רומן לא חוקי

על ההצגה "ציפור שחורה"

מאת: אנה מינייב

לפני פחות מעשור, דיוויד הרואר כתב את המחזה הנפלא "ציפור שחורה" שעוסק בנושא מורכב מאוד – מערכת יחסים בין ריי, גבר בן 29, לבין אונה, ילדה בת 12. המחזה נע על הציר שבין פדופיליה לבין סיפור אהבה שנתפס כאקט לא חוקי בעיני החברה, אך לאורך המחזה מתקשה הרואר להגיע להכרעה בעניין.

עשר שנים לאחר שמערכת היחסים נסתיימה בחדות, מגיעה אונה להתעמת עם ריי על מה שהיה (חשוב לציין כי במחזה המקורי היא מגיעה אחרי 15 שנים כאשר ריי בן 55 והיא בת 27). הסיפור ביניהם נמשך זמן קצר ונקטע בגלל המצב הבלתי אפשרי אליו הם נכנסו. או שלא. ישבתי באולם ובמשך שעה תמימה נתתי למחשבות רבות לצאת מהמחבוא המוסרי שבתוך המוח שלי ולתת להן דרור, רק בכדי לא לבחור צד אחד, את הצד הברור מאליו, הצד שלה.

 אונה, הילדה שכבר הפכה לבחורה, מבקשת לברר מדוע ריי הותיר אותה להתמודד לבד ובגיל כה צעיר עם כל ההשלכות הנובעות מרומן קשה לעיכול כמו זה שיוצא לאור. או שלא. אונה מגיעה בכדי לברר האם הוא בכלל אהב אותה, ואם כן, למה נטש אותה באותו לילה במלון, ולמה סיפור האהבה שנרקם בתוך ראשה לא צלח. או שלא. אונה כמהה להבין אם בכלל הוא נמשך אליה, לילדה בת 12, או שניצל אותה מינית, אנס אותה, פגע בה, ולקח ממנה את תמימותה במזיד.

צילום: ליאורה ניימן

כל השאלות הללו ועוד רבות אחרות נתלות על קולבים דימיוניים בחלל והן לא נותנות מנוח. הרי זה ברור בלי כל צל של ספק שריי הוא פושע ולכן הוא ריצה את עונשו בכלא במשך שש שנים. אבל האם הוא באמת פושע? איך ניתן להחליט בסוגיה הכל כך שנויה במחלוקת הזאת?! לאט לאט מגלה לנו ריי כיצד נרקמה מערכת היחסים ביניהם, כיצד הבדידות והצורך במגע וחמלה הביאו אותו לשכב עם ילדה בת 12. אך לצד מידע זה, הוא גם מגלה לנו כיצד אונה הילדה התעקשה לקבל ממנו תשומת לב, כיצד היא התאהבה בו, באמת, כיצד חשבה שנוצר ביניהם סיפור אהבה.

אורנה שיפריס, המגלמת את אונה, ודיוויד לוינסקי, המגלם את ריי, עוסקים במלאכה לא פשוטה בכלל. היכולת המדהימה שלהם לא לשפוט, אפילו לא לרגע, את הדמויות המורכבות הללו היא יכולת מרשימה. שיפריס היא הבחירה הנכונה ביותר לתפקיד הנשי ילדי פסיכוזי זה, בעודה כבולה ברגשות ותחושות שהיא לעולם לא מצליחה להשתחרר מהם באמת. לוינסקי מצליח להביא לעיני הקהל דמות המציגה שאלות רבות לגבי השיפוטיות שלנו כחברה, לגבי הנורמות החברתיות ובעיקר לגבי ההתייחסות השנויה במחלוקת לגבי פדופיליה והגדרתה. האם תוכלו לומר בביטחון שכל גבר מבוגר שניהל או מנהל מערכת יחסים מינית עם בחורה צעירה הוא פדופיל?!

אלחנן שפירא הבמאי בחר לצמצם את פער הגילאים בין ריי ואונה ולדעתי זה חבל. נוסף לכך, חבל שלא התעקש לחדד יותר את הרגעים בהם הדמויות והמצב יצאו משליטה, רגעים שאופיינו בעיקר בהבלחות של צעקות ועצבים, מה שגרם להם לאבד מאמינותם. עם זאת, דווקא בזכות הרגעים השקטים, רגעי השתיקה והמבוכה, הצליח שפירא לדון בסוגיה הקשה הזאת מחוץ לכותלי בית המשפט ולדבר באופן אמיתי על שני אנשים במשבר, שני אנשים שבמשך שנים רבות אוספים את הרסיסים ונאבקים בכדי לזכות בכמה רגעי שלווה.

 

"ציפור שחורה"

תיאטרון ת"א

מאת: דייויד הרואר

תרגום: דיוויד לוינסקי ואלחנן שפירא

בימוי: אלחנן שפירא

משחק: אורנה שיפריס, דיוויד לוינסקי, ים טנא/ יעל וייס.

מוסיקה: הילית רוזנטל

תאורה: אורי רובינשטיין

מועדי הצגות נוספים: 27-28/11/13 20:30 האקדמיה לאמנויות המופע

 

מלקט הגברות

על ההצגה "האספן"

מאת: אירית ראב

אחד הדברים המפחידים ביותר עבור שחקן, וותיק או צעיר, הוא להתחיל הצגה מבלי לדעת אם האלמנטים הטכניים יעבדו כראוי. זה משתווה במעט לאותו פחד מפני בלק אאוט סורר, כאשר באופן פתאומי ובלתי נשלט שוכחים את הטקסט מול אלפי פרצופים מחכים. ההבדל בין השניים, הוא שבמרבית המקרים, באופן פלאי הטקסט חוזר אל מוחו של השחקן והוא ממשיך כאילו לא קרה כלום. במקרה של פאקים טכניים, לעיתים אין מה לעשות, אלא לאלתר בתוך גבולות העולם הבדיוני. רק שחקנים מוכשרים יכולים לעמוד בזה מבלי לקפוא. שחקני ההצגה "האספן" שעולה בימים אלו בתיאטרון הספריה ברמת גן, בהחלט עומדים באתגר.

ההצגה האספן מספרת את סיפורו של בחור צעיר, המאוהב בבחורה צעירה. פרדריק מכיר כל שעל ושעל בחייה של מירנדה, כל נקודת חן בגופה, כל חיוך ופשרו. הבעיה היחידה היא שמעולם לא דיבר איתה. דבר זה נפתר לאחר שהוא זוכה בלוטו, בונה לה את חדר חלומותיה, חוטף אותה וכולא אותה בביתו. לאחר שמירנדה מתעוררת, מלאת אימה ופחד, מתחננת על חייה ונושאת ונותנת בסקס, הם מגיעים לידי הסכמה כי תהיה שם במשך חודש. אם תהיה אמיתית במלוא מובן המילה, ללא מין, אלא רק תנסה להכיר אותו כמו שהוא, ישחרר אותה. במהלך ההצגה מגלים מה קורה כשבחור מאוהב הולך קצת יותר מדי רחוק, והאם אפשר לכפות אהבה או שצריך לתת לפרפר  לבחור בין לחיות את היום שלו, עם כל הסכנות שבכך, לבין  העדפת הרשת המתקרבת.

צילום: אורלי דניאלי

שחקני ההצגה, דיוויד לווינסקי ומאיה לוי עושים עבודה מעולה, תוך גילום ריאליסטי ומכמיר של הדמויות, בכל מצב נתון. יכולות האלתור שלהם, על אף הפאקים הטכניים של אותה הצגה, הוכיחו כי הדרך המקצועית סלולה לפניהם. למען האמת, מאז שאחת מכתבות מרתה יודעת העלתה על נס את כישוריו של לווינסקי, ביקשתי לדעת האם אמת בדבר, ואכן, הבחור בהחלט יודע לשחק.

בימויו של יגאל זקס נהדר, על אף אי-אילו תנועות חסרות פשר על הבמה, תנועות המזכירות במידה מסוימת את הצגות הסלון של המאה ה-18. הפסקול הנפלא המלווה את ההצגה, פרי עריכתם המוסיקלית של זקס ולוויסקי, בהחלט מוסיף ומחדד. העיצוב המשובח של זאב לוי ומיכל ענבר מעניק רובד קלסטרופובי כנדרש להצגה, תוך רפרנס מוצלח לסרטי האימה של פעם.

