הצגת השבעים

מאת: שני בן דוד ואירית ראב

לרגל חגיגות השבעים של מדינת ישראל, בזמן שבכל פינה צצים להם מחלוקות אודות מדליקי המשואה הבאה,  ריבי חתולים על השירים הישראליים ביותר ותהיות טכנולוגיות בנוגע לאופנים בהם תראה ישראל בעוד 70 שנים, החלטנו במרתה לחגוג את התרבות הישראלית בכלל, ואת התיאטרון הישראלי בפרט. אז יצאנו אל השטח, כיתתנו רגלנו ופנינו אל 12 נציגים מהתיאטרון הישראלי, על גווניו השונים, מאחורי הקלעים ועל הבמה בשאלה אחת בלבד – מהי הצגת ה-70 שלך? כמובן שביקשנו לדעת מדוע. התשובות שלפניכם בהחלט משקפות את היצירה התיאטרלית הנפלאה שיש לבמה הישראלית להציע  – היא חמה, מרגשת, בועטת ונותנת אגרוף בבטן, מפעימה, מעיקה, מטרידה, חדשנית ומתחדשת, נעה בין צחוק לבכי לצחוק מחודש ולעולם אינה בת חלוף.


שמוליק נויפלד

מלחין ומפיק מוזיקלי

נויפלד

הצגת השבעים שלי היא הצגה בבית ליסין, מצחיקה ומרגשת, שנקראת "שעה של שקט", בכיכובו של ששון גבאי. ולמה? כי קודם כל, ששון גבאי מבחינתי זה ארץ ישראל האמיתית, וגם כי אני אוהב שבתוך הצגה הצופה עבר מסלול מפלוס למינוס, מצחוק לרגש. המעבר הזה, משאיר אותך עם חוויה שאתה במסלול, אתה לא יושב על הכיסא, אלא נמצא במסלול עם ההצגה. גם המדינה שלנו היא כזאת, עושה מסלול מצחוק לרגש, גם החיים האישיים שלנו אותו דבר.

 


אלון אופיר

שחקן, במאי וזמר

אלון אופירכשהייתי בן 17 ניהלתי את מזנוני הקאמרי, "מזנוני רובל" קראו להם. לכן, יכולתי להיכנס להצגות ובעונה הזאת, שהייתה עונה טובה, ראיתי המון הצגות והמון פעמים. כשאני מסתכל אחורה, אני חושב שהצגת השבעים שלי היא "כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין ובבימויו, אבל גם "פילומנה" בבימויו של מיקי גורביץ'. לא בהכרח כי זאת ההצגה הטובה ביותר, אלא כי זאת הפעם ראשונה שהוצאתי את חברה שלי לדייט בתיאטרון (הייתי בן 14). אני זוכר שאכלנו עוגת גבינה בקפה של הבימה, והתמונה הזאת שמסיימת את ההצגה בה ליה קניג יושבת, וניסים עזיקרי מניח עליה את הראש, וכל החוויה הראשונית הזאת באולם רובינא, עם תפאורה נהדרת והצגה נהדרת, שם הבנתי שאני רוצה להיות שחקן. זאת חוויה שלא אשכח, בעיקר כי זאת עוצמת החוויה הראשונית של התיאטרון.


יואב מיכאלי

במאי, מחזאי, מייסד ומנהל אמנותי פרינג' באר שבע ואנסמבל "עיט". מייסד ומנהל אמנותי IFF פסטיבל הפרינג' הבינלאומי באר שבע.

י-מיכאלי-גדולהצגת השבעים שלי היא "אשכבה" של חנוך לוין. היא  הכי השפיעה עליי. מאז חנוך לוין, לא ראיתי משהו שמגיע לרמה כזאת. גם במה, גם טקסטים, גם מבחינת העומק, הצגה מושלמת, עצובה ומצחיקה. השילוב בין שפת הבמה הפיוטית לבין הוויזואליות. הטקסט תפס אותי בגרון מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון ולא ראיתי משהו ישראלי שהשתווה לזה. זה היה מושלם. פסגת היצירה הישראלית Ever.


 

