לרכך את חומות לבנו

על ההצגה "חתונה בשעת מגפה"

מאת: לי לוריאן

בחצר בית הנסן שבירושלים, לשעבר בית טיפול בחולי צרעת, מתאסף קהל תיאטרון "החאן" אשר הגיע להצגה "חתונה בשעת מגפה". היום משמש המבנה כמרכז לעיצוב, טכנולוגיה ומדיה, ומלבד תערוכת קבע על ההיסטוריה של המבנה וקהילת המטופלים והמטפלים ששהו שם, מארח המרחב מוסדות אמנות שונים, פסטיבלים ויוזמות מקומיות. ועכשיו, גם הצגה תלוית-מקום. ככזו, נוצרה ההצגה במיוחד לבית הנסן על חדריו השונים, והקהל, שמחולק לארבע קבוצות (קפסולות), עובר בין החללים.

סיפור המסגרת של ההצגה ממוקם בתחילת שנות ה-50, ערב מעבר הבעלות על המבנה מן הכנסייה המוראבית לידי משרד הבריאות הישראלי. זמן-תפר. החולים הערבים יאלצו לעבור לבית מרפא אחר בשכונת סילוואן וחלק מהצוות הרפואי מתעתד לעזוב גם כן. רופא בית המצורעים ושלוש אחיות מזמינים את הקהל פנימה ומספרים כי הם הכינו לכבודו הצגה (בתוך הצגה), היות וזו דרכם של החולים וצוות הרפואה להתמודד עם פירוק הקהילה הקטנה והסגורה שלהם, מאוחדת תחת הצרעת.

חתונה בשעת מגיפה. צילום: יעל אילן

ההזמנה פנימה טעונה – זוהי הזמנה לתוך עולם המצורעים, עולם של מחלה. באופן היסטורי נרתעו אנשי ירושלים מלהתקרב לחומות הבניין, וכעת צוות האחיות והרופא מזמינים אותנו לרכך את חומות ליבנו ולהניח לדעות קדומות. בימים כתיקונם, זה מעורר שאלות בנוגע ליחס הפרט והחברה לחולי, הידבקות והבראה, על אחת כמה וכמה בזמן-קורונה.

מרגע שהצופים נכנסים למבנה, כל קבוצה מובלת בין המסדרונות והחדרים, שם היא פוגשת פיסות חיים של דמויות שונות המתגוררות בבית המצורעים. ברגע מסוים מתלכד הקהל כולו בפטיו של הבניין, שם נערכת ההצגה אשר הכינו החולים – המבוססת על הסיפור "בשעת מגפה" של י.ל פרץ. הסיפור מתאר את התמודדותה של עיירה יהודית גלותית עם מגפה העומדת בפתחה.

צילום: יעל אילן

ניכר כי האירוע כולו נטווה ביד מיומנת. המחזאית והבמאית איה קפלן רקמה מהלך בו זורמים הצופים מחדר לחדר, אוספים עוד שבריר מידע או חלקיק מן סיפור המסגרת של החיים בבית המצורעים. שחקני החאן המסורים עושים עבודה יפה בגילום הדמויות (כמו גם הדמויות שמשחקות הדמויות) ונוצרת תחושה של קהילה – עיירה יהודית, דרי בית חולים, להקת שחקנים. עיצוב התלבושות של יהודית אהרון נכון ואמין מהבחינה ההיסטורית, ומשתלב באופן אורגני עם האבנים הירושלמיות של מבנה בית הנסן, הנושאות איתן את שכבות הזמן.

ההשוואה לימינו היא בלתי נמנעת, זמן נגוע במגיפה. מראש אנחנו מגיעים עם רמת הזדהות גבוהה לסיפורי מחלה. עם זאת, החולשה של ההצגה היא בחוסר יכולתה לנווט את השאלות וההקשרים אל הכאן ועכשיו. ישנה תחושת התפזרות מבחינת התימות והנושאים בהם עוסקת ההצגה, ולבסוף היא נשענת כמעט לחלוטין על סיפור מינורי של אהבה. ואולי, זה פשוט מה שנותר – גם אחרי מגיפה, משבר כלכלי, פוליטיקה עבשה – נותרו סיפורי אהבה.

