, המגולמת באופן מכמיר וצובט לב על ידי מיכאל שומרון. המלט, המגולם על ידי בן יוסיפוביץ' המעולה והווירטואוז, אינו נסיך דני טהור שמבקש לנקום את מות אביו. הוא גאוותן ונהנתן ואנס ורוצח וצמא לכוח בדיוק כמו דודו. ובכל זאת, קשה מאוד שלא להזדהות עמו. ובכלל, באופן שונה מהרגיל לכיתות משחק בהן יש מעט טובים והרבה שלא כל כך, מרבית השחקנים שעל הבמה היו מאוד טובים וגילמו את הדמויות באופן מדויק ושלם.

בן יוסיפוביץ ואסף פרי מתוך ההצגה. צילום: תום ווליניץ

מעבר ללהטוטי הטקסט שזגורי ושגיא טל הדרמטורג ביצעו, סצינת הצגת התיאטרון, באמצעותה המלט ממחיז את מה שדודו ביצע, היא לא פחות ממבריקה. במקום הבאת להקת שחקנים נודדת, המציגה מחזה שהולם את המציאות הבדיונית, אך תלוש משהו מהמציאות האמיתית, המלט מבקש מחבריו רוזנקוורץ וגילדנשטרן (המגולמים בצורה בסדר גמור-בסדר גמור על ידי אדם שפר ומתן גורן) שיעלו את הדיאלוג שפעם השמיעו באוזניו. התוצאה היא מספר סצינות מהסרט "מלך האריות" של דיסני, יצירה שפני עצמה נשענת על "המלט", בה סקאר האריה הרשע רוצח את אחיו, מופאסה וזוכה בממלכה. עצם הצגת יצירה בתוך יצירה, כששתיהן מציגות לקהל הרחב, המכיר את היצירות ומשמעותן, היא לא פחות מתוצר פוסט-מודרני גאוני. ובמילים אחרות, פאקינג קורע.

היצירות של זגורי מלוות תמיד בפסקול נהדר, שהולחם יחדיו על ידי מירי לזר. לזר גם אחראית על הכוריאוגרפיה של ההצגה, דבר שהנו מהותי בהפקות מרובות שחקנים כגון זו. האמנות של השניים, זה על הבימוי וזו על הפסקול והכוריאוגרפיה, יוצרים יחדיו תוצר מופלא ונהדר. בנוסף לכך, יש לשבח את המעצבות אלונה וינשטיין וליטל רייס, שתלבושותיהן הפכו את הדמויות והממלכה כולה לשלמות יותר.

לצד כל התשבחות, דבר שאינו כל כך אופייני למרתה שלנו, יש דבר מהותי שצרם לעיניה. איה התוכניה? בהפקה שכזו, בייחוד הצגה המהווה סיפתח מרשים לבוגרי הסמינר הטריים, חייבת להיות תכניה המבהירה מי מגלם את מי, ומי אחראי על היצירה הזו, מלבד הזגוריאיזם המתנוסס אל על. יש לשים אותה במקום נגיש, בולט לעין, נאמר ליד הקופאית שמביאה את הכרטיסים או בידי הסדרנים, או בשולחן ליד הכניסה. אבל חייבת להיות אחת שכזו, ולא לתת למרתה ושכמותה, לדלות את הפרטים החשובים האלו באתרי אינטרנט שונים. כשמרתה תבוא שוב להצגה, וסביר להניח שזה יקרה בקרוב, היא מצפה שאלמנט פשוט אך חיוני זה יימצא שם.

המלט

תיאטרון הבימה וסמינר הקיבוצים

מחזה: וויליאם שקספיר

בימוי: מאור זגורי

כוריאוגרפיה ופסקול: מירי לזר

שחקנים יוצרים: בן יוסיפוביץ, שלי בן יוסף, חן גבעתי, מתן גורן, סתו גרופר, נמרוד דגן, רוית דור, אורן דיקמן, טל זולטי, לנה אנה כסטרופ, אסף מרון, כרמל נצר, רוני נתנאל, אסף פרי, בן פריד, מיכאל שומרון, הגר שחר ואדם שפר.

דרמטורגיה: שגיא טל

עיצוב תפאורה ותלבושות: אלונה ויינשטיין וליטל רייס

עיצוב תאורה: מאיר אלון

מועדים נוספים:

היום (!!) 24/10/15 18:00 ו-21:00

27/11/15 12:00

28/11/15 18:00 ו-21:00

כשמציאות ואמנות מתנגשות

                               מציאות פוגשת ספרות פוגשת במה פוגשת קולנוע פוגש מציאות

על העיבודים האמנותיים לחייו של היהודי זיס

מאת:  הילה ציגל

ישנם אנשים שנחרטים בזיכרון הקולקטיבי, סיפוריהם כל כך יוצאי דופן עד שהם מעסיקים דורות שלמים, גם לאחר שהגיבורים עצמם מזמן הלכו לעולמם. לרוב, הסיפורים, שעברו מפה לאוזן ופרטיהם נחשפו אט אט, נהפכים ליצירות אמנות. הסיפורים מאבדים את מגבלות הזמן והמקום, נהיים על זמניים, ומצליחים לשנות דעות ותפיסות עולם בצורה דרסטית. היהודי זיס הוא  אחד מאנשים אלו, כאשר סיפורו עבר בין המדיות האמנותיות השונות, והשפיע באופן דרמטי על ההיסטוריה, הרבה לאחר מותו.

גלגוליו של "היהודי זיס"

בסרט "היהודי זיס" נתקלתי לראשונה במסגרת לימודי הקולנוע שלי. הסרט משנת 1940 הופק במסגרת הקולנוע המגויס של היטלר. קולנוע זה ביקש לנצל את המדיום לשם שכנוע וגיוס ההמונים למימוש מטרת העל של היטלר, כשייעודו השרשת אנטישמיות בצורה כאילו בלתי מודעת אצל הצופה. בכך גדול הוא כוחו של הקולנוע, במיוחד אם לוקחים בחשבון שאז תהליך ההפקה וההפצה של כל סרט היה ארוך יחסית ובכל בית קולנוע היה אולם הקרנה אחד בלבד.