לילך דקל-אבנרי

יוצרת – בימאית, דרמטורגית, מתרגמת ואוצרת

לילך דקל אבנרי- שחף דקל

צילום: שחף דקל

לבחור הצגה אחת לכבוד אירוע מסוים כבר מרתיע אותי. במיוחד לאור כל מה שקורה סביב מפגן הראווה ל-70 שנה למדינה. ולא פחות לנסות למתג אותה כמה שמאפיין את היצירה המקומית לדורותיה. לחשוב על הצגה ישראלית שהשפיעה עלי, הרבה יותר מתחבר לי. אני לא צריכה לעצום את העיניים ומיד קופצת לי ״ויאמר וילך״ של רינה ירושלמי. היה זה רגע מפנה עבורי. עד אז לא התחברתי לתיאטרון בארץ. כל מה שראיתי בילדותי הביך אותי. זו היתה ההצגה הראשונה שהשאירה אותי עם עיניים פקוחות לרווחה, בכל רגע ורגע, ולכן אולי היא תהיה הבחירה שלי. מה כל כך השאיר עלי חותם? קודם כל העובדה שהיה זה עיבוד לספר הספרים. אותו ספר שלמרות כל הניסיונות להשניא אותו עלי כתלמידה, מצאתי בו בין המילים הדחוסות החרוטות בדף הרבה מאד דרמה. לא פחות מהאיליאדה והאודיסאה, ו-שלנו. אז נכון, בלי כל האלים שלהם, אבל אותו אל אחד הוא כזה דיווה שהוא מכיל בתוכו ריבוי ישויות לא פחות מרשים. והמרכיבים של הדרמה הממו אותי. לא רק הפיוט, האלימות הנוראית והיחס כלפי נשים, אלא דווקא כל מה שלא נאמר והשאיר לי מקום להפעיל את הדמיון ולהביא פרשנויות משלי. והנה לקחה בימאית גדולה את הטקסט ולא ניסתה להמחיז את המלודרמה אלא להוציא את הדרמה שבמילים. והיא הצליחה בענק. אני זוכרת ביצועים מופתיים כמו בת יפתח של אייר, שכבר לא איתנו, ואת הרגע שעמנואל עמד מולי… ואת העבודה הקולית והתנועתית העוצמתית, והאסתטיקה של החלל ועבודת האור, וגם את המהפכה המקומית ביחסי קהל במה. זאת היתה חדשנות לא רק בשביל לחדש. אלא כי ככה צריך לנהוג בכל אחד מהרכיבים ועדיין השלם יוצא גדול מסך כל חלקיו.

אני לא יכולה שלא להזכיר באותה הנשימה את ״ההולכים בחושך״ של לוין. ואת חווית ההתפעמות שהיתה לי תוך כדי. מהטקסט – מהפיוט, לצד היומיומיות, חבורת השחקנים המטאורית שהיתה שם, בעיקר הזקנים, כמות השחקנים שלהטטו בכישרון עם המילים והמחוות התיאטרוניות כמו והיה זה מחול פרדה. קינה אנושית על כך שאנחנו הולכים בחושך. כבר אז, הרגשתי שאני חלק מנס תיאטרוני. בעוד אני מהרהרת מתפרצים להם לתודעה שמות של יוצרים נוספים, האמת בעיקר יוצרות, ותיקות וצעירות שהעלו לפחות אירוע תיאטרוני אחד שאהבתי. והאמת שזה תרגיל מרחיב לב שמזכיר לי שעם כל ההתבהמות, החסך בהכשרה שאיננה נשענת רק על לימודים קלאסיים אלא מחוברת לתיאטרון העכשווי, בכל זאת, מדי פעם, צצים יוצרים מקומיים גדולים.


סהר לחמי

מנהל אמנותי ובמאי הבית של "התיאטרון הישראלי בפלורידה"

סהר לחמי"האוהל האדום". הצגה של התיאטרון הערבי-עברי, עצמאית, פרינג' שרצה לדעתי מעל לעשור. כדי שמשהו יתחבר, הכול צריך להתחבר, המג'יק, וזה קרה שם. מדובר בהצגה על סיפור האמהות מהתנ"ך אבל מזווית אחרת ויש בה שימוש באמצעים תיאטרליים מאוד מיוחדים. משחק ובימוי מושלמים. שואב אותך פנימה. אני תמיד בעד הצגות שאינן רפרטואריות שמצליחות לגעת ושהן לא מייניסטרימיות. וכשקבוצה עצמאית כזו מצליחה, זה נוגע בך תמיד הרבה יותר.

 


דורית ניתאי נאמן

מנהלת אמנותית תיאטרון קרוב

דורית ניתאי תמונהבשבילי הצגת השבעים היא "הנפילה" של ניקו. אני עושה פרינג' ותיאטרון אחר. זו פעם ראשונה שכילדה גיליתי הצגה של תיאטרון אחר. 43 שנה ההצגה הזו מייצגת את הפרינג', את השפה של חלל-קהל. זו יצירה שאינה קשורה לבמה הקלאסית, משהו שאתה אוהב ויכול לעבד אותו דרך השפה שלך כיוצר. הצגת מסע שלא כבולה לבמה וארבעה קירות. היא בנתה את השפה שלי, המורשת שלי.

 


גור קורן

מחזאי ושחקן

גור קורן - נועה לבנת

צילום: נועה לבנת

הצגת השבעים שלי היא ההצגה הראשונה שראיתי – "קידוש" של שמואל הספרי, איפה שבית ליסין הישן ליד כיכר המדינה. הצגה שבה נשביתי. עד אז לא חשבתי שתיאטרון זה הדבר. זו חוויה סובייקטיבית שלי. תיאטרון בעיני זה איפה זה פוגש אותך והיא פגשה אותי במקום שלקח אותי רחוק. מדהים. הצגה נוספת היא "תמונות מחיי נישואין" של גלעד קמחי. זה היה טיפול זוגי לי ולאשתי, הצגה מהטובות שראיתי. לכן, אני לגמרי חושב שתיאטרון זה חוויה סובייקטיבית. אתה לא יכול בהכרח לקבוע מהי ההצגה הטובה ביותר, אלא איפה זה פוגש אותך באותו הרגע.


