הלביאות שבחבורה

על ההצגה "מהפכניות"

מאת: אביבה רוזן

אני ניגשת לכתיבת ביקורת ההצגה הזאת בזהירות רבה. מחד, הנושא חשוב וראוי, וצוות השחקנים טוב. אני מעריכה את דליה שימקו כבמאית וכשחקנית, מעריכה מאוד את אסתי זקהיים הנהדרת. מאידך, ההצגה לא עמדה בציפיות שהיו לי. ניסיתי להבין מדוע, אבל קודם אספר לכם על ההצגה.

הרעיון מעניין מאוד: לצייר את הנשים שחיו עם גברים ששמם הולך לפניהם עד היום. קסנטיפה אשת סוקרטס, שנודעה כאישה מרשעת, בעיקר בגלל השם הרע שבעלה עשה לה; ג'ני אשתו של קארל מרקס, אשת אצולה שוויתרה על הכל למען החיים לצדו, חיה חיי עוני, מחלות ורעב וגם תרמה לא מעט לפיתוח משנתו אך נותרה בצלו, בעוד שהוא קנה לו מקום חשוב מאוד כפילוסוף ומניע לפעילות פוליטית; ומרתה, אשתו של זיגמונד פרויד, שלפי המחזה, תרמה לא מעט להבנתו של פרויד את הנפש הנשית. היא תרמה לו תובנות, מושגים ואפילו המציאה חלקים מהתיאוריה שלו, בעודה מבליגה על הרומן המתמשך שלו עם אחותה. גם היא, כמו קסנטיפה וג'ני, נעלמה מדפי ההיסטוריה.

המהפכניות - רוסלו שמריה.png

"מהפכניות" | צילום: רוסלו שמריה

המחזה מדגיש את התרומה של הנשים הללו ליצירת ידע וחוכמה, ואת יהירותם והאופי הילדותי והאגואיסטי של הגברים שלצדן, הגברים שהתפרסמו כהוגים הגדולים בהיסטוריה האנושית, אך מראה כי הנשים תרמו, תמכו ואפשרו, לפני שנעלמו. קו המחשבה הזה, של נתינת מקום של ממש לאישה, בהחלט נראה הגיוני ונבון, אך לא בטוח שהצגת הנשים כנבונות ותורמות חייב לבוא בהכרח על חשבונם של הגברים, שמוצגים במערומיהם, כילדים מפונקים בעלי אגו שברירי שהאישה חייבת לטפח. במילים אחרות, לא צריך להשפיל את הגברים כדי להראות את גדולתן של הנשים. הנשים לא הודרו על ידי בעליהן הידועים. החברה היא שיצרה את הנורמות ההתנהגותיות והערכים החשיבתיים שגרמו לכך שהנשים לא קיבלו הכרה. יתכן מאוד שמרקס היה שמח אילו ג'ני שלו הייתה מקבלת הכרה מתאימה. קטנוניותם של הגברים היא כמובן, בעיקר, ספקולציה של כותבות המחזה.

העלילה קופצת בין שלושת הזוגות, סוקרטס וקסנטיפה, קרל וג'ני מרקס וזיגמונד ומרתה פרויד, כמו באופרת סבון בטלוויזיה שבה מודעים היוצרים לכך שהצופה בז'אנר זה איננו בעל קשב וריכוז מספקים בכדי להתמקד יותר מדקות ספורות בסצינה אחת. אבל זאת איננה הבעיה העיקרית של ההצגה. מעבר לכך שנראה כאילו השחקנים עדיין אינם מיומנים בטקסט, הם שוכחים מילים וחוזרים על עצמם, זוהי מחלה שניתן לרפא, אבל הדיאלוגים אינם מעניינים, עמוקים ושנונים דיים. עבור קאסט של שחקנים טובים כמו זה שיש בהצגה, הטקסט איננו מאתגר מספיק כדי להציג את הנושא על מכלול מורכבותו אלא בצורה חד צדדית. זה כמו קונפליקט ללא קונפליקט, הכל ברור וידוע. הגברים הם הביצ'ים והנשים החכמות, הצודקות והמקבלות (להוציא קסנטיפה, שמוצגת כאישה סובלת אך אוהבת שאיננה שומרת על חובת השתיקה ויש לה טענות ודרישות).