את הסרט הנ"ל הזמין היטלר מיוזף גבלס, ששימש שר התעמולה וההשכלה העממית ברייך השלישי, והנו אחד הסרטים האנטישמיים ביותר (והאפקטיביים ביותר) שהופקו אז. לכן, מעניין לגלות שהסרט מבוסס בעצם על סרט קולנוע אחר באותו שם, שמבוסס על ספר באותו השם, (ובדרך עבר גם על הבמה, בארץ ובעולם). למעשה, הספר והסרט (המקורי) לא אנטישמים בכלל, להיפך, הם נכתבו והופקו במטרה להוות תמרור אזהרה מפני אנטישמיות. כמו כל תמרורי אזהרה שכאלה, גם יצירות אלו מבוססות על סיפור אמיתי – סיפורו של בחור בשם יוזף זיסקינד אופנהיימר.

יוזף זיסקינד אופנהיימר –  היהודי זיס

אז מיהו בעצם אותו "יהודי זיס" שסיפורו היווה השראה גדולה כל כך, וחייו ומותו נהפכו ליצירות המתריעות מפני אנטישמיות ומעודדות אותה במקביל?

אופנהיימר, או בכינוי הגנאי שלו "ז'יד זיס", חי במאה ה-18 והיה בנקאי יהודי ויועץ כלכלי לדוכס הגרמני קרל אלכסנדר מווירטמברג. הוא לא היה צדיק תמים וחי חיי הנאות ומותרות. לא מפתיע הדבר שכל העניין עורר יוזף זיסקינד אופנהיימרעליו את קנאתם וזעמם של יתר אנשי הממלכה הנוצרית. כל זמן שהדוכס חי לא היה עם מי לדבר, הדוכס סמך על זיס בעיניים עצומות ונתן לו יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחו ולחיות את חייו בכל דרך שיבחר.

עם זאת, לאחר מותו הפתאומי של הדוכס, all bets were off  וזיס נעצר עוד באותו היום באשמת בגידה, פגיעה בכבוד המלכות, גזל אוצר המדינה, קבלת שוחד, ביזוי הדת הפרוטסטנטית וקיום יחסי מין עם נשים נוצריות. הוא נמצא אשם בכל הסעיפים ונידון למוות. במעמד ההקראה של גזר הדין, לא יכלה התביעה להוכיח אף עבירה מהעבירות הרבות בהן הוא הואשם, העבירה היחידה שיכלו להוכיח היתה קיום יחסי מין עם נוצריות ולכן הם השתמשו בזה כדי לחרוץ את דינו.

ההוצאה להורג של זיס היתה חגיגה נוראית במיוחד. זיס הוצג לראווה בכלוב ברזל צבוע באדום, לפני מותו ניתנה לו האפשרות לקבל את חייו במתנה אם יתנצר. זיס סירב. הוא נתלה בתוך הכלוב האדום בו בילה את ימיו האחרונים וגופתו המשיכה להיות מוצגת בדרך זו בשש השנים שלאחר מכן, עד שהותרה הבאתו לקבורה.

מהמציאות לספרות

בשנת 1827  יצאה לאור נובלה בשם  "היהודי זיס" שכתב וילהלם האוף. הנובלה התבססה בעיקר על פרשנות מאוחרת, מאחר ותיקי המשפט המקוריים פורסמו רק בשנת 1919.  על אף העובדה שתמך בהפרדה בין יהודים לגויים, האוף תקף בכל זאת את העוול שבגזר דינו של זיס. בשנת  1925, ליאון פויכטוונגר כתב רומן בעקבות אותה נובלה, רומן שנהפך תוך זמן קצר לרב-מכר עולמי, במושגים של אז. בעקבות הספר, נכתב מחזה, אותו מחזה שהוצג בתיאטרון הלאומי הקטן שלנו, בימים שלפי קום המדינה.

זיס על הבמה העברית

המחזה "היהודי זיס" הועלה בהבימה בתאריך 26.7.1933 . עלילת ההצגה התמקדה באחת השאלות הכואבות ביותר של העם היהודי – איך אמור לנהוג יהודי בין הגויים? שאלה זו הוצגה על ידי שלושה ארכיטיפים יהודיים: היהודי זיס, יהודי מתבולל שנותן את כוחו לעם ודת אחרים (בגילומו של שמעון פינקל), הרבי גמליאל, דודו של זיס (בגילומו של ברוך צ'רמנסקי), ולנדאור, יהודי אידיאליסט (בגילומו של מנחם גנסין). על פי הבימה, ליהודי זיס יש אמנם כוח ומוטביציה אדירים, אבל הוא עושה משגה בחייו, פונה לכיוון הלא נכון, מודה בטעותו ולא נשאר לו אלא ללכת בהשלמה אל מותו.

את המסר התמוה והפטאלי הזה, ניתן לייחס לזמן בו הועלתה ההצגה בהבימה, טרום קום המדינה, הגאווה היהודית שהוצתה מחדש ובחוזקה לאחר מאורעות תרפ"ט. התגובות על ההצגה היו חלוקות, כאשר חלק אהבו, ואחרים לא הבינו על מה המהומה. דבר זה התבטא גם בכך שההצגה הציגה רק 88 פעמים, לעומת הצלחות כמו "הדיבוק" או "היהודי הנצחי" שהוצגו שנים רבות.