נועה שכטר גולומב

מנכ"לית ומנהלת אמנותית תיאטרון "תהל"

נועה שכטר - גלעד בר שלו

צילום: גלעד בר שלו

הצגת השבעים שלי היא "צל חולף". אני ירושלמית במקור והמון שנים עבדתי בבית קפה של תיאטרון "החאן". מיקי גורביץ, המנהל האמנותי היוצא של החאן, כיהן בתפקיד 15/16 שנה. זו הצגה ראשונה, לדעתי, בתור מנהל אמנותי. הצגה ללא מילים בכלל, אחת ההצגות שגרמו לי להיות יוצרת, לאהוב במה, לעשות תיאטרון. זו מבחינתי הצגת השבעים.

 

 

 

 


אורן אהרוני

מנכ"ל תיאטרון באר שבע

- דיאגו מיטלברג - אורן אהרוני

צילום: דיאגו מיטלברג

הבחירה שלי להצגת השבעים היא בעצם שתי הצגות. הבחירה הראשונה היא הצגה אלמותית משנת 1922 – "הדיבוק" בכיכובה של חנה רובינא, שהיא למעשה אבן דרך בתיאטרון הישראלי על אף העובדה שהיא הוצגה לראשונה במוסקבה. ההצגה השנייה היא של תיאטרון באר שבע, "סוליקה", שנותנת את כל הכבוד והתפארת ליהדות צפון אפריקה ויהדות מרוקו. אני חושב ששתי ההצגות שבחרתי מסמלות וממחישות למעשה את הרב-תרבותיות והגיוון שאפשר למצוא בתיאטרון הישראלי.

 


שירה פרבר

שחקנית יוצרת

סוודר אדוםההצגה שהכי השפיעה עליי בחיים היא "ייסורי איוב". אחת ההצגות הראשונות שראיתי כנערה. אמנם מגיל אפס ידעתי שאהיה שחקנית ושתיאטרון יהיה המקום שלי, אבל ההצגה הזאת של חנוך לוין עם יוסי קורמן הייתה הדבר הכי עוצמתי שראיתי. התמונות מאותה הצגה, שאולי הייתה ההצגה הראשונה שראיתי (גיל 12), חקוקות אצלי עד היום. אני יכולה לקרוא את הטקסט המופלא של לוין ולראות אחת אחת את הסצינות שביים.

 

 


עומר עציון

שחקן ותסריטאי

עומר עציון - קורין אביסדריס

צילום: קורין אביסדריס

הצגת השבעים שלי היא מהשנים האחרונות – "הרטיטי את לבי" של חנוך לוין בבימוי אודי בן משה, עם רמי ברוך, גדי יגיל, ג'יטה מונטה ומירב גרובר. חנוך לוין כמו חנוך לוין כתב על עצב מפרפר של כל מה שנקרא להיות באהבה , ואני אדם שאהבה מעסיקה אותו על הבמה ובחיים בכלל, ובגלל זה אני חושב שההצגה תפסה אותי, היא מרטיטה ומציגה ביצוע מושלם לדעתי, הן ברמת הבימוי והן ברמת המשחק. חווית תיאטרון שלא אשכח.

 

 

 


ענבר דנון

שחקנית

Maayan Kaufman photography

מתוך ההצגה "פרפרים הם חופשיים". צילום: מעיין קאופמן

בחרתי בהצגה ״הילד חולם״ של חנוך לוין.  חנוך לוין הוא נכס צאן ברזל בתיאטרון הישראלי. המשיכה שלי לתיאטרון התחילה ממנו, כשסבתי ז״ל נתנה לי כמתנת יום הולדת את כל הכרכים של מחזותיו וקראתי כמעט את כולם בשקיקה. המחזה "הילד חולם" הוא השונה ביותר מבין מחזותיו, שלא כמו הסאטירות הנוקבות או הקומדיות הבוטות שלו, זהו מחזה אפי ופיוטי.

המחזה עוסק במלחמה, בפליטים ובמוות של ילדים, נושאים שלצערי עדיין רלוונטיים מאוד גם בימינו. נושאים אלה חזרו בהיסטוריה פעמים רבות. נושא גירוש הפליטים רלוונטי לנו בימים אלה ממש כשהמדינה עומדת לגרש לא מעט פליטים מישראל. כל ישראלי שרואה את הילד חולם, רואה את עצמו על ספינת הפליטים הזו – שנראית תמיד כספינת ניצולי השואה שלא נותנים לה להיכנס לארץ. אנחנו מזדהים עם הפליט המגורש ולא מצליחים לראות איך הפעם אנחנו בתפקיד המגרש.

