"התיאטרון לא ייעלם, מקסימום ישנה את צורתו"

ראיון עם הבמאית והיוצרת דליה שימקו

מאת: דנה שוכמכר

לראשונה בחייה, דליה שימקו, יושבת ראש בת"י, איגוד במאי התיאטרון בישראל, מנהלת ומייסדת אנסמבל אספמיה, במאית, שחקנית ויוצרת, יושבת מול התוכנית השנתית, הכוללת בין היתר הצגות חדשות של אנסמבל אספמיה' ולא יודעת מה יקרה יום אחרי הקורונה. היא נחושה להישאר אופטימית חסרת תקנה ומתכננת תוכניות לעתיד, למרות שעד עכשיו לא ברור באיזה מתכונת התיאטראות יחזרו לפעול.

ראשית כל, מזל טוב על יום הולדתך.  מה שלומך בימים אלה?

"אני לא כל כך מבינה את תהליך קבלת ההחלטות, מה גם שאני לא חושבת שאנחנו כבר ביום שאחרי ומגפת הקורונה הגיעה לסיומה, בטח מבחינת אנשי התיאטרון. מרבית האוכלוסייה תחזור בשלב כזה או אחר למקומות העבודה והתיאטרון כנראה יחזור בתנאים מגבילים שעדיין איני יודעת איך אפשר ליישם אותם. בתור מישהי שכל חייה פעילה, תמיד אני ממציאה את עצמי מחדש, בניתי לעצמי את אנסמבל אספמיה ואני מביימת, אבל בפעם הראשונה בחיי המקצועיים אני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות ומה ההנחיות אומרות ומה נדרש מאנשי הבמה."

איפה הקורונה תפסה אותך בתור יושבת ראש מנהלת תיאטרון ובתור מייסדת ובמאית אנסמבל אספמיה?

"כיושבת ראש איגוד הבמאים, זה שם אותי במקום של אחריות גדולה מאד, אני מייצגת ציבור של אנשים שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלהם, פשוט ככה בבת אחת. לגבי האנסמבל, היינו צריכים להציג הפקה חדשה, "שיר ערש לגבר" בבימוי שלום שמואלוב ובהשתתפות מירב גרובר, פז אלכסנדר ושלום שמואלוב. מדובר במחזה אנטי מלחמתי, כתוב מאוד מיוחד והרגשתי שיש למחזה מקום לאנסמבל. בדיוק ביום בו היינו אומרים לצאת עם ההצגה זה תפס אותנו, בדיוק בנקודה של התחלת יצירה חדשה היה צורך להפסיק את הכל.  

דליה שימקו | צילום: ניקול דה קסטרו

החודש בו התפרצה הקורונה היה החודש הפורה ביותר של האנסמבל, היינו צריכים להתארח עם ההצגה "מהפכניות" בבית לסין וכמובן הכל התבטל. במציאות בה אנו חיים בישראל, אנחנו רגילים לעבור מלחמות, רגילים לשנות את השגרה היומית ויודעים להתאים את עצמנו למציאות הנוכחית, אבל מדובר בתקופה בה המסך ירד על התיאטרון ואף גורם רשמי לא ממש מדבר עם האמנים ואין לדעת מתי נשוב. התיאטראות היו הראשונים להיסגר ויהיו ככל הנראה האחרונים להיפתח ויש תחושה שהתיאטרון הפך להיות מקום שמקבלי ההחלטות מסתכלים עליו בתור מקום של מצבורי חיידקים ופחות בתור מקום חיוני לציבור, וחבל לי." 

ואז החלטת להעלות את הצגות האנסמבל ליוטיוב.

"כמה ימים אחרי סגירת התיאטראות בחרתי לפרסם  את ההפקה "חלום ליל קיץ" של אנסמבל אספמיה לצפייה ביוטיוב בחינם ולא הייתי בטוחה שעניין האונליין יתפוס כי את מי זה מעניין כשיש כל כך הרבה אפשרויות אחרות? אבל תוך שלושה ימים היה מספר רב של צפיות, מה שהראה שיש רעב, לאנשים חשוב לצרוך תרבות. זה רק הוכיח לי כמה התרבות משמעותית וחשובה. אני חושבת שברגע בו הוכרז ההסגר ואנשים מטבע הדברים היו בבית יותר, המשמעות של לצרוך תרבות הפכה חשובה יותר, פתאום מבינים כי בלי תרבות החיים לא ממש מעניינים והחיים יכולים להיות ריקים בלי לצפות בהצגות או במוזיאונים."  

