קומדיית חורבן

על ההצגה "מלחמות היהודים"

מאת: שרון ויסברט

ההצגה "מלחמות היהודים" של תיאטרון מיקרו בירושלים היא אחת שנותנת בוקס בבטן ואז מתחילה לחפור אותו פנימה עד שמרגישים בנוח עם אגרוף תקוע אי שם בין המעי לכליה.  הרגשה יהודית שכזו. כמו ששייקספיר אהב, זוהי הצגה בתוך הצגה: חבורת שחקנים נתקלת בפסקה מתוך ספרו של יוספוס פלאביוס ומנסה להמחיז אותה. יש במאי, יש שחקנים,  ועכשיו צריך לתפור הצגה כל כך מוצלחת שבכוחה להציל 3 יהודים שנידונו למוות על ידי הקיסרית. איך עושים הצגה יהודית מוצלחת כל כך? צריך גיבור ראוי. וכאן נכנס היהודי הגלותי לתמונה – קצת נמוך, קצת מסכן, קצת חמדן, הוא הופך להכלאה מושלמת בין דמות קומית סלפסטיקית ואקרובטית לבין הדמות הטראגית שגורלה נגזר. יוסף אלבלק המצוין, שמשחק את היהודי גיבור העלילה, לוקח אותנו למסע שבו אנחנו צוחקים בקלות, מקווים ש"יהיה בסדר" כנגד כל הסיכויים, ומגלים ששורשיו של ה"יהיה בסדר" בתרבות שלנו הם כנראה עמוקים יותר מראשית מדינתנו בעידן המודרני.

כבר ראיתי מספר הצגות של תיאטרון מיקרו. הבמאית, אירנה גורליק, נוטה לעסוק בנושאי יהדות ותרבות יהודית היסטורית ועד ימינו. במקביל ל"מלחמות היהודים", רצות בתיאטרון הזה הצגות כגון "שמשון" המבוסס על ספרו של ז'בוטינסקי, "כימים אחדים", המבוסס על ספרו של מאיר שלו  ועוד. כששמעתי את השם "מלחמות היהודים" לא היו לי הרבה ציפיות, למרות אהבתי לתיאטרון מיקרו. ספר היסטוריה, שכל כולו כנראה מוטה בשביל למצוא חן בעיני השלטון הזר באותה תקופה. למה כבר אפשר לצפות? כאן חיכתה לי הפתעה: לא היה שום ניסיון לקחת את הספר ולתמצת אותו, או לשאוב דרמה מסיפוריו. ההצגה כולה היא מעין מפגש טראגי בין אמת לשקר, שזה בעצם התמצית של יוספוס פלאביוס, בלי להזדקק לסיכומים וייחוסים. זה גם התמצית של תיאטרון, כפי הנראה.

מלחמות היהודים - יקיר מאיר פרץ 3.png

מלחמות היהודים | צילום: יקיר מאיר פרץ

הטקסט הוא אחד מגורמי ההפתעה. הוא נע בקלות בין שפה גבוהה ו"היסטוריונית", דרך מקורות יהודיים, לבין שפה יומיומית ושירה עדינה, תוך שמירה על אחידות. בלי ספוילרים, הקטע המשובח ביותר מהבחינה הזו של סינתזה שמותחת את גבולות האחידות מגיע ממש בסוף, עם התלבטות דמוית המלט-של-ימינו של אחד השחקנים, מול מראה, ללא מסכות ודמות.

הרמה האסתטית של ההצגה מפליאה. כמעט ללא תקציב, כנראה – תלבושות פשוטות, מסכות מעוצבות, מסך אמצעי שקוף,  שקית ענקית שהופכת אישה לקיסרית בגובה 4 מטרים. ארצות ישנות מפנות מקום לחדשות ללא מאמץ, בעיקר על ידי שימוש מושכל בתאורה ובמסכות גדולות, יחד עם שחקנים יפהפיים שמצליחים לעטות את הדמויות המיתיות בחן וללא מאמץ. הכוריאוגרפיה מושלמת, השחקנים בגופיהם הנעים מרחיבים ומכווצים את הבמה, מותחים אותה לגובה ומקטינים אותה באחת.

הפשטות היפה הניכרת בהצגה, מקבלת ביטוי גם במוסיקה – קיים רק שיר אחד בהצגה, שאותו שרה השחקנית גבריאלה ליצ'מן (שחולקת את התפקיד עם נועה צנקל), והוא יפהפה ונוגע ללב וחוזר, ונשמע בקונטקסטים שונים. כמו שקורה עם חזרתיות, יש לו במצטבר אפקט רגשי שמתעצם ומשמעות שהולכת ותופחת לאורך ההצגה.

מלחמות היהודים - יקיר מאיר פרץ

צילום: יקיר מאיר פרץ

והכי חשוב – מתחת לכל היופי והמלכות וההדר והיהודי המצחיק, הזריז ומעורר האמפתיה, קיימת רעידת אדמה שמחכה לקרות. כל סצנה תמימה ומצחיקה טעונה ברמזי החורבן. כל רגע של נשימה, כפי שאומרים בהצגה עצמה, מכיל קמצוץ של זבל עמוק בפנים. הזבל הזה הוא שמבדיל בין קומי לטראגי ודן את ההצגה להיות מרה ונוקבת, על אף כל המתיקות שמסביב.

"מלחמות היהודים"

תיאטרון מיקרו

עיבוד ובימוי: אירינה גורליק

שחקנים: יוסף אלבלק, אילן חזן, עופר ירושלמי, רן כהן, גבריאלה ליצ'מן, נועה צנקל ויפים ריננברג.

הפקה: תיאטרון מיקרו

מועדים קרובים: 

18/8 20-22/8 | 20:00

תיאטרון מיקרו, בתוך תיאטרון ירושלים, רחוב דוד מרכוס 20, ירושלים

לדף ההצגה באתר "מיקרו" – הקליקו על הלינק 

מארקס ירד אל המרתף

על ההצגה "הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת"

מאת: יונתן בק

"הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת" – שם די ארוך להצגה, לא? ובכן, לפני הכל, ובכדי להקל על חסרי הסבלנות שביניכם, אבקש לשים את השורה התחתונה דווקא כאן: אני ממליץ בחום ללכת לתיאטרון המרתף שבירושלים ולצפות בהצגה. הסיפור של גבריאל גרסיה מארקס מעובד בצורה מעוררת התפעלות לתיאטרון, ההצגה מהודקת, מבוימת היטב ומלאה פתרונות בימתיים יצירתיים, כך שהשחקניות זוכות לשחק על הבמה ממש כמו היו בארגז חול של ילדים. על הבמה נבנה עולם תמים וילדותי שקשה לצופה שלא להזדהות אתו, וקשה יותר שלא לכאוב בשברו.

עם זאת, עליי גם להזהיר: ההצגה, כמו הסיפור עליו היא מבוססת, היא קצרה (קצת יותר מ-45 דק'), חולפת לה מהר, ואמנם משאירה טעם של עוד, אבל גם תחושה של פספוס מסוים. בתכניה לא כתבו מהו אורך ההצגה, ובעודי מחכה להתרחשות הבאה בין הדמויות – האורות ירדו ומישהו התחיל למחוא כפיים… הופתעתי, ותהיתי איפה הקתרזיס שלי, שכ"כ בניתי עליו נוכח ההצגה המוצלחת. למעשה, אני חושב שאם הייתי יודע מראש שההצגה קצרה, הייתי אפילו נהנה יותר – משל לסועד שנכנס למסעדה ומקבל ארוחה צרפתית משובחת, אך נשאר מעט רעב. (ואני אוהב מסעדות צרפתיות! הן משובחות, ואין הרבה כאלה בארץ).

השף של הארוחה הצרפתית המסוימת הזו הוא יפים ריננברג, במאי שזכיתי כבר להתרשם מאוד מכמה מהצגותיו, הצגות המציעות עולם תיאטרלי מסקרן וייחודי. המסעדה היא "תיאטרון המרתף" בירושלים, בית בלתי-רגיל לתיאטרון שוליים, שכדאי להקדיש לו כמה מלים. מעבר להיותו תיאטרון פרינג' ראוי ומסקרן, תיאטרון המרתף משמש גם כבית ספר לאמנויות הבמה לבני נוער בסיכון. בבית הספר הייחודי הזה, הם לומדים תיאטרון במסלול תלת-שנתי, מצליחים להשתלב במסגרת של לימודים (לעיתים לראשונה בחייהם), וחלקם אף זוכים להשתלב בהצגות התיאטרון יחד עם שחקנים מקצועיים.

ב"הסיפור המופלא…" משתפות פעולה גיל כהן, בוגרת ביה"ס של תיאטרון המרתף בתפקיד הסבתא, וגבריאלה ליצ'מן, שחקנית מקצועית אורחת, בתפקיד הנכדה ארנדירה. (יש לציין שליצ'מן מחליפה את אורה שבטא, בוגרת נוספת של תיאטרון המרתף). עלילת ההצגה מתחילה בארמון קסום אותו חולקות הסבתא והנכדה עם בת יענה מרוטת שיער. כשארמונה נשרף, הסבתא מחליטה למכור את נכדתה לזנות כדי לממן את בנייתו מחדש, ויוצאת למסע בו היא סוחרת בגופה של הנערה.

אם הנערה ארנדירה היתה חיה כיום, היא בוודאי היתה מוגדרת כ"נוער בסיכון". אולי הדמיון השופע שלה היה מאפשר לה לעסוק בתיאטרון, ואולי היתה מוצאת מפלט מהאכזריות של העולם האמיתי בתיאטרון המרתף. הניגוד החריף כל כך שבין תמימותה ויופייה של הנערה לבין ההתאכזרות של סבתה והגברים האונסים אותה הוא הבסיס המניע את ההצגה, ובכלל את כל האירוע התיאטרלי הזה. כשהקהל פונה לסימטת פטרסון הקטנה והשקטה בה ממוקם תיאטרון המרתף, הוא עוזב את "עמק רפאים", רחוב ירושלמי סוער ומודרני. כשהוא נכנס לתוך האולם הקטנטן של התיאטרון, הוא נכנס למרתף טמפלרי מהמם, וכשיפים (הבמאי) פונה לקהל בדברי פתיחה, הוא אפילו טורח להדגיש שאמנם כדאי לכבות פלאפונים, אבל לא ממש צריך, כי "האבנים הרחבות לא מאפשרות בכלל קליטה". בקיצור – כאן עולם של קסם, של בדיון, של הגשמה.

בדיוק כזה עולם ריננברג וצוותו מצליחים ליצור בהצגה: החלל בו פועלות השחקניות כולו לבן, כמו גם תלבושותיהן, שנראות עתיקות, ובעיקר טהורות, כמתוך אגדה ישנה. את הסיפור מספרות שתי השחקניות, לסירוגין, ושתיהן זוכות לשחק (To act) בחדווה ובעיקר, לשחק (To paly) בדרכים רבות: לשחק עם הגוף זו של זו, לשחק ברגליים זו של זו, לשחק דמויות שונות בסיפור, לשחק משחקי צלליות עם עצמן, ועוד ועוד.

זה לדעתי גם מקור החוזק של ההצגה: עולם הדמיון הבלתי-מוגבל של ריננברג  מאפשר לשחקניות הצעירות לשלב באמת בין ה-Acting ל-Playing, הן לא מעמידות פנים, והסיפור אמין ומעורר הזדהות. גם הכלים הברכטיאניים, שלכאורה אמורים לגרום לניכור (האיפור של הסבתא שמזכיר לנו שהיא צעירה שמשחקת זקנה, השחקניות שיוצאות לפרקים מדמויותיהן ומשמשות כ"מספר יודע כל") מהווים נדבך נוסף בעולם המשחקי של המספרות-שחקניות. הקהל לא מזדהה לחלוטין עם הדמויות, אבל הוא בהחלט מזדהה עם חווית הילדות התמימה שבהצגה.

או-אז, מגיעה החדירה הפולשנית כל כך של המציאות האכזרית, המיוצגת על ידי הוידאו ארט בהצגה. בכלל, שווה לציין את השילוב של התאורה, הוידאו-ארט, המוזיקה וכלל האלמנטים בהצגה שיוצרים יחידה הומוגנית ויצירתית.

הרגע החזק ביותר בהצגה הוא לטעמי הרגע בו גופה של ארנדירה עומד לראשונה למכירה בכיכר, והיא למעשה נאנסת לעיני כל על ידי מספר גברים בזה אחר זה. הקהל צופה בשחקנית היפה והנערית מתנועעת לאיטה ומתפתלת במעין דימוי גופני המייצג את האונס, ועל הבד הלבן שברקע מתחלפות תדיר תמונות פנים של גברים מחייכים. הגברים הללו, שתמונותיהם בוקעות מהמקרן ופולשות לעולם הלבן, נראים כמונו, כמו החברים שלנו, עיניהם גדולות וטובות. הם אנחנו. הרגע הזה גרם לי לחשוב בבהירות רבה על העולם שלנו – גם על תופעות רחוקות ממני כמו סחר בנשים ואונס, אבל בעיקר על תופעות קרובות יותר שצצו במוחי, כמו ניצול נשים בעבודה, הטרדות מיניות, פורנו והשלכותיו. כן, גם על עצמי חשבתי בבהירות. מרגע זה, הבנות על הבמה טובעות בעולם כואב של ניצול ועוני, ממשי ונפשי. זהו הסיפור של מארקס, וכמו שריננברג מצליח להעביר את חדוות הנעורים, הוא גם מצליח להעביר את הכאב החד.

ובכל  זאת, בתיאטרון המרתף אין סיפור על הפסד. כשהאור יורד על הטרגדיה של ארנדירה, חוזרות השחקניות לבמה, מתנשפות וחיוכן רחב. שיתוף הפעולה ביניהן וההתרגשות ניכרים היטב, הוקל להן. ליצ'מן הותיקה מובילה את כהן הצעירה. זהו הניצחון של שתיהן, של כל מי שנאבקה ונאבק להגשים את עצמו באיזושהי דרך, ולברוח מהניצול – לאמנות.

ניכרת העובדה שעל אף שיש כאן גבר שמביים שתי נשים, נבנה כאן עולם יצירתי משותף שיכול להכיל במאי ושחקניות (למרות המשפט המוזכר בהצגה: "גברים הם בהמות בכל מה שקשור לנשים"). ליצ'מן וכהן משתמשות בשפה גבוהה, ומתארות כאב לא קל לעיכול, אך חוכמתן והבנתן את הטקסט ואת המצבים הקשים ניכרות היטב. הן מאופקות, ועיניהן חכמות. כהן מעצבת דמות סבתא אמינה: היא לא מנסה לשחק זיקנה או רוע, ומשתמשת היטב בגופה בכדי ליצור דמות איטית ומאיימת. יש לה ביטחון עצמי מרשים בהגשת הטקסט, ומלבד רגעים ממש בודדים בהם היא לוחצת אותו החוצה בכעס מיותר – מילותיו של מארקס מהדהדות היטב דרכה. את גבריאלה ליצ'מן אני מכיר היכרות אישית (גילוי נאות), אך אני חייב להיות הוגן איתה ועם ריננברג ולציין את מה ששמעתי מצופים שלא מכירים אותה: היא ליהוק מושלם. העבודה הפיזית שלה מרשימה ביותר, וגופה נמתח לקצוות מפתיעים – לפעמים בעונג של ילדה, לפעמים בכאב של אונס. היא מגישה עבודה מרשימה מאוד של תזמון והומור בתיאטרון הצלליות בו משחקת שתי דמויות במקביל, והיא מאפשרת ליופי ולכאב שלה פשוט לצאת החוצה ללא מניירות מיותרות. אציין שלרגעים מעטים היא לא שמה מספיק דגש על עבודתה הקולית וצריך קצת להתאמץ להקשיב, היא יכולה לשפר זאת.

ואם נחזור למסעדה הצרפתית, מדוע למרות שכל כך נהניתי הרגשתי מעט פספוס? אני חושב שהתשובה טמונה באספקט אחד מרכזי: השיא הרגשי של ההצגה (עבור הצופים) מגיע לטעמי מוקדם מדי – בסצינות האונס של הנערה, ובהתאכזרות של העולם ואיתני הטבע אל שתי הנשים. לעומת זאת, השליש האחרון של ההצגה אינו מגיע לגבהים אליהם יכול היה להגיע, משום מערכת היחסים בין שתי הדמויות לא מגיעה אל מיצוי. למעשה, ריננברג, שמעצב היטב את הקונפליקט הפנימי של כל דמות, לא נותן פתח לזעקות האמיתיות שלהן זו כלפי זו, והתוצאה היא שאנו צועדים אל עבר הסוף הטראגי של ההצגה מבלי להישיר אליו מבט, ללא פורקן אמיתי, בדרך שגרמה לי להגיד: "מה, כבר נגמר?!"…

וכך, אחרי שעוד כמה אנשים הצטרפו לאותו אחד שמחא כפיים, הבנתי שזה באמת הסוף. זכיתי לראות הצגת פרינג' מדויקת, פיזית מאוד ויצירתית, הרבה בזכות שיתוף פעולה מצוין בין היוצרים בהצגה. הצגה שעשתה לי חשק לעוד הרבה גרסיה-מארקס, ולעוד הרבה מתיאטרון המרתף!

"הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת"

תיאטרון המרתף

על פי סיפור מאת גבריאל גרסיה מארקס.

תרגום, עיבוד ובימוי: יפים ריננברג

שחקניות: גיל כהן, גבריאלה ליצ'מן

לחן: מרינה דיכטר

עיצוב: אירית בעהם

וידאו: דימה נחודקין

הפקה: אלון אבידר

מועדים נוספים:  6/3/14