מהו דראג בשבילכם?

על ליין הדראג WERK, תיאטרון

ומה שביניהם

מאת: מרתה יודעת

יום שלישי בערב, רחובות תל אביב מפנים את פניהם מהמולת היומיום לבלייני אמצע השבוע. האספלט העייף של רחוב קרליבך מבהיק פניו לעוד ערב מלכותי בדיזייר בר. בין הבליינים הלבושים גווני שחור וכחול, ניתן להבחין בקלות בכמה מלכות, ומלך אחד, שעומדות להופיע הערב. נרגשות, רמות מעל כולם, הן מקבלות את פני הצופים, מעשנות סיגריה, מחכות למלכות האם, הלא הן גלינה פור דה ברה ודיווה די, בכדי שהמופע יתחיל. לאחר ששתיהן מגיעות, שיערן מתבדר ברוח החמה, הטרולי נישא על המדרכה השבורה, העקבים נוקשים על העייפות המצטברת של שגרת השבוע, המטאטא מנוקה משאריות העורבים שקטל בדרך, ההצגה מתחילה. יום שלישי הגיע ואחד ממופעי ליין הדראג Werk עומד להפציע במלוא אונו ונצנציו על הבמה הקטנה שבתוך הבר.

מרתה הגיעה למופע כאחת הקהל, אבל האמנות התיאטרלית שהוצגה על הבמה הפעימה את לבה ולא נתנה למוחה מנוח, עד שלא היתה לה ברירה אלא לפרוק את זה החוצה, שחור על גבי הצג הלבן. כשניסתה לשים את האצבע על מה במופע הספציפי הזה גרם לה לכזה כאוס רגשי, מרתה התקשתה להגדיר מה בדיוק משך את הנצרה. היה זה הרבה יותר ממופע דראג מרהיב רגיל, שונה לחלוטין ממופעי התיאטרון של מלכות אחרות באולמות אחרים, (כגון "פאות קדושות"), אלא כזה שהפיח רוח אחרת, אישית, פנימית, הנוגעת במרחב שבין האמן/אמנית לבין המלכה/מלך המהווה חלק אינטגרלי ממהותם/ן. המרחב הזה הוא הרבה יותר ממין או מגדר, זה לא רק דיסוננס אמנותי פרפורמטיבי בין הזכר המופיע לבין האישה אותה הוא מגלם, בין השחקנית לבין הגבר שהיא מציגה על הבמה, אלא הרבה הרבה יותר מזה. מעין משחק בין חלקים שונים של האישיות, המוצגים במלוא הוד וחשיפה על הבמה.

לאחר הקטע הראשון, שדרש להוריד את הדעות הקדומות מהקהילה ובכלל, והוצג על ידי מופיעות הערב (דיווה די שהנחתה, ליזי לה בל, גלינה פור דה ברה ו-FKA Anton) ליזי לה בל עלתה על הבמה, ובמקום לעשות נאמבר טיפוסי של ליפ-סינק וריקוד, היא ביקשה לחשוף את לבה ונפשה באמצעות מונולוג שהבהיר שלמרות כל מה שאומרים עליה מאחורי הגב, למרות כל מה שהוא צריך להתמודד איתו בחייו, היא אוהבת את האמנות הזו, הבמה הזו, עצם היותה מלכה והיא פה כדי להישאר. לאחר מכן, על ידי אחד השירים היפים ביותר של קווין (שזכה לקאבר יפיפייה בסרט מולאן רוז') הבהירה שלמרות כל החרא שבחיים, ההצגה חייבת להימשך. אבל היה זה הרבה יותר מזה. כאילו באמצעות ההצגה, השואו, היא/הוא מצליחים להמשיך. גם כאשר בפנים הכל סדוק והקול שבור, הפרסונה המלכותית מאפשרת להמשיך הלאה ולא להיכנע לתהום האפלה.

שני קטעים לאחר מכן, The Artist Formerly Known as Anton (זויה בורנשטיין) בחזות מתעתעת ומרתקת לחלוטין, עלה על הבמה בחלוק פרחוני ונעלי עקב, חשף את לבו בעזרת מילותיו הנפלאות של לאונרד כהן, שיהיה מוכן לעשות הכל, כדי להיות הגבר שתרצו שיהיה. הופעתו החושפנית, ויכולותיה הווירטואזיות של השחקנית שמתחת לחלוק, גרמו לרבים מהצופים בקהל (ומרתה ביניהם…) לזוז בחוסר נוחות בכיסאותיהם, במחשבה של מה זה הדבר המהמם הזה? ואם כך, והוא מגולם על ידי אישה, או אישה המציגה גבר בחזות משכנעת למדי, מה זה אומר עלינו?

בין לבין, גלינה פור דה ברה (גיל נווה) עלתה על הבמה ואחד הקטעים המפעימים ביותר שמרתה ראתה על במת הדראג קיבל מקום. הקונספט לא היה ייחודי, שכן מלכות דראג רבות נעזרו בו במהלך השנים. גם הקטע עצמו לא היה חדש, למעשה גיל ביצע אותו מספר פעמים ברחבי הארץ, אבל אף פעם לא בתל אביב. בעיקר בגלל שפחד מתגובתו של הקהל התל אביבי, זה ההולם את משנת "אדם לאדם מי אתה?". אבל, לאחר שסיים, הקהל חיבק אותו במחיאות כפיים סוערות שלא נרגעו מספר דקות והמחישו לגלינה/גיל עד כמה אמנותם, מהותם ופעילותם כל כך חשובים.

