לא לריב – תיאטרון הקאמרי

לא לריב | צילום: רדי רובינשטיין

יחסי אחים ואחיות, זהו הנושא שעומד בבסיס ההצגה "לא לריב" של תיאטרון הקאמרי, שכתב גור קורן (שגם משחק בה). אחרי מות האב נפגשים שני אחים ואחות אחת אצל עורך דין בעל בעיות מוצא ואיחורים מצחיקים, מבלים זמן עם מזכירה שהיא תאומה אשר משוחחת ללא הרף עם אחותה הזהה ומדגימה צד נוסף ביחסי אחים ובעיות אחאות בלתי פתורות. על אף שההצגה אכן מצחיקה לפעמים, נראה שהיא מתאמצת להצחיק, לעיתים המאמץ ניכר מדי.

ענייני המהות שבה, שהיו יכולים להיות מעניינים הרבה יותר, נבלעים תחת התאמצות היתר הזאת. עירית קפלן, שהיא בעיני שחקנית מצויינת, מצטיירת כקצת נלעגת במתקפת ההצחקה הזאת, ורק דביר בנדק נראה כאילו התפקיד תפור עליו והוא משחק אותו בנינוחות רבה. יש פספוס רב בהצגה לטעמי. שחקנים טובים ותפאורה מושקעת לא מצליחים להרים את המחזה לגבהים הנכונים עבורו. הוא לא מהודק מספיק, ויש בו הרבה מ"תפשת מרובה, לא תפשת". בשורה התחתונה – אפשר אבל ממש לא חייבים.

 שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

על הצגות פסטיבל תיאטרון קצר 2019

מאת: שרון וגדי ויסברט

מה הסיכוי שזוג הורים, ירושלמים, יצליחו להגיע לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא שנפרש על פני סוף שבוע? עד עכשיו היינו בטוחים שהסיכוי אפסי. אבל בשליחותה הקדושה של מרתה יודעת איפסנו את הילדות אצל הסבתא ושמנו פעמינו לעיר שאין לה זמן לשום דבר, בטח לא לתיאטרון באורך מלא.

א. דרינק ראשון

המתאבן שלנו היה "קצר על הבר", שמתרחש זו השנה השנייה במסגרת הפסטיבל בבר Friends Underground הצמוד לצוותא. את שלושת הקטעים ביים וניהל אמנותית שלומי אדרי. הטעימה הראשונה לא כל כך הייתה לטעמינו. ב"את חברה שלי" שכתבה אורן דיקמן (עוד נחזור אליה בהמשך) מגלמות דקלה הדר ומאיה בכובסקי שתי חברות טובות שנואשו מגברים ומחליטות לנסות זוגיות זו עם זו. חששנו שהערב כולו יתחבר למשפט מהקטע הזה – "תל אביב היא כלא", אבל התבדינו במהרה.

הקטע השני, "זה רק גוף", שכתבה אלונה וינד רז, התחיל כסצנת יפים ויפות על הבר ומאחוריו, עם רמיזות על סקס בשלישיה, אבל התקדם משם לקטע כואב, מרגש ומטלטל על פחד, אחריות והזדקנות. נוגה ונדב ניר (שהם זוג גם בחיים, מה שמסביר את האנרגיה המעולה ביניהם על הבמה) מגלמים זוג נשוי ותיק שמגיע לבר ערב לפני היום הקשה בחייהם. מפגש עם ברמנית צעירה וחסרת עכבות (נועם שנהב) מעמת אותם עם מה שיש ומה שעלול להיות.

אם הקטע הקודם השאיר אותנו עם כאב לב, הקטע השלישי והטוב ביותר בערב, "קוקי" מאת עדינה חיימיס, גרם לנו להתגלגל מצחוק. אפרת ארנון היא חלי, סוכנת מכירות חד הורית עם בעיית סמים, שמחכה לדילר שלה בבר, כשאבא שלה (רמי ברוך) מופיע במפתיע. זהו מערכון נהדר, והכימיה שבין השחקנים מושלמת.

לסיכום, "קצר על הבר", שנכתב כולו על ידי נשים, הדגיש את העובדה הכל כך ברורה שקונפליקט ברור, חזק, טוב, הוא הבסיס לכל קטע תיאטרון משובח.

פסטיבל תיאטרון קצר | צילום: דניאל לנצוז

ב. קפיצה למשרד

לפני שהגענו למנות העיקריות, נכנסנו ל"קצר במשרד", הצגה בודדת שהתרחשה במשרד צוותא מול קהל של 15 אנשים. להצגה קוראים "ילד מבחנה", וכתב וביים אותה יובל ינאי. בהתחלה, מישהי הזהירה שיש בהצגה פורנוגרפיה, ואנחנו זענו בכיסאות באי נוחות. ככה יכולנו מיד להתחבר למצבו הלא נוח של הבעל (אביעד בנטוב), שצריך לתת זרע לצורך טיפולי ההפריה של אשתו. זו הייתה כניסה חלקה להצגה בת 20 דקות, שבמחצית מתוכה הבעל הבהיר בפעולותיו עד כמה הוא סולד מלתת זרע כפרוצדורה רפואית, ולא יועילו חוברות פורנו, סרטים, שירי מצב רוח בספוטיפיי וקרם לחות ייעודי. לבסוף, הוא קורא לאשתו (קארין סרויה) לעזור.

אשתו נורית מהפרוזדור כטיל מכוון מטרה אחת – להרות.  ואם צריך סקס, אז סקס. אין מכשול שיעמוד בדרכה, כולל האחות המפחידה (נטשה מנור). ולפתע מתוך כל האפיזודה הקומית, הלחוצה, הפיזית הזאת נורתה השאלה לחלל האוויר – האם אני בכלל רוצה ילד?  ברגע שהשאלה נזרקה, הרוטינות הקומיות נשמרו, הפינג פונג הקומי נותר, אבל השאלה הבהבה מעל לכל, כמו האזהרה לגבי הפורנוגרפיה, שריחפה מעל ההצגה וזרעה לחץ – כך גם השינוי הצפוי בחיים והילד העתידי. בסוף לא הייתה פורנוגרפיה, אבל היה מצחיק, מעורר הזדהות ומרגש מאוד.

ג. למה לי פוליטיקה עכשיו?

המקצרון הרשמי הראשון שראינו היה באופן הולם מקצרון מספר 1, שכותרתו הייתה "מקצרון אקטואלי (יש יאמרו פוליטי)". בהצגה הראשונה, "42 מטר רבוע" מאת שמואל נמט ובבימויו של יקיר פורטל, שני מסטולים צעירים (שרון פרידמן ובני אלדר) שוכרים דירה מנכה צה"ל (קטוע זרת) בגילומו של אייל רוזלס. כשהוא בא להחתים אותם על צ'קים לשנה החדשה הם מחליטים לדרוש את הדירה שלו לעצמם.

כאן היה דבר שמאוד הפתיע אותנו:  בניגוד לז'אנר שנוצר בעקבות ביג לבובסקי, דמויות הסטלנים לא היו אלה שקיבלו את הסימפטיה שלנו באופן אוטומטי. הבחורים הצעירים היו דמויות מאוד מעניינות, עם דיאלוג כאילו-סטלני וכאילו-מגניב, שבדרך כלל יש בו היגיון פנימי מעוות שמוביל למסקנה מוזרה מאוד. אמנם, זה הוביל למסקנה מוזרה מאוד אבל לא כתוצאה של הגיון-תחת-השפעה אלא של רצף אסוציאציות מקושקש, מה שגרם לנו לחוסר התחברות לשוכרים.

מצד שני, כשבעל הבית הופיע הוא היה מאוד סימפטי. לא מישהו שמאוד ברור שנהיה בעדו, לא מישהו מושלם או מגניב במיוחד, אבל מישהו שפוי וסטנדרטי שחי את החיים כמו שצריך – שירות צבאי, אישה וילדים, עסק. ואיכשהו, למרות שבדרך כלל בעל הבית-גובה הצ'קים זה מישהו שאנחנו רגילים לשנוא במחזות וסרטים,  במקרה הזה הוא לגמרי גנב את ההצגה ואת הלב. עיצוב הדמויות היה מדויק ומשכנע. פן מעניין בהצגה היה הדיון בצעירים של היום. את הטענות של הדור הנוכחי כלפי הדור הקודם כולנו מכירים, אבל כאן הייתה הביקורת נכחה דווקא כלפי הצעירים, שבוחרים להאשים את העולם בחוסר המעש והכיוון שלהם.

