הבמה כפטיש לעיצוב המציאות

על ההצגה "חבלי משיח"

מאת: נעם מרום

בחודש האחרון, עלתה בבית הספר למשחק "אימפרו" ההצגה "חבלי משיח" מאת מוטי לרנר, בבימויו של ג'וש שגיא, ובהשתתפותם של תלמידי שנה ג'. עלילת ההצגה מתמקדת במציאות ישראלית עכשווית אך פיקטיבית בה ניכרת הקצנה ימנית ופילוג בחברה הישראלית, דבר המשתקף דרך משפחה אחת שניסתה לעשות כל שביכולתה על מנת לעצור את פינוי ההתנחלות בה היא מתגוררת בשומרון. ככל שההצגה הולכת ומתפתחת, הצופים נחשפים לחילוקי דעות, מורכבויות וקונפליקטים פנימיים בתוך המשפחה, שמשקפים את הקרע הפנימי בקרב המפונים.

הבחירה האמיצה של שגיא לספר סיפור שכזה בזמן שכזה סקרנה את הצופים, וגרמה אפילו לחבורת צעירים מאיתמר להגיע ולצפות באחת ההצגות. לא בכדי, תוך זמן קצר, הכרטיסים נחטפו וכלל ההצגות הגיעו למצב של sold out. ההצגה מצליחה לסחוף את הקהל לתוך הסיפור מפני שמאוד קל להתחבר לדמויות. מעבר לכך שניתן לראות כל דמות כמייצגת של פלח וקבוצה בחברה, השחקנים הפגינו אותנטיות וחיות רבה. כמו כן, מרבית הדמויות היו עגולות וניתן היה להתחבר לקונפליקט של כל אחת מהן ולהזדהות אתן בקלות. על אף שהדמויות אינן קלות לגילום, ניכר כי השחקנים עבדו בצורה יסודית והצליחו להיכנס בצניעות ודיוק רב לנעליים הגדולות של בני המשפחה חלוקת הדעות. בין הדמויות בלטה מוריה, ילדה בעלת צרכים מיוחדים שגולמה ברגישות רבה על ידי אלה פינקל, והפכה להיות מרכז העלילה.

חבלי משיח. צילום: נדב שגיא

בכדי להגיע לדיוק ולחיות שהופגנו על הבמה, השחקנים עבדו בשיטת "מעגל פתוח" ובחקר מעמיק. שגיא מספר שבתהליך העבודה עם השחקנים הם ראו סרטים תיעודיים, נפגשו עם הרב אופיר כהן, ממפוני גוש קטיף, ועברו תהליך מעמיק של היכרות עם עולמם של משפחות שנאלצו להתנתק באחת מהעולם המוכר להן. כל התהליך השתקף על הבמה בניואנסים מדויקים להפליא בעבודת השחקנים, שבאו לביטוי בייחוד בשפת הגוף. יתר על כן, עיצוב הבמה והתלבושות, שנעשה על ידי ספיר אשכנזי, הלם להפליא את אפיון הדמויות ותרמו רבות לעלילה. כך, למשל, באחת הסצנות, שהתרחשה בחדר השינה, הייתה השתקפות של צללים מבעד לקיר הבית. מעבר לעניין שאלמנט זה עורר, הוא תרם לעלילה בדימוי אותו הוא מייצג, שכן כמו אותם צללים על קיר הבית גם מפונים רבים מגוש קטיף חשים עד היום שהם הצל של החברה הישראלית, שהם שקופים ולא רואים אותם.

צילום: נדב שגיא

מעבר למשחק ולעיצוב הנהדרים, מדובר בהצגה ייחודית גם במובן הסיפורי. לא כל יום רואים על במת התיאטרון יצירה בעלת אמירות חברתיות-פוליטיות נוקבות ולא מתנצלות. אני מברכת על הבחירה לעסוק בסוגיות רלוונטיות כאלו, שנועדו להציף לדיון שאלות מהותיות על תהליכים המתרחשים בחדרים האחוריים של התודעה הציבורית ועל מציאות הפילוג בעם, המשתקפת היטב בפילוג המשפחה שעל הבמה.

