על ההצגה "הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת"
מאת: יונתן בק
"הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת" – שם די ארוך להצגה, לא? ובכן, לפני הכל, ובכדי להקל על חסרי הסבלנות שביניכם, אבקש לשים את השורה התחתונה דווקא כאן: אני ממליץ בחום ללכת לתיאטרון המרתף שבירושלים ולצפות בהצגה. הסיפור של גבריאל גרסיה מארקס מעובד בצורה מעוררת התפעלות לתיאטרון, ההצגה מהודקת, מבוימת היטב ומלאה פתרונות בימתיים יצירתיים, כך שהשחקניות זוכות לשחק על הבמה ממש כמו היו בארגז חול של ילדים. על הבמה נבנה עולם תמים וילדותי שקשה לצופה שלא להזדהות אתו, וקשה יותר שלא לכאוב בשברו.
עם זאת, עליי גם להזהיר: ההצגה, כמו הסיפור עליו היא מבוססת, היא קצרה (קצת יותר מ-45 דק'), חולפת לה מהר, ואמנם משאירה טעם של עוד, אבל גם תחושה של פספוס מסוים. בתכניה לא כתבו מהו אורך ההצגה, ובעודי מחכה להתרחשות הבאה בין הדמויות – האורות ירדו ומישהו התחיל למחוא כפיים… הופתעתי, ותהיתי איפה הקתרזיס שלי, שכ"כ בניתי עליו נוכח ההצגה המוצלחת. למעשה, אני חושב שאם הייתי יודע מראש שההצגה קצרה, הייתי אפילו נהנה יותר – משל לסועד שנכנס למסעדה ומקבל ארוחה צרפתית משובחת, אך נשאר מעט רעב. (ואני אוהב מסעדות צרפתיות! הן משובחות, ואין הרבה כאלה בארץ).
השף של הארוחה הצרפתית המסוימת הזו הוא יפים ריננברג, במאי שזכיתי כבר להתרשם מאוד מכמה מהצגותיו, הצגות המציעות עולם תיאטרלי מסקרן וייחודי. המסעדה היא "תיאטרון המרתף" בירושלים, בית בלתי-רגיל לתיאטרון שוליים, שכדאי להקדיש לו כמה מלים. מעבר להיותו תיאטרון פרינג' ראוי ומסקרן, תיאטרון המרתף משמש גם כבית ספר לאמנויות הבמה לבני נוער בסיכון. בבית הספר הייחודי הזה, הם לומדים תיאטרון במסלול תלת-שנתי, מצליחים להשתלב במסגרת של לימודים (לעיתים לראשונה בחייהם), וחלקם אף זוכים להשתלב בהצגות התיאטרון יחד עם שחקנים מקצועיים.
ב"הסיפור המופלא…" משתפות פעולה גיל כהן, בוגרת ביה"ס של תיאטרון המרתף בתפקיד הסבתא, וגבריאלה ליצ'מן, שחקנית מקצועית אורחת, בתפקיד הנכדה ארנדירה. (יש לציין שליצ'מן מחליפה את אורה שבטא, בוגרת נוספת של תיאטרון המרתף). עלילת ההצגה מתחילה בארמון קסום אותו חולקות הסבתא והנכדה עם בת יענה מרוטת שיער. כשארמונה נשרף, הסבתא מחליטה למכור את נכדתה לזנות כדי לממן את בנייתו מחדש, ויוצאת למסע בו היא סוחרת בגופה של הנערה.
