הדמיון: הוראות הפעלה

עבודה מעשית עם דימויים לפי שיטת מייקל צ'כוב

(בעקבות סדנה עם דנה מרגלית)

מאת: נעמה ברמן

לא מזמן צפיתי בנשימה עצורה בכל הפרקים של העונה הראשונה בסדרת הטלוויזיה "החברה הגאונה", המבוססת על "הרומנים הנפוליטניים", סדרת הספרים המופתית של הסופרת האיטלקיה אלנה פרנטה. גם בן הזוג שלי התמסר לצפייה הממכרת, ובעקבות זאת התחיל לקרוא את הספר הראשון בסדרה. אך הקריאה התגלתה עבורו כמאכזבת מאוד, והוא הרגיש שהוא קורא דיווח יבש של האירועים: "אני כבר יודע איך הכל נראה… אין מקום לדמיון".

התובנה הזו לגבי הדמיון ממחישה את אינסוף האפשרויות שהדמיון מאפשר ומכיל בתוכו בזמן קריאת ספר או בזמן חלום, למשל. מצד שני, עיבוד ספר למסך הקולנוע או הטלוויזיה, נהדר ככל שיהיה, מצמצם את הדמיון. הוא מביא לידי ביטוי רק אחד מבין כל העולמות האפשריים של הדמיון. בסדרות ובסרטים המבוססים על ספרים, יוצרי הסדרה בוחרים עבורנו, הצופים, כיצד ייראה העולם של הספר, ובכך משתקים את פעולת הדמיון שלנו.

"מכונת הדמיון" שיש לכל אחד מאיתנו בראש היא סינגולרית ואין עוד אחת כמוה בעולם. אבל כדי להפעיל אותה צריך הכוונה ותנאים מתאימים. אם עוסקים ביצירה ובביצוע, הרי ששיטת המשחק של מייקל צ'כוב היא מסע אקטיבי של התמסרות לדמיון, הרפתקאה מלאה בגילויים שסופה לא ידוע.

לפני שנה, השתתפתי בסדנה בינלאומית לשיטת המשחק ולטכניקת העבודה של מייקל צ'כוב – שחקן, במאי ומורה (את חווית ההשתתפות בסדנה תיעדתי כאן, בכתבה הזו). מאז, שיטת צ'כוב המשיכה לגרות ולסקרן אותי. משיטה שבעבר הלא רחוק פעלה במחתרת (שמעתי על מורים בארה"ב שלימדו אותה ללא רשות בשנות ה-90), היום היא נודעת ומועברת בקורסים במדינות שונות בעולם. בימים אלו ממש מתקיימת בארץ הסדנה הבינלאומית השנתית (21-25/7/2019) בהנחיית דוד זינדר ולנארד פטיט (ניו-יורק). את הבאת השיטה לארץ יזמו לפני מספר שנים דנה מרגלית ודוד זינדר, במטרה להנגיש אותה גם לקהל היוצרים הישראלי. דנה היא שחקנית ומורה לשיטת צ'כוב שנוסעת בשנים האחרונות ברחבי העולם ולמדה אצל מורים מומחים, ממשיכי דרכו של צ'כוב, ביניהם טד פיו ופרן סלואון (ניו יורק), אולריך מאיר-הורש (גרמניה), לנארד פטיט (ניו יורק), סוזנה ניקוליק (קרואטיה), רגנר פרידנק (ניו יורק), דוד זינדר (ישראל) ועוד רבים וטובים. כדי להבין כיצד ניתן לתפעל את הדמיון לפי שיטת צ'כוב, לקחתי את דנה מרגלית לשיחה קלה ותרגול.

השיטה של צ'כוב מבוססת על שימוש בדמיון, שמעשיר את העבודה על הדמות בפרט, ומהווה כלי משמעותי בעבודת השחקן, בכלל. מה משמעות התרגול של הדמיון בעבודת השחקן?

"באמצעות הדמיון והקשר שמתפתח בינו לבין הגוף במהלך העבודה עם שיטתו של צ'כוב, אנו יכולים להבין הרבה על הדמות. צ'כוב הציע שנדמיין את הדמות ונשוחח איתה בדמיוננו כאילו היא אדם אמיתי. לדמיין במובן של להסתכל על הדמות, להיכנס לגוף שלה, "לחיות" אותה, ובכך – להחיות אותה. השיח עם הדמות נעשה תוך עבודה עם דימויים שמשמשים אותנו על מנת לחדור לחייה הפנימיים של הדמות. ברגע המתאים הדמות תהפוך ממשית כל כך, שיתעורר בנו הרצון להתמזג איתה במהלך העבודה בחלל. במצב כזה, רוחב הדמיון הוא מקור השראה ענק עבור השחקן, ברגע שהוא נהיה חי וממשי ופועל בקשרי גומלין עם הגוף".