עכשיו, כשהתיאטרון פותח את שעריו לקהל הרחב (והמחוסן) קל מאוד לבחור לעסוק במחזות "קלאסיים" שמושכים הרבה קהל, אבל דווקא הבחירה לתת במה למחזה כמו "חבלי משיח" היא בחירה אמיצה שכבר ניתן ליהנות מפירותיה – תיאטראות פרינג' רבים בארץ הביעו עניין רב בהצגה במטרה שהיא תמשיך לרוץ לאחר סיום שנת הלימודים, ולהיחשף לקהל רחב יותר.

אין ספק שההצגה הצליחה להתנחל בלבי, ואני מקווה שהיא עוד תתנחל בלבבות נוספים. ההצגה הזו הצליחה להזכיר ולהנכיח את המטרה האמיתית של התרבות והאמנות, שהוסתרו בשנה האחרונה מאחורי הקלעים של החברה – לקדם שיח ציבורי, להציף נושאים בוערים על סדר היום החברתי, להזמין את הצופים לראות את המציאות דרך נקודות מבט שונות, ובאמצעות כך, אולי, לעצב אותה מחדש ולטובה. כן ירבו הצגות כאלו.

חבלי משיח

בית הספר למשחק "אימפרו"

מאת מוטי לרנר

בימוי: ג'וש שגיא

משחק: יהונתן יעקב, בר הלוי, מרים גוסטדינר, מאיה דויטש, נמרוד דורון, אלה פינקל, שחר מור חיים, תמר ריילינגר

עיצוב תפאורה ותלבושות: ספיר אשכנזי

מוסיקה מקורית: רפי פרח

עיצוב תאורה: דן גלזר

הנוער על הבמה

על הצגות הנוער בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, 2019

מאת: אירית ראב

כמדי שנה, חג הסוכות מגיע כשבתרמיל שעל גבו אינספור פסטיבלים מסוגים וממינים שונים, וביניהם פסטיבלי תיאטרון שמציעים בריחה אסקפיסטית מהמציאות, או נקודת מבט חדשנית על החיים עצמם. אחד האירועים הגדולים ביותר המתרחשים מדי סוכות, כמו גם אחד האירועים התרבותיים החשובים ביותר בלוח השנה התיאטרלי, הוא פסטיבל עכו לתיאטרון אחר.  השנה, הפסטיבל חוגג 40 שנות קיום, הישג משמעותי ביותר לאור הסערות השונות שפקדו עליו בדרך. כמו כל שנה, הוא מציע מספר הצגות תחרות (עליהן נכתוב בכתבה אחרת), הצגות אורחות מחו"ל, מיצגים מרהיבים והצגות נוער. עם כל העושר והשפע האלו, הצגות הנוער קצת נחבאות אל הכלים, אז בחרנו השנה לעשות עליהן Zoom-In ולהכיר אותן קצת יותר מקרוב.

מנדרגולה - גוש שגיא.png

מתוך "מנדרגולה" | צילום: ג'וש שגיא

השנה, פרויקט "נוער יוצר לעכו" מנוהל אמנותית על ידי הבמאי, השחקן והמדריך ג'וש שגיא אשר ליקט שלוש הצגות יפות ומעניינות במיוחד: "המלך נוטה למות" (בית הספר "היובל" בהרצליה), "מונופילוס" (אנסמבל אתי הילסיים בתל אביב-יפו) ו-"מנדרגולה" (בית הספר אמנויות באשקלון).

"המלך נוטה למות" מאת אז'ן יונסקו בבימויה של עלמה דלאל, תלמידת המגמה לתיאטרון בבית הספר "היובל" בהרצליה, מבקשת להתמקד בדמותו של המלך בראנז'ה הראשון הנאלץ להתמודד עם העובדה שגרגירי החול בשעון חייו עומדים להיגמר. דלאל שגם משתתפת בהצגה, לצד רועי דרור, זהר שירן, נועה לוי, אלינה קלר ומאיה ברכה, הונחתה על ידי המורים יוסף שמן רובין ואורלי שפריר. ההצגה זכתה בפרס בתחרות עבודות מצטיינות במגמות תיאטרון של משרד החינוך.

