דבר העורכת

מרתה כבר בת 30.

יש כבר כמה קמטי צחוק בצדי הפה, שערה לבנה פה ושם בשיער השחור, גם הזיכרון לא מה שהיה פעם… אמנם מדובר ב-30 גיליונות, אולם אין ספק כי זו סיבה מספיק טובה למסיבה. על כן, בכדי לציין את המאורע המרגש, כל הכתבות בגיליון זה, מלבד זו המלקטת את 30 המרתות, כוללות 120 מילים בלבד (לא כולל כותרת וקרדיטים).

למה דווקא 120?

בגלל 30 והכפולות שלו. ובגלל שאנו מאחלים למרתה עד 120 והרבה הרבה יותר.

הכתבות אמנם קצרות מהרגיל, אולם המגוון רב יותר מבדרך כלל.

ואם תסתכלו טוב טוב, תקראו עד הפסיקים הקטנים ביותר ותקשיבו כמו שצריך, תוכלו לענות על חידת יומולדת-30 של מרתה, המתפרסמת בדף הפייסבוק, ואולי אפילו לזכות בפרסים.

מקווה שתיהנו,

                                    אירית ראב

                                    עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

לכבוד יום העצמאות הקרב ובא, מגזין מרתה יודעת לבש את בגדיו הכחולים-לבנים וביקש לבחון את סוגיית העצמאות והישראליות בתיאטרון. כיאה לישראל של 2013, גם הגיליון מלא סתירות. בדומה לעיתונאים ואנשי רוח ההופכים לשרים, בדומה להצהרות המתגלות ככוזבות, בדומה לסכנת סגירה של אחד התיאטראות האיכותיים בארץ, כך גם הגיליון שלנו.. האם תוכלו למצוא את כלל הסתירות שיש בו?

ילדות וילדים, קראו יפה, צבעו בכחול-ולבן ואולי תוכלו לגלות את הנעלם. בעצם, במחשבה שנייה, מרבית הסיכויים כי תיוותרו מבולבלים כמקודם.

מקווה שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

אומרים שבלונדון הייאוש נעשה יותר נוח, יש מוסיקה טובה, אנשים יותר נחמדים, טלוויזיה מצוינת… אה, והתיאטרון משובח!

גם הקור לא מדיר את התיירים ואוהבי התיאטרון מהרחובות של לונדון.. אותו קור המניב מעיני הקופאי, אותו שאלתי אם אפשר לרכוש כרטיסים להצגה החדשה של ג'ודי דנץ'. בתשובה, ותוך ניסיון בריטי לא  לצחוק לי בפרצוף, ענה שאין כרטיסים עד סוף מאי. מעניין מה אוסקר ווילד היה אומר על זה.

גם אצלנו, התיאטרון לא מפסיק לשנייה וכיאה לפסח יש פסטיבלים בכל פינה, החל מהתיאטרונטו ביפו ועד לפסטיבל הצגות ילדים בחיפה.

תיהנו וחג שמח!

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

תלתן מעובדלכבוד יום האישה הבינלאומי, במקום לבדוק סטטיסטיקות ודיווחים על מצבן של הנשים בתיאטרון הישראלי, ולבחון את מספר הבמאיות והנשים בתפקידים הבכירים לעומת אלו מן המין השני, אני מעדיפה להפנות את הפולו-ספוט לכוכבת אחת. לא אנושית אמנם ואין לה ארבע רגליים, אבל יש לה כבוד ואמביציה יוצאים מהכלל. מדובר בזאבה תלתן.

לאחר תאונה, המטפלים נאלצו לכרות את רגלה ולהביא אותה אל מתחם הזאבים בספארי. שם, כנגד כל הסיכויים, היא פילסה את דרכה עד לכדי הנקבה הדומיננטית בלהקה, למרות שיש לה רק שלוש רגליים.

אין הדבר מעיד שבכדי להיות חזקה ודומיננטית, האישה צריכה לפתוח רגליים. להיפך. יש להמשיל את כוחה של תלתן להשיג את המטרות העומדות לפניה, אל היכולת של כל אישה באשר היא להגשים את כל המטרות והחלומות שהיא מבקשת להגשים. במקרה של תלתן, לא היו לה דברים אחרים בלו"ז היומי מלבד להיות הזאבה הנחשבת בשבט, והיא בהחלט מימשה זאת.

מקווה שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

בתיאטרון, כל יום ולילה הוא פורים. שחקנים זוכים לעטות על עצמם מסיכות ולהעמיד פנים שהם אנשים אחרים, ועוד משלמים להם על זה. יותר מכך, שחקנים זוכים לעסוק בכל המקצועות, להונות את הקהל ולגרום להם להאמין במשהו שאינו אמיתי, מבלי שייזרקו אל מאחורי סורג ובריח. הם זוכים לחיות ולהצהיר שהם בעולמות אחרים, לא אמיתיים, מבלי שייזרקו לחדר לבן מרופד היטב. על אף זאת, השאלה המעניינת היא מה קורה כששחקן מוריד את המסכה וחוזר להיות הוא עצמו? האם הגבולות מטשטשים או שיש הפרדה מוחלטת? וכמה חומרים כימיים או טבעיים, חוקיים או לא, לוקח שחקן על מנת להישאר בגבולות אלו, בכדי להישאר מפוקס?