בהצגה השניה, "פוליטיים" (מאת רועי מליח רשף, בבימוי מתן אמסלם ובהשתתפות מאיה קורן, רותם כץ,  זאק פקיאל, אריאל קורט, דניאל מיוני) – בחור מציע לבחורה להתחתן, ואז מתנה את ההצעה בכך שתגיד לו למי הצביעה בבחירות. לפתע, מופיע בחור שני ומחשמל את הראשון. הבחור השני משכנע את הבחורה לברוח ומסביר לה שכולם נהיו פוליטיים. משם יש שיח ססמאות ענף בין דמויות שונות שבאות לגיחות קצרות. הבחורה והבחור מתאהבים אך אסור להם לממש את אהבתם כי הוא דרוזי וזה יהיה אקט פוליטי. מחזה מאוד מעניין וניסיוני, על תהליך התקרנפות, אך לא התקרנפות מבוססת אג'נדה מסוימת אלא על לחץ חברתי שתהיה אג'נדה כלשהי. התקרנפות כהפיכה לבלוג מהלך. המשחק סבל מחוסר אחידות והייתה הרגשה שהמחזה לא נוגע בקרקע – הרעיון היה שם ברור ומעניין, אבל מערכות היחסים היו רק על הדף ואיבדו ממשקלן למול האימה שבהידבקות בלהיות פוליטיים. עוד דבר שחרה לנו זה שהייתה אישה אחת בתפקיד הרומנטי והקצת קלולסי, והשאר גברים, כאילו אין נשים שמדברות על פוליטיקה.

הקטע השלישי, "בשם השם" (מאת תומר אברהם ובבימוי רוני מנדלסון) היה הטוב ביותר במקצרון. בחור שנולד בשם יגאל עמיר (אורי עטיה) מחליט לחיות עם השם שלו בלי לשנות. בשביל להוריד את הסטיגמה משמו הוא יוזם תהליך שלום באיומים. מחזה נהדר ומבריק שמתמודד בקלילות עם שאלת הגורל שטמון בשם שלנו, המון רוטינות קומיות ורגעים של חיבור אמיתי וטוב בין הדמויות, אומץ לחלום על שלום ואמירה מובלעת שהוא לא כל כך רחוק, והכל במשחק מדויק וקליל,  שנתן לדמויות להיות מטומטמות וחובבות יצפאן בדיוק במידה.

 כל אחת משלוש הסצנות שהרכיבו את המחזה הקצר הייתה מפגש בין יגאל עמיר לדמות אחרת – דיילת בשדה התעופה (רותם וייסברג), מנהל היחידה לאבטחת אישים (רועי ויינברג) וראש הממשלה (יובל כרמי). כל מפגש היה מדויק, וחשף רובד נוסף במחשבה על שמות וגורל. אנחנו לא יודעים את זה כעובדה אבל למחזאי, תומר אברהם, קיים כפיל שם שכנראה הטיל עליו צל (מוזמנות ומוזמנים לגגל).

את המקצרון הזה סיימה יצירה בשם "לוויתנים בחלל" שכתבה דניאל כהן לוי וביים איל ויזר. העלילה – מוקדנית חדשה מגיעה לקו חירום לחלליות במצפה רמון. היא נתקלת בחללית שמקיפים אותה לוויתנים. גם פה עיצוב הדמויות היה מעניין מאוד, צוות שחקנים חזק במיוחד שכל אחד קיצוני בדרכו המובחנת – העובדת הנינוחה והערסית קצת (תום אנטופולסקי), הבוס הגבר גבר בתחתונים (עומר עציון), שכל הזמן ציפינו שיוציא חכה ויתחיל לדוג (לא עשה את זה), המוקדנית החדשה (הדר ברוך) עם המון מאפיינים של חוסר ביטחון קומי אותו ביטאה בשלל דרכים פיזיות, האסטרונאוט (אופיר וייל) שראה לוויתנים והלך והפך לחלק מלהקה באופן המתוק ביותר שניתן לדמיין, ובוסית קשוחה וסטרייטית להפתיע, בהתחשב בכל האוסף האוקסימורוני הזה (כרמית מסילתי). עיצוב התאורה כאן ראוי לציון – הוא יצר מרחבים עצומים על במה אחת עם ספוט לכל כיסא, ולמעשה שימש כתפאורה.

ההתרחשות עצמה הייתה עם אמירה קצת ברורה מדי בפנים, במסווה של אנטי מיליטריזם. בסופו של דבר, ללוויתנים בחלל, שהיו דבר מעניין ומוזר בפני עצמו, לא הייתה משמעות מלבד זו המטאפורית, וזה חבל. בין הקטעים קישר על הפסנתר תום חודורוב המצחיק, המוכשר והחרזן, והרווק, כפי שהפנמנו אחרי כמה תזכורות ממנו.

צילום: דניאל לנצוז

לסיכום, אנחנו אולי מכורים מדי לאקטואליה ופוליטיקה בחיים שלנו, אבל על הבמה זה לא מספיק כדי לרגש אותנו. אנחנו יכולים לצחוק על זה, אבל זהו צחוק מריר.

ד. כשזה עמוק

במוצאי שבת בשעה 21:00 הגענו למנה העיקרית. בלי הסתייגויות נגיד מיד – מקצרון 3, שכותרתו הייתה "מקצרון בין אישי (מחזות הבוחנים מקרוב מערכות יחסים אינטימיות)" היה שיאו של הפסטיבל. ארבעה מחזות קצרים מעולים, נוגעים, מרגשים, מצחיקים ומאוד מעניינים מבחינה תיאטרלית.

המחזה הראשון היה "העולם התחתון", שכתב אריאל ברונז וביים טל וניג. המחזה מתרחש בעיצומו של משחק שבץ נא סוער שבו משחקים אב (ערן איווניר) ובנו בעל המוגבלות (שלו גלבר), והאם (עירית בנדק) ביניהם. כאשר אחת מחתיכות המשחק נופלת אל מתחת לשולחן האב המסור מוצא את עצמו לפתע בקוטב הצפוני, במפגש בלתי צפוי עם אבא שלו (רודיה קוזלובסקי). זהו מחזה עדין ונוגע ללב, שבמרכזו אדם שרוצה לחיות נכון, לבחור את הבחירות הנכונות, אבל למחשבות שלו יש חיים משל עצמן והוא מוצא את עצמו במאבק נגדן, מאבק לחיים ולמוות.

צילום: דניאל לנצוז

המחזה השני, "רגליים קרות" (מאת אמיר זלוטר ובבימויה של עמית לוי), מפגיש אותנו עם כלה (רוני אוחנה) שרוצה לברוח מחתונתה ועם הצלמת (רעות אלוש) שמנסה להרגיע אותה. ברקע נמצא החתן (תמיר גינזבורג) שהקשר שלו עם שתי הנשים האלה מניע את כל הדרמה. זהו מחזה קורע לב, עצוב ומכעיס, שמצליח להתמודד עם נושאים מאוד קשים למרות המסגרת הקצרה והאקלקטית. שתי השחקניות נותנות את הנשמה שלהן על הבמה, ודמותו של החתן עוד תחזור לנו בסיוטים.

אחרי החור שנפער לנו בלב הגיע המחזה המצחיק ביותר בפסטיבל. את המחזה "גידול ושמו בועז" כתבה המחזאית אורן דיקמן (זו מהדרינק הראשון), וביימה אנה בניאל. נועה (יעל טל הקורעת) מגיעה לרופא (שרון טייכר) שמבשר לה שיש לה גידול בלב. לא סתם גידול, גידול בשם בועז. בועז (רונן דווידוב) הוא האקס של נועה, ושאריות ממנו יושבות על הלב של נועה ומונעות ממנה למצוא זוגיות. הפתרון שמציע הרופא לנועה מכריח אותה להתעמת עם בועז ולהחליט האם היא מוכנה לעשות את מה שצריך כדי להתקדם בחיים.

שלישיית השחקנים עשה עבודה מעולה. זו פעם ראשונה שאנחנו רואים את טייכר על במה, ואיזה כיף זה. ידוע שפסטיבל תיאטרון קצר באופן מסורתי מושך אליו שחקנים מוכרים שיכולים להתנסות במשהו שונה, ואין ספק שטייכר, שרגיל לרדיו וטלוויזיה, נהנה מכל רגע. גם רונן דווידוב מצחיק מאוד בתפקיד האקס הדוש אבל אין ספק שיעל טל היא זו שגונבת את ההצגה. מי שצופה ב"מגן דוד דרום" המשובחת כבר מכיר את טל בכל נוירוטיותיה, אבל בהצגה הזו היא מציגה יכולות פנומנליות של חוסר החלטיות, פתטיות, ועליבות קומית מופלאה. מתחת לקומדיה משובחת יש גם כאב עמוק ופצע, וזה הופך את ההצגה למשובחת אף יותר.