ועם זאת, נוטים להספיד את התיאטרון המסורתי כבר שנים.

"את התיאטרון המסורתי מספידים כבר הרבה מאוד שנים אבל זה לא דומה בכלל. מי שאוהב תיאטרון יודע שאין לזה תחליף וזה רק גורם לגעגוע לדבר האמיתי. אפשר לראות הצגה טובה ביוטיוב ואחר כך לרצות לראות את ההצגה בתיאטרון. כל זמן שאנשים הם יצורים חברתיים הצורך לחוות חוויה משותפת עם אדם חי שמבצע מולך יצירה הוא חזק יותר מהכל.

יכול להיות שימצאו צורות חדשות לתיאטרון,  השאלה היא האם צריך כאלה היכלים גדולים להצגות תיאטרון. האני מאמין שלי הוא שאין צורך בכל היכלי התרבות המפוארים שאנחנו רואים היום כדי להציג את חווית התיאטרון שמבוססת על קשר בלתי אמצעי של השחקנים והקהל. התיאטרון לא ייעלם, מקסימום ישנה את צורתו."

העלאת ההצגות ביוטיוב העלתה גם סוגיות מוסריות ומקצועיות.

"זאת דילמה לא פשוטה להעלות תכנים בחינם, כי שאלתי את עצמי מה יקרה ביום שאחרי. היה לנו דיון מאד סוער בקרב הוועד המנהל של בת"י,  אנשים אמרו בשום פנים לא צריך להעלות בחינם הצגות ליוטיוב, לצד אחרים שאמרו שבתקופה כזאת האמנים עלולים להיות קטנוניים אם יבקשו כסף עבור היצירות שלהם, לצד אמנים שהציעו להעלות בחינם הצגות אך תוך הגבלה של זמן צפייה, בכדי לשמור על זכויות יוצרים. ההצגות המוקלטות נועדו בעיקר לצורך יחסי ציבור ועכשיו היינו צריכים לחשב מסלול מחדש, אף אחד לא חשב שההצגות ישודרו ביוטיוב יקבלו במה ויהיו לזה צופים מן המניין. המון שאלות עלו ועולות במהלך התקופה הנוכחית."

מה דעתך על ההצעה אשר הוצעה לאמנים לעשות הסבת מקצוע במהלך משבר הקורונה?

"אין לי מושג מי "הגאון" שחתום על ההצהרה הזאת, אי אפשר להתייחס לציבור האמנים כחבורה של ילדים בני 18, שיכולים לחפש כל כמה זמן עבודה מזמנת. שחקני התיאטרון והיוצרים מקדישים את מיטב השנים שלהם לצורך למידה והכנה לתפקידים ומגיעים מסורים לתיאטרון ואי אפשר לבטל את העבודה שלהם בהינף יד. 

אני הגבתי לזה מאד ברור מתוקף התפקיד שלי כיושבת ראש איגוד במאי התיאטרון, שלחתי את הציטוט הזה ישירות למנהלת מנהל תרבות גלית והבה שאשו אשר הייתה מזועזעת מעצם ההצעה ואמרה כי מנהל תרבות עושים ימים כלילות במטרה שהאמנים יחזרו לפעילות רגילה ולוודא כי האמנים יקבלו החזרים ופיצוי על אובדן הכנסות של אמנים עצמאיים."

מתוך ההצגה חלום ליל קיץ
מתוך ההצגה "חלום ליל קיץ" של אנסמבל אספמיה | צילום: דוד קפלן

האם גופים ממשלתיים פנו אל אנשי התרבות לגבי מתווה חזרה?

"ראינו איך מדינות מאורגנות התארגנו בנושא יציאה ממשבר הקורונה ואיך הם הרכיבו מתווה ברור לגבי הפיצויים ופה לעומת זאת, הגופים המקצועיים שהיו יכולים לדבר עם האמנים, כמו ראשי מנהל תרבות, נמצאים באותה סירה והם למעשה לא ממש יודעים מה יקרה ביום שאחרי כתוצאה מהתנהלות לא ברורה של הממשלה וחוסר הוראות מדויקות.

ההתייחסות של הממשלה לציבור בתור משפחה אמריקאית עם שני ילדים וכלב אינה נכונה, מדובר על אוכלוסיות שונות ומורכבות, אין שום התייחסות לזה שאנשים מצויים בסיכון ברגע ההסגר. אין לי שום ציפייה שמישהו ידבר עם ציבור האמנים, אני לא עד כדי כך תמימה."

