דבר העורכת

מרתה כבר בת 30.

יש כבר כמה קמטי צחוק בצדי הפה, שערה לבנה פה ושם בשיער השחור, גם הזיכרון לא מה שהיה פעם… אמנם מדובר ב-30 גיליונות, אולם אין ספק כי זו סיבה מספיק טובה למסיבה. על כן, בכדי לציין את המאורע המרגש, כל הכתבות בגיליון זה, מלבד זו המלקטת את 30 המרתות, כוללות 120 מילים בלבד (לא כולל כותרת וקרדיטים).

למה דווקא 120?

בגלל 30 והכפולות שלו. ובגלל שאנו מאחלים למרתה עד 120 והרבה הרבה יותר.

הכתבות אמנם קצרות מהרגיל, אולם המגוון רב יותר מבדרך כלל.

ואם תסתכלו טוב טוב, תקראו עד הפסיקים הקטנים ביותר ותקשיבו כמו שצריך, תוכלו לענות על חידת יומולדת-30 של מרתה, המתפרסמת בדף הפייסבוק, ואולי אפילו לזכות בפרסים.

מקווה שתיהנו,

                                    אירית ראב

                                    עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

לכבוד יום העצמאות הקרב ובא, מגזין מרתה יודעת לבש את בגדיו הכחולים-לבנים וביקש לבחון את סוגיית העצמאות והישראליות בתיאטרון. כיאה לישראל של 2013, גם הגיליון מלא סתירות. בדומה לעיתונאים ואנשי רוח ההופכים לשרים, בדומה להצהרות המתגלות ככוזבות, בדומה לסכנת סגירה של אחד התיאטראות האיכותיים בארץ, כך גם הגיליון שלנו.. האם תוכלו למצוא את כלל הסתירות שיש בו?

ילדות וילדים, קראו יפה, צבעו בכחול-ולבן ואולי תוכלו לגלות את הנעלם. בעצם, במחשבה שנייה, מרבית הסיכויים כי תיוותרו מבולבלים כמקודם.

מקווה שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

אומרים שבלונדון הייאוש נעשה יותר נוח, יש מוסיקה טובה, אנשים יותר נחמדים, טלוויזיה מצוינת… אה, והתיאטרון משובח!

גם הקור לא מדיר את התיירים ואוהבי התיאטרון מהרחובות של לונדון.. אותו קור המניב מעיני הקופאי, אותו שאלתי אם אפשר לרכוש כרטיסים להצגה החדשה של ג'ודי דנץ'. בתשובה, ותוך ניסיון בריטי לא  לצחוק לי בפרצוף, ענה שאין כרטיסים עד סוף מאי. מעניין מה אוסקר ווילד היה אומר על זה.

גם אצלנו, התיאטרון לא מפסיק לשנייה וכיאה לפסח יש פסטיבלים בכל פינה, החל מהתיאטרונטו ביפו ועד לפסטיבל הצגות ילדים בחיפה.

תיהנו וחג שמח!

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

תלתן מעובדלכבוד יום האישה הבינלאומי, במקום לבדוק סטטיסטיקות ודיווחים על מצבן של הנשים בתיאטרון הישראלי, ולבחון את מספר הבמאיות והנשים בתפקידים הבכירים לעומת אלו מן המין השני, אני מעדיפה להפנות את הפולו-ספוט לכוכבת אחת. לא אנושית אמנם ואין לה ארבע רגליים, אבל יש לה כבוד ואמביציה יוצאים מהכלל. מדובר בזאבה תלתן.

לאחר תאונה, המטפלים נאלצו לכרות את רגלה ולהביא אותה אל מתחם הזאבים בספארי. שם, כנגד כל הסיכויים, היא פילסה את דרכה עד לכדי הנקבה הדומיננטית בלהקה, למרות שיש לה רק שלוש רגליים.

אין הדבר מעיד שבכדי להיות חזקה ודומיננטית, האישה צריכה לפתוח רגליים. להיפך. יש להמשיל את כוחה של תלתן להשיג את המטרות העומדות לפניה, אל היכולת של כל אישה באשר היא להגשים את כל המטרות והחלומות שהיא מבקשת להגשים. במקרה של תלתן, לא היו לה דברים אחרים בלו"ז היומי מלבד להיות הזאבה הנחשבת בשבט, והיא בהחלט מימשה זאת.

מקווה שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

בתיאטרון, כל יום ולילה הוא פורים. שחקנים זוכים לעטות על עצמם מסיכות ולהעמיד פנים שהם אנשים אחרים, ועוד משלמים להם על זה. יותר מכך, שחקנים זוכים לעסוק בכל המקצועות, להונות את הקהל ולגרום להם להאמין במשהו שאינו אמיתי, מבלי שייזרקו אל מאחורי סורג ובריח. הם זוכים לחיות ולהצהיר שהם בעולמות אחרים, לא אמיתיים, מבלי שייזרקו לחדר לבן מרופד היטב. על אף זאת, השאלה המעניינת היא מה קורה כששחקן מוריד את המסכה וחוזר להיות הוא עצמו? האם הגבולות מטשטשים או שיש הפרדה מוחלטת? וכמה חומרים כימיים או טבעיים, חוקיים או לא, לוקח שחקן על מנת להישאר בגבולות אלו, בכדי להישאר מפוקס?

