איוב להמונים

 

ביקורת הקריאה המבויימת "איוב" – פסטיבל צו קריאה 9

מאת: אנה מינייב

צו קריאהבין יתר המחזות שהוקראו במסגרת פסטיבל צו קריאה 9, המתקיים מדי שנה בצוותא שבתל אביב, הועלה גם המחזה "איוב 2020". המחזה, שכתב בונה תירוש, סופר ועיתונאי, עוסק בתוכנית ריאליטי מקורית, "מבחן האמונה" שמה, אשר מקיים משרד הדתות, בחסות משרד הביטחון.

איוב ברזאני (המגולם על ידי שי זביב), תושב גני תקווה, אדם דתי, מחליט להשתתף בתחרות ריאלטי בגלל הפרס הכספי המובטח לזוכה. אשתו של איוב (אהובה קרן) מתנגדת בכל תוקף, אך איוב מתעקש ובסיועו של חבר משפחה קרוב (ליאור שמש) הוא ניגש לתחרות. כמו לכל תחרות ריאליטי משובחת, גם לזאת ישנו מנחה (עודד מנסטר) מלהיב, וורבלי ומגויס מאוד, שתפקידו לגרום למתמודד לא להיכנע לייאוש, ולהזכיר שוב ושוב מי נתן את חסותו לתוכנית המשודרת וכמובן, מה גובה הפרס.

מהות התחרות היא להוכיח את האמונה והדבקות של המשתתפים באל, למרות המשימות הקשות והנוראיות שהם צריכים לעשות למען כך. איוב ניגש למשימה הראשונה, אשר כוללת התמודדות עם חרקים שמטפסים על גופו, וצולח אותה, אך לא ברור האם בגלל הדרייב הכספי או בגלל האמונה הגדולה. כך גם צולח איוב את המשימה השנייה, הכוללת התמודדות מול להבות אש בחליפה חסינה, ושוב לא ברור מה הניע אותו לסבול כאבי תופת מסוג זה. במסגרת המבחן השלישי, היה צריך איוב להתמודד עם בחורה (נועם שנהב) יפה ומעוררת מינית אשר גוחנת ללא הרף וכל זה לעיני חברו, ילדיו ואשתו המזועזעת. המבחן הרביעי והאחרון היה שונה מקודמיו, והציב בפני איוב דילמה עמוקה, עליו להחליט איזה מילדיו הוא מוכן להקריב בכדי לנצח בתחרות ולזכות בקרב.

כבר בתחילת הקריאה אנו מבינים שנושא הכסף חשוב מאוד לאיוב, והפרס המוצע יכול לשדרג את חייו, לכן הוא בחר ללכת לתחרות מסוג זה. יחד עם זאת, טוען המחזאי כי הוא מעוניין לדבר על אמונה וצורותיה ואומר כי: "המחזה "איוב 2020" הוא משל – לחברה שבה האמונה חדלה להיות עניין שבין האדם לעצמו והפכה להיות מכשיר חינוכי ותעמולתי ממוסחר, חברה שבה עיקרון קדושת החיים נסוג נסיגה מסוכנת מפני קדושות אחרות". בנוסף, רצה המחזאי להציג את עמדתו כלפי הסיפור המקראי של איוב, לפיה הוא תומך בקביעת חז"ל שסיפור זה לא קרה באמת אלא שימש כמשל לעם ישראל, זאת מכיוון שלא יתכן כי האל עשה מבחנים קשים מנשוא בכדי לבדוק את מידת האמונה בו רק בגלל התערבות שבין האל לשטן. אם כך, נשאלת השאלה על מה מדבר המחזה, האם על אמונה והמסחור שלה? האם על איבוד הערכים שלנו כחברה? או שדווקא מתמקד במשמעותו של סיפור איוב, כיום ובכלל. את זה לא הבנתי בדיוק.

גם שורת המבחנים שעמדה בפני איוב, איש מאמין שרוצה להתעשר באמצעות זכיה בתוכנית ריאליטי, הייתה צפויה ולא מאתגרת מבחינת תוכנה. שתי המשימות הראשונות לא היו קשורות לאמונה אלא לרצון לזכות בכסף ושתי המשימות האחרונות היו ציניות מדי בכדי להתייחס אליהן ברצינות הנדרשת. אני מזדהה לחלוטין עם דברי המחזאי שטוען כי האמונה כבר איננה אישית והופכת יותר ויותר לכלי ביד בעלי השליטה בתכני הדת וגבולותיה, אך לא כך עבר אלי מהקריאה בה צפיתי, (אפילו לא המונולוג של שר הדתות שאמור לחזק טענה זו במשך דקות ספורות) והיא לא גרמה לי להתרשם שהמחזה מעביר את המסר הרצוי.

יחד עם זאת, השחקנים עשו עבודה מצויינת על הבמה והבימוי היה טוב ובהיר. למחזה יש עוד דרך לעבור בכדי למצות את הפוטנציאל שבו, ואני בטוחה שלאחר חידודו, הוא יצליח לעניין רבים.
איוב 2020

פסטיבל צו קריאה 9 – תיאטרון צוותא

מאת: בונה תירוש

בימוי: דניס שמע

משתתפים: אהובה קרן, עודד מנסטר, נועם שנהב, ליאור שמש, שי זביב ואייל זוסמן.