בקיצור, האספן בהחלט מצליחה לרתק ולהעשיר את הקהל, לגרום לו לחזור ולהאמין בתיאטרון פשוט וטוב. ולהעניק לו עוד פיסה לאוסף ההצגות הטובות של היום. נותר רק לקוות כי ההצגה תמשיך ותציג, על אף המשוכות שבדרך.

האספן

תיאטרון הספריה

מאת: מארק הילי

עפ"י: ג'ון פאולס

נוסח עברי: רודיה קוזלובסקי

בימוי: יגאל זקס

משחק: דיוויד לווינסקי ומאיה לוי

עיצוב תפאורה: זאב לוי ומיכל ענבר

עיצוב תלבושות: דפנה פרץ

עיצוב תאורה: יעקב סליב

עריכה מוסיקלית: יגאל זקס ודיוויד לווינסקי.

צילום תמונות: אורלי דניאלי.

מומלץ לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים.

גיץ קטן באסם החווה לשריפת העיירה כולה

סקירת ההצגה "ציד המכשפות"

מאת: כלנית בר-און

האקדמיה לאמנויות המופע נוסדה בשנת 2010 ולימודיה משלבים הכשרה מעשית בכל תחומי התיאטרון והמופע ולימודי תואר אקדמי של האוניברסיטה הפתוחה. האקדמיה מעלה מספר הפקות בשנה ולמרות שהיא עדיין נחבאת אל הכלים, ואינה ידועה כבתי ספר למשחק אחרים, היא מציעה הפקות מושקעות ואיכותיות המשלבות אמנויות במה רבות.

השנה, האקדמיה בחרה להעלות את מחזהו של ארתור מילר, "ציד המכשפות", המשחזר את האירועים שהביאו להוצאה להורג של חלק מתושבי העיירה סיילם, בשנת 1692, בעקבות חשש למעשי מאגיה שחורה וכישוף על ידי נשות העיירה.

ארתור מילר, מחזאי יהודי, שחי בין השנים 1915-2005, נחשב לאחד מהיוצרים הבולטים ביותר של המאה ה-20, בייחוד בז'אנר הריאליסטי. כתיבתו משלבת ביקורת חברתית חריפה על אירועים מכוננים בתרבות האמריקאית לצד ניתוח נפש האדם. רוב הגיבורים של מילר מתעמתים עם המסגרת החברתית הכל יכולה אל מול האדם הקטן.

"ציד המכשפות" נחשב לאחד המחזות המוכרים ביותר של מילר, הוא נכתב בשנת 1952 והוצג לראשונה בשנת 1953. המחזה מספר על החוואי ג'ון פרוקטור, המתפתה ובוגד באישתו עם אביגיל ויליאמס, נערה צעירה המועסקת במשק הבית שלו. אשתו, אליזבת', מגלה על כך ומגרשת את אביגיל מביתם. הנערה המאוהבת לא מהססת לנקום.

לאחר שנתפסת רוקדת ביער עם חברותיה על ידי דודה, הכומר של העיירה, ועוסקת כביכול במאגיה וכישוף, אביגיל מנהיגה בכריזמטיות את בנות העיירה המבוהלות ואלו מאשימות נשים רבות מהעיירה בקשרים עם השטן ומאגיה שחורה. הכשפים האלו הם אלו שגרמו כביכול לכך שאותן נערות "תמימות" ייפגעו ממעשי הכישוף שלהן ויתנהגו בצורה לא הולמת.

כמובן שאביגיל ממהרת להאשים גם את אליזבת' פרוקטור בכישוף וזו נעצרת ועומדת לדין על ידי בית משפט מיוחד המנוהל בידי סגן מושל המחוז המגיע לעיירה לשמש כתובע ומהר מאוד העיירה כולה הופכת למרקחה של שקרים והאשמות, כשמי מהנשים שאינה מוכנה להודות בפשע תיתלה.

מילר כתב את המחזה בעיצומן של חקירות הסנטור מקארת'י שמגנה אמריקאים התומכים בקומוניזם, דוגמת מילר שנחקר בעצמו בראשית שנות החמישים. הוא רומז על הקשר בין היסחפותם של קהילת סיילם בעקבות אמונות תפלות והפחד שהשטן שוכן בתוכם לבין חקירות הסנטור וההיסטריה האנטי-קומוניסטית נגדו ונגד המאמינים כמוהו.

המחזה מתאר בעוצמה רבה את הקונפליקט וההשפעות של לחץ חברתי כנגד המצפון שאותו. דבר זה מקבל ביטוי ניכר כאשר אחת מהבנות מנסה להגיד את האמת, אבל כמעט נתלית בשל כך. במהרה, היא חוזרת בה מהווידוי ואל זרועותיה של אותה אביגיל אימתנית, שמגנה עליה מפני אלו שעדיין מחפשים עדויות לכך שהדבר כלל אינו נכון, שכל העניין הוא רק בדיה שנוצרה על ידי נערה רעה שמנסה לשוב לזרועותיו של בחור שעשה טעות אחת ולא ידע עד כמה ישלם עליה ביוקר.

מתוך ההצגה "ציד המכשפות". עיבוד מצויר לתמונה של הצלם מוטי שמואל

פרוקטור, אותו משחק דיוויד לווינסקי, מודה לבסוף בפני השופט "שידע" את אותה נערה ומסביר שזו הסיבה לכל המהומה הזו, אך מהר מאוד מתברר לו שכנראה כבר מאוחר מדי לומר את האמת וכך מוצא עצמו נידון גם הוא לתלייה.

העדויות כלל אינן חותכות והרמזים קלושים ומושתלים. אותה חבורת בנות מראות על הבמה איך כושפו ומתי השטן מגיע לביקור בתזמון מדוייק תוך שירים וריקודים שמספרים סיפור משל עצמם, סיפור שגורם לך כצופה להצטמרר מכוחה של מילה וכוחה של קנאה, כוחה של נערה אומללה. למרות שאתה יודע את הסוף הצפוי מראש מהטקסט של מילר אתה עדיין מחכה לאיחודם של אדון ואשת פרוקטור שלומדת כמה שיעורים חשובים בדרך על חייה, על טעויותיה, על משפחתה ועל הגבר שמנסה להציל אותה בכל מחיר, שאוהב אותה אהבה עזה. כצופה אני לא יכולה שלא לסלוח לו על אותה מעידה קטנה באסם של החווה.

הסוף הטראגי של ההצגה מלמד אותנו שהטובים לא תמיד מנצחים, גם האהבה לא תמיד מנצחת. בכל מלחמה יש בעיקר הרבה עצב, הרבה שקט, והשלמה של סיטואציה נוראית. השלמה שנעשית על ידי אנשי העיירה, אך גם על ידינו, במציאות של ישראל 2012.

ההצגה הועלתה באולם "אנסמבל עיתים" בנחמני 4 בתל אביב ונכון לעכשיו אין אזכור למועדים נוספים בהם ניתן לבוא ולראות את חברי האקדמיה מעלים את המחזה המצוין הזה שוב, כך שאני ממליצה פשוט לעקוב אחריהם באינטרנט וללכת לראות. בנימה אישית, בתור אחת שהולכת לראות הצגות תיאטרון רבות ונחשפת לשחקנים רבים, אני  יכולה לומר, ללא כל ספק, שלווינסקי הוא אחד השחקנים היותר מוכשרים ועמוקים שראיתי לאחרונה

ציד המכשפות – האקדמיה לאמנויות המופע

מאת: ארתור מילר ;  עברית: אהוד מנור

  בימוי: עמית גזית

תפאורה ותלבושות: טלי יצחקי

מוסיקה: שוש רייזמן

כוריאוגרפיה: אביגיל רובין

נגן יוצר: עופר שלחין

עיצוב תאורה: ג'ודי קופרמן

הדרכת טקסט: אברהם עוז

משתתפים

ג'ון פרוקטור: דיוויד לווינסקי

אליזבת' פרוקטור: קורין סוויסה

הכומר פאריס: אלון סגס

אביגיל וויליאמס: דניאל חמלניק

סגן המושל דאוונפורט: איתי אבן

הכומר ג'ון הייל: פז פרל

ועוד רבים וטובים