חלק מהמבקרים, כמו ש. אביהדה, שיבחו את השחקנים וציינו כי על אף שההצגה היא בעייתית, היא מצליחה לחדור מתחת לעור. סביר להניח, כי בדומה להצגות הבימה של אותה התקופה, גם בתפאורה של הצגת "היהודי זיס" היו מוטיבים אפלים של אקספרסיוניזם. לו קירותיו של הסטודיו הקטן יכלו לדבר, סביר כי הם היו חושפים ויכוחים לוהטים בין אנשי הקולקטיב, ויכוחים שהיו מסבירים את היעדרה של הגברת הראשונה של התיאטרון מהקאסט של הבמה.

הסרט הפרו יהודי והגרסה האנטישמית המפורסמת

בעקבות היצירות הספרותיות, הופקו שני סרטים באותו השם (בניגוד לאמונה הרווחת שהופק רק סרט אנטישמי אחד). הסרט הראשון, בבימויו של מייקל בלקון הבריטי, יצא לאקרנים בשנת 1934, כשאת תפקיד זיס מגלם הכוכב קונרד וויידט. וויידט היה שחקן יהודי-גרמני ואחד מהשחקנים הבולטים בגרמניה של אותם ימים, אך ברח מארצו בעקבות עליית היטלר לשלטון. הסרט בא לשמש אזהרה מפני האנטישמיות הגואה בשלטון הרייך השלישי, יוצריו לא שיערו בדעתם כי שש שנים מאוחר יותר, סרטם ישמש כבסיס לסרט תעמולה נוטף אנטישמיות מבית היוצר של היטלר-גבלס.

פוסטר הסרט משנת 1940

השפעת הסרט הגרמני היתה עצומה הרבה יותר מקודמו הבריטי. בגרסה של גבלס, הסכנה הגדולה ביותר לעם הגרמני הנה היהודים המתבוללים, אלו שלא נראים יהודים, אלא דומים לגרמנים מודרניים, ולכן קשה להבחין מיד בשונות ובערמומיות שלהם. על פיו, זה מה שהופך אותם לזן המסוכן ביותר. הסרט נהיה שובר קופות היסטרי ונצפה על ידי 20 מיליון צופים בגרמניה ועוד כ20 מיליון נוספים באירופה. בכל מקום בו הוקרן, הוא גרם לגל של מהומות אנטישמיות. חוקרים אחדים אף טוענים שיצירה זו היא שהנחתה את דעת הקהל הגרמני לקראת הפיתרון הסופי ושואת היהודים.

כשמתעמקים בסיפור על גלגוליו השונים, ממשיכה להדהד חשיבותה של האמנות בכלל והספרות בפרט. זו האחרונה שואבת את השראתה מהמציאות אמנם, אך בהיותה מועלת על הדף כספר היא הופכת לעל זמנית. אין לה מגבלות של מקום וזמן והיא נתונה לפרשנות שנותנים לה יוצרים שונים.

בגרסת "הבימה" הפך הסיפור לעיסוק בשאלת "היהודי בין הגויים"  שהייתה רלוונטית לארץ ישראל של הימים ההם. אבל אם היה הסיפור מועלה שוב כיום, על אחת מבימות העולם או על במה ישראלית מודרנית, איזו משמעות הוא היה מקבל? האם נושא האנטישמיות והקנאה רלוונטי לימינו כמו שהיה רלוונטי אז?

אני חושבת שכן, וזה מעציב אותי.

אי אפשר להכניס פירור

על תופעת ה-"יותר מדי" בתיאטרון

מאת: אירית ראב

ישנה תופעה שמתרחשת בעיקר אצל במאים צעירים – כאשר לראשונה הם מביימים הצגה עם תקציב נרחב, הם מתחילים לאבד את זה. כמו ילד בחנות צעצועים שרוצה גם את זה וגם את זה וגם את זה, כך גם הבמאי הצעיר רוצה לשים את הכול על הבמה. אין זה משנה אם זה הליקופטר שחג סביב האולם ונוחת על הבמה, כשבכלל מדובר בהצגה של צ'כוב, או אם זו להקת גמלים אמיתיים כשבכלל מדובר בהצגה של טנסי וויליאמס. כמה שיותר, יותר טוב, לא משנה אם הבמה מתמוטטת.

בדרך כלל, תופעה זו נעלמת מעצמה, עם הזמן. ככל שהבמאי משתפשף, הוא מבין שהתיאטרון האמיתי נעשה עם כמה שפחות, כזה המאפשר לקהל לדמיין את מה שניתן או לראות תהליך כלשהו על הבמה, ולא עוד תפאורה אקסטרווגנטית. עם זאת, ניכר כיום כי דווקא במאים וותיקים ממשיכים להראות תסמינים של תופעת ה-"יותר מדי".

לפני כמה שנים, עלתה על במות תיאטרון הקאמרי ההצגה "הרב קמע". היה זה עיבוד מודרני ואקטואלי למחזה "טרטיף" של מולייר. ההצגה הביאה את סיפורו של מר מוראד הנכבש בקסמו של הרב קמע, מכניס אותו לביתו ולכיסו ולא שם לב כלל איך הוא מתחיל להשתלט על כל פיסה טובה, גם על אשתו. עד כה נחמד. אבל כאשר מאביסים את הבמה בכל כך הרבה אלמנטים ואפילו מביאים תחנת רדיו אמיתית לכל דבר, שכן הרב קמע צריך לשדר את תוכניתו היומית ממקום כלשהו, כל הדרמה נעלמת. הקהל מאבד עניין.

לאחרונה עלו שתי הצגות מרהיבות בבית הבימה המחודש: "ביקור הגברת הזקנה", ו-"מסילה לדמשק". לשתיהן היה פוטנציאל נהדר, שכן הבסיס שלהן היה מצוין. הראשונה, מחזה של פרידריך דירנמאט שמוכיחה את כוחו של הכסף על פני המוסר. השנייה, מחזה של הלל מיטלפונקט שמביא אלמנט בימתי מבריק של מספר שפות על הבמה.