בגיליון זה, החוגג שנה למרתה, תוכלו לקרוא יותר על פריצת גבולות, בין השפיות לשיגעון, בין הצלול למסטול, מתוך אולם התיאטרון הקונבנציונאלי ואל המרחב הווירטואלי.

מקווה שתיהנו ופורים שמח!

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

שלשום, פרצה שריפה בתיאטרון בית ליסין, בעקבות עבודות שיפוץ שנעשו במבנה. במזל, לא היו נפגעים. במזל, הצליחו להשתלט על השריפה, והיא לא גרמה לנזק רב מדי. אבל בטווח בין התגברות השריפה לבין ההשתלטות עליה, החלל בו התרחשה האש הפך מאולם תיאטרון למקום עבודה, נטו.

בדרכי באוטובוס מתל אביב, הקשבתי בחצי אוזן לבחורה שדיברה עם חברתה בטלפון. חברה זו סיפרה לה על השריפה המשתוללת וזו, בתגובה, אמרה שהיא מקווה שיישאר לה מקום לעבוד בו, כי יש לה משמרת בערב. באחת, ממקום בו עולמות שלמים קמים לתחייה וחוזרים לישון, הוא נהפך למקום בו יש להחתים כרטיס, או אצבע, ושמשלם את החשבונות.

הפער הזה, הוא שמעניין. היכן הוא מתחיל והיכן מסתיים. הפער בו הצגה נהפכת למשהו שלא היתה אמורה להיות, שהדרמה שהתחוללה בחזרות, אינה מצליחה להתממש על הבמה, מול קהל. הפער בין האחריות של הבמאי לבין האחריות של השחקן. הפער בין העולם הפנימי לחיצוני, ואיך הוא משפיע עליו. הפער בין המילה הכתובה והמשוחקת, לבין הדרך בה היא מתגשמת במוחות השומעים אותה. הפער בין תיאטרון שמגשים אמנות לבין תיאטרון שמביא אוכל אל השולחן…

בגיליון זה, ננסה לבטא את הפער הזה, ואולי אפילו לגשר עליו.

מקווה שתיהנו,

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

איך שלא נסתכל על זה, וגם אם ממש נרצה להאמין אחרת, מה שאנחנו רואים משפיע באופן ישיר על איך שאנחנו חושבים עליו. צבע אדום של תפוח יגרום לנו לרצות בו בשקיקה בעוד בננה ירוקה לא תעורר את התיאבון. גם בתיאטרון, הצבעים והאריזה החיצונית יכולים לעשות את כל ההבדל. תמונות וטריילרים יכולים למשוך את הקהל או להבריח אותו. שיווק טוב תמיד יסתמך על אימג'ים ולאו דווקא על מלל. התוכן יבוא אחר כך, אחרי שהעין כבר מתרגלת למה שהיא רואה.

אבל לפעמים, דווקא בחינת הדברים לעומק, אפילו תוך התערבות של חושים אחרים, כשדרך החשיבה שלנו כבר מתחילה לעשות את שלה, הדעה שלנו על דבר מה מסוים מצליחה להשתנות.  דם על הבמה, שהיה מרתיע מקודם, הופך לנעים יותר, למתקבל יותר, לאחר שהאף זיהה שמדובר בתמיסת סבון אדומה.

כנ"ל לגבי גזענות. נראה על הבמה אדם לבן, לטיני, אפרו-אמריקאי, אתיופי, ערבי, מזרחי, אשכנזי (סמנו את הנכון והסירו את היתר) ובאופן מיידי העין תעלה אי-אילו מחשבות. רק לאחר מכן המוסכמות והפוליטיקלי-קורקט, ייכנסו לפעול ויעפילו על מה שהיה שם קודם. אף אחד לא רוצה לצאת גזען אבל השחור-לבן והגוונים בין לבין תמיד יעשו את שלהם. השאלה היא עד כמה ניתן להם לעשות את זה והאם בעידן האינסטגרם אפשר, אולי, גם אחרת. אפשר אולי, לצבוע את זה בצבעים אחרים, לשנות את הרקע ואת הפילטר. הבעיה היא שגם אז, התמונה הבסיסית תישאר אותו הדבר.

בגיליון הנוכחי, תוכלו לקרוא מקרוב על שיווק וגזענות וגם להציץ על מחשבותיה הכמוסות של התוכניה.