לרדת מהמדף המאובק ולהתחיל לחיות

ביקורת על ההצגה "משומשים"

מאת: אנה מינייב

זהו סיפור מוכר על החיים ועל אנשים שנכנסים לשגרה מעיקה, כשהדרך לצאת ממנה הופכת מיום ליום לבלתי אפשרית. השנים חולפות להן ובמבט צורם לאחור הן נראות כאילו לא היו שלנו מעולם, כאילו לא אנחנו חיינו אותם. זאת האווירה שהשתלטה עלי בעודי יושבת באולם החביב עלי, צוותא 2, ומסביבי תפאורה יפיפייה שמורכבת מספריות גדושות ספרים עתיקים, התלויות על הקירות הדוממים שמעידים על הסוד הגדול שמרחף לו באוויר. את האווירה העגמומית והמסקרנת הזאת מקשטת תאורה חמימה שמתאימה לעיצוב החלל במידה מדויקת ומעבירה תחושה של חנות ספרים ישנה מזדקנת. על עיצוב התפאורה אחראי אילן פרץ שדאג לכל הפרטים הקטנים, כולל פעמון הכניסה המעיד על כניסתו של מישהו לחנות. על התאורה אחראי גיא גלילי שעיצב אותה בשלמות שלא זכיתי לראות כבר הרבה זמן בתיאטרון, כנראה בגלל הפחד של היוצרים שהאור לא יספיק בכדי להאיר את השחקנים. במקרה הזה, האווירה שיצרו שניהם שירתה את ההצגה בצורה מושלמת וזאת הסיבה שהחלטתי להתחיל כתבה זו עם שני האלמנטים החשובים האלה, שבלעדיהם ההצגה הזאת לא הייתה נראית כפי שהיא – אפלה, מסקרנת ושוחרת סוד.

בתוך תחושת העלטה מופיע גבר יחסית מבוגר, שפוף וממורמר ומיד מפיל את הקהל בקסמיו. בין כל שכבות העייפות שעוטות אותו, מגיח לו לרגעים אדם שרוצה להתחיל לחיות באמת ולצאת מחנות הספרים החורקת, לסגור את הדלת ולא להביט לאחור. דרור טפליצקי הנהדר והממכר משחק את דמותו של דניאל שטיגליץ' שמחזיק בחנות ספרים ישנה שהייתה שייכת לאביו שנפטר. אליו מתלווה אמו הקוטרית שמשחקת שפרה מילשטיין המצוינת, אשר מתעקשת לא לסגור את העסק למרות שהלקוחות כבר לא מגיעים. דניאל נכנע שוב ושוב לבקשת אמו להשאיר את החנות פתוחה, בקשה שמעיבה עליו כל יום מחדש אך הוא לא מסוגל לעשות דבר בנידון. שתי הדמויות הללו מעוררות רחמים גדולים בגלל ההתעקשות להיאחז במשהו שלא מוסיף שום טעם לחייהם, אך בכל זאת מחייב אותם להישאר כבולים האחד לשנייה. הם גרים יחד ואף עובדים יחד בחנות, דבר שמאמלל את דניאל ללא הרף.

יום אחד נכנסת לחנות בחורה צעירה ומושכת, המגולמת על ידי מירב פלדמן, ומבקשת לרכוש ספר שדניאל בטוח שהוא מחזיק בחנות. כאשר הוא פונה לחפש אותו הוא מגלה כי הספר לא קיים בחנות, אך מבטיח לבחורה, שהוא נמשך אליה כמו פרפר לאש, להשיג עבורה את הספר. ההתחייבות הזאת שולחת אותו למסע שלא ציפה לו. לאחר שבדק בכל חנות ספרים אפשרית נאלץ דניאל לפנות למקלמן – בעל החנות היריבה – שמתברר כי בעבר האבות של שניהם היו שותפים עסקיים וריב גדול הפריד ביניהם ללא דרך חזרה. המסע למחוזות עברו מעמת אותו עם גילויים כואבים על אביו וגורם לו להתמודד עם חייו שהחמיץ, דבר שהופך אותו בסופו של דבר לאדם חדש, חזק יותר וסוף סוף חי.

ההצגה הזאת מיוחדת בגלל האופי הלא מתאמץ שלה. הכל שם פשוט, פשוט עד כאב. היא הזכירה לי סדרה של פעם בטלוויזיה, כשלא היה צורך להאפיל את המציאות והחומר האנושי היה מספיק מרתק בכדי לבנות על סמך זה חמישים פרקים. דבר נוסף שנגע בי הוא ההחלטה של הבמאית דניס שמע להעניק לכל דמות שחקן שיגלם אותה, גם אם מדובר בתפקיד "קטן" שדקותיו על הבמה ספורות. החן העצום בתפקידים האלה מעניק להצגה מימד נוסף של הנאה וחיבור כנה לסיפור. אמיר ירושלמי המקסים מגלם את פקח העירייה שמחלק לדניאל קנסות שהוא מסרב להילחם בהם, רפי קלמר בתפקיד בעל חנות הספרים המתחרה, שיושב באולם מתחילת כניסתו של הקהל לאולם ונוכחותו מביאה עימה מתח לאווירה, וערן בן צבי שמגלם את הבלש המצ'ואיסט בתחנת המשטרה. זהו מצב לא מוכר בפרינג', בו התקציב בדרך כלל לא מאפשר את התענוג הזה, ובכל זאת, בהצגה הזאת השאיפה מתגשמת במלואה.

יצאתי מהאולם בתחושה של שמחה, צוות שחקנים מוכשר, מרתק ומרגש, במאית שיודעת לגעת במערכות יחסים מורכבות מבלי לפגוע בפשטותן, מחזה שלא מתיימר לספר משהו שעוד לא שמעתי, התאורן ומעצב התפאורה שכבר הזכרתי והמוזיקאי הרגיש דורון שלום שתמיד יודע להעביר במוזיקה שלו את הרגש המדויק שבלב.

פשוט חוויה קסומה.

ממליצה בחום.

מומלץ לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות עתידיים