אבל תופעת  ה-"יותר מדי" הראתה גם פה את אותותיה. במקום להעיז וליצור את עיירת הגברת בבגדים מודרניים של ישראל 2012, ולומר משהו אמיתי ואמיץ על המציאות של אחרי מהפכת האוהלים, יצרו אותה ככל הנראה כפי שהיתה בדמיונו של דירנמאט. העמיסו על הבמה אינספור אלמנטים, שלמראית עין היו יפים מאוד (כמו צלליות באחורי הבמה ותאורה בקדמתה), אבל הדבר היחיד שחסר היה נמר אמיתי באולם. לו היו מנסים באמת, ועוזבים קצת את כל העומס הזה, אולי הקהל יכול היה להזדהות עם איל או עם הגברת שבסך הכול רצתה שיכירו בפשע שנגרם לה.

כמו אחותה, גם "מסילה לדמשק" הראתה תסמינים של תופעת ה-"יותר מדי". המחזה של מיטלפונקט מספר את סיפור אהבתם של ג'ון הקצין הבריטי ונוני הנערה העברייה בחיפה של שנות הארבעים. ברקע, הארץ שוקקת וגועשת, כאשר חוסר ההבנה או הרצון להבין את הצד השני גורם לכל צד להילחם בשני. ההגנה בלח"י, הערבים ביהודים, הבריטים בעם העברי. המחזאי השכיל לבטא את חוסר ההבנה הזו במגוון רב של שפות על הבמה. הבעיה היא שהתוצאה שנוצרה על הבמה היא גבב של מילים, שכל מה שהקהל רצה לעשות זה לעקוב אחרי הכתוביות ברקע. לו היו משתמשים במגוון השפות הזה לאמצעי בימתי איכותי, היה נוצר משהו הרבה יותר מעניין. דבר זה קיבל ביטוי גם בעומס התפאורה והאביזרים על הבמה, הסרטים שהוקרנו ברקע או מסילת הברזל שהוצבה לאורך, לרוחב ולגובה הבמה. חוץ מלאתגר את השחקנים ולשמור אותם ערניים כדי שלא יפלו במהלך ההצגה, זה לא הוסיף כלום. בסופו של דבר, אם הדבר הבסיסי ביותר לא עובד, כל התפאורה שבעולם לא תכסה על זה. אם סצינה, כמו זו שבה שרה שותה בבר ומנסה להסביר לאהובה מדוע היא נהפכה להיות כל מה שהיא לא האמינה שתהיה, היא משעממת וחסרת מתח, אין זה משנה אם הבגדים או התפאורה המאוירת הם ממש ממש יפים.

תופעה זו אינה רק בעיה של התיאטרון הממסדי, שכן הצגות פרינג' רבות סובלות ממנה. דוגמאות אחדות לכך הן "בכל מקום באמבטיה שאין בו מים" ו-"לץ פליי".  האחרונה עלתה לראשונה בפסטיבל עכו האחרון עם מטרה בסיסית טובה. ליצור משחק אינטראקטיבי עם הקהל, תוך הצגת המציאות האמיתית של מדינת ישראל. עם זאת, עומס הגירויים, האלמנטים הבימתיים וההתרחשויות הבימתיות לא ממש סייעו בכך. יותר מכך, הם גרמו לקהל לכאב ראש, אחדים אף יצאו באמצע.

לתופעת ה-"יותר מדי" יש תרופה אחת פשוטה. אין צורך לבלוע אותה שלוש פעמים ביום, לשים קומפרסים חמים או לחבוש את המקום, אלא רק לפשט. לזכור כי תיאטרון טוב הוא תיאטרון של תהליך, של דמיון. תיאטרון טוב הוא תיאטרון שפשוט מאפשר לקהל להשלים את החסר מבלי להאביס אותו ולגרום לו לסיים עד הפירור האחרון.

האם זה פייר? הם לא עונים…

ביקורת על ההצגה "נתתי לה חיי"

מאת: כלנית בר און

האמת שאני מוצאת את עצמי אחוזת התרגשות. שיריו של סנדרסון מלווים אותי כל הדרך לאולם רובינא בתיאטרון הלאומי של מדינת ישראל שבעוד מספר ימים תחגוג יומולדת 64 .

בתור פטריוטית גאה אני באמת אוהבת את כל מה שקשור למדינה הזו שלנו וכשהביקורות מבטיחות לי להתאהב מחדש בסנדרסון שמהווה סמל למוסיקה הישראלית כבר עשרות שנים, להתאהב מחדש בישראליות הזו שמאפיינת אותנו תוך כדי צפייה בהפקה נוצצת של לא אחר מאשר מאור זגורי שידוע כיום כילד הפלא של התיאטרון בארץ. אני לובשת את מחלצותיי היפים ביותר ושמה פעמיי לבניין המפואר כשהמוני אנשים עולים במעלה המדרגות מלאי ציפייה לערב מופלא מלא בזמזום של שירים מוכרים, מחיאות כפיים סוערות וסיפור אהבה אחד קטן.

ההצגה מציגה את דמותו של יורם צוקרמן חסר המזל שהחיים לא האירו לו פנים בלשון המעטה והוא מחליט לשים קץ לחייו. כשהוא לא מצליח להתאבד, נגלה לפניו אדם בשם "אלון נודע" שמנהל חברה המתמחה בעזרה ללקוחות המבקשים למות  אך המלכוד הוא שהלקוח אינו יכול להתחרט וברגע שיחתום על המסמך, גורלו ייחתם.