"מונופילוס", מאת רונן סדיס ועמרי כהן, ובבימויו של רונן סדיס, מגוללת את המתרחש בעיירה הנמצאת אי שם בארץ רחוקה ובתושביה הנאלצים להתחרות ביניהם, כמו גם בינם לבין עצמם, על הזכות לחבוש את כובע "מונופילוס", כובע שמציע את הידע של כלל הכובעים בעולם, על כל האחריות והכוח שבכך. קבוצת השחקנים, הפועלת במסגרת אנסמבל אתי הילסיים בתל אביב-יפו, כוללת את אמג'ד שווא, סופיה רבינוביץ', רון מוז, סלים סאבה, אלינור מנסור, אלכס חריפיאן, אריאל פרידלנד, רים חמדאן, וסיליסה קולומנסקי ונור קואסמה.

"מנדרגולה" מאת יעקב שבתאי (שעיבד על פי המקור מאת ניקולו מקיאוולי) ובבימויה של שיר בויטום, תלמידת המגמה לתיאטרון בבית הספר לאמנויות באשקלון, מגוללת את קורותיו של קלימקו אליל הנשים המעוניין בלוקרציה היפה, שנשואה לבעל זקן ועשיר. בעזרתו של ליגוריו, השניים טווים מזימה שתאפשר להם להשיג את שלבם חפץ. כל זאת, בעזרתו של צמח מסתורי ועלום בשם "מנדרגולה". בהצגה, שנוצרה בהנחייתם של מורי המגמה ברכה ארנן ומיכל גפנר, משתתפים רותם סוויסה, שלו בוסקילה, עדי סלהוב, זיו יוספי, עומר הרצל, אבלין גרשמן ועומרי טורקו דרשר. ההצגה זכתה בפרס בתחרות עבודות מצטיינות במגמות תיאטרון של משרד החינוך.

הבחירה בשלוש הצגות אלו לא היתה קלה ולא נעשתה בכדי. בהתאם לדבריו של שגיא "השנה נבחרו שתי הצגות מצטיינות ממגמות התיאטרון בארץ וההצגה השלישית היא הצגה מקורית של אנסמבל אתי הילסיים, הפועל עם נוער בסיכון. כולם עשו עבודה מעולה". שגיא שנולד וגדל בעכו, וגילה לראשונה בתיאטרון העכואי, ובעיקר בפסטיבלים השונים, את המסלול התיאטרלי עליו ילך בעתיד, הוסיף ואמר כי "בתור נער בעכו, התיאטרון הקסים אותי ופתח לי צוהר לעולם אחר, מסעיר ומרתק. השאיפה שלי היא לאפשר לכל נער ונערה להגשים את החלום שלהם ולעמוד על הבמה".

 שלוש ההצגות מוצגות בבית היימן ונמשכות בין 45 דקות ל-70 דקות. עכשיו, כל שנותר לכם הוא לרכוש אליהן כרטיסים ולצפות במה שלדורות הבאים של התיאטרון הישראלי יש להגיד.

לפרטים ומועדים – הקליקו על דף ההצגות באתר פסטיבל עכו לתיאטרון אחר


מורים, מדריכים וחניכים במגמות וקבוצות תיאטרון – הפנייה הזו היא אליכם.  

בקרוב נשיק במרתה יודעת את מדור "השביל הזה מתחיל כאן" שנועד להתמקד בתיאטרון נוער על גווניו השונים. ולכן –

למגמת התיאטרון שלכם יש יצירה מדליקה וחשובה? רוצים לספר לעולם על הקבוצה הייחודית שלכם או על היצירה החדשה שאתם עומדים להעלות? יש לכם תלמידים שכתבו דו"ח צפייה מרתק על הצגה מעולה ותרצו לשתף את הקוראים במה שיש לתלמידים להגיד? נשמח לשמוע מכם.