את הערב, והפסטיבל, סגרה ההצגה "תצרף" (מאת יאנה שלי, בבימוי מרב שפר ויואב היימן). היוצרת החליטה להראות לתיאטרון הקצר מאיפה משתין הדג ויצרה מקצרון משל עצמה – ארבעה מחזות קצרצרים שונים בתוך הצגה קצרה אחת. זו הייתה מחווה ישראלית ומתומצתת ל"תמונות קצרות" של רוברט אלטמן, וזה היה נפלא. שמונה שחקנים לקחו חלק בהצגה – ג'רי היימן, יעל אלקנה, הדס ירון, יוסי ירום, אלעד סננס, גלי אשכנזי לוין, נעמה אמית, רון ביטרמן.

ארבעה סיפורים שונים, עם כוריאוגרפיה מתוזמנת ומדוייקת שכללה הזזת תפאורה – ארבעה פריטי ריהוט ששינו צורה ומיקום, כל אחד פותח צוהר למרחב זוגי עם שריטה כזו או אחרת, שמתחברים אחד לשני בנקודות שונות ומספרים ביחד סיפור אחד שלם של הקושי בלהיות לבד, והקושי בלהיות ביחד.

נציין במיוחד את גלי אשכנזי לוין, ששיחקה את הכלבה טולי שנותנת לבעלים שלה את כל מה שהוא צריך, אבל לא יכולה לקבל את זה ממנו בחזרה. המשחק שלה הוא אנרגטי, מדויק, מלא חן ומרגש, ולא מופרך לומר שטולי הכלבה היא הדמות האנושית ביותר שראינו בפסטיבל. לסיכום, קחו לנו את הלב, תדרכו עליו שוב ושוב, אנחנו כבר נמחא כפיים ונגיד לכם תודה.

ולסיכום כללי, את הפסטיבל השנה ניהלו אמנותית גור קורן וארז דריגס. בועדה האמנותית ישבו נועה שכטר, מוריה זרחיה ומולי שולמן. הצוות המוכשר והמשובח הזה הרים פסטיבל מעורר השראה, שלנו, כיוצרים, עשה חשק מיד לשבת ולנסות לכתוב את אחד המחזות שיגיעו לבמה המיוחדת הזו בשנה הבאה. אהבת התיאטרון נשפכה מכל דקה בפסטיבל – על הבמה, ליד הבר או במשרד הקטנטן. 12 יצירות שנולדו מאהבה גדולה ומכאבים גדולים לא פחות.

לפעמים אומרים על מחזות קצרים שעולים בפסטיבל ובכלל – "עכשיו צריך להפוך את זה למחזה שלם". לפעמים זה נכון אבל לפי דעתנו כל המחזות שעלו במסגרת הפסטיבל השנה היו מושלמים לפורמט, קצר וקולע.

פסטיבל תיאטרון קצר 2019

תיאטרון צוותא

ניהול אמנותי: גור קורן וארז דריגס

ועדה אמנותית: נועה שכטר, מוריה זרחיה ומולי שולמן.

מקצרון 1 –

לוויתנים בחלל

מאת: דניאל כהן לוי

בימוי: איל ויזר

משחק: הדר ברוך, תום אנטופולסקי, אופיר וויל, עומר עציון וכרמית מסילתי

ע. במאי: ליאור שמש

פוליטיים

מאת: רועי מליח רשף

בימוי: מתן אמסלם

משחק: מאיה קורן, רותם כץ, זאק פקיאל, אריאל קורט ודניאל מיוני.

בשם השם

מאת: תומר אברהם

בימוי: רוני מנדלסון

משחק: אורי עטייה, רותם ויסברג, רועי וינברג ויובל כרמי

ע. במאי: ליאור שמש

42 מטר רבוע

מאת: שמואל נמט

בימוי: יקיר פורטל

משחק: שרון פרידמן, אייל רוזלס ובני אלדר

ע. במאי: כרמל סלע

מוסיקה: ניר ג'ייקוב יונסי

—

מעצבת תפאורה: נועה אתגר

מעצבת תלבושות: מאיה בבילה

עיצוב תאורה: יאיר סגל

מעברים מוסיקליים: תום חודורוב

ניהול אולם: נדב פורטיאנסקי

מקצרון 3 –

רגליים קרות

מאת: אמיר זלוטר

בימוי: עמית לוי

משחק: תמיר גינזבורג, רעות אלוש ורוני אוחנה

ע. במאי: הילה נס

מוסיקה: יהונתן מגון

העולם התחתון

מאת אריאל ברונז

בימוי: טל וניג

משחק: ערן איווניר, עירית בנדק, שלו גרבר ורודיה קוזלובסקי

ע. במאי: עופר גרינברג

תצרף

מאת: יאנה שלי

בימוי: מרב שפר ויואב היימן

משחק: ג'רי היימן, יעל אלקנה, הדס ירון, יוסי ירום, אלעד סננס, גלי אשכנזי לוין, נעמה אמית ורון ביטרמן.

ע. במאי: עופר גרינברג

גידול ושמו בועז

מאת: אורן דיקמן

בימוי: אנה בניאל

משחק: יעל טל, שרון טייכר ורונן דווידוב

מוסיקה: רן בגנו

ע. במאי: טליה ברטפלד

—

מעצבת תפאורה: עדי ביבר

מעצבת תלבושות: רוני שימרון

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מנהל אולם: גיא באומהקר

קצר במשרד – ילד מבחנה

מאת ובבימוי יובל ורדי

עיצוב חלל: רוני שימרון

משחק: אביעד בנטוב, נטשה מנור וקארין סרויה

קצר על הבר

ניהול אמנותי ובימוי: שלומי אדרי

את חברה שלי | מאת: אורן דיקמן | משחק: דקלה הדר, מאיה בכובסקי ושלומי אדרי

זה רק גוף | מאת: אלונה וינד רז | משחק: נוגה ניר, נדב ניר ונועם שנהב

קוקי | מאת: עדינה חיימיס | משחק: רמי ברוך, אפרת ארנון ושלומי אדרי.

על ההצגה "רומיאו ואמא"

מאת: אביבה רוזן

הצגה זו נעה על שני צירים. הציר האחד, קומי-אירוני-גרוטסקי, הוא ציר תוכנית הריאליטי בה מנסים לבחור את הרומיאו שיככב בהצגה יוקרתית בעיירת פיתוח בשם המשלה "תקוות". הציר השני, הטרגי, הוא ציר האם, אמו של בחור מוכשר שמתמודד באותה תכנית ריאליטי לבקשתה. האם, חד הורית שמנסה לגדל את ילדיה בתנאים של עוני ומחסור לאורם של ערכים ושאיפות, מתמודדת עם סרטן סופני.

הציר הקומי נכשל בעיני כישלון חרוץ מבחינות רבות. יש פה ניסיון להציג את אנשי עיירות הפיתוח אשר שואפים להתקדם ולממש את יכולותיהם דרך תוכניות ריאליטי. אנשי העיירה תקוות מוצגים פה בצורה נלעגת, הם אנשים טובים וחמים אבל לא חכמים גדולים. גם העלילה בציר זה לא משהו. הגיבור שלנו, הבן המסור, עוזב את בית הספר במגמת תיאטרון כדי לסייע בפרנסת המשפחה, אבל כשהוא מתמודד בתוכנית הריאליטי המגוחכת עם השופטים הגרוטסקיים, הוא מתגלה ככוכב ענק. למרות שהוא זוכה בתפקיד הנחשק במיוחד עבור אמו חולת הסרטן, הוא מאבד אותו, פעמיים, לטובת 'טלנט'. בפעם הראשונה זה נחוץ לעלילה. בפעם השנייה, לא בטוח. חלק מנפתולי העלילה הקומית הם מסורבלים ולא נחוצים בהכרח.