אהבתי את הרעיון. לדעתי ניתן עדיין לעבוד על הביצוע.

"מהפכניות"

אנסמבל אספמיה בתיאטרון תמונע

כתיבה: יוספה אבן שושן ודליה שימקו

בימוי: דליה שימקו

דיאלוגים: יוספה אבן שושן

שחקנים: אסתי זקהיים, אלחי לויט, שירה קוריאל, דליה שימקו, אייל שכטר ושלום שמואלוב.

תפאורה: שמעון קסטיאל

תלבושות: דלית ענבר

מוסיקה: איסר שולמן

תנועה: עומר שמר

תאורה: נדב ברנע

ע. במאית: רויטל תמיר

מועדים נוספים: 

12/3/19  20:00 | 24/3/19 19:00 | 23-24/4/19 20:00 | תיאטרון תמונע

קשה להיות אישה בסאטירה

סקירת ההצגה "אחוזת וייס"

מאת: מור זומר

"אחוזת וייס",  בבימויה של דליה שימקו, הוא סיפורה של משפחת פשע יהודית בטורונטו. הן האחוזה והן המשפחה מנוהלות ביד רמה על ידי אדית (המגולמת בהומור עצמי שופע על ידי אסתי זקהיים), המטרונית שהינה היפוך מוחלט של מיתוס האם היהודייה: מרשעת אנוכית הדורסת כל שנקרה בדרכה אל העושר, כולל בני משפחתה. תחתיה עומדים אדם (אלחי לויט), הבן הבכור עליו מוטלת תמיד "העבודה המלוכלכת", ואישתו אנדריאה (ליאת אקטע הנהדרת), חשפנית לשעבר שכל מאווייה מסתכמים באלכוהול וחיי נוחות; מוריס (עודד מנסטר), הבן האמצעי הנאה המפיל נשים ברשתו בנונשלנטיות ומשליך אותן באותו אופן, ומוריה כץ (ליאת אזר), בת עניים פותה הנופלת לרגליו; הארווי (עופר עין גל, גם הוא כשרון ענק), הבן הצעיר והאבוד, דראג קווין עצובה שחייה נמנעו ממנה בהוראת אימו; ולבסוף, שני עושי דברה של האם: שומר הראש מקלחלן (איציק גולן), הנאמן למשפחה ולטובתה-לכאורה עד כדי התעמרות בהארווי בהוראתה של אדית, ולואיז (קרן חרותי), המשרתת היתומה שאדית הצילה מאשפתות.

הדרמה מתחילה עם כניסתה של מוריה למשפחה. מוריס אוסף אותה בבית הקברות היהודי, בעודה מתאבלת על קבר הוריה. הם נסחפים לערב של תענוגות שבסופו מציג מוריס את הנערה בפני אימו לאחר שהציע לה נישואין. עבור אדית, שנחלה אכזבה מרה בעקבות עקרותה של אנדריאה, מוריה אינה אלא רחם מתפקד שישמש לנשיאת יורשי העצר, והיא עטה עליה כמוצאת שלל רב. לא נדרש שכנוע עצמי רב עבור מוריה היתומה הענייה בכדי להישאב אל עולמם של בני וייס העשירים, החיים חיי מותרות באחוזה, גם לאחר שהיא מגלה את האמת על עסקיהם המפוקפקים.

מכאן והלאה אנו עדים לריקבון המוסרי הפושה במשפחה, כאשר אדית בוחרת להעמיק בעסקי הפשע באפיקים חמורים יותר, המסכנים את חייהם של בני הבית; עם התפתחות זו מגלה מוריה כי לא כל הנוצץ זהב, וזוכה לתזכורות למוסריותה האבודה שנזנחה בבית הקברות.

במקביל, כמעט ללא קשר להתנהלות התזזיתית באחוזה, מתקיימת לה דמותו של הארווי: הבן האובד, הומוסקסואל ודראג קווין שאמו מונעת ממנו את חייו ואהבותיו מתוך בושה בנטייתו. היא מגנה את התהוללתו, בעוד הוללותו הגרועה פי עשרות מונים של אחיו מוריס עוברת ללא תגובה. במהלך רוב ההצגה עוטה הארווי הבעה עמוקה של סבל, בעוד אנו עדים לאובדן עצמיותו תחת דיכויים האלים של אמו ושומר הראש מקלחלן – זו באלימות רגשית וזה באלימות פיזית. הארווי אינו זוכה כמעט ליחס מצד משפחתו עד שהוא זוכה לקדם את העלילה באופן טראגי.