סדנת צ'כוב - תומר סלמן

מתוך סדנת מייקל צ'כוב בהנחיית דנה מרגלית | צילום: תומר סלמן

התרגיל שאציג כאן הוא תרגיל שדנה מלמדת ושאני עצמי התנסיתי בו בהנחייתה. התרגיל מציע עבודה עם דימוי והנפשה שלו באמצעות הגוף. דנה מספרת מה הביא אותה לזה: "ואריאציה של התרגיל הזה למדתי ממורה נפלא בשם ג'ון מקמנוס, כחלק מארגז הכלים לעבודת השחקן, כשאז עבדנו עליו כתרגיל חופשי. באופן שבו אני מלמדת, אני לוקחת את התרגיל הזה בין היתר, גם לעבודה על דמות. מה שאנחנו עושים זה אימון שיוצר קשר הדדי בין גוף-דמיון (לעיתים הדימוי משפיע על הגוף ולעיתים הגוף משפיע על הדמיון). העבודה עם דימוי מובילה את הגוף לסגל לעצמו איכויות של תנועה וקול שמושפעות מהדימוי".

אלו הם שלבי התרגיל:

מתחילים מכך שאנו מחפשים דימוי כלשהו תוך כדי תנועה. דנה מתארת את התהליך: "תוך כדי שאנחנו נעים בחלל, עולים אצלנו בראש דימויים. אחד מהדימויים שעלה לי תוך כדי עבודה הוא נוצה תקועה בכובע. בחרתי לעבוד עם הנוצה כי הסתקרנתי מה באיכויות שלה קשור לדמות שלי, ואיך אוכל ללמוד על הדמות שלי ממנה. כאמור, את התרגיל ניתן ליישם גם כעבודה חופשית וגם בעבודה על דמות. באותה מידה ניתן לעבוד עם דימוי של ספוג, או דג, או עם כל דימוי אחר שעולה בדמיון. הבחירה היא חופשית, אסוציאטיבית, לא צריכה להיות מנומקת או מעוגנת בטקסט".

בשלב הבא, תוך כדי הליכה חופשית בחלל, אנחנו מדמיינים את הנוצה. איזה סוג של נוצה זו? נוצת טווס או נוצה של תרנגול? מה גודלה, מה המרקם שלה, הצבע שלה? מה המשקל שלה? (הנוצה לא צריכה להיות נוצה אמיתית שקיימת במציאות, אפשר להמציא נוצה מחומרים וממרקמים שונים). האם האניצים שלה עשויים משי או תיל? לאחר מכן, נעביר את הנוצה על הגוף שלנו, איך המגע שלה מרגיש? מה קורה לה כשהיא נוגעת בנו? ומה קורה לנו? איך היא מתנועעת בחלל? היא מתעופפת לה ברוח הקלה של הבוקר או צוללת בסללומים מהירים כמו מטוס קרב?

דנה מוסיפה: "האפשרויות הן רבות עד אינסוף ועצם הבחירה מעמידה את הנוצה כמו תבנית, שאפשר ליצוק לתוכה צבעים, מרקמים, גדלים וחומרים שכולם באים מהמקורות של הדמיון שלנו. הנוצה מתמלאת במה שברגע זה חי בתוכנו, כשאנחנו רואים את הדמות בעיני רוחנו. אותה תבנית מפיחה חיים על ידי שמגרה בנו דחף כלשהוא לתנועה, למערכת יחסים, לגילוי".