בלב המחזה, עומדת מערכת יחסים בין אם לבנה והאבסורד שילדים מתים. ילד מת בתוך עולם של מבוגרים ואיש לא יכול להציל אותו. משפט שתפס אותי חזק הוא "וזה כל העניין, זה מה שמשפיל כל כך: שאנו יכולים להמשיך לחיות בלי היקר לנו מכל" המשפטים של לוין כל כך כואבים יפים וחזקים. יש בהם דרמה, אירוניה ופיוט. "הילד חולם" הוצגה לפני 25 שנה בבימויו של לוין בעצמו ועכשיו המחזה זכה להעלאה מחודשת, מרגשת, כואבת ומרשימה בקופרודוקציה של הקאמרי והבימה. בשל הרלוונטיות, הקונפליקט המרכזי בו וכתיבתו של לוין, בחרתי בהצגה זו כהצגת ה-70 שלי.


 

ולתפארת במת ישראל

אין כמו בארץ

על ההצגה "לך לך מארצך"

מאת: הילה ציגל

לך לך מארצך, תעבור למדינה אחרת, לקצה השני של העולם, תתאכזב, תראה שאין כמו בארץ.

ההצגה "לך לך מארצך", שעלתה לראשונה ב-2013 בבית הספר למשחק "בית צבי" ובפסטיבל "עתיד התיאטרון", הצליחה לעשות את מה שהצגות בית ספר רבות נכשלות בו ולפרוץ את כתלי המוסד הלימודי. בזכות עקשנותם של היוצרים ואמצעי מימון-המון, ההצגה עולה כעת ברחבי הארץ, ובחודש מאי היא צפויה להופיע בתיאטרון תמונע.

בניגוד להצגות אחרות, "לך לך מארצך" לא באה לספר לנו סיפור רציף עם התחלה אמצע וסוף. אין לה גיבור מרכזי או התפתחות עלילתית רציפה, זוהי הצגה שמביאה בפנינו רעיון, קו מחשבה, אבל מכאן בעצם כוחה. ארבע המערכות שמרכיבות אותה הן בעצם ארבע תמונות, סיפורים שונים של מבחר דמויות שהדבר המשותף להם הוא שהם ישראלים. ישראלים שירדו מהארץ, כל אחד מסיבותיו האישיות אך לכולם חלום משותף וישראלי כל כך – "לעשות את זה בחו"ל" .

כל אחת מן התמונות מתרחשות בקצוות שונים של העולם בלילה אחד, ערב הסילבסטר. בלילה סימבולי זה, אנו מתוודעים לסיפורים ולדמויות שבתחילה לא מרשימות במיוחד, ולעיתים אפילו נוראיות, אך לאט לאט השכבות מתקלפות ואנו מתחילים לראות מה רוחש מתחת לפני השטח.

בתמונה הראשונה אנו נכנסים לחייהם של שני אחים ברוסיה, האח הגדול סוחר איברים נהנתן והאח הצעיר מוכה געגועים לישראל. לביתם מגיעות שתי אחיות ואז הסיפור מתחיל להיות מעניין באמת. התמונה השנייה מביאה בפנינו את סיפורו של זוג צעיר, הורים טריים לתינוק בסידני שבאוסטרליה, המתמודדים עם חלום ההיי-טק הלא ממומש ועם בגידה כואבת. התמונה השלישית מתרחשת בשירותי מועדון בקליפורניה – שני צעירים ישראלים מתאהבים ומוצאים שפה משותפת עד שהעניינים מתחילים להשתבש. התמונה הרביעית מתרחשת בברלין – אישה גרמניה המזמינה לבעלה הישראלי נערות ליווי ישראליות לכבוד השנה החדשה.

צילום: יוסי צבקר

ההצגה, שנכתבה ובוימה על ידי גור קורן, כתובה בשפה קולחת ובוטה, ומשלבת בתוכה כמויות של הומור מושחז הפונה אל שכבות שונות בקהל, לכל אחד בשפתו. בכל התמונות שזורים ניואנסים המחברים בין בליל הסיפורים וקושרים אותם יחד לכדי סיפור אחד, הסיפור שיכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

"לך לך מארצך" לא מציעה תקווה, אין בה מימוש או הצלחה. ישנה אווירת כישלון צורב ומהדהד של כל הדמויות, ישנם חלומות שבורים, אהבות נכזבות ורסיסי שאיפות שלא הוגשמו. המסר אחד וברור – מי שעוזב את הארץ סופו לסבול. בתור מישהי שבילתה אי אילו שנים מעבר לים, אני יכולה להתחבר אל הרעיון הכללי אך לא להסכים איתו לגמרי. מצד אחד, אני מעריכה את הציוניות המתפרצת אך מצד שני, איני יכולה שלא לתהות האם נכון הדבר, האם כל מי שעוזב את הארץ המובטחת כדי לבנות את חייו  בארץ אחרת, ולא משנה אם זו גרמניה, אוסטרליה או ארצות הברית, סופו למצוא את עצמו עומד בתוך שוקת שבורה?