כסאטירה חברתית, נראה ש"אחוזת וייס" עוסקת רבות במיתוס האבוד של ה"יידשע מאמע", האם היהודייה המקריבה את עצמה למען ילדיה, זו שתוותר על עצמיותה לטובת הגנה ודאגה למשפחתה. אדית, היפוכה של דמות מיתית זו, חוטאת בכך שהיא דואגת לעצמה ולעתידה, ודמותה מעמתת אותנו באופן מוקצן עם הפחד מאישה חזקה ועצמאית, והשאלה האם היא עדיין מתפקדת כאם כאשר אינה דואגת לאיש מלבד עצמה. דמותה של אדית מעומתת גם עם דמותן של הנשים האחרות בהצגה.

בעולם של "אחוזת וייס", כל הנשים רוצות בעל עשיר וילדים ורודים ושמנמנים; אישה שמעזה להיות חזקה נתפסת כשטן. אנדריאה, החשפנית שהתגיירה לכאורה למען האהבה, מתחנחנת לבעלה באופן מעורר בחילה, ומודה בעצמה שכל רצונה לחיות חיי עושר נוחים באחוזה לכל שארית חייה; ברגע היחיד בו היא מציגה סוג של עצמאות, מעשיה מוצגים כהיסטריים, ונראה שאינה יודעת מה היא עושה. מוריה כץ, הפתייה היתומה שמוריס וייס השרמנטי אוסף מבית הקברות ומציל מחיי בדידות ועוני ומציע לה נישואין עוד באותו לילה כי יש לה "כזה תחת", מוותרת על כבודה העצמי לטובת שמפניה ושמלה נאה. היא נישאת למוריס בכדי להסדיר את עתידה הכלכלי, גם אחרי שנודע לה על עסקי הפשע של המשפחה, ובכך מוותרת כלאחר יד על חייה ומוסריותה לטובת חיים באחוזה, וכל זאת בעקבות שיחה אחת עם אנדריאה.

אדית וייס עצמה מציגה בדל של רגש רק כאשר היא ממלמת בפני לואיזה משהו סתום בנוגע לשנים של התעללות שבאו סוף סוף לקיצן עם מותו של בעלה, ובכך מקשרת גם את התנהגותה לנוכחותו של גבר והופכת את כל העניין למטריד עוד יותר.

"אחוזת וייס" היא מעין קומדיה עם פן עוקצני, כאשר העוקצנות מופנית בעיקר כלפי המיתוסים המוסריים המניעים אותנו כבני אדם. במובן מסוים, נגועים המיתוסים הללו בסקסיזם ובמיזוגניה, וניתן לראות זאת בבירור בדמויותיהן של הנשים באחוזה, המעוגנות היטב באתוס הנשי הסטריאוטיפי.

עם סיומה של ההצגה על הצופה לחוש אי נוחות קלה, ולו רק משום שהקונפליקט כאן הוא בין האופן בו אנחנו תופסים את הטוב המוחלט, בייצוגה של האם היהודייה המיתית, לעומת הרע המוחלט, המוצג כאן בדמותה של אדית וייס; עצם ההבחנה בין "טוב" ל"רע" נובעת כאן מתפיסות הטבועות בנו בנוגע להתנהגות ה"ראויה" לאישה. לו היה גבר בדמותה של אדית וייס, היינו מתייחסים אליו באופן שונה בתכלית.

חומר למחשבה.

אחוזת וייס

מאת: נוריאל טוביאס
בימוי: דליה שימקו
שחקנים: אסתי זקהיים, אלחי לויט, ליאת אזר, ליאת אקטע, עפר עין גל, עודד מנסטר, איציק גולן, קרן חרותי
תפאורה: אלכס ברויטמן
תלבושות: דיתי אופק-צרפתי
מוסיקה: איסר שולמן
כוריאוגרפיה: ליאת אקטע