הכתיבה עליכם, העריכה והפרסום עלינו 🙂

לפרטים ושליחת הצעות לכתבות – אנא כתבו למייל marthayodaat@gmail.com

קדמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

מאת: הילה ציגל

והפעם – ג'וש שגיא

שחקן, במאי ומורה למשחק. בימים אלו משחק בהצגה "גירושים קטלניים", עובד על הצגת יחיד מחוויותיו כקצין באינתיפאדה הראשונה, מסיים לעבוד על ההצגה "קול ששון וקול כלה" בצוותא ועומד להשתתף בפסטיבל עכו הקרוב.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "סיפור לא נורמלי" של הסטודיו למשחק אימפרו. מחזהו עטור השבחים של התסריטאי והמחזאי הצ'כי, פטר זלנקה, עושה שימוש במבנה ובקצב קולנועיים ומזרים דם חדש, צעיר ותוסס לתיאטרון המודרני. בימוי נפלא של אבי מלכה ומיטקו בוזקוב ומשחק מעולה של תלמידי הסטודיו.

2. התפקיד  שעשיתי שהכי התחברתי אליו – שאלה קשה מאוד. אפשר להגיד שיש לי חיבור למספר לא מבוטל של תפקידים הקשורים באופן ישיר לתיאטרון פוליטי, אקסטרימי, נועז ובועט. אחד התפקידים שמאוד השפיעו עלי היה תפקיד העבד במחזה "על פי", בבימוי אדם לרר. ההצגה עסקה במגדר בצורה שלא טופלה עד אז בתיאטרון הישראלי, יש בה אמירה חזקה, שבזמנו אתגרה את התיאטרון הישראלי.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אמונתי היחידה, והיא לא טפלה, היא שאפשר לביים הצגה כמעט בלי לצעוק, לצרוח ולאבד עשתונות. זה שיעור שלמדתי מחנוך לוין, שזכיתי לעבוד איתו בהצגה "הילד חולם". יום אחרי שסיימתי ללמוד באוניברסיטה קיבלתי הזמנה להצטרף להצגה. רגיל הייתי בלימודים לבמאים שונים ומשונים, טובים יותר וטובים פחות, שהמשותף לכולם היה צעקות או רגעים של איבוד עשתונות, וזה לא היה אצל חנוך. מאז יש לי אמונה, שאני מנסה ליישם, שאפשר לעשות זאת אחרת.

4. ההשראה שלי – שתי השראות בעצם. בצדקת הדרך – אמיר אוריין, דודי מעיין וסמדר יערון.  ובמשחק, שלמה בראבא, אתו שיתפתי פעולה בהצגה "החייל האמיץ שוויק". ההצגה רצה מאות פעמים והוא ואני היינו השחקנים היחידים בקאסט שעשו חימום לפני כל הצגה. זה הרשים אותי אז ומרשים אותי היום.

5. ישן כפיות בלילה עם –  אשתי קטי, שלמרות כל הקשיים היא האהבה הראשונה והגדולה של חיי.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – המאפייה הבלתי נסבלת וכוחם הרופס של שחקנים ביציאה למאבקים. יש לי כמה רעיונות מעולים בנדון, אשמח לשתפם בשיחה נוספת.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון כש – המורה לתיאטרון בעכו, שהיה חסר לו שחקן בהצגה, אמר לחבר'ה "תביאו את ההוא היחף עם השער הארוך, הוא נראה לי מתאים". הוא התכוון אלי ומאז, מגיל 14, אני בעניין. מה גם, שנולדתי וגדלתי בעכו ואני זוכר את לידת פסטיבל עכו מלידתו ועד ימינו אלה.

8. אם לא הייתי שחקן\במאי הייתי – חוקר טבע עם עדיפות לנשיונל ג'יאוגרפיק.

9. הכי סקסי בעיני – אשתי ביום טוב. למען האמת, גם ביום פחות טוב.

10. לא יכול לחיות בלי – משפחתי, אשתי קטי, בתי הילית, בני נדב, הורי ואחיי.