כמו טיפות נייר מדממות

ביקורת ההצגה "השולחן"

מאת: אירית ראב

ההצגה "השולחן" מתחילה. עשרות צופים ממלאים את האולם, רובם בני נוער. מחכה. המזגן עושה רעשים של המראה. מחכה. מתוך החושך, נכנסת לבמה ילדה ומספרת על היום בו אמא נסעה לבית חולים ופניו של אבא נעשו אפורים יותר. מכאן הכל רק מתחיל, או נגמר, תלוי איך מסתכלים על זה.

הילדה מחפשת הגנה וחיבוק בשולחן של אבא,  מוצאת בו אוצרות מניירות ההופכים לעולם ומלואו, ציוד משרדי שהופך לחיילים בתלם, מנורה שהופכת ליד מלטפת, לאוזן קשבת. לכל רחשי לבה של ילדה קטנה אחת שדואגת לאמא שפתאום לא יכולה לשאת יותר את העצב, להתמודד עם אפור פניו של אביה ולצעוק את נגיעותיו של בעל הבית, צעקות שאף אחד לא שומע.

השולחןההצגה היפה הזו, מציבה באור חדש אלמנטים מובנים מאליהם, כמו נייר. היוצרות רוני ברודצקי ויעל תורג'מן השכילו להפוך את הנייר בחדר העבודה של האבא, על מוצריו וסוגיו השונים, לאלמנט מהותי בתפאורה, לאביזרים ונפלאות. מנגד, עומד לו השולחן, דמות רביעית בקאסט של שלוש שחקניות נהדרות. רגליו יציבות ונראה ששום דבר לא יכול להזיז אותו ממקומו, לערער אותו, ובכל זאת, יוצאות מתוכו הגיבורות, ובשלב מסוים הילדה אף פורצת את כתליו, עוברת מחלל אחד לשני, שוברת את חוקי הטבע. בניגוד לאותו אבא, שלא הגן עליה, בניגוד לאותה אמא שביטלה את זעקותיה על בעל הבית, השולחן הוא השריון שלה, מגן עליה מן השדים המאיימים מכל עבר.

השולחן

צילום: אבי גולרן

לצד שחקניות ההצגה המצוינות, עירית גידרון שגילמה את הסבתא, ואורטל אבנעים פרידמן שגילמה את האמא, ניצבת שחקנית אחת, מוכשרת מאוד, גילי בית הלחמי. באופן שובה לב, ילדי אך בוגר, היא מגלמת את הילדה. בית הלחמי גילמה בעבר דמויות מגוונות, אולם דווקא תפקיד זה מוכיח את הווירטואזיות של השחקנית הצעירה הזו, שלדעתי תגיע עוד רחוק מאוד.

עבודתן של ברודצקי ותורג'מן ועיצובה של אילי לוי, הצליחו להפוך את הסיפור הלכאורה רגיל הזה, הכה-ישראלי וכה- אנושי, ליצירה מפעימה ואיכותית, המדממת נייר אל תוך שולחן העץ.

השולחן

תיאטרון תמונע

יוצרות: רוני ברודצקי ויעל תורג'מן

כתיבה: רוני ברודצקי

שחקניות: אורטל אבנעים פרידמן, גילי בית הלחמי, עירית גידרון

כוריאוגרפיה: יעל תורג'מן

מוסיקה: נדב ויקינסקי

עיצוב אובייקט: אילי לוי

עיצוב תאורה לאובייקט: תמר אור

עיצוב תאורה: שי סקיבא, עמיחי אלהרר

עיצוב תלבושות: רוני שלזינגר

הפקה: ענבל ביי

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר תמונע

חלום ליל חמסין

על ההצגה "לילה מאלף"

מאת: מיה אופיר מגנט

"לומייר: אמצע יוני, חם. אמרו בחדשות של שבע. יש בעיה עם לחץ המים בקומות שמונה, תשע ועשר.
פטימה: מעניין מה היה קורה אילו באחד הלילות באמת היתה מתעוררת.
חליל: אני מכיר אותה כבר שנתיים. היא האישה היחידה בחיי. לעולם לא אבגוד בה. לעולם.
קראפאטי: נשמע כמו שירה.
פרנצ'סקה: איפה אני?"

הטקסט הפיוטי הזה לקוח מתוך ההצגה "לילה מאלף" מאת רונלד שימלפפניג, בבימויו של עידן שוורץ, אשר עולה בימים אלו בתיאטרון תמונע. בשבוע שעבר ראיתי את הצגת הבכורה ואני כותבת מתוך מודעות למורכבות שבכתיבת ביקורת על הצגה שרק עלתה. הצגה בדרך כלל "מבשילה" אחרי כמה חודשים על הבמה, יש שיאמרו שלעולם אינה מושלמת.  עם זאת, אני לוקחת את הסיכון.

המחזה "לילה מאלף" מתאר לילה בחייהן של חמש דמויות בבניין אחד. ליל חמסין בבניין עמוס הדיירים. לומייר, אב הבית, מנסה לתקן את בעיית לחץ המים. פרנצ'סקה, המתגוררת בקומה שבע, לא יודעת אם ללכת להתקלח או לא ושותפתה לדירה, פטימה, רק מחכה שהיא תירדם על הספה כמו בכל לילה כדי שהחבר שלה, חליל, יוכל לבוא. כאשר לומייר מגיע לקומה שבע ורואה את פרנצ'סקה הוא נזכר באשתו לשעבר. פרנצ'סקה הולכת סוף סוף להתקלח וקראפרטי המציץ עליה מחלון חדרו, בבניין הסמוך, מחליט לאזור אומץ וללכת אליה.

זוהי רק תחילתו של המחזה, המתחיל כמעין סיפור יום יומי בבניין ולאט לאט מתרחק אל עולם האגדות של אלף לילה ולילה. המחזה של שימלפפניג מרתק לטעמי. הוא כתוב כסיפור כאשר הדמויות מתארות את ההתרחשות, הפעולות שלהן, התחושות שלהן ואת הפעולות של הדמויות האחרות. הטקסט פיוטי, שזור בדימויים. חמשת הדמויות, הבודדות והצמאות לקשר, צריכות לגלות את זהותן האמיתית לפני שיוכלו למצוא אחת את השנייה.

ההצגה מתחילה בבמה ריקה. נכנס לומייר עם תוכנית הבניין ותוך כדי דיבור, מתחיל לצייר בגיר לבן את התוכנית על הרצפה. לאורך ההצגה משתמשים השחקנים בגירים כדי ליצור את החלל, התפאורה והאביזרים, לדוגמא בקבוק אלכוהול, מקלחת ודלת כולם מצוירים. השימוש בגיר, גם אם מוכר, הוא אפקטיבי. החלל נוצר לאט לאט ומכניס גם אותנו אל העולם הבדיוני. חבל שמנקודה מסוימת, כאשר ציור שלד הבניין גמור, השחקנים מפסיקים כמעט להשתמש בגירים. הם משחקים בתוך החלל המצויר שיצרו ולא מוסיפים לו אלמנטים חדשים. היה יכול להיות מעניין לראות איך המעבר בין המציאותי לפנטסטי היה מתבטא גם לאחר מיצוב הבניין, וכיצד הגיר יכול היה לבנות את עולמות החול האגדתיים.

הכתיבה של שימלפפניג היא קלידוסקופית, הוא יוצר מארג של דמויות הפועלות במקביל. לעיתים הדמויות נפגשות, אך לכל אחת מהן יש מסלול פעילות נפרד שאינו בהכרח קשור לדמויות האחרות. הסגנון הטקסטואלי הזה דורש מהצופה, קצת כמו בסדרת טלוויזיה, לזכור את הסיפור של כל דמות ואיפה "עזבנו אותה" בפרקים הקודמים. כך הטקסט שומר אותנו תמיד ערניים.

גם השפה הבימתית שנוצרה על ידי הבמאי והשחקנים היוצרים מעניינת מאד. כל הדמויות פועלות באותו חלל מצויר. הן יכולות להיות סמוכות מאוד פיזית על הבמה, אבל לא באותו מקום בעולם הבדיוני, אלא בקומות שונות בבניין או אפילו במציאויות שונות בעולם הבדיוני. לדוגמא, שתי דמויות חולפות זו על פני זו בחדר המדרגות, כמעט נוגעות, אך הן לא נמצאות באותו מקום. השחקנים נעצרים ומגיבים כאילו סוג של רוח רפאים חלפה על פניהם. מגע קל שהם לא יכולים לדעת מה הוא וממשיכים ללכת. הצופה מצדו צריך לזכור כל דמות, איפה היא נמצאת, ומה קורה לה כדי להבין את כל ההצגה.

האלמנט החשוב מכל בהצגה הוא הטקסט, ועל הבמה הריקה הוא הנוכח ביותר. מבחינה ביצועית ישנו פער בין תיאור למציאות. השחקנים מתארים פעולה, אך היא לאו דווקא מתרחשת על הבמה. הפער הזה בין התיאור לביצוע יוצר מתח ועניין. אנחנו מדמיינים את הפעולה שהשחקן מתאר למרות שפיזית על הבמה היא לא מתקיימת או שבמקומה מתקיימת פעולה אחרת. הדבר חל גם על תנועה ולא רק על טקסט, לדוגמא קראפאטי מסתכל מטה אל פרנצ'סקה הישנה בזמן שעל הבמה היא בכלל שעונה על כתפו. השפה הבימתית הזו של נתק בין טקסט לפעולה ובין פעולה לפעולה, מעשירה את הטקסט ויוצרת עולם בדיוני מסקרן.

עם זאת, אין מספיק דגש על דרכי הביצוע השונות של הטקסט. שאלות שהיו צריכות להישאל בחדר החזרות אינן מקבלות מענה על הבמה, כמו מה ההבדל בין טקסט מתאר ובין טקסט חווה? מה עובד יותר בביצוע של זה ושל זה? והשאלה המרכזית היא כיצד יוצרים באמצעות הטקסט (ובאמצעות המחוות הפיזיות) עולם בימתי שאינו קיים על הבמה? איך טקסט תיאורי שלרוב אינו דרמטי מעביר רגש?  איך הוא מעביר מקום? איך הוא מעביר אווירה או כל דבר אחר? גם אני שואלת את עצמי את אותן שאלות ואין לי תשובות אליהן, אך חייבים להמשיך לחקור אותן.

בין הדימויים הפיוטיים בטקסט בולט בחשיבותו דימוי המים. בבניין יש בעיה עם לחץ המים, לומייר מנסה לתקן אותה וכל הזמן שומע מים בתוך הקירות, בקומות מסוימות אין מים ובקומות אחרות יש, פרנצ'סקה מתקלחת וקאראפאטי צופה בה. הדימוי המרכזי הזה מופיע על הבמה דרך הגוון הכחול בתאורה ודרך המילים של הדמויות. עם זאת, התאורה הכחולה יוצרת אווירה של ערב, של עצבות ואיטיות, ולאו דווקא של מים. ומה תפקידו של דימוי המים במחזה? האם זהו הרצון של הדמויות בשינוי? בחיות מחודשת? רעננות? הפוגה מן החמסין שבחוץ? או שיש פה הקבלה לזיעה הניגרת מכל גוף וחלל? אני חושבת שלא הושקעה מספיק מחשבה בדימוי הזה, במשמעות שלו וכיצד ניתן להשתמש בו מבחינה חזותית ורעיונית.

בסופו של דבר,  זהו טקסט יוצא דופן שזוכה לביצוע מסקרן. השפה הבימתית בהחלט מעוררת עניין על ידי יצירת מתח בין טקסט לפעולה. קבוצת היוצרים עושה עבודה חשובה ומרתקת כשהיא מנסה להתמודד עם טקסט פוסטדרמטי, מורכב ופיוטי. כולי תקווה שבחלוף ההצגות, ההצגה רק תתפתח, תעמיק ותשיב לשאלות המנקרות.

לילה מאלף

תיאטרון תמונע

מאת: רולנד שימלפפניג

תרגום: יותם בנשלום

בימוי ועיצוב: עידן שוורץ

שחקנים יוצרים: יוסף אלבלק, גילי בית הלחמי, עדי לב, יפתח ליבוביץ', תומר קופל.

מוסיקה: יואב טלמור

עיצוב תאורה: אנה ווילד

ע. במאי: דורון לב

 מועדי הצגות נוספים: 17/8; 18/8 20:00