על רקע השיר "Why" של אנני לנוקס, גלינה הפציעה על הבמה בשמלה ורודה ומנצנצת, שיערה סורק מעלה ועוטר נוצות, הכסף נצנץ על אצבעותיה, ידיה, תנוחי האוזניים. כשאנני ברקע, והעניקה את הקצב, התמיכה והקול, גלינה החלה להוריד את הסממנים המלכותיים שלה, טבעות ירדו על הרצפה, צמידים קשקשו, השמלה הורודה, הפאה, מילוי השדיים, החזייה, ולאט לאט גיל הופיע, ונותר במחוך שחור וגרביונים לבנים. בכדי לחתום את הטרנספורמציה וכהדהוד אמנותי נהדר לקליפים של לנוקס, מחה את האודם מפיו.

הדיסוננס הזה בין המלכה עטוית סממני המלכות לבין הגבר שעמד בעירום חלקי, האדם שעמד חשוף כמעט לגמרי וביקש שיראו ויקבלו אותו באמת, הפך את הקטע לאחד המפעימים שמרתה ראתה. אבל זה היה הרבה יותר מזה, והדבר הזה, הנעלם הזה, חדר לה לנימים הקטנים שבלב, הסעיר את נפשה ולא עזב את חדרי מוחה גם כשיצאה אל הלילה, וכמה ימים טובים לאחר מכן, והיא לא הצליחה להבין למה.

אז מרתה פנתה ללנוקס, (לא מילולית, ובכן, סוג של) ובחנה בשבע עיניים את המילים שכתבה, או אלו שאמרה במהלך השנים בנוגע לשיר. מהיכרותה המקצועית עם גיל וגלינה (והאישית, יש לציין למען גילוי נאות) מרתה יודעת שאין אלמנט סתמי באף אחד מהקטעים שלהם ולכל דבר יש סיבה ומשמעות. אבל למילים של לנוקס יכולות להיות כל כך הרבה משמעויות, תלוי איך את ובאיזה מצב רוח אתה נמצא. גם לנוקס עצמה לא הצליחה להציג פרשנות מסוימת אחת לשיר. בראיון שקיימה בשנת 2007, חשפה שכתבה אותו לאחר שפנתה לקריירת סולו מצמד היורית'מיקס ולא היתה סגורה במאה אחוז שזו הדרך הנכונה עבורה או אם היא מסוגלת לעשות אותה לבד. בראיונות שביצעה לאחר מכן, ציינה כי השיר מתייחס למערכות יחסים, לפשרות שבני הזוג עושים כדי להישאר ביחד, או לאחר שהכלים נשברים בבת אחת, ושאלה אחת נותרת באוויר ללא מענה – למה? בראיון אחר, סיפרה שהשיר מתייחס למחשבות שבדיעבד, כאילו אותן חוויות שעברה הנן כהריסות לאחר שריפה וכל שנותר לעשות הוא לתהות על האפר שנותר בלב, על מה שהיה ולא יחזור, בראיונות אחרים, לנוקס גילתה שהשיר מדבר על החשיכה והאכזבה שאת צריכה לעבור כשאת מתמודדת עם מאבקים פנימיים ושואלת עצמך, למה היית צריכה לעבור את כל זה מלכתחילה?

אחרי צפייה חוזרת ונשנית בסרטון הקטע, בבחינת הג'סטות שביצעה גלינה, התייחסות מסוימת למילים מסוימות, לבגדים שנותרו עזובים על הבמה, מבטים מכוונים שנעשו, האסימון התגלגל ברעש מצלצל במוחה של מרתה. לנוקס עצמה שאלה את עצמה, ואת העולם, למה עשתה את הצעד שעשתה, אם הדרך שהלכה עליה שווה את זה. בדומה לה, גם גלינה/גיל ביקשו לדעת למה עשו את הדרך שעשו עד כאן, מהנקודה בה התחילו עם האקט המלכותי ועד היום, האם המאבקים והעקשנות ולקרוע את החושך בנעלי סטילטו ולפזר נצנצים על פניהם של המלגלגים באמת שווים את זה? ואולי, בנימה אישית יותר, האמן שמתחת לשמלה ביקש לדעת למה הלך בדרך האמנותית המסוימת הזו? האם כל הזמן שעבר הוא כאפר שנותר בלב, שעורג לחוויות שלעולם לא יחזרו, שנחמץ על כל מה שלא היה? או שמא הרבה הרבה יותר מזה? האם אמנותן המפעימה של כלל המלכות, והמלכים, שעולות על הבמה הקטנה בבר בקרליבך, וביתר אולמות ומועדונים ברחבי הארץ, באמת שווה את זה? אם להיות כנה, מרתה חושבת שכן.

ויכול להיות שמרתה עפה עד לארץ לעולם לא עם הפרשנות הדרמטית הזו, ולמעשה גלינה/גיל ויתר המלכות והמלכים שהופיעו על הבמה התכוונו למשהו אחר לגמרי. אבל, וזה אבל גדול מאוד, זה היופי במופעי דראג. הם לא רק פאן ושואו, נוצות סינטטיות ועקבים, אלא הם מאפשרים להביע את האמת האמנותית של המופיעים, את רחשי לבן ונשמתם ולגרום לצופים לחשוב ולהרגיש, באמת. השאלה היא אם תוכלו להקשיב להם ולראות אותן, ללא תגיות או דעות קדומות, אלא פשוט כמלכות שהן.

WERK – ימי שלישי, הדיזייר בר, קרליבך 25, תל אביב.

ליין Werk נוסד על ידי גיל נווה ודי.ג'יי דניאל מריומה, שביקשו ליצור מסגרת שבועית קבועה שתעניק במה לדראג קווינס וקינגס המבקשים להביע את יכולותיהם וכישוריהן. יש לציין שבאופן מבורך סצינת הדראג פורחת בתקופה האחרונה, דבר שמקבל ביטוי במספר ליינים ברחבי תל אביב, ירושלים ובאר שבע. מרתה מקווה שהמטוטלת ההיסטורית לא תחזור לסורה, ואותם גאות ושפל שראינו בפריחת הדראג בשלהי שנות התשעים וגוויעתה בתחילת שנות האלפיים לא יחזרו בשנית.

אלוהי הבמות הקטנות

על פסטיבל סמולבמה ה-12

מאת: אירית ראב

פסטיבל סמולבמה האחרון, ה-12 במספר, היה שונה מקודמיו. אם נשים בצד את העובדה כי צוות הניהול (שבדרך כלל מורכב משני המינים או על טהרת המין הנשי) היה גברי במיוחד השנה, ניכר כי הפסטיבל היה מצומצם יותר ולא בהכרח סטודנטיאלי, כמו שכותרת הפסטיבל מצהירה בפה מלא. המנהל האמנותי תומר כהן והמפיק פול ממרן הצליחו ליצור פסטיבל אינטימי ואיכותי, עם מגוון מצומצם של הצגות תחרות, יחסית לשנים עברו. חלק ניכר מהצגות אלו, כמו גם האירועים הנלווים להן, היה מוצלח ביותר.

בכדי ליהנות מפסטיבל סמולבמה, אין זה מספיק לצפות בהצגה אחת או שתיים מתוך המבחר, אלא מוטב לראות את מרביתן, אם לא את כולן,  כמו שאני זכיתי לעשות. הפרטים הקטנים אמנם מבטאים את אלוהי התיאטרון, אבל דווקא במקרה זה, השלם שווה יותר מכלל חלקיו. כל אחת מפיסות הפאזל נותנות מענה תיאטרלי מסוים, משפיעות אחת על השנייה וכל אחת מהן מרכיבות את התמונה כולה. דבר זה מקבל משנה תוקף בייחוד לאור העובדה כי מרבית ההצגות הציגו באותו אולם, ונדרשו להכיל עולמות בדיוניים שונים, באותו החלל עם אותן המגבלות.

"הוראות הפעלה" של אנה מינייב (שלמען גילוי נאות, אודה כי אני מכירה את עבודתה האיכותית מקרוב, בשל היותה כתבת של מרתה יודעת) מצליח להנכיח על הבמה בתנועה בלבד את הזוגיות המתהווה בין בחורה לבין גבר חלומותיה. היא שולטת בו והוא שולט בה, היא עורגת אליו והוא הורג אותה, שניהם משלימים זה את זו. מדובר ביצירה בוגרת ויפה על זוגיות וכמיהה נשית באשר היא. בניגוד ליצירות אחרות המבטאות את הזוגיות על הבמה, כל אחד מן הגיבורים על הבמה מצליח למצוא את עצמאותו ואינו מוכן לוותר על האני האמיתי שלו. בנוסף לכך, יש פה עבודת תאורה יוצאת דופן של מעצב התאורה יניר ליברמן (שעיצב את התאורה לפסטיבל כולו). באמצעות משחקי אור וצל, הזוגיות הזו, על ההכלה והשליטה שיש בה, מתעצמת על הבמה, מוארת ומתפוגגת בחושך.

מתוך ההצגה "הוראות הפעלה"

"תפוחים אדומים מבריקים" אינה כה מבריקה כמו שהיא מתיימרת להיות. ההצגה הנה עיבוד לסיפור של ריימונד קארבר, ושוזרת את סיפור חייו האמיתי של הסופר. הצגה זו, מאת עדן אוליאל ובבימוי נופר ברקול, עושה שימוש יפה בחלל, תוך החייאת מילותיו של קארבר והמחשתן על הבמה. היא מספרת את סיפורה של משפחה לא מתפקדת אחת, המנסה להתמודד עם תלאות הפרנסה לאחר שהבן חזר מהמלחמה. הבמה תחומה בספרים, קרעי דפים, עפרונות, רהיטים שבורים, פיסות עץ חסרות צורה ועוד. העיצוב הוויזואלי, מעשה ידיה של אדריאנה לובינה (מעצבת הפסטיבל), הוא יפיפה ומעצים את ההצגה כולה. כנ"ל לגבי המשחק של השחקנים, בייחוד זיטה זינגר המשחקת את אם המשפחה.

עם זאת, הבימוי הוא בעייתי ואינו מהודק והמחזה לוקה בחסר. על אף הרצון והכישרון, המילים אינן מצליחות להתרומם מרמת הסיפור והטקסט ולהתגבש לכדי דרמה. מעבר לכך, הקאסט הענף של ההצגה קצת צורם לעין, בייחוד מאחר ומדובר על פסטיבל סטודנטיאלי.  מתוך שבעה שחקנים, רק שתיים הן סטודנטיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אין ספק כי הבמאית הצליחה להרים את ההצגה ולנווט אותה בין המגבלות שצצו בדרך, אבל עדיין, ניתן היה להגשים את מטרתו המקורית של הפסטיבל, ולמצוא שחקנים מתוך כותלי מוסדות הלימוד השונים, או כאלו שרק הרגע יצאו אל אוויר התיאטרון, ולא ללהק שחקנים שגם אם הנם טובים מאוד, יש מאחוריהם מוניטין נכבד ואינם זקוקים לחשיפה שהפסטיבל מעניק.

"מתחת לעור", מאת יונתן קלדרון ובבימוי רקפת בנימין, חושפת את סיפור האהבה האמיתי בין קצינת אס.אס ואסירה יהודיה, במהלך מלחמת העולם השנייה. הבמה, הצבועה צבעי  אפור ושחור, הופכת במהירות מדירתה של שרלוטה המבוגרת בתל אביב של תחילת שנות התשעים, כשברקע צפירות האזעקה זועקות, לצריפים השונים במחנה העבודה ובמחנה הריכוז. מתוך שלוש השחקניות על הבמה, דווקא שחקנית המשנה, יעל צ'חנובר המשחקת את אידה, גנבה את ההצגה. העיצוב הפשוט יחסית, שכלל  מספר כיסאות, קוביות אפורות ומיטה (ההופכת במהירות לסד עינויים), תורם באופן ניכר להצגה כולה, אולם דווקא התלבושות, שאינן מחמיאות או פונקציונאליות, מאפילות על יתרון זה.

השפעת ההצגות זו על זו מקבלת ביטוי ניכר דווקא בהצגה זו. מאחר וחלק ניכר מבין ההצגות והאירועים מתקיים במקביל, אחדות נשמעות גם בתוך האולם פנימה. כך יצא שבאחד הרגעים הטעונים ביותר בהצגה "מתחת לעור", נשמעה צעקה מקפיאת לבבות מין הפואייה של בניין מקסיקו. סביר כי רבים חשו שהיא מפריעה לדרמה שעל הבמה, אבל מבחינתי היא רק הוסיפה, כאילו צעקה זו ביטאה את כל מה שהדמויות על הבמה לא יכלו להגיד. אותה צעקה הגיעה ממופע אינטראקטיבי ייחודי, "פרסונז' " שמו, המוציא לחיים דמויות פייסבוק פיקטיביות. הגברת עדינה גולדברגמן נחמיאס כהן מארחת מדי ערב דמויות רבות מעללים, החל ממאיה המוארת (שזועקת את האמת בפני הצופים), ועד לראובן הוד, האקטיביסט חסר הפשרות.

מתוך המופע "פרסונז'"

המארחת על נעלי העקב האימתניות אינה מתנשאת מעל אורחיה אלא פשוט רוצה להבין וללמוד מהם יותר, על רקע האישיות הפייסבוקית שלהם. המופע, שנוצר על ידי עמית פורת, נועד לבחון את האמת והזיוף, את הפרסונה הווירטואלית המשפיעה על  הדמות האמיתית בחיי היומיום. במהלך המופע, נחשפת גם דמות המארחת, המגולמת על ידי עדי וויידה המוכשר. הניגודיות הזו בין אמת לשקר, מקבלת מימד אחר בגבר המגלם את המארחת הנוצצת.

ההצגה "נבכים" מאת איילת שינברג ובבימוין של שנית יהודיין ושרון רוזנבאום (שגם משחקת בהצגה) מספרת את סיפורו של בחור צעיר המגיע לעיר מקלט לאחר שהרג אדם אחר, ונאלץ לעבור טיפול מיוחד בכדי שיוכל להיקלט כאזרח בעיר. במהלך ההצגה, נחשף סיפוריהם של המטופל, המטפל ואשתו, והקשר ביניהם. באמצעות שני כיסאות בלבד וכוננית מלאת ספרים, נוצר עולם ומלואו, על הקונפליקטים והרבדים שלו. עם זאת, ניכר כי לו היו מפתחים את המחזה קצת יותר, הוא היה מממש את הפוטנציאל שלו. התהליך וההתרה שלו מהירים מדי, כשאין מספיק מקום להתפתחות וחשיפת הדמויות והרבדים שלהן. מבין שלושת השחקנים על הבמה בלט גיל נווה, המגלם את המטפל. המאבק הפנימי שלו ניכר על פני השטח באופן מהודק ומכמיר, עד לתנועות הידיים הקטנות ביותר.

מתוך ההצגה "נבכים"

לצד הצגות התחרות, היו שתי הצגות אורחות. אחת מהן היתה "לבדנו, ביחד" מאת ליאור זלמנסון ובבימויה של מיה אופיר מגנט. נשים את הבימוי המשובח של מגנט בצד (גם היא כתבת של מרתה), מדובר ביצירה המותירה הרחק מאחור אי-אילו הצגות המנסות לבחון באופן בימתי את מערכות היחסים בעידן הפייסבוק. מדובר בקריאה מבוימת, ולא בהצגה ממש, אבל עצם העובדה שהקהל התבקש לדמיין בראשו את המתרחש, בהסתמך על מילות השחקנים, רק תרמה ליצירה כולה. מבין המילים והמשחק עולות שמונה אפיזודות על עולם היחסים והזוגיות, מונחים וחיים ווירטואליים  של הרשתות החברתיות, חיפוש בגוגל המעיד על אישיות הגולש ושירות חדש המכונה "כמו חברים" הנועד לאפשר מערכות יחסים, מבלי ללכלך את הידיים באהבה ובפרידה. הסצינות השונות מצליחות להציב את האמת בפנים, כי לאחר בהייה ממושכת במסכים, גם האהבה בעיניים מתחילה לדעוך.

לסיכום, גם אם היו כמה חסרונות, אין ספק כי פסטיבל סמולבמה האחרון היה מצוין, וביטא היטב את העבודה הקשה של היוצרים שעמלו עליו, החל מן הניהול האמנותי וההפקה, דרך עוזרת המפיק, המעצבים והיועצים האמנותיים ועד למנהלי ההצגות, הסדרנים, אנשי הקופות וכל מי שלקח חלק במוסד התיאטרלי המשובח הזה. כולי תקווה שרק ישתפר וישתבח עם השנים.

"הייתי שמח להיות שחקן, אני מעדיף להיות שחקנית.."

תיאטרון בשוליים

והפעם: האם מופעי דראג הם תיאטרון?

ראיון עם גיל נווה, דראג קווין שרוצה לשנות את העולם

מאת: כלנית בר-און

אף פעם לא ראיתי מופע דראג. זה תמיד נראה לי מגניב ומעניין אבל עד עכשיו לא הגעתי למועדונים האלו ששייכים בדרך כלל לקהילת הגייז בארץ. כשהעורכת שלי נותנת לי משימה המבקשת לשאול אם הדראג נחשב תיאטרון, אני מכינה רשימה של שאלות שבכלל לא קשורה לשאלה הבסיסית הזו. הפסיכולוגית שבי רוצה לדעת מהן השפעות הילדות? למה וכמה פעמים הוא עמד מול המראה בחדר ההורים עם העקבים של אמא ומה אמא חושבת על זה? אני תוהה אם הוא הומו, האם הוא חייב להיות הומו  כדי לעשות דראג והאם הוא רוצה להיות אישה כשיהיה גדול?

כשאני פוגשת את גיל נווה, הידוע בשמו או בשמה "גלינה פור דה ברה", רשימת השאלות נהפכת למאוד לא רלוונטית ונשכחת בצד. אני נסחפת לדיון שלם בשאלת הדראג כתיאטרון ובקונפליקט הזה שבאמת מוביל את הבחור הצעיר הזה שרוצה לשנות את העולם ורוצה לקבל את הכבוד הראוי לו.

אני פוגשת בחור נאה, מעט זיפים מכסים את פניו, טי- שירט אפורה וסניקרס אופנתיים. תוך רגע נשברים לי אלפי סטריאוטיפים והפולנייה שבי רוצה להתקשר לתומר, ידידי הטוב והשווה, ולספר לו שיש לי בחור מקסים מקסים להכיר לו והנה באות להן אלפי שאלות שממש לא כתובות במחברת האדומה שלי.

איך הפציעה לעולם"גלינה פור-דה-ברה"?

"כשהייתי בין י"א לי"ב הייתי רקדן והשתתפתי בפרוייקט המקצועי הראשון שלי. כיאה לכל פרוייקט מחול שהיו בו רק גברים, ומתוך 20 רקדנים תשעה הומואים, ברגע שמרכזים חבורה של הומואים בחדר אחד מהר מאוד יש לכולם כינויים נשיים. השם גלינה הוא על שם הבלרינה גלינה פנוב, יהודייה שברחה מברית המועצות לארצות הברית ואז הגיעה לארץ. הייתי אז רקדן מאוד טכני ומאוד בלרינאי ומשם השם. פור-דה-ברה זה גם נשמע כמו "בשביל החזייה" אבל זה בעצם שם לעבודת הזרועות בבלט. זמן קצר אחרי זה התחלתי להופיע."

אתה מתפרנס מדראג שואו?

"הופעות דראג זה לא פרנסה, זו תוספת. בפועל אני מתפרנס מהיותי עורך ב-YNET ואני לומד תיאטרון באוניברסיטה. בנוסף, הקמתי בית ספר לדראג במרכז הגאה, פרוייקט מאוד מעניין, ואני מעביר הרצאות בכל הארץ בנושאים שונים כמו "תפיסות פמיניסטיות בדראג", נושא שמאוד חשוב לי. הרצאה אחרת, "המהלך ההיסטורי של דראג", טשטוש גבולות בין מגדרים והניכוס של הסטרואטיפים של הקהילה לצורך העבודה התיאטרונית שלי."

השאלה העיקרית שהריאיון הזה עוסק בה היא האם דראג שואו הוא ז'אנר בתיאטרון.

"חד משמעית כן. זה משהו שמאוד מעסיק אותי. העניין הוא כזה, היסטורית- דראג צמח מתיאטרון. נתחיל מהעובדה שכבר בתיאטרון היווני העתיק לא היו שחקניות. בבוקר אני קריאון, בלילה אני אנטיגונה. בתיאטרון השייקספירי, בבוקר אני רומיאו ובלילה אני יוליה. באופרה הסינית, טשטוש מגדרים, בתיאטרון היפני תמיד היה טשטוש מגדרים. אז נכון שזה נבע מהעובדה שאסרו על נשים לשחק ובכל זאת האנשים שעסקו בזה היו גברים שהתמחו בגילום דמויות של נשים. זאת אומרת, לא לקחו כל שחקן ונתנו לו לגלם דמות של אישה. זו אחת מהביקורות שלי על התיאטרון בימינו. נגיד, ראיתי לא מזמן את "שש נפשות מחפשות מחבר" בגשר והם באמת עשו שם עבודה מאוד מרשימה ומאוד נהניתי, אבל אחת הדמויות שם אמורה לגלם דראג מאוד ספציפי שאמור להיות קריקטורי, גרוטסקי.  בתור אדם שעוסק בזה ראיתי שזה שחקן שלא מורגל להיות בדראג. בעיניי ובעיני הרבה אנשים שעוסקים בתחום יש מיומנויות מאוד ספציפיות לתחום הזה של גילום תפקידים במגדר שונה מהמגדר שלך."

גלינה פור דה ברה. צילום: נטישה שפנר

מהן המיומנויות שדרושות לגילום דראג?

"אלו הרבה מיומנויות שאני מלמד בבית הספר. מבחינת האיפור, לא מספיק לקחת מאפר. אתה ממש צריך להכיר את תווי הפנים שלך, לדעת לעצב אותם בהתאם לדמות שלך. המיומנות הכי בסיסית – לדעת ללכת על עקבים, גם אם באופן מגושם. זו צריכה להיות בחירה. זו לא קומדיה מטופשת, זו בחירה תיאטרונית. באופן כללי, עבודת הגוף, שפת הגוף צריכה להיות מאוד מודעת. אחד הדברים הכי מצחיקים הוא שהרבה אנשים ניגשים אליי שרוצים להתחיל לעסוק בדראג, נתפסים בעיני החברה כגברים מאוד נשיים אם כי לא בהכרח. ברגע ששמים אותו בבגדים השונים מהמגדר שלו, הוא לפתע הופך להיות דמות מאוד מאוד גברית."

כאן גיל מרים את הידיים ועושה תנועה שמסמלת מרכאות. הוא עושה את זה רבות במשך הריאיון ומסביר שהתפישה שלו לגבי נשי- גברי, היא שזה לגמרי עניין של בחירה, בין בחירה לבין מה שהחברה מכתיבה לנו. בעיניו העובדה שהומואים מסויימים נתפשים כנשיים היא לא מכיוון שהם מתנהגים כנשים אלא כי הם לא מצייתים להגדרות של מה זה גבר. אף אישה לא תתנהג ככה.

כי הדראגיסטים מתנהגים באופן נשי יותר מנשים?

"זה לא נשי יותר, זו החצנה של סטריאוטיפים הומואים. אף אישה נורמלית לא הייתה מעזה להתלבש ככה, גם לא על במה. מבחינתי זו בחירה בהחצנה של סטריאוטיפים של מה זה לא להיות גבר, לא של מה זה להיות אישה. מצד שני, הרבה פעמים אני בוחר לגלם דמות נשית שהרבה יותר קרובה לאישה הממוצעת ופחות קריקטורה. אני מתעקש לחדד את העניין הזה אצל התלמידים שלי. לכל אחד תהיה דמות בסיס ועליה הוא יבנה דמויות אחרות. גלינה היא דמות הבסיס שלי ועליה אני בוחר כל פעם מה אני אעשה."

גלינה היא שחקנית תיאטרון.

"אני שחקן תיאטרון. אני גם לא נוהג לדבר על עצמי בגוף שלישי. אני בכוונה לא מדבר על עצמי בגוף שלישי כי אני כן מודע לעובדה שיש איזו מסיכה בסיסית שעליה אני בוחר להוסיף  ולהוריד דברים אבל עדיין זה אני זה שנמצא שם. מה שמשתנה זה שפת הגוף. כמו שאם אחקה דמות מסויימת, שושנה דאמארי לדוגמא, אני אעשה זאת באופן מאוד מסוים, על בסיס דמות הדראג הבסיסית שלי."

האמת שאני קצת מבולבלת, זה מופע או תיאטרון? הרי אתה בעצמך אומר שזה המופע של גלינה פור דה ברה.

"כן ולא. ההבדל הוא שעל פי רוב, אני הבמאי של עצמי. על פי רוב אני הדרמטורג של עצמי, אלא אם יוצא לי לעבוד עם במאי על הופעה שזה גם קורה, אבל כשאני שחקנית אורחת לדוגמא, בלהקת פרסקו שם רקדתי לפני פציעת הגב שלי, ויוצא לי לגלם דמות של זמרת אופרה או דמות של סבתא זקנה, קונג פו סבתא. דמות מאוד גרוטסקית של סבתא. שתי הדמויות בויימו על ידי הבמאי, על יד הכוריאוגרף, ועבודת השחקן שלי כוללת הצבת גבולות, ומופעי הדראג של גלינה פור דה ברה הם מופעים פמיניסטיים וההכרה הזו קיימת אצל הקהל. אני מודע לזה שזה אני שם ולכן אני מציב גבולות, למרות המסיכה."

ועדיין איך הדראג נחשב בעיניך כז'אנר בתיאטרון?

"על פי רוב, אלו מופעים קברטיים בהכרח במעדוני לילה או בארים וכאן השאלה האם זה תיאטרון או לא. אני בוחר להקפיד על בניית דמות, על עבודת שחקן. אני לא עושה שם דברים כי בא לי, אלא כן מאחורי כל דבר יש תהליך של מחשבה ועבודה, תהליך שבהחלט ניתן לקרוא לו דרמטורגי."

כולן עוברות תהליך שכזה ומשתמשות בכלים האלו או שזה רק אתה?

"לא, לא. הרבה מאוד אנשים שאני עובד איתם כן מקפידים על זה אבל רוב האנשים שמופיעים בדראג לא משתמשים בכלים האלו או כי הם לא מודעים להם או שהם לא תופסים את הדראג כתיאטרון וזו כבר בעיה שאני נלחם בה בתוך עולם הדראג."

זאת אומרת שהמופע שלך שונה ממופעי דראג אחרים?

"ברמה הטכנית לא, עדיין יישאר שם גבר שמגלם דמות נשית. התכנים יהיו אחרים, אופן העיצוב וההעמדה יהיו שונים, על פי ההכשרה של אותו אדם."

וכשתסיים ללמוד תיאטרון אתה רוצה להיות שחקן.

"הייתי שמח להיות שחקן, אני מעדיף להיות שחקנית. זה כמו שיש שחקן שמתמחה בגילום דמויות קומיות, אני מתמחה בגילום תפקידים נשיים."

אז אולי תכתוב מחזה.

"אלו דברים שנעשים. נאמר, המופעים בלהקת פרסקו, אנחנו מנצלים את המיומנות שלי בדראג ואת המיומנות שלי במחול, ואת אופן המשחק שלי, ניקח לרגע את הדמות של הסבתא. אנו לרגע לא מתעלמים מהעובדה שאני גבר, אני מתרוצץ על הבמה על כסא גלגלים או עם הליכון ואז משומקום, אני תופס את אחת הרקדניות וזורק אותה למקום אחר וזה כן יוצא כקומדיה משעשעת כי הקהל לרגע שוכח שאני גבר ומאמין שאני באמת דמות של סבתא ואז אני שובר את זה וזה מצחיק, זה מרשים מאוד. שחקנית שתגלם את הדמות הזו לא תהיה מסוגלת פיזית לעשות את זה.

אחד האלילים שלי, אחד ממקורות ההשראה שלי, הוא מומחה לתיאטרון אמריקאי בשם צ'רלס בוש והוא מעביר סדנאות בנושא לגילום דמויות של נשים על הבמה ובייחוד על תקופת העשרים והוא מציג באוף ברודווי הצגות שהוא כותב, מביים והוא אומר על עצמו- אני במאי ושחקנית.

עוד מקור השראה שלי הוא אדם בשם לינדזי קמפ, שעושה תיאטרון מחול שבאיזשהו מקום מבוסס דראג. בכל הדמויות שלו, בין אם נשיות או גבריות, הוא מתעלם מהמגדר. זאת אומרת, לא משנה אם זו דמות של גבר או אישה, הוא עדיין מאופר בקפידה. הוא משתמש בהרבה מאוד עירום וזו עדיין יכולה להיות דמות נשית למרות שהשחקן על הבמה עומד בעירום מלא. אלו מקורות השראה שהלוואי שאוכל להגיע לרמה כזו של מומחיות כמו שלהם. בינתיים מה שאני מתיימר להתמקד זה ליצור דמות על הבמה שהויז'ואל של המגדר שלה הוא לא משנה אבל הוא כל העניין. זאת אומרת שאני בוחר לחשוף את הזרועות השריריות שלי לא באופן שבחורה יכולה להיות שרירית ועדיין לשים מחשוף מאוד אמין ואנשים בטוחים שעשיתי ניתוח למרות שכמו שאת רואה, ממש לא."

איך אתה משתמש בזה?

"אם ניקח את זה לרמת ההומור, אני יכול לבנות מהלך שלם שיגרום לקהל לשכוח לרגע שמדובר בגבר ואז משום מקום, בום! וזו דוגמא לאחד מהדברים שאפשר לעשות."

גלינה פור דה ברה. צילום: גיא זלצר

מה המטרה? מסר כלשהו?

"אם קיים מסר אז המסר הוא שזה עניין של בחירה, עניין ההגדרות של גבר-אישה, מעבר לרמה הביולוגית כמובן. הדראג ירצה בדרך כלל לגלם דמות נשית ויפה ולי אין בעיה לגלם דמות של מישהי מכוערת, או בוצ'ה ואז צוחקים ואומרים שגלינה לסבית. מה שאנשים תופשים כיפה, נשי, גברי- מעניין אותי לפרק את זה.  אם אני מופיע מול קהל לסבי, חלקן יגידו שהן מבולבלות כי הן רואות דמות נשית, הן יודעות שזה גבר ואני אוהב לבלבל. אני אוהב לבלבל סטרייטים והמטרה היא שהם קצת ישתחררו ויפסיקו לתפוש דברים על פי מה שהתחנכו עליו. אבל זו עדיין רק יומרה ברוב הזמן, כי מאחר שאני מופיע בבארים אני עדיין צריך לתת שואו בידורי לחלוטין. בנות פסיה לדוגמא, עשו משהו שאף פעם לא נעשה ולשם אני רוצה לחזור. "

אתה רוצה לחזור למיינסטרים?

"הן הגיעו למיינסטרים כי הן עשו תיאטרון טוב. לא מעניין אותי המיינסטרים. לא מעניין אותי לעשות סאטירה אקטואלית אבל הן היו שונות. הם הסתמכו על הקולות שלהם, הם לקחו טקסטים שונים ופרקו אותם והאופן בו עשו את זה, כמו לדוגמא התלבושות בהן בחרו או לחילופין חיקויים של זמרות מאוד ספציפיות ועדיין לא גילחו את בית השחי. הם לקחו רעיונות מסויימים ופרקו אותם והאופן שבו עשו את זה, הוא אופן פשוט טוב."

אתה מגלח את בית השחי?

כן, אני מגלח את בית השחי. אני לא רוצה לגרום לתהייה, אני מתגלח, משתמש במחשוף נדיב. אני מנסה לא להציב את העובדה שאני גבר אלא לגרום לתהייה, בלבול בעיקר באמצעות המחשוף. בנות פסיה עשו את הדברים האלו בשביל לפרק תפישות מסוימות במיינסטרים שקשורות לאקטואליה. זה משהו שקיים בכל סאטירה וספציפית בדראג, אלו דברים שקשורים באופן מסורתי יותר למיניות או לדראג. אם ניקח את זה לרמה הכי פשטנית וזולה, כשדראג קווין מופיע עם השיר "ילד אסור, ילד מותר" והופך את זה לסצנת s&m, אז יש כאן איזשהו פירוק, אבל זה קצת פשטני וזה לנצל את העיקרון של שחרור מיני למטרות שאני לא מתחבר אליהן. מטרות שאומרות שאנחנו נשתחרר על הבמה מבחינה מינית כי מותר לנו. זה לא מעניין אותי."

אז אתה לא משתחרר מינית על הבמה?

אם אני משתחרר מינית על הבמה זה ממטרה מאוד מסויימת והיא שאני חושב שאנשים צריכים להשתחרר מהתפישות שלהן לגבי מיניות. אם אני מוציא דילדו על הבמה זה יהיה על פי רוב בהקשר מיליטריסטי. נאמר, יש את השיר "מכתב מאמא" של חווה אלברשטיין שאותו אני מקדיש קבוע לאדם שמתגייס, מעלה את האדם על הבמה ומשחרר את התפישות המיליטריסטיות שם. "אתה אומר לי שקיבלת סרט ואם זה טוב ישלח לך סרטים" אני מנצל את זה ומוציא דיוידי מהקהילה כי עדיין על פי התפישה, הומואים לא עושים צבא. כשבשיר מדברים על הטנקים אני מוציא שני דילדואים שמייצגים שייכות של הדילדו לצבא."

זו קצת פרובוקציה.

"זו לגמרי פרובוקציה, פרובוקציה זולה, ומצד שני אני מחוייב לתת בידור טוב. בידור טוב אך לא בידור בכל מחיר. שליפת הדילדו אומרת שהאמא שלוחת לבנה דילדו כדי שיהיה לו קצת יותר טוב הצבא. לעומת זאת, אני מנצל שיר פופ, "why"  של אנני לנוקס, ועולה לבמה בדמות מאוד נשית ואז מתפשט על הבמה. וזה טריק בימתי נורא פשוט, עשו זה לפניי ואחריי ועדיין התגובות הן בין זעזוע לבין התרגשות מטורפת. אבל עדיין אני לא בוחר לסיים את הנאמבר כאישה לא זוהרת, אלא כגבר במחוך ובגרביונים, ואגב אני גם בוחר לא להיות שם בעירום."

גבר מאופר.

"אני מוחק את הליפסטיק בסוף"

דרמטי משהו.

בזמנו, כשהייתי עם ההרכב "פאות קדושות" שזה הרכב דראג שעזבתי, אז בנינו את המופע שנקרא "מחזירים את הדראג לתיאטרון" כמענה לתפישות של דראג. מופע בידור שכולל טקסטים מפוארים לתוך עבודת משחק וטקסט שלא באמת שוחט פרה קדושה. חזרה לבידור, קידה ואז ביצוע בלייב, שיר שנקרא "מהו גבר בשבילכם", שזהו עיבוד עברי לשיר הצרפתי של שארל אזנבור, ובהדרגה כל אחד מאיתנו מוריד פריט בשרשרת. אחד מוריד פיאה, השני עולה כבר בלי פיאה ומוריד פריט נוסף וכך הלאה. מופע בידורי שמציג את הדראג הישראלי ואז נותן בום בסוף."

אם לסכם את השיחה בינינו, אז ניתן לומר שבאמת היית מאוד רוצה שהדראג ייחשב כתיאטרון, אך נכון להיום הוא לא תיאטרון. נכון להיום, הדראג שואו הוא מופע בידורי לחלוטין  והמטרה שלך היא ליצור ז'אנר כזה.

"אני מסכים איתך אך אני חושב שהדראג כן נחשב תיאטרלי, פשוט רוב האנשים שמופיעים בדראג, אין להם הכשרה תיאטרלית  והאנשים מהממסד התיאטרוני לא תופשים אותנו כאנשי תיאטרון וזה מה שיוצר את המצב העגום של הדראג בארץ."

שאלה אחרונה, מהו החלום שלך?

"כששואלים אותי את השאלה הזו, אני עונה חצי ברצינות וחצי בהומור, לכסות את הארץ בנצנצים, כי אני חושב שנצנצים הם הפיתרון לכל הבעיות במזרח התיכון, if we could all do drag…"

אתה מאושר?

"אני חושב שזכיתי בכל כך הרבה ברכות, כן, אני מאושר. הדבר היחיד שמבאס אותי  זה עניין הגילוח, אני שונא להתגלח.."

אני חוזרת לביתי הקט מהורהרת מאוד, צפיתי מהופנטת בכל הסרטונים שגיל שלח לי. אני חייבת לציין שאת הקליפ "why", של אנני לנוקס ראיתי מספר רב של פעמים ואני יותר ממליצה לראות אותו עושה סוג של סטרפטיז עם סוג של מסר בהרבה מאוד כישרון, הרבה מאוד אומץ ומעט מאוד שקט.

אז אמנם לא עניתי לעצמי על אף אחת מהשאלות שרצתה לדעת הפסיכולוגית,  אך אני כן מוכנה לצאת למלחמה, לפתוח תיאטרון דראג, לכתוב מחזות ולפזר נצנצים על כל הארץ..

                                                   If we could all just drag ourselves!