הרעיון של ההצגה נראה לי די מוזר, אך החלטתי לתת לה הזדמנות. הרי מה יכול להיות רע בשילוב של שירים טובים, הפקה נוצצת ושחקנים מהשורה הראשונה? והנה, לא עברו מספר דקות וההזדמנות חלפה. הטקסטים היו קשים מנשוא, המשחק היה מוגזם, הרעיון של ההצגה נותר מוזר ויותר מהכל, השירים האלו שאני כל כך אוהבת, השירים עליהם גדלתי, פשוט נהרסו לי מול העיניים כשבכל רגע השחקנים מתחילים לשיר רק כמה שורות מהשיר וללא שום הקשר אמיתי לטקסט האווילי. עצוב לי קצת שערב כל כך מבטיח הפך לערב כל כך מאכזב. העובדה שבמשך חצי ערב חיכיתי שההצגה תתחיל ובחציו השני של הערב חיכיתי שההצגה תסתיים.

מדובר באוסף שחקנים שיש להודות שברובם מוכשרים הרודפים אחר "הלא נודע" כשכל משפט היוצא מפיהם נועד רק להצחיק או אולי קצת לרגש את הקהל המשולהב שמוחא כפיים אחרי כל סולו מחושב שקיבל כל שחקן בתורו. על המקהלה מנצח עידן אלתרמן  המגלם את יורם צוקרמן חסר המזל שכל ההצגה רודף אחרי המוות ובסוף ההצגה מבין בדרך פלא שלא ברורה לי כלל, שנייה אחרי שאהובתו מתה, שדווקא עכשיו הוא חפץ בחיים.

את אלתרמן מלווים טלי אורן שמשחקת את מנהלת המוסד לחולי נפש, "שקט", אלון נוימן שמשחק את אלון נודע, מנהל "הלא נודע", ופיני קידרון שמשחק את דמות המספר ודווקא הוא יותר מכולם מפתיע בכישרון קומי יוצא דופן. דבר שהתבטא בעיקר במונולוג של סנדרסון "סיפור למורה ללשון" שבאמת גרם לי להתגלגל מצחוק באמצע מופע האימים הזה. אתנחתא קומית שליוותה אותי גם אחרי הערב הזה.

בתור אישה של מילים, אני מוקירה את החשיבות של הטקסט. דבר שנרמס ללא רחמים כאשר הגיבור לא מוצא שם חיבה ליקירתו שבמחזה ורוניקה, ותוהה אם לקרוא לה ניקה או אולי ריקי כשלבסוף מגיע לתגלית המופלאה ששם החיבה המושלם בשבילה הוא "רוני" והתגלית המשמעותית הזו מובילה אותנו כמובן, לשיר "רוני ", ואני לא יכולה שלא להרגיש שאונסים כאן מילים ורק כדי לשיר עוד כמה שירים. אני יוצאת מההצגה בתחינה שלא יכתבו מחזמר שכזה על שיריו של גידי גוב כי אני באמת לא יודעת אם אוכל לשאת אובדן של שני גיבורי תרבות שכאלו וממש מעניין אותי לדעת מה סנדרסון חשב על המחזה הזה.

מדינת ישראל תחגוג בעוד מספר ימים יומולדת 64, אנחנו נחגוג את העצמאות שעלתה לנו בכל כך הרבה דם. אני מנסה לחשוב איך המחזמר הזה מושפע מישראל של היום ומוצאת שכנראה אנחנו כמדינה באמת לא במקום מזהיר כל כך. אובדן המשמעות, הריק, השטחיות שמלווה אותנו בניסיונות שלנו להישרדות והאנשים האמיצים שמנסים להרים פה מהפכה חברתית נלחמים לא רק נגד שכר הדירה התל אביבי, הם נלחמים עלינו, על האובדן שלנו, "אנשים טובים באמצע הדרך". מסתבר שאנחנו באמת הולכים לאיבוד, מסתבר שכנראה גם התיאטרון הלאומי שלנו מנסה לשרוד בימים קשים שכאלו וכנראה שהתיאטרון הלאומי שלנו חייב להיות גם הוא מושפע מיוסי גיספן למיניהם ומאבד את המהות בדרך ללהיט הבא.

ולמדינה שלי, אני מאחלת יומולדת שמח, שקט, שמחה, צמיחה, התחדשות ולעזאזל, אם אפשר, בבקשה קצת משמעות בקיום הזה. מזל טוב.

היום שלפני היום האחרון: תיאטרון עכשיו!

ההפקה הישראלית-גרמנית מציבה מראה (או מצלמה) מול הקהל, מאתגרת ומעוררת למחשבה – וכל זה ללא שמץ של התנשאות.

מאת: יאשה קריגר

זאת ההצגה הראשונה שהלכתי לראות בבניין הבימה המחודש. ולמרות הביקורת שנשמעה על המבנה – אין כמו להיכנס לאולם תיאטרון חדש. הכל מבריק, נוצץ, מהניילונים. החלל עצמו כאילו מבטיח לך חוויה. אלא שכפי שלימד אותי הניסיון – התיאטרון האפקטיבי ביותר קורה, לא אחת, על המושבים הפחות נוחים. לכן נזהרתי בציפיותיי. מה גם שמדובר בפרויקט במסגרת שיתוף הפעולה של הבימה עם תיאטרון השאובינה הברלינאי, שבעשורים האחרונים ביסס את מעמדו כאחד התיאטראות הניסיוניים המובילים באירופה, כזה שלא מתפשר על תכניו מחד ולא מפסיק לחקור שפה בימתית חדשה מאידך. בתכניה מדובר על "שפה תיאטרונית מיוחדת", הצגה שמשלבת וידיאו בלייב,פייסבוק וסקייפ. בקיצור, מכל טוב. המילה 'יומרה' לא יכולה שלא לקפוץ כאן מבין השורות, ובמקרים כאלה אני תמיד סקפטי, מנמיך ציפיות.

אלא שבמקרה של "היום שלפני היום האחרון", ההצגה אכן ראויה לכל הסופרלטיבים.