מקווה שתיהנו,

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

בשבועיים שעברו מצאת הגיליון הקודם של מרתה, שתי יוצרות תיאטרון חשובות הלכו לעולמן. ענת גוב, שחותמה על המחזאות הישראלית לא יימחה, ורוזינה קמבוס, שמשחקה המדויק על הבמה ומחוצה לה נחקק בלבבות רבים, הותירו חלל גדול בתיאטרון הישראלי. מרתה זוכרת.

ולמשהו אחר לגמרי, מרתה עוברת למתכונת חורף, וככזו היא מהדקת חגורות ומנסה שלא להתפתות לסופגניות האחרונות של חנוכה. גיליון זה, ואלו שאחריו, יהיו קצרים יותר, אך מבלי להתפשר על התוכן.

בגיליון הזה תוכלו לשטוף את העיניים ולהציץ על היצירות החדשות בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובתיאטרון הסימטה, לחזות במיצגי פסטיבל זז בתחנה המרכזית החדשה, לגלות פורום במאים בינלאומי שנערך ממש מתחת לאף, לראות איך קזבלן שלנו מזכיר מאוד את סיפור הפרברים האמריקאי ואפילו, אם תהיו שקטים, תוכלו להתרפק על אורה של החנוכיה המפורסמת מכולן.

מקווה שתיהנו והמשך חנוכה שמח!

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

בדיקה קצרה שנערכה על ידי אפרת קדם, אחת מכתבות מרתה יודעת, גילתה כי במהלך השנים, התיאטרון ישראלי הגיב באופן מועט (יחסית) על מלחמות ומבצעים. נכון שהיו וישנן הצגות על המצב, כמו פלונטר, מלכת אמבטיה או לא אשנא, אבל באופן סטטיסטי מדובר באחוזים אחדים.

למה? האם האסקפיזם ניצח את מוזות התיאטרון? הגיוני שהצופים רוצים להימלט מתלאות היומיום, בייחוד במציאות שלנו, ולכן מצביעים ברגליים ולא הולכים להצגות כבדות מדי. עם זאת, הייתם חושבים כי דווקא בתיאטרון, בו ישנה חשיבות לכל קונפליקט וקונפליקט, המוזות לא ישתקו אף פעם ותוצג גם המציאות הזו.

הגיליון שלפניכם אינו גיליון נושאי. כרגיל, הוא מהווה לקט של כתבות וביקורות על הצגות ותופעות, אך משום מה, ללא כוונה מודעת, כולם עוסקים בעימות כזה או אחר. מטופל הנאבק ברופאיו על הזכות לחיות ולמות כדרכו, מחזות זמר המתמודדים עם מחלת האיידס, עימות נוסעי אוטובוס בחלש מהם, קאסט הנאבק עם הרייטינג ועוד ועוד.

כל זאת, מתוך תקווה שהמאבקים הללו יוותרו על במות התיאטרון.

מקווה שתיהנו,

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת

דבר העורכת

לאחרונה היה לי הכבוד להתארח בתוכניתו של יובל מסקין, שהוקלטה בקול ישראל. ביום הקלטת התוכנית, הלכתי לאיבוד. יש לציין כי מאחר ואני רחובותית מבטן ולידה, רק כעת אני מצליחה לחבר אזורים ורחובות תל אביביים זה לזה, כך שהצלחתי להגיע לשם רק בעזרתה של אנה מינייב היקרה,  שהתארחה לצדי בתוכנית. עם זאת, בשיטוטיי אחר הפתח לתחנת הרדיו, גיליתי שהתחנה בה מקליטים את 88fm נמצאת ממש בסמוך למקום בו עשיתי חלק נכבד מהשירות הצבאי שלי.

ותוך כדי שיטוטים, בין טיפות הגשם, עלה בי זיכרון איך פעם, לפני שנים, כשביצעתי את אחת מהמטלות הכל כך חשובות בשירות, לפתע אורו עיניי ואוזניי כי שמעתי שיר ממש טוב ברדיו, מהתחנה האהובה עליי. ורק לאחרונה גיליתי שהמקום שהצליח לעודד אותי היה ממש בקרבת מקום, ממש מתחת לאף.

התופעה הזאת, של דברים מתחת לאף, תמיד מתגלה לפתע אבל מוכיחה כי יש כל כך הרבה דברים טובים גם במציאות העגומה שלנו.

יש תיאטרון איכותי ברהט, יש ניסיון לאגד באופן מסודר בין במאים לשחקנים בפרינג', יש שחקנים מצוינים שחוזרים לבמות אחרי הפסקה ממושכת, יש הצגות יחיד נהדרות, יש גבר שר באמבטיה של מלכת בריטניה ועוד אינספור דברים אחרים. רק צריך להסתכל או לשמוע.

מאחלת שהשקט ישרור במהרה, בכל הארץ.

מקווה שתיהנו,

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת