יצירתיות ובימוי נפגשים בשדה החיפוש

על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות


ראיון עם היוצרת והבמאית רות קנר

ראיון שלישי בסדרה

מאת: אביבה רוזן

בראיון זה, השלישי במספר בסדרת הראיונות החוקרת את הבימוי הישראלי, נפגשתי עם רות קנר, אחת מהיוצרות והבמאיות הנחשבות בארץ, יש האומרים שהיא ופועלה העשיר מהווים כמוסד תיאטרלי בפני עצמם. קנר החלה את דרכה כשחקנית יוצרת, ובשנת 1998 הקימה קבוצת תיאטרון משלה. בתחילה, הקבוצה פעלה בחסות להקת בת שבע, אך תוך זמן קצר היא פעלה באופן עצמאי במסגרת פעילות עמותה הקבוצה, "עלילה מקומית". הקבוצה הציגה יצירות רבות, הכוללות בין היתר את "הליכה, שחיה, ריצה – אצל הים", "דיוניסוס בסנטר", "גילוי אליהו", "שעת הגלגול" ו"קשרי משפחה". לאורך השנים, הקבוצה הציגה בכל רחבי הארץ, כמו גם מעבר לים וייצגה את ישראל בפסטיבלי תיאטרון בינלאומיים רבים. לאחרונה, עם פרוץ מגיפת הקורונה, הקבוצה הוציאה לאור ספר ייחודי שבחן את פועלה ויצירותיה של הקבוצה, כמו גם את התקבלותה וקבלותיה בנוף הישראלי. מעבר לכך, החל משנת 1990 ואילך, קנר מלמדת תנועה ומשחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובמהלך השנים זכתה לעצב דורות רבים של יוצרים/ות ושחקנים/יות. כיום, היא מכהנת בתור פרופסור מן המניין בחוג לתיאטרון, לצד היותה במאית בית בתיאטראות רבים בחו"ל, ביניהם בניו יורק ובטוקיו.

האם יש דבר כזה, בימוי ישראלי ייחודי?

"נדמה לי שכן. אני מקווה מאוד שכן. כשאני צופה בתיאטרון בארץ, אני שמחה לזהות כיוונים שהם ייחודיים לישראל, וכשאני מזהה שזה חיקוי של תיאטרון אמריקני או גרמני, למשל, זה מצער אותי. בהחלט יכולה להתפתח כאן שפה ייחודית. אני עצמי עובדת עם טקסטים בעברית, דברים שנכתבים כאן, עם העושר והמקוריות של העברית.

אני מתעניינת גם בחומריות הישראלית. למשל, צבעים. צבעים חמים, צבעי חול, בניגוד לשחור שהוא פופולרי מאוד באירופה. זה ממשיך במוזיקה, שהיא מוזיקה ישראלית מקורית, עם צעדים של ריקודי עם. העמותה שלנו נקראת 'עלילה מקומית', שמכוונת לסיפורים ולא למחזות. המחזה הומצא ביוון בזמן שכאן נכתב התנ"ך. העבודה שלנו היא על לספר סיפור, לא איך להציג מחזה. הטקסט נוצר מתוך סיפור ומתוך חומר דוקומנטרי."

אז אם כך, מה זה בימוי?

"אני לא כל כך מפרידה בין יצירתיות לבימוי. מבחינתי זה אותו שדה של חיפוש. אני כותבת טקסטים שלא נועדו לעמוד בזכות עצמם. אלה הם הטקסטים של ההצגה. אנחנו נעים בין מדיומים וקשה להגדיר זאת במונחים הקלאסיים. המבעים השונים על הבמה נותנים יד אחד לשני, ולעיתים האמת יוצאת מהסתירה בין החזותי לטקסט."

רות קנר. צילום: שירז גרינבאום

איך השתנה הסגנון שלך במהלך השנים?

"ברור לי שכשהתחלתי לעבוד הדגש היה מאוד תנועתי וחזותי. היה המון אקשן על הבמה, הרגשה שהגוף תומך בטקסט ומאפשר לו להיות משמעותי. כיום, אני מצניעה את התנועה. בחזרות אנחנו עושים המון תנועות, ואז אנחנו מצמצמים את התנועה ונשארים עם הדיבור. הכיוון שאני מתמקדת בו הוא להשאיר את הדיבור הכי נטו שאפשר. למשל, בהצגה שעשיתי בשנים 2014-2013 על בסיס טקסט של פרנץ קפקא, יצרתי במה ברוחב של מטר, כדי שהשחקנים לא יוכלו לנוע. הצמצום הגדול הזה נועד לתת במה למילים ולהדהוד שלהן. פעולה של מילים. זה כיום מעניין אותי יותר מכל דבר אחר. מרתק לבחון עד כמה הכשלים שלנו כחברה הם מהשפה, מקלישאות של מילים. בעיני יש שוויון ערך בין הבימוי לטקסט, וזה מה שמגיע בסוף לאוזנו ולעינו של הצופה."

האם את עובדת בחו"ל כפי שאת עובדת בארץ?

"כשאני עובדת בחו"ל אני הופכת לבימאית יותר 'רגילה'. העבודה האחרונה שעשיתי בניו יורק, לפני כמה חודשים, הייתה מאוד תנועתית. עבדתי עם תאטרון סיפור, מכל מיני תרבויות. הסיפור הראשון היה על אלה אפריקנית והוא בא עם המון קצב. היו גם סיפורים מקובה, ארצות הברית וסקוטלנד. הקצב היה משכר. בארץ אני כבר לא עושה דברים כאלה. פה אני מרגישה מגוייסת, כאמור, למלחמה על השפה. בתיאטרון יש בעיה של עבודה עם טקסט, ולא רק בארץ. רוב הדיבור בתיאטרון הוא דיבור מזויף. הזיופים האלה מטרידים אותי. גם ביפן, למשל, ואני לא דוברת יפנית, אבל אני מצליחה לזהות את הזיוף בשפה. אני שמחה לראות פה לעתים עבודות מקומיות. חשוב שהתיאטרון הישראלי יחפש את השפה המקומית שלו, ולשם צריך ללכת."

לרות קנר, אם כן, זווית ראייה ייחודית משלה. היא מזהה בימוי ישראלי ייחודי שנשען על השפה העברית ונאמן לדימויים הישראלים, לעומת חיקויים של בימוי אמריקני ואירופאי. האם יש חיה כזאת, בימוי ישראלי ייחודי? כנראה שכן, אבל החקירה נמשכת.

.

.

מהי ההצגה הישראלית של כתבי מרתה יודעת?

פרצנו את חדרי המערכת ושאלנו את כתבי המגזין מהי ההצגה הישראלית שלהם. זה מה שהם ענו:

נועה בן-ארי – קדר: הבית של מתוקו, הולוגאב. "הצגה המתארת ומתעדת את המצוקות היומיומיות שהעולים האתיופים נאלצו ועדיין נאלצים לחוות בארץ. מביעה את ההתנגשות בין המסורת האתיופית לבין המציאות הישראלית."

יאשה קריגר ואנה מינייב: חמור אוכל תפוז

מינייב: "ההצגה מבטאת את המציאות הישראלית,  לטוב ולרע.  להיות ישראלי זה לחיות על פי מיתוסים ולגלות לאט לאט כיצד הם מתנפצים."

קריגר: "למה? כי יש בה את כל המרכיבים של "מה שישראלי". זר לא יבין זאת. עולה חדש גם הוא יתקשה מאוד.
התוכן של ההצגה נוגע במרכיבי התרבות הישראלית לדורותיה, הופך מיתוסים ישראליים אפ-סייד-דאון ובאופן כללי יש בהצגה עירבוביה שמחה ומבדרת (ולא חפה מאירוניה) של כל מה שאפשר להגיד עליו שהוא שלנו.
טקסט, משחק ובימוי – ללקק את האצבעות. צחקתי ובכיתי בפעם הראשונה. צחקתי ובכיתי בפעם השנייה.
"למה נשארנו כאן?" שואלת אחת השחקניות בהצגה (היא מתכוונת לישראל, אני מצטט מהזיכרון) 'כי אהבנו את המקום הזה, למרות הכל'. "

אירית ראב: הדיבוק – בין שני עולמות

"עיבוד מפעים למחזה היהודי המפורסם. מעבר לפרשנות הנהדרת של ההצגה, היא מוכיחה באופן בימתי את המצב של ישראל בשנות האלפיים, בה תושבי ישראל מביטים מטה ומגלים את יד השלטונות תקועה להם בתחת ומפעילה אותם לפי רצונה."

מיה אופיר מגנט: גילוי אליהו, קבוצת התיאטרון של רותי קנר.

"ההצגה מצליחה להחיות את השפה העברית. ההצגה מתקשרת לעולם תרבותי ישראלי ולאסוציאציות הקשורות אליו ואל החברה הישראלית בכלל."

משחקי זיכרון

האם ז'אנר תיאטרון-סיפור עולה שלב?

מאת: מיה אופיר מגנט

"תי תי תי ת ת ת תיק תיק ק ק ק חחחחחח אוווווותווווווווו הההההההההה רררררררווווווח" כך נשמע השיעור הראשון שלי עם יוצרת התיאטרון רות קנר. אנחנו משתמשים במילים כחומר גלם, משחקים והופכים בהן כדי למצוא משמעויות מעניינות ולהאיר את הטקסט באור חדש. גם ההצגה "אנו בונים פה נמל"  שהופיעה בפסטיבל עכו, בבימוי רז וינר ובהשתתפות יונתן קונדה, נטע וינר ורז וינר מבוססת על חקירה של טקסט ומשחקי מילים. בהצגה שלושה מלחים מגיעים אל היבשה לאחר תקופה ארוכה בים.  בגלל שהם לא רוצים לחזור לים, ולא רוצים להתקרב לתושבים המקומיים, הם מחליטים להקים נמל – מקום שהוא בין לבין. האלגוריה להקמת מדינת ישראל מוצגת באמצעות משחקי לשון, מערכונים, שפות שונות, שירים, ועירוב בין תרבות גבוהה ונמוכה. השחקנים עושים שימוש בשפה, בתרבות ובהיסטוריה של מדינת ישראל, משחקים והופכים בהם כדי להראות לנו אותם מזווית שונה ולבנות אותם לבסוף לכדי מסר חדש שחותם את המחזה כי היסטוריה היא לא מילה בעברית. ההיסטוריה גורמת לנו לחשוב שדברים מסויימים הם אמת ואחרים אינם אמת אבל אם לוקחים אותה, משחקים בה ומשתמשים בה, אפשר למצוא בה אמיתות אחרות שאותן לרוב לא שומעים.

הצגה נוספת שעושה שימוש בדה-קונסטרוקציה של ההיסטוריה היהודית-ישראלית היא "חמור אוכל תפוז" בבימוי יעל טל  ובהשתתפות ניצן נאור, אייל ראדו, נעמה רדל ונטע שפיגלמן. ההצגה מלאה ברגעים וזיכרונות מחייה של הדמות הראשית (הבמאית, יעל טל) המתקשרים עם הזכרונות האישיים שלנו כישראלים. בתחילת ההצגה עולה יעל  לבמה עם סד צוואר, הייתה לה תאונה והיא לא יכולה להסתכל אחורה, היא מסבירה לקהל. שאר השחקנים מעלים סיטואציות מן העבר וגורמים לה להסתכל אחורה ולהתעמת עם עצמה, עם העולם בו היא חיה ועם האמונות שלה. עולם תרבות הרייטינג ותוכניות הריאליטי עומד אל מול הזיכרונות והספר "לאהוב עד מוות" בו נאחזת הגיבורה לאורך ההצגה ואליו היא כמהה. לאורך ההצגה בודקים השחקנים אם האמנם היה העבר כה אידיאלי כפי שאנחנו זוכרים או רוצים לזכור?

מתוך ההצגה "חמור אוכל תפוז". צילום: יוהן שגב

בהצגה "פוליו" בבימויה של הילה גולן ובהשתתפות ניבה דלומי ואריאל ניל לוי נאבקת השחקנית ניבה דלומי להיזכר בזיכרון המשמעותי ביותר שלה מבין כל זיכרונותיה מתקופת בית הספר. ההצגה מתרחשת בבית ספר ערבי ומשתתפים בה תלמידי בית הספר, השחקנים והוריהם. בתחילת ההצגה אנחנו פוגשים את מנהלת בית הספר (אותה משחקת אימו של אריאל ניל לוי) שמסבירה לנו שהגענו ליום הורים ושאנחנו עומדים לצפות בקטעים שהכינו השחקנים בעקבות תהליך שעברו עם התלמידים.  בהצגה מופיעים ארבעה דורות: ילדי בית הספר בו מתרחשת ההצגה, פועלי במה הלבושים בתלבושת אחידה עכשווית, השחקנים והבמאית וההורים שלהם. ארבעה דורות של זכרונות ממערכת החינוך הישראלית, של טקסים, סנדוויצ'ים, תיקי גב ושירים. בהדרגה מתחילים פועלי הבמה, השחקנים והילדים להוציא את ציוד בית הספר מתוך הכיתות ומניחים אותו בחלל שבין הכיתות בו מתרחשת ההצגה. לאט לאט גדלה ערמת הכיאסות, השולחנות, העציצים והספרים כמשקפת את החוויה הבית ספרית המבולבלת, העמוסה שקשה לעשות בה סדר או אפילו למצוא זיכרון משמעותי אחד, כמו שמבקשת ניבה לעשות.

לשלושת ההצגות יש מספר מאפיינים משותפים: בשלושתן עוסקים היוצרים בפירוק והרכבה מחדש  של ההיסטוריה הישראלית, ושל הזיכרונות האישיים והקולקטיבים. חומרי הגלם הללו מוצגים, מפורקים ומאוחדים שוב לכדי אמירה או מסר סופי כאשר ב"אנו בונים פה נמל" וב"חמור אוכל תפוז" המסר נאמר לקהל ישירות בסוף המחזה ובפוליו נאספת המשמעות על ידי הקהל תוך כדי הצפיה, כאשר עומס הסיפורים, הדימויים והתכנים הוא חלק מהמסר עצמו.

בשלושת ההצגות מגלמים השחקנים מספר דמויות וגם את עצמם ומביאים אל הבמה את האמירה האישית שלהם, גם הבמאי/ת משתתף/ת בהצגה ויחד עם השחקנים מציגים את עמדתם הביקורתית על ההיסטוריה והתרבות הישראלית. ב"אנו בונים פה נמל" מפורקת ההיסטוריה על ידי חקירת השפה תוך כדי עלילה אלגורית, ב"חמור אוכל תפוז" מופיע סיפור אישי של עבר מול הווה וחיפוש אחר זהות בתוך המציאות הישראלית וב"פוליו" מבקרים היוצרים את מערכת החינוך מתוך זיכרונותיהם של מורים, הורים ותלמידים. הטכניקה הזאת מאפשרת חיבור אישי של היוצרים עם הצופים, כמו גם דרך להעביר ביקורת או לתת את נקודת ההסתכלות שלהם עכשיו על העבר.

את ההצגות ראיתי במקרה באותו יום בפסטיבל עכו והדבר גרם לי לתהות האם זוהי ההתפתחות החדשה של ז'אנר "תיאטרון הסיפור", ז'אנר שלראשונה נתקלתי בו לפני אחת עשר שנים דרך יצירתה של רות קנר "גילוי אליהו", הצגה שאף היא הופיעה בפסטיבל עכו. ההצגה פתחה דלת חדשה לעיסוק בטקסט ודרכו במציאות הישראלית. להקתה של רות קנר השתמשה בטקסט הלא דרמטי, פירקה אותו ושיחקה בו כדי להרכיב משמעות חדשה ונוגעת. שלוש ההצגות שראיתי השנה בפסטיבל השתמשו  גם הן באותם חוקים אבל שינו את המשחק. החומר שאיתו בחרו לעבוד וללוש ולשחק לא היה השפה והמילים, כי אם הזכרונות האישיים שלהם והזיכרונות הקולקטיביים של כולנו.