כיצד את מתייחסת להצהרה של שרת התרבות מירי רגב: "האמנים יצטרכו להוכיח שהם נמצאים במצוקה כלכלית ושהתרומה שלהם משמעותית"?

"אם ניקח מודל של מדינה מתוקנת בתחום התרבות כמו צרפת, אז אם יש לאמן מספר מסוים של הישגים אמנותיים, מאותו רגע הממשלה יוצאת מנקודת הנחה שהאמן הוא חיוני ויש לו אפשרות להמשיך ולפעול. מדינות ותיקות מישראל יודעות דבר מאד פשוט – הופכים להיות חברה כשיש תרבות. אם אין תרבות, אין לכם ייחוד, אתם אוסף של שבטים. נשאלת השאלה, מהי תרומה משמעותית. אני לשמחתי לא אשב בוועדה שתחליט מהי תרומה משמעותית. אם שרת התרבות רוצה לפעול נגד יצירת מעמדות, אז היא צריכה להוכיח שהיא רואה את כולם באופן שווה."

איך את רואה את התיאטרון ביום שאחרי הקורונה?

"נכון להיום, אני לא יודעת. אני לא יודעת האם יפתחו אולמות גדולים או קטנים, אני רק יודעת שהקהל יגיע, גם אם ייקח להם קצת זמן לצאת מההלם ויהיה ביטחון. אני יכולה להעיד על עצמי – אם צפיתי בהצגת תיאטרון ממש טובה, ההצגה תלווה אותי עוד מספר רב של שנים וזה הקסם של התיאטרון. אמנם הצגת תיאטרון טובה זה מחזה נדיר על במות התיאטרון בימים אלה, אבל כאשר זה קורה אין תענוג גדול יותר מזה."

האופטימיות של דליה שימקו מעוררת התפעלות ותקווה כי גורמים רשמיים אכן יפנו אל אנשי התרבות בכדי שגם יוצרים ואמנים אשר נאלצו להוריד את המסך ולרדת מהבמה בעל כורחם יוכלו לראות שוב את האור בקצה המנהרה.

סדר בבלאגן

על חוזה הפרינג' החדש בין שחקני שח"ם לבמאיי בת"י

שיחה עם שחר בוצר, מנכ"ל שח"ם

 מאת: יאשה קריגר

איני רואה טעם לפתוח בהקדמה שתתאר את הקושי הרב בניהול חיים נורמטיביים (מבחינה כלכלית ומהרבה בחינות אחרות) בתור אמן בישראל, ויוצר תיאטרון בפרט. כולם יודעים כמה קשה, ומי שלא יודע, סביר להניח שלא יקרא את הכתבה הזאת במילא.

לכן, שחקנים יקרים, במאים, מעצבים, עובדי הפקה, יוצרים ואנשי מערכת, אדלג על שלב הרחמים העצמיים הכרוך בפירוט המציאות הקיימת ואגש ישירות לעניין. והעניין הוא בעצם בלגאן אחד גדול, בכל מה שקשור למציאות העסקת השחקנים בתיאטרון בארץ, ופרינג' בפרט, הג'ונגל חוגג, למרות שהעולם עובר לטבעונות. במציאות של ישויות עסקיות פרטיות ומזעריות (אם התמזל מזלך אתה עוסק מורשה, אחרת עוסק פטור, או אולי עמותה, אחת מיני 43,000 שמנסות לשרוד), במציאות שכזו, השמירה על זכויות האמן, כמו גם על חובותיו, היא עניין של הסכמים שבע"פ, חיוכים וטפיחות שכם. ואם בתיאטרון הממוסד ישנו עוד איזה נייר חתום, שגם ממנו נוטים לעיתים להתעלם, הרי שבפרינג' העניינים נסגרים בתקיעת כף, או כמו שנהוג אצלנו – חיבוקים ונשיקות. הפירצה, שבהעדר מסמך כתוב המספק ביסוס משפטי, מובילה תכופות לניצול. ואם המושג 'ניצול' נשמע חריף מדי אז אפשר לומר שאותה פירצה מביאה להתנהלות גמישה, ככל הנראה גמישה מדי, כזו שמביאה לידי 'ניצול בהסכמה'. אחת לכמה זמן עולות לתודעה הציבורית טענות נגד האבסורדיות של המצב, אך בין טענה אחת לשניה שורר השקט, שבו המצב נמשך בדיוק כפי שהוא, פשוט מפאת העובדה שאנשים רוצים לעבוד. יוצר זקוק בראש ובראשונה לקהל. לעיתים, מאוד נוח לשכוח, גם ליוצר עצמו, שהוא זקוק גם לפרנסה. מעבר למימד החומרי, היעדר נורמות עבודה המעוגנות בהסכם קבוע מראש יוצר הלך רוח, שבו הגבול בין מקצועיות לחלטורה הוא דק מאוד.

מתוך המציאות הזאת, ובשל הצורך העז להשליט מעט סדר בבלגאן, ניסחו נציגי שח"ם (ארגון השחקנים בישראל) ונציגי בת"י (איגוד במאי התיאטרון בישראל) טיוטה להסכם תנאיי העסקה של שחקנים בהפקות פרינג'. "ההסכם הוא בין שחקנים חברי שח"ם לבמאים חברי בת"י", אומר לי שחר בוצר, מנכ"ל שח"ם בשיחתי עמו. "השקענו בו הרבה שעות של מחשבה ומו"מ כדי לעשות משהו שגם הבמאי וגם השחקן יוכלו לחתום עליו בלב שלם." למראית עין מדובר בחוזה סטנדרטי, כזה שלאף אחד מאתנו אין כוח לקרוא ולעבור על כל הסעיפים שלו, אלא שבמקרה הזה ה"סטנדרטי" מקבל ערך מוסף, שכן עיקר מטרתו של המסמך הזה הוא להתוות את הסטנדרט לעבודה בפרינג'. החוזה כולל סעיפים שמתיחסים להתחייבויות השחקן והבמאי, תמורה עבור תקופת החזרות, עזיבת והעזבת השחקן, שקיפות תקציבית ושימוש בחומרים מצולמים של ההצגה. לכאורה, כל אלה סעיפים שיוצרי הפרינג' מתיחסים אליהם בשגרת העבודה גם ללא מסמך חתום, מבלי לשים לב, אך אם כן נשים לב לרגע – נגלה שבהמון מקרים היעדר הסכם קבוע וחתום מוביל בדיוק לאותו איזור אפור של ניצול בהסכמה.

שחר: "פרינג' הוא תחום שבו האמון וההדדיות הרבה יותר חשובים מאשר בתחומים אחרים. זה יותר דומה לסוג של שותפות, אין פה יחסי עובד-מעביד. יוצאים ביחד להרפתקה שאולי היא תצליח ואולי היא לא תצליח. אנחנו בעיקר שמנו דגש על שקיפות של התקציב, שהבמאי צריך לשתף מתי הגיע הכסף שהוא ביקש מכל מיני קרנות, או כמה כסף הגיע, התחייבות שלו שאחוז מסויים ילך לשכר שחקנים וכן הלאה."

אני שואל את שחר מה גרם לשח"ם לנסח חוזה שכזה.

שחר: "אנחנו משתדלים לייצר כמה שיותר מהלכים ומו"מים בתחום התיאטרון, מתוך הבנה שרוב השחקנים במדינת ישראל, אם הם מצליחים לשמר את המקצוע הזה כמקצוע מכניס, אז זה בתחום התיאטרון ולא בתחום הטלויזיה וקולנוע. הטלויזיה והקולנוע אלה תחומים שבאים והולכים אבל זה לא מאפשר לך ביטחון תעסוקתי. לכן גם לפני כמה שנים שח"ם שינה את השם והתחיל להתעסק בתיאטרון. אנחנו שואפים להגיע להסכמים כתובים עם כמה שיותר תיאטראות. כרגע אנחנו במו"מ עם אל"ה, שזה תשע תיאטראות הילדים הגדולים. גם בגשר יש לנו כרגע הסכם ואנחנו במו"מ בכדי לשפר אותו, וגם בהבימה, שם החלפנו את ההסתדרות ואנחנו מאגדים את השחקנים בהסכם הקיבוצי.

קיבלנו הרבה מאוד פניות משחקנים שעושים פרינג', שחקנים בתחילת דרכם וגם שחקנים שזה מה שמעניין אותם, לעשות פרינג' באופן קבוע. למרות שאנחנו מבינים שזה תחום שהכסף בו יחסית שולי ומוטל בספק, שכמעט תמיד הוא מגיע לאורך הזמן ורק במקרה וההצגה הצליחה, עדיין צריך לשמר את זכויות השחקן, למשל שהבמאי לא יחליף אותו שבוע לפני ההצגה או אחרי שהייתה כבר פרזנטציה וקיבלו את ההצגה. עדיין צריך לוודא שכשנכנס כסף ישלמו גם לשחקנים ולא רק לשיגעונות של תפאורה ושיווק, שישאירו גם אחוז מסוים מתוך התקציב שיהיה אפשר לשלם ממנו לשחקנים ואפילו לשלם רטרואקטיבית על חזרות."

כחלק מהתחקיר לכתבה שוחחתי עם יוצרי פרינג' (שחקנים ובמאים), וגיליתי יחס מעט אמביוולנטי. מצד אחד זוהי יוזמה מבורכת שבאה להכניס סדר בבלגאן הרב והחוזה כולל הרבה סעיפים מועילים (עניין השקיפות, החלוקה השווה בין כל היוצרים, שימוש בחומרים מצולמים ועוד). מצד שני, בנושא המהותי של התמורה, גיליתי שקיימת מחלוקת בעמדות היוצרים. לצד יוצרים שתומכים בחוזה ומכירים ברלוונטיות שלו, אחרים טוענים שאינו רלוונטי מכיוון שהוא בא להכיל סדרים כספיים בתחום שאין בו כסף. "התמורה", לדידם, בכל מה שקשור להצגות פרינג', אינה נמדדת בכסף ואינה יכולה להימדד בכסף, לפחות לא במציאות שלנו בארץ. העמדה הביקורתית לגבי השימוש בחוזה טוענת שההתקשרות בין במאים לשחקנים בפרינג' מושתתת על הרצון הטוב של שני הצדדים ומשאיפתם המשותפת להצלחת התוצר האמנותי. במצב כזה, כל ניסיון להציב כללים ברורים המתבססים על תמורה כספית (כמו שראוי שיהיה בין שני בעלי מקצוע בשותפות מסוימת) – נידון לכישלון. כל עוד אין כסף בעניין, הג'ונגל נשאר ג'ונגל וכל האמצעים כשרים.

שחר: "ההסכם הזה הוא משהו בין אמנה לחוזה, זה נמצא על התפר. למרות שמדובר במעין שותפות שיוצאים אליה לדרך, שני הצדדים לוקחים על עצמם מחוייבות. גם הבמאי לוקח על עצמו מחויבות, שהוא מתכוון להיות רציני ולהשקיע בפרויקט, וגם השחקנים שנמצאים בו מוותרים על הזמן שהם יכולים לעבוד בעבודות אחרות, הם משקיעים ובאים לחזרות וכן הלאה.  לשחקן יש מחוייבות כלפי הבמאי שלא לעזוב פתאום אחרי חודש וחצי, שבוע לפני פרזנטציה, גם אם הוא קיבל הצעה לפרסומת. אם שחקן מבריז לקבוצה של שחקנים שהשקיעו מזמנם ולבמאי שהשקיע מזמנו אז שיהיה סעיף שאומר שזה לא לעניין והוא גם עלול להפסיד מזה כסף. באותה מידה גם במאי לא יכול להחליט שפתאום לא בא לו על איזה שחקן אחרי שהוא השקיע חודשיים של חזרות."

החוזה מדבר על פיצוי בסך 1,500 ₪ במקרה של עזיבת או העזבת השחקן ו-2,500 ₪ במקרה של פחות משלושה שבועות ממועד עליית ההצגה. לא פלא שכששחקנים רגילים לחזרות ללא תשלום ותשלום של 200 ₪ להצגה, סכומיי הפיצויים עשויים להישמע מעט לא רלוונטיים.

שחר: "כמובן שמשתמשים בזה רק במידה ואין הסכמה, ואז חוזרים אל החוזה כשאי אפשר לפתור את העניין בשיחה בין שני הצדדים. חוזה נועד למקום שיש אי הסכמה. זה לא סכום דומה לזה שאנחנו מאמינים שנכנס במידה והפרויקט מצליח, כן אפשר להחזיר אותו במידה וההפקה עולה. האנשים שישבו במו"מ על ניסוח החוזה הם כולם מאוד מנוסים בפרינג'. מצד השחקנים אסתי זקהיים, מולי שולמן ודביר בנדק, ומצד הבמאים שלמה פלסנר, דליה שימקו ואורי אגוז. יש להם המון ניסיון, הרבה הצגות מאחוריהם, הם מכירים טוב מאוד מה סכום ריאלי ומה לא ריאלי."

סעיף נוסף בחוזה מדבר על אימוץ הצגת פרינג' על-ידי גורם כדוגמת תיאטרון רפרטוארי (למשל האנגר גשר או קפה-תיאטרון הקאמרי). במקרה כזה מצויין השכר המינימלי של שחקן להצגה – 450 ₪. במקרים רבים שחקנים ובמאים כאחד מוכנים לספוג את תנאי ההעסקה הלא הוגנים של מרכזי פרינג' ותיאטראות מארחים ולו רק בכדי שההצגה תמשיך לרוץ.

שחר: "אם ההצגה נכנסת למרכז פרינג' אז זה אחוז מסוים לפי הקופה. וכשקורה פעם-פעמיים בשנה שהפקת פרינג' נכנסת לתיאטרון רפרטוארי, אין שום סיבה ששם השחקנים לא יקבלו את מה שמגיע להם. המינימום שדרשנו הוא מינימום יחסית עדין. הבמאי, במידה והוא זה שמוכר את ההצגה, מחוייב להגיד לתיאטרון הרפרטוארי: 'חברים, קחו בחשבון שאני מחויב בהסכם עם השחקנים שלי שאם אתם רוצים את ההצגה אתם חייבים לשלם להם ככה וככה, אחרת אני לא יכול למכור'. אנחנו עובדים בהרבה ערוצים, גם מול משרד התרבות בניסיון לשנות את הקריטריונים. אחת המטרות היא לכפות את זה שבתי הפרינג' יהיו מחוייבים ע"פ הקריטריונים לשלם שכר הוגן לשחקנים. אלה תהליכים רב מערכתיים וזה יקח זמן. לא הפרינג' ולא שום תחום אחר לא ישנה את פניו ביום אחד. זה משחק בעיקר של התמדה."

לסיום, אני שואל את שחר האם ידוע לו על מקרים ספציפיים שבהם החוזה כבר נכנס לשימוש.

שחר: "זה תמיד קשה בהתחלה, במיוחד כשפה זה שימוש וולונטרי. כשאני סוגר חוזה מול ערוץ 10 או מול הנהלת הבימה, יותר קל לי לכפות את החתימה כי יש מעסיק אחד שמוציא פרוייקטים או הצגות או מעסיק שחקנים. אז אני פשוט כופה עליו, או רודף אחריו ומחפש ובודק שכל פעם שהוא בא במגע עם חבר שח"ם הוא מציע את המינימום שנקבע בחוזה או יותר. פה מדובר בהרבה מאוד קבוצות במאים ומעסיקים, הרבה יותר קשה לעקוב אחרי זה ואין לי בעצם יכולת לכפות. זה דורש הרבה מאוד הסברה, אנחנו שולחים את זה במיילים שלנו, מדברים על זה בהרצאות בבתי ספר ובאסיפות. אני מאמין שבמהלך של שנה וחצי – שנתיים, ההסכם יהפוך להיות כלי עבודה, שלפני שיוצאים לדרך מורידים אותו מהאתר שלנו או של בת"י ועובדים עליו. בהרבה מקרים, כמו שקורה גם בטלוויזיה, אפשר לעשות כל מיני שינויים קטנים, אבל השינויים צריכים להיות מפה ומעלה ולא מפה ומטה. אני מכיר כמה הפקות שעשו כבר שימוש בחוזה, אני בטוח שהבמאים שהיו במו"מ וחברי הנהלת בת"י משתמשים בו, ושלאט-לאט הוא חודר לשוק.

הניסיון פה זה לייצר מהלך של הסכם שיפרוץ דרך. אנחנו לא רק אומרים מה המצב כיום, אלא  גם אומרים איפה אנחנו רוצים שהפרינג' יהיה: שאנשים יתיחסו לזה יותר ברצינות, שאנשים יתנו אילוצים כמו שצריך ויתייחסו לזה כמו אל עבודה אמיתית. חלק מהעניין זה להציב לעצמנו, לא מטרה מאוד רחוקה, אבל כן להתקדם כמה צעדים קדימה.

בכלל, בתחום של איגודים ושל שיפור תנאי עבודה, מדובר בעבודה תודעתית, בתהליכים שלוקחים הרבה זמן. הרבה מזה זה עבודה פנימה, הרבה מהמשאבים מושקעים בעבודה מול השחקנים, לגרום להם לעמוד על שלהם, לחתום רק על החוזים המאושרים, לדווח לאיגוד בכל מקרה של הפרה, לאפשר לנו לעזור להם, להאמין בעצמם, להאמין שזה מגיע להם."

לינק להורדת ההסכם באתר שח"ם