למרות שהתכניה רוקמת סיפור מעשה כלשהו, בפועל מדובר בהצגה פרגמנטרית לחלוטין, דהיינו אוסף של קטעים שלא בהכרח קשורים האחד לשני ברצף הגיוני. המשותף לכל הקטעים הוא התוכן ובמקרה הזה העיסוק בהקצנה הדתית-לאומית בעולם, ולמעשה בכל סוג של השקפה קיצונית. כל קטע מצביע על נקודה אחרת של התופעה, מהדרת נשים, דרך האיום האיראני ועד הפוסט-קפיטליזם. חלק מהקטעים מכוונים אל הרגש, אחרים לאינטלקט. העוגן היחיד ברמת העלילה הוא שמתחילת ההצגה יודעות הדמויות שעל הבמה 'שמישהו ימות בסוף'. זהו העוגן העלילתי העתיק ביותר בדרמה, הפשוט ביותר והמתוחכם ביותר, שכל צופה יכול להזדהות אתו – הרי כולנו יודעים באופן בלתי נמנע שמישהו ימות בסוף והמישהו הזה הוא אנחנו.

לא אחת נכחתי בהצגות שאינן מבוססות על מחזה כתוב מראש. במקרים רבים הן גולשות אל הבלבול וחוסר התקשורתיות. אולם, במקרה הזה הדרמטורגיה (אירנה סודוך) מבטיחה את קיומו של קונפליקט בכל רגע בהצגה, מה שמשאיר את הקהל ערני ודרוך כל הזמן. בחלק מהקטעים מדובר בקונפליקט בין השחקנים לבין עצמם, באחרים בקונפליקט בין השחקנים לקהל – יש לא מעט אלמנטים אינטראקטיביים בהצגה (השחקנים פונים אל הקהל בשאלות, יורדים מהבמה אל האולם וכו'). קיימים גם קונפליקטים עם דמויות חיצוניות, כגון הוריהם של השחקנים שפורצים להצגה בשיחות סקייפ המוקרנות על המסך ומנהלים עמם דיאלוג. ברגע הכי יפה ומרגש של ההצגה – הקונפליקט הוא בין הקהל לבין עצמו (וכדי לא לעשות ספוילר, אומר רק שמדובר בהפעלה של חוש המגע, ולא רק חוש הראייה והשמיעה אליהם אנו מורגלים בתיאטרון).

השימוש במצלמות והקרנות בהצגה, לא רק שמוסיף ברמת הצורה, אלא משמש בסיס של תוכן. בכלל, שום דבר בהצגה הזאת לא נעשה לצורך קישוט. האמצעים שמשתמשים בהם – מצלמות, לפטופים, אייפונים ומסכים – הם אמצעים יומיומיים ומוכרים לכל אחד מאיתנו. כך למשל, במונולוג ההומופובי המשתלח של השחקן קנוט ברגר (שמבוצע למצלמה ומוקרן בענק על המסך האחורי) הקהל יכול להרגיש בקלות שהוא עד לקטע מבלוג אמיתי. כל זה יוצר את המימד הדוקומנטרי של ההצגה שלא מותיר את הקהל אדיש לרגע.

שבעת השחקנים (שלושה גרמנים וארבעה ישראלים) מבריקים ביצירת אוירה חיה ודינאמית. הם משחקים את עצמם, קוראים האחד לשני בשמותיהם הפרטיים ומצליחים ליצור הרגשה שעל הבמה נמצאים אנשים אמיתיים, מרגישים, אבודים לעיתים, כמוני-כמוך. ראויה לציון במיוחד מרים זארי הגרמנייה על נוכחותה הכנה והמתפרצת במונולוג בו היא פורקת את תסכוליה על זהות שסועה כבת למהגרים איראנים שחיה בגרמניה.

לאורך ההצגה מדברים השחקנים באנגלית, עברית, ערבית וגרמנית. אמנם המלל מגובה בתרגום על המסך (ויש לציין כי לאורך כל ההצגה הוידיאו והאלמנטים הטכניים מתקתקים בצורה מושלמת), אך למי שאינו שולט בלפחות שתיים מהשפות האמורות עשוי להיות קושי לעקוב אחר חלק מן ההתרחשויות. מצד שני, אותו ערך של רב-לשוניות הוא הוא מעיקרי התוכן של ההצגה. ההצגה לא מתחייבת לשפה אחת כפי שהיא לא מתחייבת למסגרת עלילתית מגובשת. ושוב, כאמור, זה יכול היה להיות העקב-אכילס של הצגה מהסוג הזה, הצגה שבה ילך הקהל לאיבוד. אלא שכאן מגיע תורה של הבמאית, יעל רונן, שרוקחת את כל המרכיבים ליצירה בימתית מתקשרת וקולחת. רונן והקבוצה מצליחים ליצור הצגה נגישה ברמת 'מוצר צריכה' לקהל וזאת מבלי לפגוע באינטליגנציה שלו. להיפך, ההצגה מאתגרת ומעוררת מחשבה. מה שיפה זה שלא מדובר כאן ביצירה מוזיאונית ממגדל השן. השחקנים היו יכולים להתמקם עם הטקסטים והסיטואציות שלהם בשוק הכרמל – וזה היה עובד נהדר, בדיוק באופן שזה עובד באולם מסקין המחודש. בשלבים שונים הקהל אינו יודע האם מה שהוא רואה על הבמה מתוכנן או לא. הצופים צועקים אל הבמה, צועקים האחד לשני, יש באולם מעט מהניחוח של איצטדיון-כדורגל – וזה נהדר. על כך מגיע לרונן שאפו. על שיצרה הצגה שהיא תיאטרון חדש, במלוא מובן המושג. לא תיאטרון אזוטרי שמקדים את זמנו אלא תיאטרון שהוא בדיוק בזמנו – כאן ועכשיו. זאת הפעם הראשונה מזה זמן רב שלאחר צאתי מהצגה, חשבתי לעצמי שהנה, יכול להיות שהתיאטרון באמת יכול לשנות מציאות – לא רק לברוח ממנה או לשקף אותה.

"היום שלפני היום האחרון" – תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון השאובינה, ברלין.

מאת יעל רונן ושחקני הקבוצה

בימוי: יעל רונן

דרמטורגיה: אירינה סודוך

תפאורה: מגדה ווילי

מוסיקה: יניב פרידל

וידאו: בנג'מין קרייג

תאורה: אריק שניידר

שחקנים: נילס בורמן, קנוט ברגר, מרים זארי, שרדי חברין, אורית נחמיאס, יוסף סוויד, רותם קינן

מי שמביט גם לאחור

מאת: אפרת קדם

מי שמביט כיום במבנה החדש, סליחה – "המשופץ", של תיאטרון "הבימה" יתקשה אולי לדמיין באילו תנאים הוקם לראשונה. יתר על כן, אם היה מישהו ממקימי התיאטרון מבקר בו כעת, לא היה מאמין למראה עיניו.

לא מזמן ,כלומר לפני תשעים ותשע שנים בלבד, מתוך מסירות נפש אדירה ועם לא מעט יומרות ואידאות, החל תיאטרון הבימה לקרום עור וגידים. כל זאת בתנאים לא תנאים של קור, רעב (פיסי אך גם תרבותי) ומחסור.

שלושת המייסדים העיקריים, צמח, גנסין ובהמשך גם רובינא, החליטו יחד כי "הבימה" תהווה עבורם שליחות ויעוד, עד כדי כך שנדרו נדר לא להתחתן או להקים משפחות (!) על מנת להתמסר באופן טוטאלי לתיאטרון . בדיעבד, נדר זה שנדרו הם וחבריהם לקבוצה, נשמר אמנם באופן חלקי, אך הייתה לו משמעות גדולה בעיצוב חיי המשפחה הלא שגרתיים בהם בחרו בהמשך הדרך.

צמיחתו בפועל של התיאטרון לאחר ההקמה הראשונית ב 1913 כ"הבימה"   (אזכור לבימה שבבתי הכנסת היהודיים)  החלה ב- 1917 עם פרוץ המהפכה הבולשיביקית, בה השתנו ללא הכר סדרי עולם.

ייתכן שבמבט מפוכח ולמוד היסטוריה של היום, משב רוח מהפכני זה עלול  להצטייר לנו כטרגי ורעיונותיו – כמעט אירוניים. עם זאת, עוצמתם של הרעיונות הרעננים  שעלו לאוויר – השוויון המלא ללא הבדל של דת גזע ומין, השיתוף הטוטאלי בין האנשים ועוד – השליטו סדר חברתי ופרטי מהפכני לחלוטין. באווירה כזו דומה היה שכל רעיון הוא בר מימוש, ושהמציאות היא ברת שינוי. די היה לראות את הרחובות שהפכו בן לילה מעטורי מעילי פרווה ותלבושת אלגנטית לתלבושות  פשוטות ואחידות של פרולטארים, כדי להבין עד כמה מרחיק לכת הוא השינוי המתרחש בכל. בכך נוצרה אווירה של קרקע פורייה לכל יוזמה, התחדשות או שינוי ואולי בעיקר – לאמונה ולתקווה.  

באותם ימים ובאותו משב רוח רעיוני החלה הבימה את פעילותה. התיאטרון הוקם כקולקטיב לכל דבר ועניין ובו אספת החברים היא הגוף הקובע. התיאטרון וחזונו עמד מעל ליחיד – השחקן. השחקן מצדו אמור היה לשמש כשליחו של הרעיון נשגב של התיאטרון שכלל את החייאתה של התרבות והשפה העברית. ברוח אותם הימים היה ברור לכל כי אין אדונים ומשרתים. השחקנים עצמם עסקו בפירוק והרכבה של התפאורות והכנת הבמות ולא בחלו בכל עבודה ויגע כפיים הנוגעים לכל חלקי ההפקה, נוסף על עבודתם כשחקנים.

 התנהלות החברים הייתה צנועה, הן מתוך שקידה והתעמקות בלמידה ובעבודה והן מתוך הערכים המכוננים של המוסד. כמובן שגם בהקשר זה יש לציין את  השפעתו של המורה וואכטאנגוב (תלמידו הנערץ של סטניסלבסקי) שנאות לעבוד עם החבורה ביתר שאת. וואכטאנגוב לימד אותם יום ולילה את פיתוחו לשיטת העבודה של סטניסלבסקי, ודרש מהם מקצועיות ומסירות אין קץ. הצניעות הייתה אחד מעיקריו החשובים .

ואכן ערכי השוויון והצניעות הנחו את אורחות חייהם של  השחקנים והמקימים  שלעתים שברו את הרעב בעזרת שקי קמח ותפוחי אדמה שהצליח להביא אהרון מסקין שעבד כאפסנאי בצבא האדום. הם עצמם אפו את הלחם. לא פעם המגורים היו בתוך חלל התיאטרון, לעתים מחוסר ברירה ולעתים על מנת שלא להחמיץ חלילה דבר ממה שמתרחש בשעורים, בחזרות ובאווירה הכוללת. על מנת להתחמם היו מוצאים ומדליקים כפיסי עץ ושבבי נייר מאולתרים. גם כאשר עלה תיאטרון "הבימה" לארץ השחקנים שיחקו על במות קרשים מאולתרות וחלקו חדרי איפור ותלבושות בצפיפות, על אף הקושי שבכך עקב עבודת הריכוז שנדרשה מהם טרם העלייה לבמה.

תמונה זו נשמעת אולי כרומנטית ואידילית ביותר, בייחוד בזמן זה של תהפוכות רבות בעולם כולו וגם כמובן בארץ ישראל. עם זאת, חשוב לציין כי בין חברי הלהקה ניטשו מחלוקות רבות, אם בעניין העלייה לארץ, אם בעניין בחירת החומרים לרפרטואר, ואם, כמה אנושי, בעניין חלוקת התפקידים בהצגות עצמן. בכל זאת, לאורך שנים רבות, נשתמרה אספת החברים וקבלת ההחלטות בשיח משותף תוך דיונים וויכוחים אידיאולוגיים. וויכוחים אלו היו על דמותה הראויה של התרבות הארצישראלית החדשה ,לימים מדינה, ועמה גם היומרה והחזון להחיות את השפה והתרבות העברית בארץ ישראל.