הציר הטרגי, לעומת זאת, הוא אופרה אחרת לגמרי. הוא הציר מרגש ומטלטל. הוא עוצמתי, ועוד יותר כך בזכות משחקה הנפלא של שרה פון שוורצה. האישה שיוצאת למסע הקשה בחייה עם שכנוע פנימי שהיא תצליח ותבריא, אך מצבה הולך ומתדרדר, והיא מתמודדת עם הורות, זוגיות, קבלת תמיכה ושאיפותיה עבור עצמה ועבור ילדיה. לאחר שבן זוגה עוזב אותה כשהיא מבשרת ביום הולדתה שהסרטן שלה חזר, קרן האור היחידה שלה הוא בנה, שעומד לגלם את תפקידו של רומיאו לפי מיטב ידיעתה, היא לא יודעת שבנה איבד את התפקיד מיד לאחר שזכה בו והבן וכל מי שסביבו מייצרים עבורה מציאות שווא, כדי שתוכל להמשיך לשמוח בדבר היחיד שמביא לה נחמה בעת הזאת. היא נאחזת בזה.

רומיאו ואמא | צילום: ז'ראר אלון

כל הלבטים, ההתמודדויות, הקשיים והתקוות שלאורך הדרך, יחד עם מערכת היחסים בינה לבין האחות התומכת והתנהלותה במערכות היחסים הנוספות שלה, הן בעיני לב ההצגה. שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, שמשחקת את אחותה הצעירה שמחפשת בלהיטות חתן, אך נמצאת שם בלב ובנפש עבור אחותה, מצליחות להפגין את יכולתן הדרמטית לתמרן בין רגשות, קשיים ותקוות ולטלטל אותנו רגשית. כל מי שפגש סרטן מימיו באופן אישי או שתמך בחולה סרטן, לא יוכל להישאר אדיש.

המעבר החד בין שני הצירים הלא תואמים הללו, הקומי מחד והטרגי מאידך, מבחינת איכותם, מבחינת ההשתלשלות העלילתית ומבחינת יכולתם לגעת רגשית בצופה, לא עושה טוב להצגה. פחות בלבול בציר הקומי ויותר מיקוד בציר הטרגי היו מאפשרים לעשות את ההצגה מהודקת יותר.

בערך חצי שעה אחרי תחילת ההצגה יצא זוג זועם אחד. שאלתי אותם: 'כבר הולכים?' והם ענו: 'כן, כי זאת הצגה גרועה'. הם יצאו בדיוק אחרי 'תוכנית הריאליטי' שבאמת הפילה את המתח וההתלהבות שהיו באוויר בתחילת ההצגה. הייתה לי מין תחושה, שהיא התחילה טוב, המריאה, ואז נפלה פתאום ולאחר מכן התחילה להמריא שוב. הפרק הזה, של הנפילה, הוא לא נחוץ. זהו בדיוק המקום בו אנחנו חשים התייחסות מתנשאת אל תכניות הריאליטי ואנשי עיירות הפיתוח. כל החלק הזה הוא ארוך מדי ולעגני מדי.

בסופו של דבר ואחרי ככלות הכל, בזכות הציר הטרגי והמשחק המעולה של שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, אני אהבתי. את הרוב.

רומיאו ואמא

תיאטרון הקאמרי

בהשראת הסרט "Le Grand Role"

מאת: גור קורן וגלעד קמחי

בימוי: גלעד קמחי

משתתפים: דולב אוחנה, אלעד אטרקצ'י, רועי אסף, אסנת בן יהודה, ניסו כאביה, שמחה ברבירו, ענת מגן שבו, מזל קטי מלכה/נאוה לוי, שרה פון שוורצה,  גור קורן,  דוד שאול, אדוה רודברג ויובל אור פורת. ילדות: אמילי מלישבה, ליה עמרם רוקח וקלואי מרואלי.

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

מוסיקה: אמיר לקנר

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

וידאו: יואב כהן

מועדים נוספים:

30/6/19 20:30 | 1-2/7/19 20:00

לדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק 

מאת: שני בן דוד ואירית ראב

לרגל חגיגות השבעים של מדינת ישראל, בזמן שבכל פינה צצים להם מחלוקות אודות מדליקי המשואה הבאה,  ריבי חתולים על השירים הישראליים ביותר ותהיות טכנולוגיות בנוגע לאופנים בהם תראה ישראל בעוד 70 שנים, החלטנו במרתה לחגוג את התרבות הישראלית בכלל, ואת התיאטרון הישראלי בפרט. אז יצאנו אל השטח, כיתתנו רגלנו ופנינו אל 12 נציגים מהתיאטרון הישראלי, על גווניו השונים, מאחורי הקלעים ועל הבמה בשאלה אחת בלבד – מהי הצגת ה-70 שלך? כמובן שביקשנו לדעת מדוע. התשובות שלפניכם בהחלט משקפות את היצירה התיאטרלית הנפלאה שיש לבמה הישראלית להציע  – היא חמה, מרגשת, בועטת ונותנת אגרוף בבטן, מפעימה, מעיקה, מטרידה, חדשנית ומתחדשת, נעה בין צחוק לבכי לצחוק מחודש ולעולם אינה בת חלוף.

שמוליק נויפלד

מלחין ומפיק מוזיקלי

הצגת השבעים שלי היא הצגה בבית ליסין, מצחיקה ומרגשת, שנקראת "שעה של שקט", בכיכובו של ששון גבאי. ולמה? כי קודם כל, ששון גבאי מבחינתי זה ארץ ישראל האמיתית, וגם כי אני אוהב שבתוך הצגה הצופה עבר מסלול מפלוס למינוס, מצחוק לרגש. המעבר הזה, משאיר אותך עם חוויה שאתה במסלול, אתה לא יושב על הכיסא, אלא נמצא במסלול עם ההצגה. גם המדינה שלנו היא כזאת, עושה מסלול מצחוק לרגש, גם החיים האישיים שלנו אותו דבר.

אלון אופיר

שחקן, במאי וזמר

כשהייתי בן 17 ניהלתי את מזנוני הקאמרי, "מזנוני רובל" קראו להם. לכן, יכולתי להיכנס להצגות ובעונה הזאת, שהייתה עונה טובה, ראיתי המון הצגות והמון פעמים. כשאני מסתכל אחורה, אני חושב שהצגת השבעים שלי היא "כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין ובבימויו, אבל גם "פילומנה" בבימויו של מיקי גורביץ'. לא בהכרח כי זאת ההצגה הטובה ביותר, אלא כי זאת הפעם ראשונה שהוצאתי את חברה שלי לדייט בתיאטרון (הייתי בן 14). אני זוכר שאכלנו עוגת גבינה בקפה של הבימה, והתמונה הזאת שמסיימת את ההצגה בה ליה קניג יושבת, וניסים עזיקרי מניח עליה את הראש, וכל החוויה הראשונית הזאת באולם רובינא, עם תפאורה נהדרת והצגה נהדרת, שם הבנתי שאני רוצה להיות שחקן. זאת חוויה שלא אשכח, בעיקר כי זאת עוצמת החוויה הראשונית של התיאטרון.

יואב מיכאלי

במאי, מחזאי, מייסד ומנהל אמנותי פרינג' באר שבע ואנסמבל "עיט". מייסד ומנהל אמנותי IFF פסטיבל הפרינג' הבינלאומי באר שבע.

הצגת השבעים שלי היא "אשכבה" של חנוך לוין. היא  הכי השפיעה עליי. מאז חנוך לוין, לא ראיתי משהו שמגיע לרמה כזאת. גם במה, גם טקסטים, גם מבחינת העומק, הצגה מושלמת, עצובה ומצחיקה. השילוב בין שפת הבמה הפיוטית לבין הוויזואליות. הטקסט תפס אותי בגרון מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון ולא ראיתי משהו ישראלי שהשתווה לזה. זה היה מושלם. פסגת היצירה הישראלית Ever.

לילך דקל-אבנרי

יוצרת – בימאית, דרמטורגית, מתרגמת ואוצרת

צילום: שחף דקל

לבחור הצגה אחת לכבוד אירוע מסוים כבר מרתיע אותי. במיוחד לאור כל מה שקורה סביב מפגן הראווה ל-70 שנה למדינה. ולא פחות לנסות למתג אותה כמה שמאפיין את היצירה המקומית לדורותיה. לחשוב על הצגה ישראלית שהשפיעה עלי, הרבה יותר מתחבר לי. אני לא צריכה לעצום את העיניים ומיד קופצת לי ״ויאמר וילך״ של רינה ירושלמי. היה זה רגע מפנה עבורי. עד אז לא התחברתי לתיאטרון בארץ. כל מה שראיתי בילדותי הביך אותי. זו היתה ההצגה הראשונה שהשאירה אותי עם עיניים פקוחות לרווחה, בכל רגע ורגע, ולכן אולי היא תהיה הבחירה שלי. מה כל כך השאיר עלי חותם? קודם כל העובדה שהיה זה עיבוד לספר הספרים. אותו ספר שלמרות כל הניסיונות להשניא אותו עלי כתלמידה, מצאתי בו בין המילים הדחוסות החרוטות בדף הרבה מאד דרמה. לא פחות מהאיליאדה והאודיסאה, ו-שלנו. אז נכון, בלי כל האלים שלהם, אבל אותו אל אחד הוא כזה דיווה שהוא מכיל בתוכו ריבוי ישויות לא פחות מרשים. והמרכיבים של הדרמה הממו אותי. לא רק הפיוט, האלימות הנוראית והיחס כלפי נשים, אלא דווקא כל מה שלא נאמר והשאיר לי מקום להפעיל את הדמיון ולהביא פרשנויות משלי. והנה לקחה בימאית גדולה את הטקסט ולא ניסתה להמחיז את המלודרמה אלא להוציא את הדרמה שבמילים. והיא הצליחה בענק. אני זוכרת ביצועים מופתיים כמו בת יפתח של אייר, שכבר לא איתנו, ואת הרגע שעמנואל עמד מולי… ואת העבודה הקולית והתנועתית העוצמתית, והאסתטיקה של החלל ועבודת האור, וגם את המהפכה המקומית ביחסי קהל במה. זאת היתה חדשנות לא רק בשביל לחדש. אלא כי ככה צריך לנהוג בכל אחד מהרכיבים ועדיין השלם יוצא גדול מסך כל חלקיו.

אני לא יכולה שלא להזכיר באותה הנשימה את ״ההולכים בחושך״ של לוין. ואת חווית ההתפעמות שהיתה לי תוך כדי. מהטקסט – מהפיוט, לצד היומיומיות, חבורת השחקנים המטאורית שהיתה שם, בעיקר הזקנים, כמות השחקנים שלהטטו בכישרון עם המילים והמחוות התיאטרוניות כמו והיה זה מחול פרדה. קינה אנושית על כך שאנחנו הולכים בחושך. כבר אז, הרגשתי שאני חלק מנס תיאטרוני. בעוד אני מהרהרת מתפרצים להם לתודעה שמות של יוצרים נוספים, האמת בעיקר יוצרות, ותיקות וצעירות שהעלו לפחות אירוע תיאטרוני אחד שאהבתי. והאמת שזה תרגיל מרחיב לב שמזכיר לי שעם כל ההתבהמות, החסך בהכשרה שאיננה נשענת רק על לימודים קלאסיים אלא מחוברת לתיאטרון העכשווי, בכל זאת, מדי פעם, צצים יוצרים מקומיים גדולים.

סהר לחמי

מנהל אמנותי ובמאי הבית של "התיאטרון הישראלי בפלורידה"

"האוהל האדום". הצגה של התיאטרון הערבי-עברי, עצמאית, פרינג' שרצה לדעתי מעל לעשור. כדי שמשהו יתחבר, הכול צריך להתחבר, המג'יק, וזה קרה שם. מדובר בהצגה על סיפור האמהות מהתנ"ך אבל מזווית אחרת ויש בה שימוש באמצעים תיאטרליים מאוד מיוחדים. משחק ובימוי מושלמים. שואב אותך פנימה. אני תמיד בעד הצגות שאינן רפרטואריות שמצליחות לגעת ושהן לא מייניסטרימיות. וכשקבוצה עצמאית כזו מצליחה, זה נוגע בך תמיד הרבה יותר.

דורית ניתאי נאמן

מנהלת אמנותית תיאטרון קרוב

בשבילי הצגת השבעים היא "הנפילה" של ניקו. אני עושה פרינג' ותיאטרון אחר. זו פעם ראשונה שכילדה גיליתי הצגה של תיאטרון אחר. 43 שנה ההצגה הזו מייצגת את הפרינג', את השפה של חלל-קהל. זו יצירה שאינה קשורה לבמה הקלאסית, משהו שאתה אוהב ויכול לעבד אותו דרך השפה שלך כיוצר. הצגת מסע שלא כבולה לבמה וארבעה קירות. היא בנתה את השפה שלי, המורשת שלי.

גור קורן

מחזאי ושחקן

צילום: נועה לבנת

הצגת השבעים שלי היא ההצגה הראשונה שראיתי – "קידוש" של שמואל הספרי, איפה שבית ליסין הישן ליד כיכר המדינה. הצגה שבה נשביתי. עד אז לא חשבתי שתיאטרון זה הדבר. זו חוויה סובייקטיבית שלי. תיאטרון בעיני זה איפה זה פוגש אותך והיא פגשה אותי במקום שלקח אותי רחוק. מדהים. הצגה נוספת היא "תמונות מחיי נישואין" של גלעד קמחי. זה היה טיפול זוגי לי ולאשתי, הצגה מהטובות שראיתי. לכן, אני לגמרי חושב שתיאטרון זה חוויה סובייקטיבית. אתה לא יכול בהכרח לקבוע מהי ההצגה הטובה ביותר, אלא איפה זה פוגש אותך באותו הרגע.

נועה שכטר גולומב

מנכ"לית ומנהלת אמנותית תיאטרון "תהל"

צילום: גלעד בר שלו

הצגת השבעים שלי היא "צל חולף". אני ירושלמית במקור והמון שנים עבדתי בבית קפה של תיאטרון "החאן". מיקי גורביץ, המנהל האמנותי היוצא של החאן, כיהן בתפקיד 15/16 שנה. זו הצגה ראשונה, לדעתי, בתור מנהל אמנותי. הצגה ללא מילים בכלל, אחת ההצגות שגרמו לי להיות יוצרת, לאהוב במה, לעשות תיאטרון. זו מבחינתי הצגת השבעים.

אורן אהרוני

מנכ"ל תיאטרון באר שבע

צילום: דיאגו מיטלברג

הבחירה שלי להצגת השבעים היא בעצם שתי הצגות. הבחירה הראשונה היא הצגה אלמותית משנת 1922 – "הדיבוק" בכיכובה של חנה רובינא, שהיא למעשה אבן דרך בתיאטרון הישראלי על אף העובדה שהיא הוצגה לראשונה במוסקבה. ההצגה השנייה היא של תיאטרון באר שבע, "סוליקה", שנותנת את כל הכבוד והתפארת ליהדות צפון אפריקה ויהדות מרוקו. אני חושב ששתי ההצגות שבחרתי מסמלות וממחישות למעשה את הרב-תרבותיות והגיוון שאפשר למצוא בתיאטרון הישראלי.

שירה פרבר

שחקנית יוצרת

ההצגה שהכי השפיעה עליי בחיים היא "ייסורי איוב". אחת ההצגות הראשונות שראיתי כנערה. אמנם מגיל אפס ידעתי שאהיה שחקנית ושתיאטרון יהיה המקום שלי, אבל ההצגה הזאת של חנוך לוין עם יוסי קורמן הייתה הדבר הכי עוצמתי שראיתי. התמונות מאותה הצגה, שאולי הייתה ההצגה הראשונה שראיתי (גיל 12), חקוקות אצלי עד היום. אני יכולה לקרוא את הטקסט המופלא של לוין ולראות אחת אחת את הסצינות שביים.

עומר עציון

שחקן ותסריטאי

צילום: קורין אביסדריס

הצגת השבעים שלי היא מהשנים האחרונות – "הרטיטי את לבי" של חנוך לוין בבימוי אודי בן משה, עם רמי ברוך, גדי יגיל, ג'יטה מונטה ומירב גרובר. חנוך לוין כמו חנוך לוין כתב על עצב מפרפר של כל מה שנקרא להיות באהבה , ואני אדם שאהבה מעסיקה אותו על הבמה ובחיים בכלל, ובגלל זה אני חושב שההצגה תפסה אותי, היא מרטיטה ומציגה ביצוע מושלם לדעתי, הן ברמת הבימוי והן ברמת המשחק. חווית תיאטרון שלא אשכח.

ענבר דנון

שחקנית

מתוך ההצגה "פרפרים הם חופשיים". צילום: מעיין קאופמן

בחרתי בהצגה ״הילד חולם״ של חנוך לוין.  חנוך לוין הוא נכס צאן ברזל בתיאטרון הישראלי. המשיכה שלי לתיאטרון התחילה ממנו, כשסבתי ז״ל נתנה לי כמתנת יום הולדת את כל הכרכים של מחזותיו וקראתי כמעט את כולם בשקיקה. המחזה "הילד חולם" הוא השונה ביותר מבין מחזותיו, שלא כמו הסאטירות הנוקבות או הקומדיות הבוטות שלו, זהו מחזה אפי ופיוטי.

המחזה עוסק במלחמה, בפליטים ובמוות של ילדים, נושאים שלצערי עדיין רלוונטיים מאוד גם בימינו. נושאים אלה חזרו בהיסטוריה פעמים רבות. נושא גירוש הפליטים רלוונטי לנו בימים אלה ממש כשהמדינה עומדת לגרש לא מעט פליטים מישראל. כל ישראלי שרואה את הילד חולם, רואה את עצמו על ספינת הפליטים הזו – שנראית תמיד כספינת ניצולי השואה שלא נותנים לה להיכנס לארץ. אנחנו מזדהים עם הפליט המגורש ולא מצליחים לראות איך הפעם אנחנו בתפקיד המגרש.

בלב המחזה, עומדת מערכת יחסים בין אם לבנה והאבסורד שילדים מתים. ילד מת בתוך עולם של מבוגרים ואיש לא יכול להציל אותו. משפט שתפס אותי חזק הוא "וזה כל העניין, זה מה שמשפיל כל כך: שאנו יכולים להמשיך לחיות בלי היקר לנו מכל" המשפטים של לוין כל כך כואבים יפים וחזקים. יש בהם דרמה, אירוניה ופיוט. "הילד חולם" הוצגה לפני 25 שנה בבימויו של לוין בעצמו ועכשיו המחזה זכה להעלאה מחודשת, מרגשת, כואבת ומרשימה בקופרודוקציה של הקאמרי והבימה. בשל הרלוונטיות, הקונפליקט המרכזי בו וכתיבתו של לוין, בחרתי בהצגה זו כהצגת ה-70 שלי.

ולתפארת במת ישראל

על ההצגה "לך לך מארצך"

מאת: הילה ציגל

לך לך מארצך, תעבור למדינה אחרת, לקצה השני של העולם, תתאכזב, תראה שאין כמו בארץ.

ההצגה "לך לך מארצך", שעלתה לראשונה ב-2013 בבית הספר למשחק "בית צבי" ובפסטיבל "עתיד התיאטרון", הצליחה לעשות את מה שהצגות בית ספר רבות נכשלות בו ולפרוץ את כתלי המוסד הלימודי. בזכות עקשנותם של היוצרים ואמצעי מימון-המון, ההצגה עולה כעת ברחבי הארץ, ובחודש מאי היא צפויה להופיע בתיאטרון תמונע.

בניגוד להצגות אחרות, "לך לך מארצך" לא באה לספר לנו סיפור רציף עם התחלה אמצע וסוף. אין לה גיבור מרכזי או התפתחות עלילתית רציפה, זוהי הצגה שמביאה בפנינו רעיון, קו מחשבה, אבל מכאן בעצם כוחה. ארבע המערכות שמרכיבות אותה הן בעצם ארבע תמונות, סיפורים שונים של מבחר דמויות שהדבר המשותף להם הוא שהם ישראלים. ישראלים שירדו מהארץ, כל אחד מסיבותיו האישיות אך לכולם חלום משותף וישראלי כל כך – "לעשות את זה בחו"ל" .

כל אחת מן התמונות מתרחשות בקצוות שונים של העולם בלילה אחד, ערב הסילבסטר. בלילה סימבולי זה, אנו מתוודעים לסיפורים ולדמויות שבתחילה לא מרשימות במיוחד, ולעיתים אפילו נוראיות, אך לאט לאט השכבות מתקלפות ואנו מתחילים לראות מה רוחש מתחת לפני השטח.

בתמונה הראשונה אנו נכנסים לחייהם של שני אחים ברוסיה, האח הגדול סוחר איברים נהנתן והאח הצעיר מוכה געגועים לישראל. לביתם מגיעות שתי אחיות ואז הסיפור מתחיל להיות מעניין באמת. התמונה השנייה מביאה בפנינו את סיפורו של זוג צעיר, הורים טריים לתינוק בסידני שבאוסטרליה, המתמודדים עם חלום ההיי-טק הלא ממומש ועם בגידה כואבת. התמונה השלישית מתרחשת בשירותי מועדון בקליפורניה – שני צעירים ישראלים מתאהבים ומוצאים שפה משותפת עד שהעניינים מתחילים להשתבש. התמונה הרביעית מתרחשת בברלין – אישה גרמניה המזמינה לבעלה הישראלי נערות ליווי ישראליות לכבוד השנה החדשה.

צילום: יוסי צבקר

ההצגה, שנכתבה ובוימה על ידי גור קורן, כתובה בשפה קולחת ובוטה, ומשלבת בתוכה כמויות של הומור מושחז הפונה אל שכבות שונות בקהל, לכל אחד בשפתו. בכל התמונות שזורים ניואנסים המחברים בין בליל הסיפורים וקושרים אותם יחד לכדי סיפור אחד, הסיפור שיכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

"לך לך מארצך" לא מציעה תקווה, אין בה מימוש או הצלחה. ישנה אווירת כישלון צורב ומהדהד של כל הדמויות, ישנם חלומות שבורים, אהבות נכזבות ורסיסי שאיפות שלא הוגשמו. המסר אחד וברור – מי שעוזב את הארץ סופו לסבול. בתור מישהי שבילתה אי אילו שנים מעבר לים, אני יכולה להתחבר אל הרעיון הכללי אך לא להסכים איתו לגמרי. מצד אחד, אני מעריכה את הציוניות המתפרצת אך מצד שני, איני יכולה שלא לתהות האם נכון הדבר, האם כל מי שעוזב את הארץ המובטחת כדי לבנות את חייו  בארץ אחרת, ולא משנה אם זו גרמניה, אוסטרליה או ארצות הברית, סופו למצוא את עצמו עומד בתוך שוקת שבורה?

הבוגרים הטריים של בית הספר למשחק "בית צבי" נותנים כאן תצוגת משחק מרשימה. תחת ידו המנצחת של קורן, השחקנים מציגים בפני הקהל מנעד דמויות נרחב, שמצליחות להזיז משהו בלב הצופים, גם אם הן נמצאות בקצה השני של העולם. אם נתייחס לשמו של הפסטיבל שבמסגרתו ההצגה עלתה לראשונה, נראה כאילו הוא הצליח לקפל בתוכו הבטחה מסקרנת.

"לך לך מארצך"

עפ"י הטרילוגיה הבלגרדית מאת בילנה סרביוביץ'

עיבוד ובימוי: גור קורן

שחקנים: נקטר גפן, עידן סמדג'ה, ישראל גולדרט, נואית קדם, אביה חדידה, מיכל כהן, דור מנואל, חן בר, אביתר אברהם.

עיצוב תפאורה: סלבה מלצב

עיצוב תלבושות: יסמין ניזרי

עיצוב תאורה: אפרים אוגד

הדרכת טקסט: דפנה  מרסר–הדרי

מועדים נוספים: 31/3/14 תיאטרון חיפה.

ריאיון עם גור קורן

מאת: כלנית בר און

ההצגה "חמישה קילו סוכר" היא קומדיה מוקומנטרית , ז'אנר שבדרך כלל לא מוצג בתיאטרון הרפרטוארי בארץ. מוקומנטרי הוא ז'אנר המוצג כדוקומנטרי אך למעשה פיקטיבי ברובו ולרב משמש כאמצעי סאטירי.

גור קורן, יוצר וכוכב המחזה משחק את עצמו ומספר סיפור אמיתי כביכול על סבו שנפטר כבר לפני כמה שנים וחוזר לחייו כדי שגור יתקן איזשהו פרט מאירוע שנכח בו ממלחמת העולם השנייה בספר שעומד לצאת לאור.

גור קורן, בן 38, בן מושב היוגב שבעמק יזרעאל, בוגר החוג למשחק בבית צבי שם כתב שני מחזות וביים עם בני כיתתו. מאז שסיים ללמוד, הוא עובד הרבה עם בני נוער ובבתי ספר למשחק, הצגת פרינג' אחת בתמונע, ולפני שנתיים וחצי הגיע לגשר עם ההצגה "חמישה קילו סוכר".

אני פוגשת את גור בבית קפה שכונתי כשהדבר הראשון שהוא מצהיר, עוד לפני שהתיישבנו והזמנו קפה, הוא העובדה שההצגה בה צפיתי הייתה שונה מהצגות אחרות. לטענתו לא היו הרבה אנשים, למרות שמאיפה שאני ישבתי האולם נראה מלא לחלוטין. הוא מסביר לי קצת על העוצמתיות שיש על הבמה כשהאולם מלא, על מחיאות כפיים, על הטון שהם מקבלים מהקהל ואני נשארת בשלי ומתעקשת שהאולם היה מלא, ההצגה הייתה חזקה גם ככה, ויצאתי ממנה עם הרבה מאוד נקודות למחשבה וההצגה הזו שכביכול עוסקת בשואה ובמלחמת העולם השנייה ובאמת עוסקת בעיקר ביחסים. היחסים האלו שבינינו, הדור הזה, התל אביבי שלא חושב על כלום מלבד על עצמו לבין הדור ההוא, של הסבים שלנו. אלו שנלחמו, שהקימו מדינה, הקימו ישובים ובתים ואנחנו, אנחנו מקימים עמודים בפייסבוק וההישרדות היחידה שמוכרת לנו שייכת לערוץ עשר ולפריים טיים.

 אחרי ההצגה הזו אני מבינה שאני בעצם מתגעגעת למהות, לפשטות ובעיקר ומכל הלב, מתגעגעת לסבתא שלי ומעניין אם אני הייתי מקריבה עבורה ועבור איזו בקשה שלה את מה שגור הקריב בהצגה, רק כדי שיהיה איזה אזכור בעמוד 49 באיזה ספר על מלחמת העולם השנייה, ספר שסביר להניח שאנחנו בדור הזה שלנו, רובנו לא נקרא אותו בכלל.

כתבת קומדיה מוקומנטרית והעלית אותה בתיאטרון הרפרטוארי, מעשה אמיץ שלא נהוג כאן בארץ בדרך כלל.

"כשהתחלתי לכתוב, בכלל לא ידעתי מה אומרת המילה "מוקומנטרי", התחלתי לכתוב סיפור שהוא "כאילו" אמיתי והוספתי מונולוגים שמאוד מודעים לנוכחות של הקהל ויצא מן משהו שכזה. העובדה שההצגה מוקומנטרית הובנה רק אחרי שההצגה נכתבה, רק אז הבנתי שזה מתקשר לז'אנר הזה אז מה לשנות ז'אנר? ההצגה יצאה שונה, שונה ממה שרציתי, שונה ממה שחשבתי, אבל זו ההצגה, אין כאן תיוג מבחינתי, אין כאן ז'אנר, זו כבר עבודה של אנשים אחרים, עבודת יחצנות."

ואתה מערב את הקהל, הופך את המחזה לאינטראקטיבי. למה לערב את הקהל? למה לצאת מהמשחק ולחזור לחיים?

"אני חושב שזה רעיון מצוין. בעידן כמו שלנו התיאטרון יוצא קצת מיושן ולא שאין קסם בזה, באמנות הישנה, אך כשאנחנו כל כך מודעים למדיות זה דווקא נחמד לבוא לקהל ולהגיד לו: 'אנחנו לא עובדים עליכם, זה פנס, זוהי במה. אנחנו לא בבית וזוהי לא מכונית, אלו כיסאות'. אם יש לנו משהו להגיד, אנחנו באים ואומרים, זה בדיוק ההיפך מנאיבי. ואז זה נותן לקהל איזו הרגשה של התייחסות בכבוד, נותנים לנו לדמיין את המכונית. אתם מספיק אינטליגנטים להבין את הסיפור, אתם ראיתם תוכניות דוקומנטריות ואתם מבינים באיזה ז'אנר אנחנו משחקים איתכם ואז כבר לא צריך להגיד שאנחנו בהצגה, הכל ברור ואני מקווה שגם נעים לקהל."

מוקומנטרי בעצם בא להעביר ביקורת, סוג של סאטירה. על מי אתה מעביר ביקורת, חוץ מעל "סל תרבות"?

"דווקא פה לא הלכתי עם המטרה העיקרית של  הז'אנר המוקומנטרי, יש כמה כיוונים סאטיריים וביקורתיים, השימוש בסטריאוטיפים והכי הרבה ביקורת יש פה עליי."

איך אתה יכול להעביר ביקורת על איש שמקריב כל כך הרבה בשביל אזכור בעמוד ארבעים ותשע באיזשהו ספר על מלחמת העולם השנייה ורק כדי שסבא שלו ינוח על משכבו?

"אני לא מעביר ביקורת על האדם שהקריב כל כך עבור סבא שלו אלא על הדמות הראשונה , זו שמופיעה בתחילת ההצגה, זו שלא הייתה עושה דבר כזה בשביל אף אחד. אני מוצג  כאדם מאוד מנותק, מאוד תל אביבי, מאוד לא קשור לשורשים שלו, אפילו קצת סתום. אולי לא רואים את זה כי אני מאוד חמוד.. אבל אין לדמות הזו שום מטרה, שום כיוון, והביקורת בעצם מגיעה מהפה של הסבא, אדם מבוגר שלא תופס את עצמו כאדם מבוגר, מיושן והוא הרי מעביר עליי ביקורת ללא הפסקה: לעבוד או לא לעבוד, להתחתן או לא להתחתן.

יש כאן המון ביקורת עלינו, הדור הזה, ההיפך מהדור שלהם. אנחנו ההיפך מאנשי המעשה או איך שסבא שלי אומר 'לופט גשפטן', עסקי אוויר. אנחנו מתעסקים באוויר והשינוי הוא של הדמות הזו, הבחור הזה, שהקריב משהו מאוד גדול עבור סבא שלו."

על מה אתה כועס?

"אני? מי אמר שאני כועס? כי אני אמן אז אני צריך לכעוס? השימוש בסטריאוטיפים מאוד מובהקים מראה איזשהו כעס על איזשהו מוסד אבל אני לא כועס, להיפך. בתור מורה, הדמויות האלו מעוררות בי אמפתיה. מתוך העבודה שלי עם הנוער ציירתי אותם בכתיבה ועל הבמה ובבימוי הן צויירו באופן סאטירי, אך אני לא כועס עליהן, אני דווקא מאוד אוהב אותן."

איזו דמות אתה הכי אוהב במחזה?

"הדמות של "גדי חשמל", השחקן הסטלן, יש לו מקום בלב שלי. יש בי הרבה חמלה לדמות הזו, ובכלל לשחקנים שחיים איזשהו חלום שכמעט תמיד רחוק מהם."

באיזה חלום אתה חי?

"להצליח, אני רוצה להצליח. מה שיש אף אף פעם לא מספיק.

הרבה מאוד שנים אני הייתי הדמות "גדי חשמל", שבע שנים אמרתי לעצמי: 'למה אני לא משחק?', 'למה אני לא בתיאטרון?' ואתה רואה אחרים מצליחים, אתה רואה טלוויזיה. וגדי חשמל חי עם אשתו, חי את החיים אבל המשחק בוער בו, הלב שלו לא וויתר על החלום שלו, הוא חייב לשחק וזו הרי הטרגדיה של השחקן, הוא חייב לשחק."

הגשמת חלום.

"לגמרי, חלום שקיים כבר ארבע שנים ואני כמו וויתרתי על הרעיון שאהיה שחקן. ביימתי, כתבתי אחרי בית צבי.לא שיחקתי בכלל באופן מקצועי, בטח שלא בתיאטרון רפרטוארי  ולשחק בגשר בהצגה שאני כתבתי… ובכלל זה החזיר אותי למשחק, והיום אני משחק גם בהצגות אחרות.

אתה איש אופטימי?

"לא, אני לא איש אופטימי. השאלה הזו  'על מה אני כועס?', זו שאלה שמעניינת אותי. אני הרי אמן, למה אני לא כועס, וזו השאלה שעוברת לי בראש כבר כמה דקות, למה אני לא כועס? ואני באמת לא כועס, או שאולי אני מדחיק, כן, זה הכי הגיוני. או שאולי אני באמת אופטימי כי אני מאמין שאנשים יכולים להשתנות."

אתה משתנה?

"לא כל יום, אבל בהחלט משתנה. הרי אם אני מסתכל על עצמי לפני כמה שנים אז אני רואה שבהחלט השתניתי. הרבה יותר בוגר, הרבה יותר ממוסד."

מה זה אומר ממוסד? בגלל שאתה עובד בגשר?

"זה חלק מהעניין, אבל אני יותר מדבר על האופי שלי. היום אני פחות מפחד מהחיים הבורגניים, היום אני חי יחסית חיים בורגניים, לפחות לעומת כמה שנים קודם. אני חושב שזה עוגן בחיים שלי ואני מאוד מרוצה מזה."

היית רוצה שההצגה תתאים ל"סל תרבות"?

"ההצגה מתאימה לסל תרבות, ההצגה עברה סל תרבות. הבדיחה הזו כתובה במחזה, זו בדיחה מצחיקה והתלמידים נהנים ממנה. נזכרתי עכשיו במשהו ששלום חנוך אמר פעם באיזשהו ראיון, הוא אמר שהוא כל הזמן ניסה לבעוט לממסד בתחת ואחרי שהוא עשה את "מחכים למשיח", הוא הסתכל אחורה וראה שכתוב לו על התחת, 'הממסד'. הוא התמסד וכך זה גם עם ההצגה. אנחנו ניסינו להכניס לסל תרבות ולבסוף הפכנו להיות הצגה של סל תרבות. מגיעים אלינו תיכונים ובעיקר מגמות תיאטרון למיניהן. ואני שמח שמגיעים אלינו תלמידים, אני רוצה שתלמידים יראו את ההצגה, זו הצגה חשובה. אני לא רוצה לבעוט בממסד. זה גדול עליי, רציתי להכניס בקטנה לסל תרבות אבל ההצגה שלי זו הצגה קטנה על איש אחד וסבא שלו. אני לא מכניס לאף אחד ואני לא בועט באף אחד. אין לי טנק ואני לא טנקיסט בחזית של אנשים שבאים עם מטרה ורוצים להעביר מסר, ההצגה שלי הרבה יותר קטנה."

איך ההורים שלך הגיבו להצגה שכתבת על סבא, על המשפחה?

"סבא הוא אבא של אבא. ההצגה מאוד מרגשת אותו. התמונה שתלויה  על הבמה היא של סבא ואבא, ההצגה היא על חלק מהחיים שלו, למרות שההצגה סאטירית ולפעמים בשביל הבדיחה מכרתי את ההיסטוריה המשפחתית. זה מרגש אותם גם בגללשזה אני, שזה שלי, שאני עומד שם, שזו הפריצה שלי. הם הרי ראו את הדכאונות, את העובדה שלא ידעתי מה לעשות בחיים, העובדה שלא כל כך הלך לי במקצוע שלי, את התסכולים הקטנים שבתוך המקצוע הזה ופתאום משהו גדול שהוא שלי, של הבן שלהם, זה מרגש אותם."

איך עושים תחקיר להצגה כזו?

"הרעיון היה קיים שנתיים לפני שההצגה נכתבה. הרעיון היה תיאטרלי, שאני יושב כאן ומדבר איתך ופתאום סבא שלי נכנס לתמונה ואז את חוזרת. ואני שואל את עצמי מי זה? סבא שלי או כלנית. כך נוצרת סיטואציה קומית, כשאני נוגע למלצרית בחזה, כשהיא מביאה לי ביד ופתאום סבא שלי מגיע.

היה לי את הרעיון הרבה זמן אך לא הייתה לי את המשימה, את הסיפור. אחרי שסבא שלי מת, הרבה אחרי, קראתי את הספר על תולדות חייו שהוא כתב בגיל 70, 14 שנה לפני שנפטר והפרק הכי משמעותי הוא על מלחמת העולם השנייה. בספר יש סיפורים מאוד קשים על אובדן של משפחה, על הבריחה, על המלחמה ויש פסקה אחת על הסיפור של חמישה קילו סוכר, ואי אפשר לדעת בכלל את ההתייחסות שלו לעניין, ומבחינה הגיונית יכול להיות שהוא היה נוהג בדיוק כמו יוסף ריבה, אי אפשר לדעת אבל אני מחליט שזו ההצגה. אני מחליט שסבא שלי שעבר את כל הדברים הדרמטיים האלו, שעבר את השואה, מחליט שזה הקטע שלו, החמישה קילו סוכר האלו. להפוך לדמות הרבה יותר קטנונית ממה שהוא היה והוא היה דמות קטנונית יחסית וזה מה שיהפוך את הסיפור לקומדיה.

אם סבא שלי היה מבקש ממני לתקן איזשהו משימה דרמטית שקשורה לחיים או מוות ולא איזו שורה קטנה בספר היה מדובר בז'אנר אחר והסיפור עצמו נכון לחלוטין מילה במילה. זה התחקיר שעשיתי. יש עוד כל מיני תחקירים קטנים, לדוגמא, המונולוג של נהג המונית בנוגע לספרות, בדקתי מה חובבי ספרות אומרים ומספרים על ספרים שמעולם לא קראתי.

כמורה לספרות, אני מיד נדרכת. גם בזמן ההצגה לא הובן לי המפגש של נהג המונית עם עגנון ואני מאוד רוצה לדעת האם הספרות נחשבת לדבר כל כך גבוה, שלצורך הסטריאוטיפ המובהק היוצר מפגיש את הספרות עם נהג המונית.

אם נהג המונית היה מדבר על כדורגל או פוליטיקה זה היה בנאלי לגמרי אבל לקחתי תכונות שכולנו מכירים מנהגי המוניות, העובדה שהם כולם חופרים ומתלהמים ולקחתי נושא שהם לא יתלהמו עליו בדרך כלל, וזה קצת קריקטורי. נהג המונית מוכר לך אך הנושא שהוא מדבר עליו לא ברור בכלל וכך אני יוצר אפקט קומי.

המצאנו סיפור מצחיק בנוגע לדמות הזו. פעם הוא היה מתלהם בנושאי כדורגל ואז עבר התקף לב ומסתבר שמאחר ולקח את הנושא כל כך קשה, הרופאים אסרו עליו לצפות בכדורגל, אז הוא התחיל לקרוא ספר של עמוס עוז וכך התחיל לאהוב לקרוא אבל אי אפשר להוציא את ההתלהמות ממנו וכך הוא מתחיל להתלהם בנושאי ספרות למיניהם."

היית מקריב כך בשביל סבא שלך?

"אם זה היה קורה במציאות, יש מצב שכן. אם הוא היה בא אחרי המוות והוא מבקש ממני לעשות דבר שכזה. מבחינתי זה המכשול הכי גדול, לשכב עם יועד ריבה אבל כמובן שאעשה את זה, אם הוא כל כך התאמץ וזה עד כדי כך חשוב לו."

מה הדבר הבא? מה החלום הבא?

"הדבר הבא כבר קרה, עשיתי מאז כמה הצגות. עשיתי עוד הצגה בגשר- "בין לילה ובין שחר" עיבוד שלי ליהושע קנז. שם אני גם משחק וביים את ההצגה סלאבה מלשק, שהיה מורה שלי בבית צבי והביא אותי לגשר. עשיתי גם הצגה לבני נוער "משחק ילדים", הצגה שאני מאוד אוהב. הצגה אמיתית, עם השפה שלהם והסיפורים שלהם. משתדל עכשיו לכתוב."

שנייה לפני שהריאיון מסתיים ואני מכבה את הרשמקול , גור לפתע מסתכל בי בעיניים קורנות ואומר:

"התבגרתי עם ההצגה. גדלתי, גדלנו, כולנו. חמשת השחקנים האלו, אנחנו כמו משפחה. אנחנו נפגשים בנסיבות חתרניות והופכים למשפחה. גדלנו, התמסדנו. התחלנו את ההצגה כרווקים והיום אני מאורס, שניים נשואים, לאחת מאיתנו יש כבר תינוקת. וכך גם מבחינה אמנותית, ההצגה התחילה כדבר מאוד בוסרי, מוכשר ומצחיק אבל בוסרי, והיום אנחנו בשלים."

באירוע שייערך בסוף חודש אפריל יוצגו קטעים מתוך המחזה בתיאטרון טריסטיאן בייטס בלונדון בקריאה מבוימת. בנוסף להצגה "חמישה קילו סוכר",  יוצגו קטעים מתוך חמישה מחזות שנבחרו כשילוב של המחזאות הנכתבת היום בארץ. הצגתם של הקטעים תהיה באנגלית והם יבוימו על ידי במאים מאנגליה. את האירוע יזמה הבמאית הישראלית אריאלה אשד שחיה בלונדון זה 13 שנה, וזהו הפרויקט הרביעי שהיא מארגנת ומפיקה, מתוך כוונה לחשוף את המחזאות הישראלית לקהל בחו"ל. בתום האירוע יתקיים דיון בהשתתפות הכותבים, הבמאים, השחקנים והקהל על נושאי המחזות,

המחזה "חמישה קילו סוכר" מסתיים במשפט: "אם סבא שלי יצליח לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם, תגידו לו שאני אוהב אותו ואפילו מתגעגע אליו מאוד"

ועכשיו אני אומרת לכם: אם סבתא שלי תצליח לגנוב את השביל ולהיכנס אליכם, תגידו לה שאני אוהבת אותה ואפילו מתגעגעת אליה מאוד.