הבוגרים הטריים של בית הספר למשחק "בית צבי" נותנים כאן תצוגת משחק מרשימה. תחת ידו המנצחת של קורן, השחקנים מציגים בפני הקהל מנעד דמויות נרחב, שמצליחות להזיז משהו בלב הצופים, גם אם הן נמצאות בקצה השני של העולם. אם נתייחס לשמו של הפסטיבל שבמסגרתו ההצגה עלתה לראשונה, נראה כאילו הוא הצליח לקפל בתוכו הבטחה מסקרנת.

"לך לך מארצך"

עפ"י הטרילוגיה הבלגרדית מאת בילנה סרביוביץ'

עיבוד ובימוי: גור קורן

שחקנים: נקטר גפן, עידן סמדג'ה, ישראל גולדרט, נואית קדם, אביה חדידה, מיכל כהן, דור מנואל, חן בר, אביתר אברהם.

עיצוב תפאורה: סלבה מלצב

עיצוב תלבושות: יסמין ניזרי

עיצוב תאורה: אפרים אוגד

הדרכת טקסט: דפנה  מרסר–הדרי

מועדים נוספים: 31/3/14 תיאטרון חיפה.

לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם..

ריאיון עם גור קורן

מאת: כלנית בר און

ההצגה "חמישה קילו סוכר" היא קומדיה מוקומנטרית , ז'אנר שבדרך כלל לא מוצג בתיאטרון הרפרטוארי בארץ. מוקומנטרי הוא ז'אנר המוצג כדוקומנטרי אך למעשה פיקטיבי ברובו ולרב משמש כאמצעי סאטירי.

גור קורן, יוצר וכוכב המחזה משחק את עצמו ומספר סיפור אמיתי כביכול על סבו שנפטר כבר לפני כמה שנים וחוזר לחייו כדי שגור יתקן איזשהו פרט מאירוע שנכח בו ממלחמת העולם השנייה בספר שעומד לצאת לאור.

גור קורן, בן 38, בן מושב היוגב שבעמק יזרעאל, בוגר החוג למשחק בבית צבי שם כתב שני מחזות וביים עם בני כיתתו. מאז שסיים ללמוד, הוא עובד הרבה עם בני נוער ובבתי ספר למשחק, הצגת פרינג' אחת בתמונע, ולפני שנתיים וחצי הגיע לגשר עם ההצגה "חמישה קילו סוכר".

אני פוגשת את גור בבית קפה שכונתי כשהדבר הראשון שהוא מצהיר, עוד לפני שהתיישבנו והזמנו קפה, הוא העובדה שההצגה בה צפיתי הייתה שונה מהצגות אחרות. לטענתו לא היו הרבה אנשים, למרות שמאיפה שאני ישבתי האולם נראה מלא לחלוטין. הוא מסביר לי קצת על העוצמתיות שיש על הבמה כשהאולם מלא, על מחיאות כפיים, על הטון שהם מקבלים מהקהל ואני נשארת בשלי ומתעקשת שהאולם היה מלא, ההצגה הייתה חזקה גם ככה, ויצאתי ממנה עם הרבה מאוד נקודות למחשבה וההצגה הזו שכביכול עוסקת בשואה ובמלחמת העולם השנייה ובאמת עוסקת בעיקר ביחסים. היחסים האלו שבינינו, הדור הזה, התל אביבי שלא חושב על כלום מלבד על עצמו לבין הדור ההוא, של הסבים שלנו. אלו שנלחמו, שהקימו מדינה, הקימו ישובים ובתים ואנחנו, אנחנו מקימים עמודים בפייסבוק וההישרדות היחידה שמוכרת לנו שייכת לערוץ עשר ולפריים טיים.

 אחרי ההצגה הזו אני מבינה שאני בעצם מתגעגעת למהות, לפשטות ובעיקר ומכל הלב, מתגעגעת לסבתא שלי ומעניין אם אני הייתי מקריבה עבורה ועבור איזו בקשה שלה את מה שגור הקריב בהצגה, רק כדי שיהיה איזה אזכור בעמוד 49 באיזה ספר על מלחמת העולם השנייה, ספר שסביר להניח שאנחנו בדור הזה שלנו, רובנו לא נקרא אותו בכלל.

כתבת קומדיה מוקומנטרית והעלית אותה בתיאטרון הרפרטוארי, מעשה אמיץ שלא נהוג כאן בארץ בדרך כלל.

"כשהתחלתי לכתוב, בכלל לא ידעתי מה אומרת המילה "מוקומנטרי", התחלתי לכתוב סיפור שהוא "כאילו" אמיתי והוספתי מונולוגים שמאוד מודעים לנוכחות של הקהל ויצא מן משהו שכזה. העובדה שההצגה מוקומנטרית הובנה רק אחרי שההצגה נכתבה, רק אז הבנתי שזה מתקשר לז'אנר הזה אז מה לשנות ז'אנר? ההצגה יצאה שונה, שונה ממה שרציתי, שונה ממה שחשבתי, אבל זו ההצגה, אין כאן תיוג מבחינתי, אין כאן ז'אנר, זו כבר עבודה של אנשים אחרים, עבודת יחצנות."

ואתה מערב את הקהל, הופך את המחזה לאינטראקטיבי. למה לערב את הקהל? למה לצאת מהמשחק ולחזור לחיים?

"אני חושב שזה רעיון מצוין. בעידן כמו שלנו התיאטרון יוצא קצת מיושן ולא שאין קסם בזה, באמנות הישנה, אך כשאנחנו כל כך מודעים למדיות זה דווקא נחמד לבוא לקהל ולהגיד לו: 'אנחנו לא עובדים עליכם, זה פנס, זוהי במה. אנחנו לא בבית וזוהי לא מכונית, אלו כיסאות'. אם יש לנו משהו להגיד, אנחנו באים ואומרים, זה בדיוק ההיפך מנאיבי. ואז זה נותן לקהל איזו הרגשה של התייחסות בכבוד, נותנים לנו לדמיין את המכונית. אתם מספיק אינטליגנטים להבין את הסיפור, אתם ראיתם תוכניות דוקומנטריות ואתם מבינים באיזה ז'אנר אנחנו משחקים איתכם ואז כבר לא צריך להגיד שאנחנו בהצגה, הכל ברור ואני מקווה שגם נעים לקהל."

מוקומנטרי בעצם בא להעביר ביקורת, סוג של סאטירה. על מי אתה מעביר ביקורת, חוץ מעל "סל תרבות"?

"דווקא פה לא הלכתי עם המטרה העיקרית של  הז'אנר המוקומנטרי, יש כמה כיוונים סאטיריים וביקורתיים, השימוש בסטריאוטיפים והכי הרבה ביקורת יש פה עליי."

איך אתה יכול להעביר ביקורת על איש שמקריב כל כך הרבה בשביל אזכור בעמוד ארבעים ותשע באיזשהו ספר על מלחמת העולם השנייה ורק כדי שסבא שלו ינוח על משכבו?

"אני לא מעביר ביקורת על האדם שהקריב כל כך עבור סבא שלו אלא על הדמות הראשונה , זו שמופיעה בתחילת ההצגה, זו שלא הייתה עושה דבר כזה בשביל אף אחד. אני מוצג  כאדם מאוד מנותק, מאוד תל אביבי, מאוד לא קשור לשורשים שלו, אפילו קצת סתום. אולי לא רואים את זה כי אני מאוד חמוד.. אבל אין לדמות הזו שום מטרה, שום כיוון, והביקורת בעצם מגיעה מהפה של הסבא, אדם מבוגר שלא תופס את עצמו כאדם מבוגר, מיושן והוא הרי מעביר עליי ביקורת ללא הפסקה: לעבוד או לא לעבוד, להתחתן או לא להתחתן.

יש כאן המון ביקורת עלינו, הדור הזה, ההיפך מהדור שלהם. אנחנו ההיפך מאנשי המעשה או איך שסבא שלי אומר 'לופט גשפטן', עסקי אוויר. אנחנו מתעסקים באוויר והשינוי הוא של הדמות הזו, הבחור הזה, שהקריב משהו מאוד גדול עבור סבא שלו."

על מה אתה כועס?

"אני? מי אמר שאני כועס? כי אני אמן אז אני צריך לכעוס? השימוש בסטריאוטיפים מאוד מובהקים מראה איזשהו כעס על איזשהו מוסד אבל אני לא כועס, להיפך. בתור מורה, הדמויות האלו מעוררות בי אמפתיה. מתוך העבודה שלי עם הנוער ציירתי אותם בכתיבה ועל הבמה ובבימוי הן צויירו באופן סאטירי, אך אני לא כועס עליהן, אני דווקא מאוד אוהב אותן."

איזו דמות אתה הכי אוהב במחזה?

"הדמות של "גדי חשמל", השחקן הסטלן, יש לו מקום בלב שלי. יש בי הרבה חמלה לדמות הזו, ובכלל לשחקנים שחיים איזשהו חלום שכמעט תמיד רחוק מהם."

באיזה חלום אתה חי?

"להצליח, אני רוצה להצליח. מה שיש אף אף פעם לא מספיק.

הרבה מאוד שנים אני הייתי הדמות "גדי חשמל", שבע שנים אמרתי לעצמי: 'למה אני לא משחק?', 'למה אני לא בתיאטרון?' ואתה רואה אחרים מצליחים, אתה רואה טלוויזיה. וגדי חשמל חי עם אשתו, חי את החיים אבל המשחק בוער בו, הלב שלו לא וויתר על החלום שלו, הוא חייב לשחק וזו הרי הטרגדיה של השחקן, הוא חייב לשחק."

הגשמת חלום.

"לגמרי, חלום שקיים כבר ארבע שנים ואני כמו וויתרתי על הרעיון שאהיה שחקן. ביימתי, כתבתי אחרי בית צבי.לא שיחקתי בכלל באופן מקצועי, בטח שלא בתיאטרון רפרטוארי  ולשחק בגשר בהצגה שאני כתבתי… ובכלל זה החזיר אותי למשחק, והיום אני משחק גם בהצגות אחרות.

אתה איש אופטימי?

"לא, אני לא איש אופטימי. השאלה הזו  'על מה אני כועס?', זו שאלה שמעניינת אותי. אני הרי אמן, למה אני לא כועס, וזו השאלה שעוברת לי בראש כבר כמה דקות, למה אני לא כועס? ואני באמת לא כועס, או שאולי אני מדחיק, כן, זה הכי הגיוני. או שאולי אני באמת אופטימי כי אני מאמין שאנשים יכולים להשתנות."

אתה משתנה?

"לא כל יום, אבל בהחלט משתנה. הרי אם אני מסתכל על עצמי לפני כמה שנים אז אני רואה שבהחלט השתניתי. הרבה יותר בוגר, הרבה יותר ממוסד."

מה זה אומר ממוסד? בגלל שאתה עובד בגשר?

"זה חלק מהעניין, אבל אני יותר מדבר על האופי שלי. היום אני פחות מפחד מהחיים הבורגניים, היום אני חי יחסית חיים בורגניים, לפחות לעומת כמה שנים קודם. אני חושב שזה עוגן בחיים שלי ואני מאוד מרוצה מזה."

היית רוצה שההצגה תתאים ל"סל תרבות"?

"ההצגה מתאימה לסל תרבות, ההצגה עברה סל תרבות. הבדיחה הזו כתובה במחזה, זו בדיחה מצחיקה והתלמידים נהנים ממנה. נזכרתי עכשיו במשהו ששלום חנוך אמר פעם באיזשהו ראיון, הוא אמר שהוא כל הזמן ניסה לבעוט לממסד בתחת ואחרי שהוא עשה את "מחכים למשיח", הוא הסתכל אחורה וראה שכתוב לו על התחת, 'הממסד'. הוא התמסד וכך זה גם עם ההצגה. אנחנו ניסינו להכניס לסל תרבות ולבסוף הפכנו להיות הצגה של סל תרבות. מגיעים אלינו תיכונים ובעיקר מגמות תיאטרון למיניהן. ואני שמח שמגיעים אלינו תלמידים, אני רוצה שתלמידים יראו את ההצגה, זו הצגה חשובה. אני לא רוצה לבעוט בממסד. זה גדול עליי, רציתי להכניס בקטנה לסל תרבות אבל ההצגה שלי זו הצגה קטנה על איש אחד וסבא שלו. אני לא מכניס לאף אחד ואני לא בועט באף אחד. אין לי טנק ואני לא טנקיסט בחזית של אנשים שבאים עם מטרה ורוצים להעביר מסר, ההצגה שלי הרבה יותר קטנה."

איך ההורים שלך הגיבו להצגה שכתבת על סבא, על המשפחה?

"סבא הוא אבא של אבא. ההצגה מאוד מרגשת אותו. התמונה שתלויה  על הבמה היא של סבא ואבא, ההצגה היא על חלק מהחיים שלו, למרות שההצגה סאטירית ולפעמים בשביל הבדיחה מכרתי את ההיסטוריה המשפחתית. זה מרגש אותם גם בגללשזה אני, שזה שלי, שאני עומד שם, שזו הפריצה שלי. הם הרי ראו את הדכאונות, את העובדה שלא ידעתי מה לעשות בחיים, העובדה שלא כל כך הלך לי במקצוע שלי, את התסכולים הקטנים שבתוך המקצוע הזה ופתאום משהו גדול שהוא שלי, של הבן שלהם, זה מרגש אותם."

איך עושים תחקיר להצגה כזו?

"הרעיון היה קיים שנתיים לפני שההצגה נכתבה. הרעיון היה תיאטרלי, שאני יושב כאן ומדבר איתך ופתאום סבא שלי נכנס לתמונה ואז את חוזרת. ואני שואל את עצמי מי זה? סבא שלי או כלנית. כך נוצרת סיטואציה קומית, כשאני נוגע למלצרית בחזה, כשהיא מביאה לי ביד ופתאום סבא שלי מגיע.

היה לי את הרעיון הרבה זמן אך לא הייתה לי את המשימה, את הסיפור. אחרי שסבא שלי מת, הרבה אחרי, קראתי את הספר על תולדות חייו שהוא כתב בגיל 70, 14 שנה לפני שנפטר והפרק הכי משמעותי הוא על מלחמת העולם השנייה. בספר יש סיפורים מאוד קשים על אובדן של משפחה, על הבריחה, על המלחמה ויש פסקה אחת על הסיפור של חמישה קילו סוכר, ואי אפשר לדעת בכלל את ההתייחסות שלו לעניין, ומבחינה הגיונית יכול להיות שהוא היה נוהג בדיוק כמו יוסף ריבה, אי אפשר לדעת אבל אני מחליט שזו ההצגה. אני מחליט שסבא שלי שעבר את כל הדברים הדרמטיים האלו, שעבר את השואה, מחליט שזה הקטע שלו, החמישה קילו סוכר האלו. להפוך לדמות הרבה יותר קטנונית ממה שהוא היה והוא היה דמות קטנונית יחסית וזה מה שיהפוך את הסיפור לקומדיה.