כיוון שהם אינם כאן אתנו ובהתחשב בנסיבות הקמתה של הבימה וברוח האידאית שאפפה את הקמתה, מעניין מה היו אומרים מקימיה לו ראו את הבניין החדש הענק, המרהיב והמנצנץ בסוף שדרות רוטשילד. כשהונחה אבן הפינה למבנה של הבימה בארץ, העלתה רובינא תקווה כי משכן הקבע יתמלא בתוכן ראוי ובהתאם לאופייה ולרוחה של "הבימה". ספק אם תקווה זו עודנה רלוונטית כיום.

מאה מיליון ש"ח הושקעו במבנה הנוכחי. רובם מכספי הציבור. קיר לבן ענקי עם זכוכיות שזורות על כל דפנותיו, מגרש חנייה תת קרקעי מרהיב ומבהיק, קפיטריה חדשה, קופות חדשות, אולמות חדשים, בריכת נוי, גינה מעוצבת וזה עוד לא הכול. על האדם הפשוט נאסר להיכנס בשעריו של ההיכל.  (אלא רק באופן מסודר – כלומר בסיורים מתואמים ומוזמנים מראש שטרם החלו נכון לכתיבת שורות אלו). כל זאת תוך כדי ובשלהי המחאה החברתית שמתרחשת באותו רחוב ממש.

לכאורה אמורים אנו, כיוצרים מבצעים וחובבי תיאטרון להיות אסירי תודה. סוף סוף כיאה למדינה מתוקנת הנה אנו "עם ככל העמים" וישנה השקעה ניכרת בתרבות. השקעה גדולה מאוד. מה לנו כי נלין? מדוע מכל עבר ישנם קיתונות וביקורות על הבטיחות, על התקציב, על האדריכלות, על קרני השמש שנמנעו מגן יעקב? מדוע נערכה הפגנה בערב הפתיחה החגיגי של התיאטרון….? ואם לחזור לא רחוק אחורה – קיתונות דומים נשמעו גם כאשר הוקם המשכן לאומנויות הבמה. האם לא ניתן לספק אותנו? עד שסוף סוף משקיעים בדבר ראוי – הרי שנים אנו מתלוננים על תקציב התרבות המצטמק והולך של מדינתנו – על מה יש כאן לרטון?

נדמה לי כי שורש הרתיעה מכל הכיוונים אינו נעוץ במעשה עצמו אלא באופן שבו נעשה, בבומבסטיות של הכסף, הזמן, הגודל …. ויותר מכל אולי בפער בין ההשקעה במבנה ובין ההשקעה בתוכן שאמור לשכון בו.

כיאה למדינתנו הקטנטונת שוב השקיעו באבן ולא באדם. לא ביוצרים ומבצעים בראשית דרכם, לא במלגות, לא בשחקנים, בבימאים, בתפאורנים, בתאורנים, בכוריאוגרפים ובמוסיקאים, אלא במבנה. ולא שאין לזה מקום, נהפוך הוא. גם משכן לעשייה האומנותית והתרבותית הוא דבר חשוב מאין כמותו, אך היכן הם סדרי העדיפויות והיכן הן הפרופורציות? היכן ניתן למצוא את הקשר עם המבנה העגול והמזמין בו ישבו רובינא וחבריה השחקנים לאחר ההצגות עם קהלם לשיחות שירים וריקודים?

אם נשווה לרגע את החברה שבה אנו חיים למשפחה, יהיה זה דומה למשפחה שבה אין חוברות לימוד או ספרים וחוגים לילדים, אך בכל זאת נוסעים ברכב חדיש ונוצץ שמוציא לכולם את העיניים. גם כאן המונומנט מנקר עיניים – לובן שיש מבהיק עטוף זכוכית ושמור מכל גזרה – באמת מרשים….

השקעה האמיתית והחשובה באמת  היא בתרבות עצמה. בתעשייתה בתוכנה ובאנשיה – זהו נכס תרבותי שאינו דוהה אלא רק יכול להשתבח עם השנים. ההשקעה במבנה היא השקעה בת חלוף.  יש לשער כי בעוד עשר או חמישים שנים מימי הבריכה לא יהיו אותם המים, השיש יבהיק פחות, המבנה כולו יתיישן וייתכן שירצו לשפצו מחדש. אך התיאטרון הישראלי ומורשתו התרבותית יכולים תמיד להמשיך ולהתחדש אם רק נקפיד להשקיע בהם, להתכתב עמם ולהשתנות לאורם.

אז כן, איננו חיים עוד בראשית המאה ובתקופת הצניעות והחלוציות שבה נוחות, ולו הבסיסית ביותר, הייתה כמעט מילה גסה, אך כל תלמיד תיאטרון לומד בשיעור הראשון כי בסופו של דבר כל מה שהתיאטרון זקוק לו הוא שחקן וקהל. 

ועוד מילה קטנה על תיאטרון. משחר נעוריו מתיימר התיאטרון לקרוא תיגר על הסדר החברתי. בעצם קיומו ומהותו טמונים בו הספק, שאילת השאלות ועידוד קהל ביקורתי ולא נינוח. נוסף על הכהות שנדרשה כדי לבנות "פיל לבן" שכזה בזמנים שכאלה, משדר הבניין החדש אווירה ראוותנית, זחוחה ושבעה.

 כיצד ייווצר תיאטרון מעודכן, רענן, חתרן ורלוונטי באווירה שכזו? והאם ייתכן בכלל?