מהו דראג בשבילכם?

על ליין הדראג WERK, תיאטרון

ומה שביניהם

מאת: מרתה יודעת

יום שלישי בערב, רחובות תל אביב מפנים את פניהם מהמולת היומיום לבלייני אמצע השבוע. האספלט העייף של רחוב קרליבך מבהיק פניו לעוד ערב מלכותי בדיזייר בר. בין הבליינים הלבושים גווני שחור וכחול, ניתן להבחין בקלות בכמה מלכות, ומלך אחד, שעומדות להופיע הערב. נרגשות, רמות מעל כולם, הן מקבלות את פני הצופים, מעשנות סיגריה, מחכות למלכות האם, הלא הן גלינה פור דה ברה ודיווה די, בכדי שהמופע יתחיל. לאחר ששתיהן מגיעות, שיערן מתבדר ברוח החמה, הטרולי נישא על המדרכה השבורה, העקבים נוקשים על העייפות המצטברת של שגרת השבוע, המטאטא מנוקה משאריות העורבים שקטל בדרך, ההצגה מתחילה. יום שלישי הגיע ואחד ממופעי ליין הדראג Werk עומד להפציע במלוא אונו ונצנציו על הבמה הקטנה שבתוך הבר.

מרתה הגיעה למופע כאחת הקהל, אבל האמנות התיאטרלית שהוצגה על הבמה הפעימה את לבה ולא נתנה למוחה מנוח, עד שלא היתה לה ברירה אלא לפרוק את זה החוצה, שחור על גבי הצג הלבן. כשניסתה לשים את האצבע על מה במופע הספציפי הזה גרם לה לכזה כאוס רגשי, מרתה התקשתה להגדיר מה בדיוק משך את הנצרה. היה זה הרבה יותר ממופע דראג מרהיב רגיל, שונה לחלוטין ממופעי התיאטרון של מלכות אחרות באולמות אחרים, (כגון "פאות קדושות"), אלא כזה שהפיח רוח אחרת, אישית, פנימית, הנוגעת במרחב שבין האמן/אמנית לבין המלכה/מלך המהווה חלק אינטגרלי ממהותם/ן. המרחב הזה הוא הרבה יותר ממין או מגדר, זה לא רק דיסוננס אמנותי פרפורמטיבי בין הזכר המופיע לבין האישה אותה הוא מגלם, בין השחקנית לבין הגבר שהיא מציגה על הבמה, אלא הרבה הרבה יותר מזה. מעין משחק בין חלקים שונים של האישיות, המוצגים במלוא הוד וחשיפה על הבמה.

לאחר הקטע הראשון, שדרש להוריד את הדעות הקדומות מהקהילה ובכלל, והוצג על ידי מופיעות הערב (דיווה די שהנחתה, ליזי לה בל, גלינה פור דה ברה ו-FKA Anton) ליזי לה בל עלתה על הבמה, ובמקום לעשות נאמבר טיפוסי של ליפ-סינק וריקוד, היא ביקשה לחשוף את לבה ונפשה באמצעות מונולוג שהבהיר שלמרות כל מה שאומרים עליה מאחורי הגב, למרות כל מה שהוא צריך להתמודד איתו בחייו, היא אוהבת את האמנות הזו, הבמה הזו, עצם היותה מלכה והיא פה כדי להישאר. לאחר מכן, על ידי אחד השירים היפים ביותר של קווין (שזכה לקאבר יפיפייה בסרט מולאן רוז') הבהירה שלמרות כל החרא שבחיים, ההצגה חייבת להימשך. אבל היה זה הרבה יותר מזה. כאילו באמצעות ההצגה, השואו, היא/הוא מצליחים להמשיך. גם כאשר בפנים הכל סדוק והקול שבור, הפרסונה המלכותית מאפשרת להמשיך הלאה ולא להיכנע לתהום האפלה.

שני קטעים לאחר מכן, The Artist Formerly Known as Anton (זויה בורנשטיין) בחזות מתעתעת ומרתקת לחלוטין, עלה על הבמה בחלוק פרחוני ונעלי עקב, חשף את לבו בעזרת מילותיו הנפלאות של לאונרד כהן, שיהיה מוכן לעשות הכל, כדי להיות הגבר שתרצו שיהיה. הופעתו החושפנית, ויכולותיה הווירטואזיות של השחקנית שמתחת לחלוק, גרמו לרבים מהצופים בקהל (ומרתה ביניהם…) לזוז בחוסר נוחות בכיסאותיהם, במחשבה של מה זה הדבר המהמם הזה? ואם כך, והוא מגולם על ידי אישה, או אישה המציגה גבר בחזות משכנעת למדי, מה זה אומר עלינו?

בין לבין, גלינה פור דה ברה (גיל נווה) עלתה על הבמה ואחד הקטעים המפעימים ביותר שמרתה ראתה על במת הדראג קיבל מקום. הקונספט לא היה ייחודי, שכן מלכות דראג רבות נעזרו בו במהלך השנים. גם הקטע עצמו לא היה חדש, למעשה גיל ביצע אותו מספר פעמים ברחבי הארץ, אבל אף פעם לא בתל אביב. בעיקר בגלל שפחד מתגובתו של הקהל התל אביבי, זה ההולם את משנת "אדם לאדם מי אתה?". אבל, לאחר שסיים, הקהל חיבק אותו במחיאות כפיים סוערות שלא נרגעו מספר דקות והמחישו לגלינה/גיל עד כמה אמנותם, מהותם ופעילותם כל כך חשובים.

על רקע השיר "Why" של אנני לנוקס, גלינה הפציעה על הבמה בשמלה ורודה ומנצנצת, שיערה סורק מעלה ועוטר נוצות, הכסף נצנץ על אצבעותיה, ידיה, תנוחי האוזניים. כשאנני ברקע, והעניקה את הקצב, התמיכה והקול, גלינה החלה להוריד את הסממנים המלכותיים שלה, טבעות ירדו על הרצפה, צמידים קשקשו, השמלה הורודה, הפאה, מילוי השדיים, החזייה, ולאט לאט גיל הופיע, ונותר במחוך שחור וגרביונים לבנים. בכדי לחתום את הטרנספורמציה וכהדהוד אמנותי נהדר לקליפים של לנוקס, מחה את האודם מפיו.

הדיסוננס הזה בין המלכה עטוית סממני המלכות לבין הגבר שעמד בעירום חלקי, האדם שעמד חשוף כמעט לגמרי וביקש שיראו ויקבלו אותו באמת, הפך את הקטע לאחד המפעימים שמרתה ראתה. אבל זה היה הרבה יותר מזה, והדבר הזה, הנעלם הזה, חדר לה לנימים הקטנים שבלב, הסעיר את נפשה ולא עזב את חדרי מוחה גם כשיצאה אל הלילה, וכמה ימים טובים לאחר מכן, והיא לא הצליחה להבין למה.

אז מרתה פנתה ללנוקס, (לא מילולית, ובכן, סוג של) ובחנה בשבע עיניים את המילים שכתבה, או אלו שאמרה במהלך השנים בנוגע לשיר. מהיכרותה המקצועית עם גיל וגלינה (והאישית, יש לציין למען גילוי נאות) מרתה יודעת שאין אלמנט סתמי באף אחד מהקטעים שלהם ולכל דבר יש סיבה ומשמעות. אבל למילים של לנוקס יכולות להיות כל כך הרבה משמעויות, תלוי איך את ובאיזה מצב רוח אתה נמצא. גם לנוקס עצמה לא הצליחה להציג פרשנות מסוימת אחת לשיר. בראיון שקיימה בשנת 2007, חשפה שכתבה אותו לאחר שפנתה לקריירת סולו מצמד היורית'מיקס ולא היתה סגורה במאה אחוז שזו הדרך הנכונה עבורה או אם היא מסוגלת לעשות אותה לבד. בראיונות שביצעה לאחר מכן, ציינה כי השיר מתייחס למערכות יחסים, לפשרות שבני הזוג עושים כדי להישאר ביחד, או לאחר שהכלים נשברים בבת אחת, ושאלה אחת נותרת באוויר ללא מענה – למה? בראיון אחר, סיפרה שהשיר מתייחס למחשבות שבדיעבד, כאילו אותן חוויות שעברה הנן כהריסות לאחר שריפה וכל שנותר לעשות הוא לתהות על האפר שנותר בלב, על מה שהיה ולא יחזור, בראיונות אחרים, לנוקס גילתה שהשיר מדבר על החשיכה והאכזבה שאת צריכה לעבור כשאת מתמודדת עם מאבקים פנימיים ושואלת עצמך, למה היית צריכה לעבור את כל זה מלכתחילה?

אחרי צפייה חוזרת ונשנית בסרטון הקטע, בבחינת הג'סטות שביצעה גלינה, התייחסות מסוימת למילים מסוימות, לבגדים שנותרו עזובים על הבמה, מבטים מכוונים שנעשו, האסימון התגלגל ברעש מצלצל במוחה של מרתה. לנוקס עצמה שאלה את עצמה, ואת העולם, למה עשתה את הצעד שעשתה, אם הדרך שהלכה עליה שווה את זה. בדומה לה, גם גלינה/גיל ביקשו לדעת למה עשו את הדרך שעשו עד כאן, מהנקודה בה התחילו עם האקט המלכותי ועד היום, האם המאבקים והעקשנות ולקרוע את החושך בנעלי סטילטו ולפזר נצנצים על פניהם של המלגלגים באמת שווים את זה? ואולי, בנימה אישית יותר, האמן שמתחת לשמלה ביקש לדעת למה הלך בדרך האמנותית המסוימת הזו? האם כל הזמן שעבר הוא כאפר שנותר בלב, שעורג לחוויות שלעולם לא יחזרו, שנחמץ על כל מה שלא היה? או שמא הרבה הרבה יותר מזה? האם אמנותן המפעימה של כלל המלכות, והמלכים, שעולות על הבמה הקטנה בבר בקרליבך, וביתר אולמות ומועדונים ברחבי הארץ, באמת שווה את זה? אם להיות כנה, מרתה חושבת שכן.

ויכול להיות שמרתה עפה עד לארץ לעולם לא עם הפרשנות הדרמטית הזו, ולמעשה גלינה/גיל ויתר המלכות והמלכים שהופיעו על הבמה התכוונו למשהו אחר לגמרי. אבל, וזה אבל גדול מאוד, זה היופי במופעי דראג. הם לא רק פאן ושואו, נוצות סינטטיות ועקבים, אלא הם מאפשרים להביע את האמת האמנותית של המופיעים, את רחשי לבן ונשמתם ולגרום לצופים לחשוב ולהרגיש, באמת. השאלה היא אם תוכלו להקשיב להם ולראות אותן, ללא תגיות או דעות קדומות, אלא פשוט כמלכות שהן.

WERK – ימי שלישי, הדיזייר בר, קרליבך 25, תל אביב.

ליין Werk נוסד על ידי גיל נווה ודי.ג'יי דניאל מריומה, שביקשו ליצור מסגרת שבועית קבועה שתעניק במה לדראג קווינס וקינגס המבקשים להביע את יכולותיהם וכישוריהן. יש לציין שבאופן מבורך סצינת הדראג פורחת בתקופה האחרונה, דבר שמקבל ביטוי במספר ליינים ברחבי תל אביב, ירושלים ובאר שבע. מרתה מקווה שהמטוטלת ההיסטורית לא תחזור לסורה, ואותם גאות ושפל שראינו בפריחת הדראג בשלהי שנות התשעים וגוויעתה בתחילת שנות האלפיים לא יחזרו בשנית.

התיאטרון המלכותי

על המופע החדש של "פאות קדושות"

מאת: אירית ראב

דראג ותיאטרון תמיד היו משולבים יחדיו. ההתחפשות על הבמה מזכר לנקבה נעשתה בתחילה ככורח המציאות. רק בתקופתו של המלך צ'ארלס השני הותר לשחקניות האנגליות להופיע על הבמה, כשעד אז בחורים צעירים הוכשרו ימים כלילות לגלם נשים עד לפרט האחרון. אפילו היום, ישנו ערפול בין המינים, בהצגות מודרניות שאינן מתיימרות להתעסק עם דראג כלל. עם זאת, נדמה כאילו מופעי דראג, בייחוד כאלו המוגדרים כמופעי בידור, רחוקים שנות אור מהתיאטרון. המופע החדש והנהדר של "פאות קדושות" מצליח להוכיח את ההיפך.

פאות קדושות הנו אחד מהרכבי הדראג המובילים בישראל. הוא החל את דרכו בשלהי שנות האלפיים במועדוני הדראג הירושלמיים, כאשר חמש מלכות נפגשו והחליטו לחרוך את הבמות עם איפור מרהיב, נצנצים ונעלי עקב (שרבות מאתנו לא מעיזות אפילו לנעול).  בתחילה, הוא כלל את ציונה פטריוט, דיווה די, טלולה בונט, קיארה דופלה וגלינה פור דה ברה. עם הזמן, ההרכב נהיה יותר ויותר מפורסם, עם בליינים ומעריצים רבים העולים לרגל להופעות בבירה, מופעים באירועי גאווה כאלו ואחרים, הופעות מעבר לים ואפילו כיכוב במיני-סדרה "תמיד אותו חלום" המבוססת על שיריו של צביקה פיק.

במהלך השנים, גלינה (הלוא היא גיל נווה המוכשר) פרשה ונותרו ארבע מלכות בהרכב הקדוש. לאחרונה, הן השיקו מופע חדש, העולה בימים אלו בצוותא. המופע מבקש לסקור את ההיסטוריה של ארץ ישראל, תוך אישוש ההוכחה כי דראג היה כאן מאז ומתמיד. הוא מציג את ההיסטוריה האישית של כל אחת מן המלכות תוך הצגת תולדות הזמר העברי, בעיקר זמרותיו, מן ימי העליות הראשונות ועד ימינו. על הבמה מופיעות בהרף עין הזמרות המובילות של ישראל, החל מיפה ירקוני ושושנה דמארי,  דרך המאבק הבלתי נדלה בין עופרה לירדנה ועד לנינט. בין לבין, משולבים מערכונים קורעים מצחוק על חוויות הבנות בברלין,  דרכי סיוע לזמרות בשעת משבר ועוד.

צילום: איתן טל 

עד כה הכל טוב ויפה, אבל מה הקשר בין מופע דראג נוצץ זה לבין תיאטרון? התשובה נמצאת בפרטים הקטנים וגם הגדולים. ראשית, מבחינה ההפקה, מדובר במופע שלא היה מבייש את טובי מחזות הזמר בברודווי. על הבמה ומאחורי הקלעים יש יותר מ-130 תלבושות ושמלות, אותן המלכות מחליפות בתדירות מהירה ביותר. לכל אחת מסייע מלביש אישי ובתוך שניות אחדות נינט הופכת לבריטני ספירס, ריטה הופכת לדנה אינטרנשיונל וירדנה ארזי הופכת לאיימי ווינהאוס. ההידוק המקצועי של המופע ניכר בכלל האלמנטים על הבמה, החל מן הסאונד המדויק, עד לתאורה המרהיבה ועד לבימוי, הכוריאוגרפיה והכתיבה.

מעבר לכך, לא ניתן להגדיר את המופע על הבמה רק כשואו ותו לא, כי יש פה משהו הרבה יותר מזה. המשהו הזה נעוץ במשחק של חברות ההרכב המלכותי, גם אם בסופו של דבר לא מדובר בהצגה של איבסן וחבריו, אלא במופע המבקש לזרות מעט כיף וחיוכים על השגרה המתישה של היומיום. גם כאן, הכישרון טמון בפרטים הקטנים היוצרים את המלכה כולה ואת הדמויות שהיא מגלמת. תוך הומור רב, הבא לשחוט את הפרות הקדושות של עולם הזמר העברי ובכלל, הדמויות האמיתיות ניכרות על הבמה באופן מדויק למשעי, בתשומת לב עצומה לכל פייאט ופייאט.

אף זמרת (כמעט) לא קיבלה גימל מהבמה המלכותית (על אף שהיו כאלו שמשום מה לא קיבלו מקום של כבוד. אורית שחף, לדוגמא, או סיוון שביט), וכולן מגולמות בהומור מדויק, החל מתנועת היד של נינט ביום בו ים של דמעות שצף את עיניה, דרך ירדנה ארזי המנצחת את עופרה חזה ועד לריטה של אחרי הפרידה מרמי וחיבתה למתוקים.

מאחורי הכתר והנצנצים, ישנה חבורה של אמנים מוכשרים. יובל אדלמן הוא ציונה פטריוט, העובד בדראג במשרה מלאה. טל קלאי הוא טלולה בונט, המשחק במגוון הצגות ועובד בימים אלו על הצגת קברט חדשה. ליאור כהן הוא קיארה דופלה, העובד בתור מורה לאיפור, ודן יאיר הוא דיווה די, סטודנט לספרות השוואתית ומעצב תלבושות, יאיר אף עיצב חלק מהתלבושות במופע (לצד אלה קולסניק).

בנוסף להפקה ולכישרון, יש אלמנט מהותי נוסף המקשר בין הדראג לתיאטרון – עצם העובדה הבסיסית שיש פה גבר שמגלם אישה. לעיתים, המופע אף הציג תחכום נוסח ויקטור ויקטוריה, גבר המגלם אישה המגלמת גבר – כמו דמותו של צביקה פיק המחכה לטלפון מבית החולים שיודיע לו על הולדת חברתו או הזמר המזרחי על שלל תנועות גופו המיניות.

מופעים רבים, גם אלו של פאות קדושות עצמם, מבקשים לבחון את הניגודיות הזו בין הגבר שמגלם אישה. זאת, תוך בניית האשליה ושבירתה, על ידי הורדת בגדי המלכה על הבמה והופעת הגבר שמתחת. דבר זה מקבל ביטוי עדין ויפיפה בשיר "מהו גבר בשבילכם?" של שארל אזנבור. שיר זה הופיע במגוון וריאציות במופעי ההרכב, ואף הופיע באותה מיני סדרה אלמותית, "הכל אותו חלום", בסצינה בה המלכות נפרדות ממיס סאנשיין בבית הקברות.  אם בוחנים סרטון אחד, בו המלכות לבושות בגדי אבל, ומשווים אותו לסרטון אחר – מהופעה של קיארה דופלה ודיווה די – רק אז מתקבלת העוצמה התיאטרלית במלוא תפארתה. מתגלה היופי הזה, האומץ הזה, התיאטרון הזה, שבמופע הדראג והאמנים מאחוריו.

המופע החדש של "פאות קדושות" הוא מוצלח מאחר והוא מתאים לכל אחד ואחת. מצד אחד, הוא מעניק הפוגה אסקפיסטית נהדרת למשך שעה וחצי, בה הקהל לא מפסיק לחייך, לצחוק, לשיר ופשוט לבלות. ומצד שני, המופע הנו תיאטרלי ביותר, ודרך הפרטים הקטנים הוא מבטא את התיאטרון האמיתי. אז כן, אין ספק בכלל שהמופע הזה הוא אחד המופעים הטובים ביותר שראיתי.

 

פאות קדושות

תיאטרון צוותא

בהשתתפות: טלולה בונט, ציונה פטריוט, קיארה דופלה, דיווה די

כתיבה: שלמה משיח

בימוי: אמיר פרישר גוטמן

כוריאוגרפיה: יוליה איגלניק

עריכה מוסיקלית: יואב ארנון וליאור כהן

פאות ותלבושות: אלה קולסניק ודני יאיר

תפאורה ואביזרים: בתיה פיק

מפיקים: ציפי מייזלר ויואב חיימובסקי

הפקה בפועל: מיכל שרטר ולין סער

 

מועדים נוספים: 5/11/13 21:00 ; 27/11/13 21:30