חתונה בשעת מגפה

תיאטרון "החאן"

בעקבות סיפור מאת י"ל פרץ

מחזה ובימוי: איה קפלן

דרמטורגיה ומוזיקה מקורית: דורי פרנס

משתתפים: ענאן אבו ג'אבר, יארא אזרייק, כרמית מסילתי-קפלן, שחר נץ, יוסי עיני, סוזנה פפיאן, אריה צ’רנר, איתי שור, ארז שפריר, עפר גרינברג, נעמי פרומוביץ-פנקס, ניצן לברטובסקי

תפאורה ותלבושות: יהודית אהרון

תאורה: רוני כהן

תנועה: עמית זמיר

מוסיקאים: יותם אינשטיין, ישראל גושן, מיכאל רוסלר ואליק הרפז

עוזרת במאית: נועה בן-ארי

מפיקה: יהודית כץ

מועדים נוספים:

27/7/21 20:30

10/8/21 20:30

לדף ההצגה באתר "החאן" שם תמצאו מועדים נוספים – הקליקו על הלינק

תמונה פיוטית מדויקת

על ההצגה "הכלה וצייד הפרפרים"

מאת: דנה שוכמכר

המחזות של נסים אלוני אינם פשוטים עבור קהל הצופים בתיאטרון ובכל זאת בתקופה האחרונה מספר תיאטראות  בוחרים להציג כמה מהמחזות שלו, כך למשל, בתיאטרון הבימה מוצגת ההפקה "האם יש מקקים בישראל?" ותיאטרון "גשר" בחר להציג את המחזה "הכלה וצייד הפרפרים". העלילה, שנכתבה בהשראת ציור של יוסל ברגנר, מתרחשת בפינה בפארק בה נפגשים צייד הפרפרים בשם גץ וכלה ושמה מי, המיועדת להינשא באולם האירועים של הפארק אך ברחה משם כי החתן שלה איחר להגיע. גץ, פקיד ביטוח משופם, המגיע לפארק כדי לצוד פרפרים, אך לא מצליח במשימתו למרות הציוד הרב עמו הגיע. הפגישה שלהם משבשת את סדר יומו של גץ וגורמת למי לתהות לגבי חייה בכלל ולגבי כוונתה להינשא בפרט.

ההצגה עוסקת בהחמצה, המומחשת היטב באמצעות דיאלוג פיוטי-קומי של אלוני ובמשחקם הנפלא של שני שחקנים מבריקים, אפרת בן צור בתור הכלה וסשה דמידוב בתור הפקיד-צייד. השניים נעים לאורך כל היצירה בין ייאוש וכבדות לבין קלילות וקלות דעת, ומעלים תהיות על זוגיות מול בדידות, אהבה מול אכזבה.

אלוני נותן במה לטראגיות האבסורדית של הדמויות, והמחזה מתכתב היטב עם מחזות אחרים כמו "מחכים לגודו" לבקט או "הכיסאות" ליונסקו. דבר זה, מקבל חיזוק תודות למשחק המרגש והכואב של בן צור ודמידוב. שילוב המשחק של השניים, שעבדו יחד בכמה וכמה יצירות, מתעצם בהצגה זו וממחיש בצורה נפלאה את השיאים הדרמטיים של היצירה. דמידוב יוצר דמות כאובה ובודדה של פקיד אפור בעל שגרה אפורה, המבקש להגיע לגן על מנת להיחלץ משגרת יומו. מנגד, בן צור הכניסה לדמות אותה היא מגלמת קורטוב של טירוף הניכר ברגעי שתיקה או התרסקות, ויוצר קסם על הבמה. לצד מי וגץ, מופיעות בקולותיהן דמויות נוספות ביצירה – דמות הכרוז המגולמת על ידי נטע שפיגלמן, ודמות החתן המגולמת על ידי דורי פרנס, המבקשות לשלוט על הנעשה בפארק ובחיי הדמויות.

באופן מעניין, יאיר שרמן הבמאי בחר להציב את המפגש בין הכלה לצייד בתוך שורות כיסאות הצופים, בעוד הקהל יושב על כיסאות בשטח הבמה. החוויה של צפייה בהצגה במקום בו נמצאת בדרך כלל הבמה היא ייחודית ומרתקת. בהיעדר במה קונבנציונאלית השחקנים יוצרים את המציאות הבדיונית בין הכיסאות עליהם יושבים הצופים בהצגות אחרות. בכך, בין הכיסאות בהפקה של שרמן, נוצרת זיקה נוספת, מרתקת במיוחד, ליצירתו של יונסקו.

הפרשנות של ברגנר זכתה לתפאורה מרשימה אותה עיצבה פולינה אדמוב, והיצירה כולה לוותה על ידי המוזיקה הנהדרת של אבי בנימין. אלמנט מעניין נוסף שהעצים את היצירה לשחקים חדשים הוא התזמורת החיה שליוותה את המתרחש על הבמה והיוותה כשחקן נוסף שהביע את קולו.

לסיכומו של דבר, זוהי הזדמנות נהדרת לצפות בטקסט הפיוטי של אלוני קם לתחייה בשנית בגרסה של תיאטרון גשר. משחקם של דמידוב ובן צור מרגש וכואב, היוצר צחוק ודמע גם יחד. בדיאלוגים ביניהם, הטקסטואליים והמשחקיים כאחד, הם יוצרים תמונה פיוטית ומדויקת, המעצימה את כוונותיו הדרמטיות של אלוני.

הכלה וצייד הפרפרים

תיאטרון גשר

מאת: נסים אלוני

בימוי: יאיר שרמן

שחקנים: אפרת בן-צור, ישראל (סשה) דמידוב

קולות מאחורי הבמה: נטע שפיגלמן, דורי פרנס

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

מוזיקה: אבי בנימין

תאורה: נדב ברנע

סאונד: מיכאל ויסבורד

ע. במאי: ניצן נוימן

תזמורת סימפונט רעננה:

כינור ראשון: ריטה שטיינפר

כינור שני: ישי רץ

ויולה: יעקב ספיטקובסקי

צ׳לו: גרגורי יאנובסקי

קונטרבס: מיכאל אנוחין

חליל: בוריס סולומוניק

חליל: סיוסנה חלופוביץ׳

חליל: נועה ברקוביץ׳

קלרינט: טלי הירשפלד

אבוב: עילי מישור

בסון: דימה מזור

קרן יער: אלכסיי קוסטילב

חצוצרה: מרט גורביץ׳

הקשה: ולדימיר קפלן

מנצח: בוריס זימין

צילום בכתבה: דניאל קמינסקי

מועדים נוספים:

14/6/21 20:00

15/6/21 20:00

21/6/21 20:00

אין שעמום לרגע

על ההצגה "האם יש מקקים בישראל?"

מאת: דנה שוכמכר

העלילה של ההצגה "האם יש מקקים בישראל?" מאת ניסים אלוני ובבימוי מרט פרחומובסקי עוסקת בלהקת שחקנים נודדת בראשות האמרגן אוסקר מאק-מנדל. להקת השחקנים נעה בין ערי אירופה ומציגה מופע בידור העוסק בייסורי היהודים. ללהקת השחקנים מצטרפים לייבו הפלסטיני ומוד הנוצריה, דבר אשר יוצר מתח רב בקרב חברי הלהקה, בייחוד בלוט השחקן המוביל. תוך כך, מצטרף פראנץ, מפקד מחנה ריכוז לשעבר הנחשב למת. הוא מופיע פתאום וגורם לטלטלה רבה עבור ביאטו הליצן, שכן בין השניים התפתח רומן אסור, במהלך תקופת המלחמה. לקלחת זו, נוספים גם צמד רוצחים המחפשים דרכים שונות לפגוע בחברי הלהקה. נראה כי במחזה של אלוני יש הכל – נאצים, יהודים, ניצולי שואה, טרוריסטים  דמויות מן המקרא, ערבים ומנהלי קרקס.

בשנת 1987 התחילו להפיק את ההצגה בתיאטרון "הבימה", בבימויו של ניסים אלוני. עם זאת, באמצע העבודה, אשר ארכה למעלה מחצי שנה, ההפקה הופסקה והמחזה נגנז. לאחרונה, מרט פרחומובסקי הרים את הכפפה המאובקת והתניע מחדש את ההפקה, שעובדה מחדש על ידו ועל ידי דורי פרנס.

מהעולה בהצגה, אין ספק שאלוני אהב תיאטרון וכתב לתיאטרון עם כל העומק והבסיס האינטלקטואלי הנדרש לכך. אהבת התיאטרון וניתוחו בהחלט ניכרים על ידי המשחק הוירטואוזי של השחקנים, הלחנים והעיבוד המוסיקלי הנפלא של יוני רכטר, ועיצוב התפאורה היפה של זוהר שואף. ההצגה מוצגת באולם "בלאנש רפפורט" האינטימי ומתחילה כשהשחקנים נמצאים ביציע ולאחר מכן יורדים במדרגות לקהל. בשלב מסוים השחקנים עולים על הבמה ובחלק השני של ההצגה, יורדים שוב לקהל. השחקנים עוברים בין הצופים והקרבה הגדולה והתנועה המתמדת בין אזורי המשחק גורמות לקהל הקשבה רבה יותר- מדובר על הפקה דינאמית בה אין שעמום לרגע.

שיתוף הפעולה הנפלא בין מרט פרחומובסקי, דורי פרנס וצוות השחקנים המרהיב הצליח להפיק סצנות תיאטרליות מרהיבות המציגות דימוי למדינה וחברה, חשש מפני זוגיות, תיאטרון ויחסים בין שחקנים ובמאים. כך למשל בטריאלוג היפיפה בין לוט, לייבו ומריה, על אף השוני ביניהם, הם חושפים את חששותיהם המשותפים בכל הנוגע לשייכות ללהקה וזוגיות.

לכל דמות במחזה יש את האפיון הייחודי לה. כך, למשל, דן שפירא מגלם את לוט, המתמודד עם גיבנת קבועה ואינו מצליח להיפטר ממנה. הוא מבטא בבהירות רבה את הלבטים שלו והקשיים. שפירא יוצר דמות שלמה ורציפה המתבוננת על הקושי שלה. רועי אסף מגלם את ראשיד איבן קייסון- יהודי בתחפושת. אסף מצליח להעביר את הקרע בין הדמות אותה הוא מגלם לבין דמותו האמיתית. פרופסור גד קינר מגלם את פראנץ, נוכחותו על הבמה מרהיבה והוא מגיש רגעי משחק של מלאכת מחשבת. קינר שולט בתפקידו בכל רמ"ח איבריו החל בקולו ובמחוות השתיקה שלו. לצדם, כל להקת השחקנים מציגה הופעה וירטואוזית בלתי נשכחת.

לסיכומו של דבר, אין ספק כי ההצגה מציגה שיתוף פעולה מרגש בין תיאטרון הבימה במסגרתו יצא לפועל המחזה הגנוז שאלוני לא הצליח להעלות. מרט פרחומובסקי עיצב הצגה חדה כתער ויש לו הברקות בימוי בדוגמת עיצוב סצנות דרמטיות עוצמתיות ויצירת מצבים מרשימים, הנארגים עם מלאכת משחק מרשימה ביותר של צוות השחקנים, ויוצרים יחדיו יצירה מרשימה ומפעימה.  

האם יש מקקים בישראל?

תיאטרון הבימה

מאת: ניסים אלוני

בימוי: מרט פרחומובסקי

שחקנים: דן שפירא, רועי אסף, נעמה פרייס, אדית אסטרוק, אברהם הורוביץ, גד קינר קיסינגר, ערן שראל, אוהד שחר, דודו גולן, אמיתי קדר, נועה ירקוני, שירי לוטן, דני ברוסובני, בר פלד

נוסח ההצגה: דורי פרנס, מרט פרחומובסקי

לחנים ועיבודים לשירים: יוני רכטר

מוזיקה: בועז שחורי

עיצוב תפאורה: זוהר שואף

עיצוב תלבושות: רוני בורשטין

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

עיצוב תנועה: לירון דינוביץ

עיצוב פוסטר: מיש רוזנוב

במאיות משנה: לירון דינוביץ, שירי לוטן

הפקה: מרט פרחומובסקי, שירי לוטן

צילום בכתבה: דן בן ארי

מועדים נוספים:

16/6/21 20:30 sold out

18/6/21 12:00 sold out

19/6/21 21:00 sold out

28/6/21 20:30

21/7/21 20:30

23/7/21 12:00

אדם נושא את הוריו

על ההצגה סיפור על אהבה וחושך

מאת: אביבה רוזן

עמוס עוז. יוצר גאון שנתון כיום במחלוקת גדולה, לאחר חשיפתה של בתו, גליה עוז, בנוגע להתעללות שספגה על ידו בצעירותה. יש כאלה שאפילו מוכנים לפסול את יצירתו לאור חשיפת הפרקים החדשים בחייו. אני מאלה שטוענים שאין אדם מושלם וחף מחסרונות. לדעתי, דווקא יוצרים גדולים שיוצרים יצירות גדולות, נושאים עמם טראומות ויצרים אפלים וקונפליקטואליים, שלולא הם, לא היו מסוגלים לכתוב כך על מורכבות ועומק טבע האדם.

ביצירות גדולות באמת יש תמיד עוד זווית ראייה, עוד משהו שלא ראינו קודם, עוד משהו שלא שמנו עליו את הדגש, שמשנה את צורת ההתבוננות שלנו על העולם. בכל קריאה או צפייה נוספת ביצירה טובה שמבוססת על היצירה האלמותית של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", יש זווית כזאת. היוצר על בסיס היצירה הזאת, שמוצא עוד זווית כזאת להדגישה, המעוררת עניין ומחשבה, וגם דמעה פה ושם, יצליח. לא שאפשר רק להצליח. אפשר גם להיכשל בגדול. פה, לשמחתנו, אנחנו עוסקים במקרה הראשון. היוצרת והבמאית איה קפלן מצאה לנכון לעסוק בפן מעניין ביצירה, שטרם נבחן לעומק – אדם נושא עמו את הוריו.