אם הנערה ארנדירה היתה חיה כיום, היא בוודאי היתה מוגדרת כ"נוער בסיכון". אולי הדמיון השופע שלה היה מאפשר לה לעסוק בתיאטרון, ואולי היתה מוצאת מפלט מהאכזריות של העולם האמיתי בתיאטרון המרתף. הניגוד החריף כל כך שבין תמימותה ויופייה של הנערה לבין ההתאכזרות של סבתה והגברים האונסים אותה הוא הבסיס המניע את ההצגה, ובכלל את כל האירוע התיאטרלי הזה. כשהקהל פונה לסימטת פטרסון הקטנה והשקטה בה ממוקם תיאטרון המרתף, הוא עוזב את "עמק רפאים", רחוב ירושלמי סוער ומודרני. כשהוא נכנס לתוך האולם הקטנטן של התיאטרון, הוא נכנס למרתף טמפלרי מהמם, וכשיפים (הבמאי) פונה לקהל בדברי פתיחה, הוא אפילו טורח להדגיש שאמנם כדאי לכבות פלאפונים, אבל לא ממש צריך, כי "האבנים הרחבות לא מאפשרות בכלל קליטה". בקיצור – כאן עולם של קסם, של בדיון, של הגשמה.
בדיוק כזה עולם ריננברג וצוותו מצליחים ליצור בהצגה: החלל בו פועלות השחקניות כולו לבן, כמו גם תלבושותיהן, שנראות עתיקות, ובעיקר טהורות, כמתוך אגדה ישנה. את הסיפור מספרות שתי השחקניות, לסירוגין, ושתיהן זוכות לשחק (To act) בחדווה ובעיקר, לשחק (To paly) בדרכים רבות: לשחק עם הגוף זו של זו, לשחק ברגליים זו של זו, לשחק דמויות שונות בסיפור, לשחק משחקי צלליות עם עצמן, ועוד ועוד.
זה לדעתי גם מקור החוזק של ההצגה: עולם הדמיון הבלתי-מוגבל של ריננברג מאפשר לשחקניות הצעירות לשלב באמת בין ה-Acting ל-Playing, הן לא מעמידות פנים, והסיפור אמין ומעורר הזדהות. גם הכלים הברכטיאניים, שלכאורה אמורים לגרום לניכור (האיפור של הסבתא שמזכיר לנו שהיא צעירה שמשחקת זקנה, השחקניות שיוצאות לפרקים מדמויותיהן ומשמשות כ"מספר יודע כל") מהווים נדבך נוסף בעולם המשחקי של המספרות-שחקניות. הקהל לא מזדהה לחלוטין עם הדמויות, אבל הוא בהחלט מזדהה עם חווית הילדות התמימה שבהצגה.
או-אז, מגיעה החדירה הפולשנית כל כך של המציאות האכזרית, המיוצגת על ידי הוידאו ארט בהצגה. בכלל, שווה לציין את השילוב של התאורה, הוידאו-ארט, המוזיקה וכלל האלמנטים בהצגה שיוצרים יחידה הומוגנית ויצירתית.
הרגע החזק ביותר בהצגה הוא לטעמי הרגע בו גופה של ארנדירה עומד לראשונה למכירה בכיכר, והיא למעשה נאנסת לעיני כל על ידי מספר גברים בזה אחר זה. הקהל צופה בשחקנית היפה והנערית מתנועעת לאיטה ומתפתלת במעין דימוי גופני המייצג את האונס, ועל הבד הלבן שברקע מתחלפות תדיר תמונות פנים של גברים מחייכים. הגברים הללו, שתמונותיהם בוקעות מהמקרן ופולשות לעולם הלבן, נראים כמונו, כמו החברים שלנו, עיניהם גדולות וטובות. הם אנחנו. הרגע הזה גרם לי לחשוב בבהירות רבה על העולם שלנו – גם על תופעות רחוקות ממני כמו סחר בנשים ואונס, אבל בעיקר על תופעות קרובות יותר שצצו במוחי, כמו ניצול נשים בעבודה, הטרדות מיניות, פורנו והשלכותיו. כן, גם על עצמי חשבתי בבהירות. מרגע זה, הבנות על הבמה טובעות בעולם כואב של ניצול ועוני, ממשי ונפשי. זהו הסיפור של מארקס, וכמו שריננברג מצליח להעביר את חדוות הנעורים, הוא גם מצליח להעביר את הכאב החד.
ובכל זאת, בתיאטרון המרתף אין סיפור על הפסד. כשהאור יורד על הטרגדיה של ארנדירה, חוזרות השחקניות לבמה, מתנשפות וחיוכן רחב. שיתוף הפעולה ביניהן וההתרגשות ניכרים היטב, הוקל להן. ליצ'מן הותיקה מובילה את כהן הצעירה. זהו הניצחון של שתיהן, של כל מי שנאבקה ונאבק להגשים את עצמו באיזושהי דרך, ולברוח מהניצול – לאמנות.
ניכרת העובדה שעל אף שיש כאן גבר שמביים שתי נשים, נבנה כאן עולם יצירתי משותף שיכול להכיל במאי ושחקניות (למרות המשפט המוזכר בהצגה: "גברים הם בהמות בכל מה שקשור לנשים"). ליצ'מן וכהן משתמשות בשפה גבוהה, ומתארות כאב לא קל לעיכול, אך חוכמתן והבנתן את הטקסט ואת המצבים הקשים ניכרות היטב. הן מאופקות, ועיניהן חכמות. כהן מעצבת דמות סבתא אמינה: היא לא מנסה לשחק זיקנה או רוע, ומשתמשת היטב בגופה בכדי ליצור דמות איטית ומאיימת. יש לה ביטחון עצמי מרשים בהגשת הטקסט, ומלבד רגעים ממש בודדים בהם היא לוחצת אותו החוצה בכעס מיותר – מילותיו של מארקס מהדהדות היטב דרכה. את גבריאלה ליצ'מן אני מכיר היכרות אישית (גילוי נאות), אך אני חייב להיות הוגן איתה ועם ריננברג ולציין את מה ששמעתי מצופים שלא מכירים אותה: היא ליהוק מושלם. העבודה הפיזית שלה מרשימה ביותר, וגופה נמתח לקצוות מפתיעים – לפעמים בעונג של ילדה, לפעמים בכאב של אונס. היא מגישה עבודה מרשימה מאוד של תזמון והומור בתיאטרון הצלליות בו משחקת שתי דמויות במקביל, והיא מאפשרת ליופי ולכאב שלה פשוט לצאת החוצה ללא מניירות מיותרות. אציין שלרגעים מעטים היא לא שמה מספיק דגש על עבודתה הקולית וצריך קצת להתאמץ להקשיב, היא יכולה לשפר זאת.
ואם נחזור למסעדה הצרפתית, מדוע למרות שכל כך נהניתי הרגשתי מעט פספוס? אני חושב שהתשובה טמונה באספקט אחד מרכזי: השיא הרגשי של ההצגה (עבור הצופים) מגיע לטעמי מוקדם מדי – בסצינות האונס של הנערה, ובהתאכזרות של העולם ואיתני הטבע אל שתי הנשים. לעומת זאת, השליש האחרון של ההצגה אינו מגיע לגבהים אליהם יכול היה להגיע, משום מערכת היחסים בין שתי הדמויות לא מגיעה אל מיצוי. למעשה, ריננברג, שמעצב היטב את הקונפליקט הפנימי של כל דמות, לא נותן פתח לזעקות האמיתיות שלהן זו כלפי זו, והתוצאה היא שאנו צועדים אל עבר הסוף הטראגי של ההצגה מבלי להישיר אליו מבט, ללא פורקן אמיתי, בדרך שגרמה לי להגיד: "מה, כבר נגמר?!"…
וכך, אחרי שעוד כמה אנשים הצטרפו לאותו אחד שמחא כפיים, הבנתי שזה באמת הסוף. זכיתי לראות הצגת פרינג' מדויקת, פיזית מאוד ויצירתית, הרבה בזכות שיתוף פעולה מצוין בין היוצרים בהצגה. הצגה שעשתה לי חשק לעוד הרבה גרסיה-מארקס, ולעוד הרבה מתיאטרון המרתף!
"הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת"
תיאטרון המרתף
על פי סיפור מאת גבריאל גרסיה מארקס.
תרגום, עיבוד ובימוי: יפים ריננברג
שחקניות: גיל כהן, גבריאלה ליצ'מן
לחן: מרינה דיכטר
עיצוב: אירית בעהם
וידאו: דימה נחודקין
הפקה: אלון אבידר
מועדים נוספים: 6/3/14