אם סבא שלי היה מבקש ממני לתקן איזשהו משימה דרמטית שקשורה לחיים או מוות ולא איזו שורה קטנה בספר היה מדובר בז'אנר אחר והסיפור עצמו נכון לחלוטין מילה במילה. זה התחקיר שעשיתי. יש עוד כל מיני תחקירים קטנים, לדוגמא, המונולוג של נהג המונית בנוגע לספרות, בדקתי מה חובבי ספרות אומרים ומספרים על ספרים שמעולם לא קראתי.

כמורה לספרות, אני מיד נדרכת. גם בזמן ההצגה לא הובן לי המפגש של נהג המונית עם עגנון ואני מאוד רוצה לדעת האם הספרות נחשבת לדבר כל כך גבוה, שלצורך הסטריאוטיפ המובהק היוצר מפגיש את הספרות עם נהג המונית.

אם נהג המונית היה מדבר על כדורגל או פוליטיקה זה היה בנאלי לגמרי אבל לקחתי תכונות שכולנו מכירים מנהגי המוניות, העובדה שהם כולם חופרים ומתלהמים ולקחתי נושא שהם לא יתלהמו עליו בדרך כלל, וזה קצת קריקטורי. נהג המונית מוכר לך אך הנושא שהוא מדבר עליו לא ברור בכלל וכך אני יוצר אפקט קומי.

המצאנו סיפור מצחיק בנוגע לדמות הזו. פעם הוא היה מתלהם בנושאי כדורגל ואז עבר התקף לב ומסתבר שמאחר ולקח את הנושא כל כך קשה, הרופאים אסרו עליו לצפות בכדורגל, אז הוא התחיל לקרוא ספר של עמוס עוז וכך התחיל לאהוב לקרוא אבל אי אפשר להוציא את ההתלהמות ממנו וכך הוא מתחיל להתלהם בנושאי ספרות למיניהם."

היית מקריב כך בשביל סבא שלך?

"אם זה היה קורה במציאות, יש מצב שכן. אם הוא היה בא אחרי המוות והוא מבקש ממני לעשות דבר שכזה. מבחינתי זה המכשול הכי גדול, לשכב עם יועד ריבה אבל כמובן שאעשה את זה, אם הוא כל כך התאמץ וזה עד כדי כך חשוב לו."

מה הדבר הבא? מה החלום הבא?

"הדבר הבא כבר קרה, עשיתי מאז כמה הצגות. עשיתי עוד הצגה בגשר- "בין לילה ובין שחר" עיבוד שלי ליהושע קנז. שם אני גם משחק וביים את ההצגה סלאבה מלשק, שהיה מורה שלי בבית צבי והביא אותי לגשר. עשיתי גם הצגה לבני נוער "משחק ילדים", הצגה שאני מאוד אוהב. הצגה אמיתית, עם השפה שלהם והסיפורים שלהם. משתדל עכשיו לכתוב."

שנייה לפני שהריאיון מסתיים ואני מכבה את הרשמקול , גור לפתע מסתכל בי בעיניים קורנות ואומר:

"התבגרתי עם ההצגה. גדלתי, גדלנו, כולנו. חמשת השחקנים האלו, אנחנו כמו משפחה. אנחנו נפגשים בנסיבות חתרניות והופכים למשפחה. גדלנו, התמסדנו. התחלנו את ההצגה כרווקים והיום אני מאורס, שניים נשואים, לאחת מאיתנו יש כבר תינוקת. וכך גם מבחינה אמנותית, ההצגה התחילה כדבר מאוד בוסרי, מוכשר ומצחיק אבל בוסרי, והיום אנחנו בשלים."

באירוע שייערך בסוף חודש אפריל יוצגו קטעים מתוך המחזה בתיאטרון טריסטיאן בייטס בלונדון בקריאה מבוימת. בנוסף להצגה "חמישה קילו סוכר",  יוצגו קטעים מתוך חמישה מחזות שנבחרו כשילוב של המחזאות הנכתבת היום בארץ. הצגתם של הקטעים תהיה באנגלית והם יבוימו על ידי במאים מאנגליה. את האירוע יזמה הבמאית הישראלית אריאלה אשד שחיה בלונדון זה 13 שנה, וזהו הפרויקט הרביעי שהיא מארגנת ומפיקה, מתוך כוונה לחשוף את המחזאות הישראלית לקהל בחו"ל. בתום האירוע יתקיים דיון בהשתתפות הכותבים, הבמאים, השחקנים והקהל על נושאי המחזות,

המחזה "חמישה קילו סוכר" מסתיים במשפט: "אם סבא שלי יצליח לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם, תגידו לו שאני אוהב אותו ואפילו מתגעגע אליו מאוד"

ועכשיו אני אומרת לכם: אם סבתא שלי תצליח לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם, תגידו לה שאני אוהבת אותה ואפילו מתגעגעת אליה מאוד.