סיפור על אהבה וחושך. צילום: יעל אילן

לפי דבריו של עוז, המופיעים על גב תוכניית ההצגה: "ילוד אישה נושא על שכמו את הוריו. לא כל שכמו. בחובו. כל חייו חייב לשאתם, אותם ואת כל צבאם, הוריהם, הורי הוריהם, בובה רוסית מעוברת עד דור אחרון… לילה לילה חולק את ערשו עם אביו ואת יצועו עם אמו עד הוא יומו". מוטיב זה, מופיע בכמה מיצירותיו של עוז והוא קשור בקשר גורדי עם הביוגרפיה שלו, הביוגרפיה שאנחנו למדים מהיצירה עליה מבוססת ההצגה שלפנינו.

יש משהו מציצני בהצגה הזאת. עוז, בעזרתה של קפלן, פתחו לנו חור מתאים כדי להתעמק בילדותו, במערכת היחסים המורכבת בינו לבין הוריו, בינם לבין עצמם ובין הדורות הקודמים להם, חיים ומתים. כל כך הרבה נושאים חשובים ומהותיים לכל ישראלי ויהודי באשר הוא מציפים אותנו. התמודדות עם זכר הגלות והשואה, הקמת המדינה, מלחמת העצמאות, ניסיונות התבססות חברתית, משפחתית וכלכלית של העולים שזה מקרוב באו, תוך כדי ניסיונות להגשמת השאיפות האישיות והתמודדות עם קשיים רגשיים.

כל אלה הם מציאות חייו המורכבת של הילד עמוס. התמודדות עם מלחמות חיצוניות ופנימיות בנפשם המסוכסכת של הוריו ועם הנורא מכל, נטישתה הנוראה של האם הגדולה מהחיים. קפלן מטיבה להביא במחזה ובבימוי את הילד היפה, המוכשר, שנופל קורבן לסכסוכים בנפש הוריו אך גם מועשר על ידי הכישורים והשאיפות האינטלקטואליים והיצירתיים שלהם. סיפור חייו של עמוס הילד בתוך סיפור חייו של עמוס המבוגר, האיש בן השישים שמנסה לכתוב על חייו ומתקשה להביא את הסיפור לידי סיום, כי איננו מבין את המעשה הנורא של אמו, ובעיקר, איך יכלה לנטוש אותו כך.

צילום: יעל אילן

הסיפור על הסיפור שנכתב על כל הדברים המורכבים הללו מאפשר בניית קומה נוספת ביצירה המתפתחת לעינינו על הבמה. כל אלו, מאפשרים את ראיית הקשר הישיר בין נפשו של עמוס הילד ועמוס המבוגר. המשחק של שניהם, עמוס הילד (יונתן בר-אור בהצגה בה אני חזיתי), ויהויכין פרידלנדר שמשחק את עמוס בן השישים, שובה לב ומרתק. גם משחקם המצוין של השחקנים האחרים בקאסט משרת היטב את התפתחות ההצגה.

לא פשוט להראות את כל השלבים המשמעותיים בבניית המדינה החדשה, אך השילוב בין הבימוי המדויק והעדין של קפלן, התפאורה הנפלאה של אדם קלר, והמוסיקה המפעימה של דורי פרנס יצרו כאן עדות שמתמודדת היטב עם האתגר המורכב הזה. זהו ממתק תיאטרוני שמצליח לגעת, לרגש ולכבוש את הלב.

סיפור על אהבה וחושך

תיאטרון החאן

על פי פרקים מספרו של עמוס עוז

עיבוד ובימוי: איה קפלן

דרמטורגיה: שחר פנקס

בהשתתפות: אודליה מורה-מטלון, יואב היימן, תמר אלקן מאושר, יונתן בר אור/פטר קנולר, אריה צ'רנר, יהויכין פרידלנדר, ויטלי פרידלנד, כרמית מסילתי.

תפאורה: אדם קלר

תלבושות: סבטלנה ברגר

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: דורי פרנס

תנועה: עמית זמיר

וידאו ארט: גיא רומם, סטודיו Insight

מועדים קרובים:

21/3/21, 21:00, בית ציוני אמריקה, תל אביב.

22/3/21, 18:00 ו-21:00, בית ציוני אמריקה, תל אביב.

למועדים ופרטים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון "החאן" – הקליקו על הלינק