בגיליון זה, החוגג שנה למרתה, תוכלו לקרוא יותר על פריצת גבולות, בין השפיות לשיגעון, בין הצלול למסטול, מתוך אולם התיאטרון הקונבנציונאלי ואל המרחב הווירטואלי.

מקווה שתיהנו ופורים שמח!

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

שלשום, פרצה שריפה בתיאטרון בית ליסין, בעקבות עבודות שיפוץ שנעשו במבנה. במזל, לא היו נפגעים. במזל, הצליחו להשתלט על השריפה, והיא לא גרמה לנזק רב מדי. אבל בטווח בין התגברות השריפה לבין ההשתלטות עליה, החלל בו התרחשה האש הפך מאולם תיאטרון למקום עבודה, נטו.

בדרכי באוטובוס מתל אביב, הקשבתי בחצי אוזן לבחורה שדיברה עם חברתה בטלפון. חברה זו סיפרה לה על השריפה המשתוללת וזו, בתגובה, אמרה שהיא מקווה שיישאר לה מקום לעבוד בו, כי יש לה משמרת בערב. באחת, ממקום בו עולמות שלמים קמים לתחייה וחוזרים לישון, הוא נהפך למקום בו יש להחתים כרטיס, או אצבע, ושמשלם את החשבונות.

הפער הזה, הוא שמעניין. היכן הוא מתחיל והיכן מסתיים. הפער בו הצגה נהפכת למשהו שלא היתה אמורה להיות, שהדרמה שהתחוללה בחזרות, אינה מצליחה להתממש על הבמה, מול קהל. הפער בין האחריות של הבמאי לבין האחריות של השחקן. הפער בין העולם הפנימי לחיצוני, ואיך הוא משפיע עליו. הפער בין המילה הכתובה והמשוחקת, לבין הדרך בה היא מתגשמת במוחות השומעים אותה. הפער בין תיאטרון שמגשים אמנות לבין תיאטרון שמביא אוכל אל השולחן…

בגיליון זה, ננסה לבטא את הפער הזה, ואולי אפילו לגשר עליו.

מקווה שתיהנו,

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

איך שלא נסתכל על זה, וגם אם ממש נרצה להאמין אחרת, מה שאנחנו רואים משפיע באופן ישיר על איך שאנחנו חושבים עליו. צבע אדום של תפוח יגרום לנו לרצות בו בשקיקה בעוד בננה ירוקה לא תעורר את התיאבון. גם בתיאטרון, הצבעים והאריזה החיצונית יכולים לעשות את כל ההבדל. תמונות וטריילרים יכולים למשוך את הקהל או להבריח אותו. שיווק טוב תמיד יסתמך על אימג'ים ולאו דווקא על מלל. התוכן יבוא אחר כך, אחרי שהעין כבר מתרגלת למה שהיא רואה.

אבל לפעמים, דווקא בחינת הדברים לעומק, אפילו תוך התערבות של חושים אחרים, כשדרך החשיבה שלנו כבר מתחילה לעשות את שלה, הדעה שלנו על דבר מה מסוים מצליחה להשתנות.  דם על הבמה, שהיה מרתיע מקודם, הופך לנעים יותר, למתקבל יותר, לאחר שהאף זיהה שמדובר בתמיסת סבון אדומה.

כנ"ל לגבי גזענות. נראה על הבמה אדם לבן, לטיני, אפרו-אמריקאי, אתיופי, ערבי, מזרחי, אשכנזי (סמנו את הנכון והסירו את היתר) ובאופן מיידי העין תעלה אי-אילו מחשבות. רק לאחר מכן המוסכמות והפוליטיקלי-קורקט, ייכנסו לפעול ויעפילו על מה שהיה שם קודם. אף אחד לא רוצה לצאת גזען אבל השחור-לבן והגוונים בין לבין תמיד יעשו את שלהם. השאלה היא עד כמה ניתן להם לעשות את זה והאם בעידן האינסטגרם אפשר, אולי, גם אחרת. אפשר אולי, לצבוע את זה בצבעים אחרים, לשנות את הרקע ואת הפילטר. הבעיה היא שגם אז, התמונה הבסיסית תישאר אותו הדבר.

בגיליון הנוכחי, תוכלו לקרוא מקרוב על שיווק וגזענות וגם להציץ על מחשבותיה הכמוסות של התוכניה.

מקווה שתיהנו,

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת