בכל אישה יש גבר (שרוצה חתימה ממירב גרובר)

בכל אישה יש גבר (שרוצה חתימה ממירב גרובר)

על ההצגה "הכל אודות אמא"

מאת: הילה ציגל

הסרט "הכל אודות אמא" בבימויו של הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר, עליו זכה באוסקר בקטגורית הסרט הזר וכן בפרס גלובוס הזהב, יצא לאקרנים בשנת 1999 והזניק אותו באחת אל השורה הראשונה של במאי הקולנוע בעולם. הסרט מספר את סיפורה של מנואלה, שבעקבות מותו של בנה היחיד אסטבן שנדרס למוות שעה שחיכה מחוץ לאולם התאטרון לקבל את חתימתה של השחקנית האהובה עליו הומה רוחו, מחליטה לצאת למסע חיפושים אחר אביו אותו לעולם לא הכיר בכדי להגשים את משאלתו האחרונה , לדעת מיהו אבא שלו, אותו אבא שבינתיים הפך לאישה בשם לולה. בדרכה, היא פוגשת טיפוסים צבעוניים, חלקם חברים חדשים וחלקם וותיקים, מוצאת עצמה על בימת התיאטרון לצידה של הומה רוחו הנערצת בהצגה חשמלית ושמה תשוקה, וזוכה להתחלה חדשה ומפתיעה בחייה.

תיאטרון תהל הרים את הכפפה והעלה בבכורה ישראלית עיבוד בימתי לסרט הידוע. "הכל אודות אמא" של תהל הנה ההצגה השנייה בעולם המבוססת על הסרט, כאשר הראשונה עלתה בשנת 2007 בתיאטרון האולד ויק בלונדון, על פי עיבוד של סמואל אדמסון ובברכתו של אלמודובר.

ההצגה של תהל מתהדרת בקאסט נפלא. סנדרה שונוולד המקסימה משחקת את מנואלה. מירב גרובר המעולה בתפקיד הכפול של הומה רוחו ובלאנש דובואה. אורלי טובלי בתפקיד אגראדו הטרנסית, חברתה של מנואלה, מצליחה ליצור דמות ססגונית ומשעשעת השונה מאוד מאלו ששיחקה בעבר. גיל וייס המוכשר משחק את אסטבן ואת לולה, סיון קרצ'נר בתפקיד רוזה הנזירה הלא כל כך קדושה. גלי בן גיאת משחקת בכישרון רב את נינה חברתה הנרקומנית של רוחו. פביאנה מיוחס מגלמת את דמותה של אמה הקרירה של רוזה. גיל רשף במגוון תפקידים, כשהבולט מהם הנו זה של סטנלי ב"חשמלית", כנ"ל לגבי תמר גוטמן ואביהוד תדהר, המגלמים תפקידים קטנים אך שובי לב כגון האחות בבית החולים או אלכס איש הטכני, בהתאמה.

נתחיל בכך שהגרסה של תהל טובה, היא מעניינת ומשוחקת היטב, אבל היא איננה חפה מבעיות. הגדולה מכולם היא המעבר הזה, או ניסיונו, בין הקולנוע לתיאטרון. ישנו הבדל בין אדפטציה של ספר לאדפטציה של סרט, הבעיה הגדולה מכולן העומדת בפני היוצרים היא איך לגרום לסיפור המוכר כל כך למיליוני צופים לעבוד על במה? מי מאיתנו לא קרא ספר שהוא נורא אהב ואז רץ לקולנוע בהתרגשות בכדי לראות איך הסיפור שראה בדמיונו קורם עור וגידים וקם לתחיה על המסך, רק בשביל לגלות שהסרט, מממ, איך לומר במילים עדינות… פאקינג מאכזב. או שהוא ארוך מדי, או שחסרים בו פרטים, או שבכלל לא התמקדו בחלקים החשובים. נו, בעיה.

כאן הבעיה היא אחרת, ההצגה לא מאכזבת, פשוט "הכל אודות אמא" נראית כמו סרט. ויש שיהנהנו בראשם ויגידו, "יופי! אם זה אותו דבר אז מה הבעיה?" הבעיה היא שזה לא סרט, והבמה אינה מסך קולנוע, זו הצגה ולכן היא אמורה להיות מעט שונה, במיוחד בתיאטרון ליברלי, פורץ ובועט כמו תיאטרון תהל.

לדוגמא, הסצינה בה עומד אסטבן מחוץ לתיאטרון יחד עם אמו בכדי לקבל את חתימתה של השחקנית האהובה עליו הומה רוחו. מתחיל לרדת גשם, מנואלה פותחת מטריה בשביל שניהם. בגלריה מעליהם ניצבת אחת השחקניות ומתיזה על המטריה מים מבקבוק של מי עדן, כשאצבעותיה הנעות הופכות את המים לטיפות גשם. זה היה רגע תיאטרוני מענג וחבל שהקו הזה לא המשיך לאורך ההצגה, קו שהוא שונה, חדשני, והרבה יותר מתאים לבמה. כמו כן, שילובם של קטעי הווידאו השונים הנו מבריק במהותו, רק חבל שמסך אחד הוא בעצם ניילון ומסך שני הוא כרזה מודפסת, מה שגורם לכך שזה כמעט בלתי אפשרי לצפות בהם ולהבין את המוצג עליהם.

ואם יש כבר ניסיון לחקות את הסרט, אז אולי כדאי היה להנכיח על הבמה את אחד ממאפייניו הבולטים ביותר של אלמודובר: הססגוניות והצבע, בעיקר הצבע האדום שממש ממש חסר פה. החגיגה הצבעונית המתפרצת היתה יכולה להרים את עיצוב הבמה, ואת עיצובי התלבושות של קיי לונג, ולהפוך את הבמה לקאמפית יותר.

מבחינת הדמויות, דווקא זו של אגראדו תפסה את עיני, אותה טרנסג'נדרית המגולמת על ידי אורלי טובלי המהממת, שמצליחה ליצור דמות משעשעת וחדה. גם בסרט המקורי את דמותה של הטרנסג'נדרית משחקת אישה, ואני חושבת שזה נפלא שלא היתה כאן נפילה (מתבקשת) להשתמש לתפקיד באחת ממלכות הדראג הנהדרות שיש בארץ. הרעיון מאחורי הדמויות של אלמודובר, אותו רעיון שעליו מתבסס בעצם הסרט, הוא המשחק הזה והזיגזוג בין המגדרים, טשטוש הגבולות בין גבר לאישה, בין העדפה מינית לבין הבחירה של כל אחד איך בדיוק לחיות את חייו, אין בסיפור שיפוטיות, אין מותר ואסור וזה מה שהופך אותו לכל כך יוצא דופן.

אודה שאלמודובר הוא לא אחד מהבמאים האהובים עלי, תמיד בסוף הצפייה באחד מסרטיו אני מוצאת את עצמי תוהה האם לקחת את הסרט ברצינות או לא. הדמויות שלו מתייחסות לעולם המופרע והמופרך שלהן ברצינות תהומית, אבל לי זה קצת קשה.

עם זאת, על הבמה התהלית זה משהו אחר. בניגוד לסרטיו, על הבמה זה מצליח לעבוד, אני מאמינה לרצינות התהומית הזו. אין את ההרגשה הזאת של הדיסוננס בין המציאות למה שמוצג על הבמה, וזה מרגש לעיתים, וזה מצחיק, וזה כיפי.

"הכל אודות אמא"

תיאטרון תהל

על פי סרטו של אלמודובר

עיבוד: סמואל אדמסון

בימוי וניסוח הצגה: אבישי מילשטיין

משתתפים: גלי בן גיאת, תמר גוטמן, מירב גרובר, גיל וייס, אורלי טובלי, פביאנה מיוחס, סיוון קרצ'נר, גיל רשף, סנדרה שונוולד ואביהוד תדהר.

תרגום: אביהוד תדהר

עיצוב תפאורה: ניב מנור

עיצוב תאורה: יחיאל דורגל

מוסיקה מקורית: אמיר לקנר

עיצוב תלבושות: קיי לונג

בימוי וידאו: איתמר וייס

צילום וידאו: עומר לוטן אביעד סקסטין

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים

שקט בחדרים

על "נשארה רק המועקה" – מופע זיכרון תיאטרלי

מאת: הילה ציגל

מוצאי שבת, הראשון לאוגוסט 2009. מונית שירות קו 5, בדרך הביתה מהעבודה. אני יושבת ליד החלון ומסתכלת החוצה, את הפסטורליות היחסית של שדרות רוטשילד חותכת סירנה משטרתית,  ואחריה עוד אחת ועוד אחת. המחשבה הראשונה שעולה לראש היא "פיגוע!",  אבל לא היו כל כך הרבה ניידות וגם לא שמענו בום. אמרתי לעצמי שזו בטח פריצה או אלימות של בני נוער ולא הקדשתי לזה מחשבה נוספת. למחרת בבוקר, כותרות העיתונים זעקו "רצח" והתחלתי לקבל טלפונים עצובים ומזועזעים מחבריי הטובים, שבמקרה גם חברים בקהילה הלהט"בית.

לפני הראשון לאוגוסט לא שמעתי על הברנוער, ואני חושבת שזו בדיוק היתה הכוונה – הוא ביקש להיות מקום מפלט לבני נוער להט"בים. נחבא בין בנייני רחוב נחמני, הם יכלו להיות בו פשוט הם, ללא הצקות ודעות קדומות מהחברה השופטת והאטומה לעיתים. רק יודעי דבר ידעו שהוא שם. היום אין אדם שלא מכיר את הברנוער או שמע עליו, וזה עצוב.

ארבע שנים עברו מאז. לציון התאריך, תיאטרון תהל העלה את ההצגה "נשארה רק המועקה",  או כהגדרתם, אירוע זיכרון תיאטרלי. לפני שרגלי דרכה באולם התיאטרון החשוך, שאלתי את עצמי איך לעזאזל הם חשבו לעצמם שיוכלו להעלות מופע שהוא גם תיאטרלי, גם ערב זיכרון וגם שיצליח לגעת? מסתבר שבצורה מושלמת.

השחקנים המוכשרים של תיאטרון תהל –  אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן –  בניצוחם של המחזאית ליהיא ברזל מלמד והבמאי ארי רמז, הצליחו להעלות הצגה מרגשת, מצמררת, מפתיעה, מחכימה ומצחיקה, המשרטטת בפני הקהל את הלילה ההוא, בו רעול פנים נכנס אל הברנוער והחל לירות ללא הבחנה בילדים ובמדריכים , ש"פשעם" היחיד היה שהחליטו לבלות את מוצאי השבת בחברת בני נוער אחרים. אה, וכמובן בשל כך שהעזו להיות שונים.

ההצגה משרטטת בפנינו את ההשתלשלות הכרונולוגית של אירועי הערב ההוא, שעה אחר שעה, מרגע פתיחת הברנוער עד הרגע בו מפונה אחרון הפצועים, כשהשקט משתרר בין החדרים. בין  עדויות של צעירים שהיו שם, צפים ועולים רגשות של אנשים בהקהילה ומחוצה לה, פחד, בושה, כעס והרבה מועקה.

ממש כשמה, ההצגה מחדדת את הרגשת המועקה. אפשר להרגיש אותה עמוק בפנים, באזור שבין הבטן לחזה. בסצנה אחת, שתפסה  אותי חזק בבטן,  מבקרת בחורה סטרייטית את החבר ההומו שלה.  הוא לא היה מעולם בברנוער  ובכל זאת היא רוצה לוודא שהוא בסדר, הבחור כועס עליה מאוד וצועק שזה שהוא הומו לא אומר שהוא הכיר את הילדים שמתו, היא מתגוננת ואומרת שהיא פשוט מרגישה רע ורוצה לעשות משהו למענם. הפער הזה בין ה"סטרייטים" ל"הומואים" חוזר על עצמו בהצגה, מין דיסוננס כזה של "אתם סטרייטים, אז אתם לא תבינו", אבל אנחנו מבינים, אפילו יותר טוב ממש שחושבים, פשע שנאה זה פשע שנאה, והוא כואב ומכליל וקשה ולופת לך את הלב.

בין מארג הקטעים והסצינות של ההצגה, עולים פרטים אמיתיים ובדיוניים –  חקירת המשטרה כפי שהתפרסמה בעיתונים, מעצרו של "הבכיר בקהילה", מעצרו של הרוצח הנתעב, בריחתו של עד המדינה, העדויות הסותרות, גאוות המשטרה על פיצוח האירוע, העיתוי הבעייתי של הפענוח בשבוע בו התקיים מצעד הגאווה השנתי. כשרואים את הכל ביחד, נוצרת הרגשת בלבול קשה, כשאותה שאלה עולה שוב ושוב "מה מכל זה היא האמת? מה באמת קרה?"

ביציאה מן האולם החשוך והקר אל הלילה החם והלח של תל אביב, כשהשאלות עדיין מהדהדות בראשי, אני חושבת לעצמי שהמטרה הושגה. ההצגה שהועלתה מתוך החשש שנמצא לו שם ברקע, שהרצח הזה יעבור מבלי שלמדנו על עצמנו שום דבר. כמו אותו שקט לבן של לפני הסערה, שמעביר חשמל סטטי בשערות, שמתריע שבתכל'ס לא הרגשנו או שמענו או למדנו דבר. אבל כן למדנו, מתוך הזוועה הצליחה לצמוח מודעות והבנה וסולידריות ואולי, אולי אפילו קבלה. אני מאחלת לכולנו שלעולם לא נשכח.

נשארה רק המועקה

תיאטרון תהל

מאת: ליהיא ברזל מלמד

בימוי: ארי רמז

משחק: אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן

מוסיקה מקורית: הילית רוזנטל

עיצוב תאורה: חני ורדי