אחרי שהבטנו בנוצה שלנו קרוב, עקבנו אחריה וחשנו אותה באופנים שונים, אנו נעשים מודעים לאיכויות שלה. היא מעין ישות עצמאית שנעה בחלל החדר. למדנו להכיר אותה היטב. בשלב זה, נדמיין שהיא קרבה אלינו ומתמזגת עם הגוף שלנו. זה רגע של Shift. מה שהיה חיצוני הופך פנימי. הדימוי נהיה תחושה שנטמעת בגוף שלנו. השאלות שמנחות את התרגיל בשלב זה הן: איך האיכויות של הנוצה שלנו משפיעות על ההליכה שלנו? על תנועות הגוף והקצב שלנו? על הבל הפה? על הסימטריה של הגוף? על המבט? ברגע שהנוצה ואנחנו הם אחד, הנוצה עשויה להשתנות, אבל דנה מרגיעה: "זה בסדר, האיכויות של הנוצה גם משתנות ועוברות טרנספורמציה. זה כמו חלום – אין מגבלות וניתן לדמיין הכל".

סדנת צ'כוב - דנה מרגלית - תומר סלמן

דנה מרגלית (משמאל) בסדנת צ'כוב בהנחייתה | צילום: תומר סלמן

בשלב מתקדם יותר של התרגיל, אפשר לנסות לדבר כמו הנוצה, לבדוק את הקוליות שהיא מייצרת אצלנו. אפשר גם לומר שלום לפרטנרים בחלל, או לספר משהו אחד לשני, ולאפשר לאיכויות הקוליות של הנוצה הזו לצאת החוצה, כמובן גם באמצעות השימוש בטקסט של הדמות.

 כשהנוצה נטמעה והתמזגה בגוף, התרגיל מוביל לתחנה חדשה במסע. הנוצה, שעד כה קיבלה ביטוי פיזי, קולי ותנועתי בולט, לאט ובהדרגה הופכת מאיכות חיצונית לאיכות פנימית. עד כה, התמסרנו עם כל הגוף להוויה הנוצתית, אבל עכשיו נאפשר לה להיטמע ולחלחל פנימה ולהפוך לתחושה, לאיכות נפשית. אנחנו לא "מאה אחוז" הנוצה במופע החיצוני שלה, אלא רק שמונים אחוז ולאחר מכן פחות ופחות עד לאפס, כשהנוצה רק נשארת 'תנועה פנימית', הקרנה של אנרגיה שיוצאת מהגוף.

דנה מנחה אותנו בדרך לשינוי הווליום והעוצמה מחיצוניים לפנימיים: "במקום שהדימוי יהיה מושא תשומת הלב, האנרגיה שלנו היא החשובה כעת. התחושות והדינמיקה והאיכויות שספגנו מהעבודה עם הדימוי הופכות לדחף פנימי שצריך לצאת החוצה ולפגוש את הפרטנר שלנו, את החלל, את הקהל". לסיום אנחנו נפרדים מהנוצה, נותנים לה לעוף מאיתנו, מביטים בה מתרחקת מאיתנו, וחוזרים אל עצמנו ואל הגוף שלנו, אל ההליכה ואל הפיזיות שלנו.

מה הייתה כל המשמעות של המהלך הזה?

"בין אם יש לדמות שלי בפועל נוצה בכובע או לא, למדתי משהו מהעבודה עם דימוי הנוצה. הדמות שלי היא בעלת אופי רך, סקרנית, מפחדת ממחויבות ונתונה לשינויי מצב רוח מהירים. וגם למדתי שהיא אוהבת ללכת לאט וגם קצת מורמת מהקרקע. התובנות לגבי הדמות יכולות להגיע באמצעות תחושות. הן יכולות להגיע כתמונה (Visual) עד לפרטים כמו צורת האף, גודל השפתיים, צבע העיניים. דימוי הנוצה יכול להיעלם לגמרי בשלב זה של התרגיל, ולהשאיר בנו חותם של איכויות שונות ותובנות לגבי הדמות".

באופן אישי, החוויה שלי מהתרגיל היא עוצמתית. היא מזכירה לי סיום של תרגול יוגה, ב'כלב מביט לאחור', כשהקרסוליים כבר נוגעים יותר בקלות ברצפה. זוהי תחושה נפלאה, כשהנוצה כבר חלק ממך, כשההליכה הניטרלית בחלל נטולת מאמץ אך טעונה בחיים המלאים של הדימוי.

לקריאה נוספת על שיטת צ'כוב: 

מייקל צ'כוב, לשחקן, תרגום מאנגלית: אופיר דואן

קישורים רלוונטיים:

אתר הארגון של מייקל צ'כוב באירופה

אתר הארגון של מייקל צ'כוב בארה"ב

פייסבוק:

Michael Chekhov Europe Friends

Michael Chekhov Europe Training

https://m.facebook.com/profile.php?id=2235038626758379&ref=content_filter