כמו פטריות רעילות אחרי הגשם

על תופעת ריבוי בתי הספר למשחק

מאת: יאשה קריגר

לפני כשבוע ראיתי הצגת סיום של בית-ספר כלשהו למשחק, לא חשוב השם. לא הכרתי את הבית-ספר אבל ראיתי בפייסבוק שהם מעלים מחזה קלאסי שאני מאוד אוהב (וברמז דק ארמוז שמדובר בקלאסיקה רוסית עם שם של בעל-חיים מעופף). אני אוהב לראות מחזות קלאסיים במגוון ביצועים ופרשנויות, על כן לקחתי עמי את חברתי למערכת, אנה מינייב, ועשינו את צעדנו לאולם בו הוצגה ההצגה.

האולם היה מלא, שכן לאחר ההצגה התקיים טקס הסיום וחלוקת התעודות לבוגרים הטריים. בין באי האולם היו הורים נרגשים, דודות ודודים עם פרחים וחברים של השחקנים. מעטים היו כמונו – קהל ניטרלי.

במשך שעה וארבעים הראו השחקנים את מה שהם למדו בבית הספר במהלך שלוש שנות לימודים. במהלך הזמן הזה עזב המיעוט הניטרלי את האולם, ואילו אנו החזקנו מעמד עד הסוף. כאשר לאחר ההשתחוויה התחיל אחד השחקנים עם התודות, החלטנו שמספיק. היינו חייבים לצאת מחוץ לאולם כדי לנגב את פרצופנו, שכן במהלך השעה וארבעים האחרונות חירבנו לנו על הפרצוף בכל דרך אפשרית. אני יכול להתחיל לתאר למה ההצגה הזאת הייתה איומה כל-כך, אבל זה לא באמת הכרחי, כי כשיצאתי מן האולם היה זה רגש הכעס וההתקוממות שפקד אותי הרבה יותר מאשר רגש המיאוס. לא ביקורת על ההצגה עניינה אותי, לא זה שראיתי עכשיו הצגה גרועה, זה מילא, כי אם ביקורת על התופעה הסרטנית הזאת של בתי ספר למשחק. ההצגה הייתה ברמת שפל כזו שזה היה מעבר לעניין של טעם. הרבה מעבר. מה שהעציב וקומם אותי במיוחד היו מבטי השחקנים בהשתחוויה, במיוחד של אלה שחשבו והאמינו שהם עשו עכשיו משהו טוב, ששלוש שנות לימודים במוסד הזה סיפקו להם כלים ראויים לצאת לעולם האכזר והמרגש, עולם התיאטרון. ראיתי את עיניהם ובלבי חשבתי – "עבדו עליכם, רימו אתכם רמאות גסה. גזלו מכם זמן וכסף. ולמרות שכולכם אנשים ראויים ומוכשרים (אני באמת חושב כך – כי לא היה על הבמה בן אדם אחד ללא פוטנציאל), למרות זאת נפלתם קורבן למלכודת ההיצע והביקוש".

תופעת בתי-הספר למשחק המתפשטים כמו פטריות אחרי הגשם היא לא תופעה חדשה. לא מדובר כאן במשהו מהשנתיים-שלוש האחרונות. התופעה הזאת הולכת אחורה שני עשורים לפחות, אל ראשית שנות התשעים, כשנפרץ השוק בארץ בכלל, מבחינה כלכלית ותרבותית כאחד. רבים מבתי-הספר למשחק האלו כבר הספיקו לצבור שנות וותק וניסיון, כדוגמת בית-הספר הזה, שאת שמו לא הכרתי אבל מסתבר שהוא קיים כבר למעלה מעשור.

אין לי, ואף לא יכולה להיות לי ביקורת על המודל הכלכלי של השוק החופשי. אם בתי-ספר למשחק נפתחים ומחזיקים מעמד זה אומר שיש ביקוש. ואם יש ביקוש זה אומר שאנשים מוכנים לשלם כסף תמורת מה שהם מקבלים. ואם באתר בית-הספר ובפלאיירים שמפרסמים אותו ישנן המלצות של בוגרי בית-הספר הממליצים על הלימודים, אז קטונתי, ועם כל הכבוד לי ולדעותיי – לבית-הספר יש זכות קיום כעסק כלכלי.

הבעיה החמורה היא בתוצאת הלוואי של השיטה. כי הרי ההשלכות של הכלכלה החופשית הזאת חורגות הרבה מעבר לתחום הכלכלה. אני אסביר למה כוונתי: לאחר שיצאנו מן ההצגה הציעה לנו אחת מבוגרות בית הספר לרשום את רשמינו ב"ספר ההצגה". אמרתי לה שהיא ממש לא רוצה שארשום את רשמי כי זה יקלקל את הספר. שאלתי אותה האם בית-הספר מתיימר להוציא שחקנים מקצועיים או שזה בית-ספר לחובבים. היא אפילו קצת נעלבה שהעזתי לחשוב שמדובר בתיאטרון חובבים ומיהרה לאשר שבית-הספר מציב סטנדרטים מקצועיים ומוציא שחקנים מקצועיים. וכשעולם התרבות הישראלי (אני מדבר על התיאטרון, על הקולנוע ועל הטלוויזיה באותה הנשימה) מתמלא במושגים שכאלה לגבי "מקצועיות" – ככה המקצוע הזה גם נראה.

כאשר המונופול מתרופף מבחינה כלכלית הוא מתרופף בהכרח גם מבחינה אסתטית. במילים אחרות, מחזה קלאסי ותכנית ריאליטי בטלוויזיה הופכים לבעלי אותו נפח תרבותי, אותו משקל אינטלקטואלי ואותה אסתטיקה. השוויון החדש הזה אולי עשוי להישמע רומנטי, אבל לא כשנוכחים לדעת שמדובר בשוויון נמוך מאוד, שוויון של רדידות איומה. בתי-ספר כאלה, באופן בלתי נמנע, מורידים את הרמה של המקצוע ומוזילים אותו.

לא, איני חושב שמהמייסדים של בית-הספר, כל בית-ספר למשחק לצורך העניין, הם אנשים רעים ותאווי-בצע. לפעמים אנשים פשוט רוצים להתפרנס, אפילו בלי שאיפה לעושר גדול. אלא שעניין ההגדרות באמנות הוא עניין נזיל מיסודו וקשה מאוד להגדיר מה זה מקצועי ומה זה לא. ואם אני, בתור בעל בית-ספר למשחק אגדיר את הסטודיו שלי כחובבני, או כמוסד שאינו מכשיר שחקנים מקצועיים, כנראה שפחות תלמידים ירצו לבוא אלי. לכן כבעל עסק, אגדיר את מוסד הלימודים שלי כמוסד מקצועי. מי בכלל ידע לבדוק מה זה מקצועי? הדודל'ה והסבתאל'ה שיושבות בטקס הסיום?

אז אולי מנהל בית-הספר הוא לא נבל מרושע, אבל בהחלט יש כאן שימוש ציני בחלומות ושאיפות של אנשים שמוכנים להשקיע ולשלם, ובהחלט יש כאן חוסר אחריות. כי כרגע יוצאים אל השוק, כל שנה, כמה מאות (אם לא יותר) שחקנים "מקצועיים". ואם באופן היפותטי נחבר את כל המקצועיות הזאת יחד ונחלק אותה במספר הבוגרים כל שנה – נגלה שהרף המקצועי יורד משנה לשנה, עם פתיחת עוד ועוד בתי-ספר למשחק. לא קשה להבין את זה, וזוהי גם לא הפתעה גדולה לאף אחד. אנחנו כבר די רגילים לנוף הזה ומקבלים אותו כמובן מאליו. רק לפעמים, כמו במהלך ההצגה הזאת שנכחתי בה בשבוע שעבר, חוטפים איזה בוקס בבטן ומבינים שחלק מן הפטריות שמפוזרות סביב, עשויות להיות גם רעילות מאוד. ורעל, גם אם הוא איטי ואינו מורגש, בסופו של דבר הורג.

יום אחד אולי תפרוש כנפיים

ביקורת על ההצגה "ילד, הנה ציפור"

מאת: אנה מינייב

כאן, בארצנו הקטנטונת, לאן שלא נפנה נראה מהגרים ועולים מכל קצוות עולם מתרבויות ודתות שונות, וכולם נוצרים בתוכם את סיפור הגירתם. הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין מעלה בימים אלה את ההצגה "ילד, הנה ציפור" בבכורה ישראלית, המציגה את סיפור ההגירה של משפחה יהודית ממרוקו לצרפת. את ההצגה ביימה חגית רכבי- ניקולובסקי, כאשר המחזה נכתב על ידי דניאל לנזיני. המחזה הוצג לראשונה במסגרת תיאטרון קריאה בפסטיבל "פותחים מסך" בבית לסין בשנת  2005 וזכה במקום הראשון.

זהו מסע של משפחה, אם חד הורית ושלושת ילדיה, יהודים ממרוקו אשר מחליטים להגר לפריז בשנות ה- 60. כל מי שהיגר או עלה אי פעם ימצא עצמו מתרפק על הדרמה המרגשת הזאת, שהזכירה לי נשכחות והצליחה לגעת בכל פצע שלי שכבר חשבתי שהגליד. המעבר לארץ זרה גובה עימו מחיר, תחושת הזרות, הגזענות, חוסר האונים ובעיקר הבדידות שמקוננת בלב הנעצב, כל אלה הן תחושות אוניברסאליות המשותפות למהגרים באשר הם ועצם העלאת המחזה הזה דווקא בשכונת התקווה בדרום ת"א מבהירה כמה אנושיות מסתתרת מאחורי מילה אחת קצרה- מהגר.

גיבור ההצגה הוא נער מתבגר בשם דויד אשר מספר מנקודת מבטו על המעבר שלהם לצרפת, על הניכור מצד המשפחה של אמו, על הפאר של פריז והדלות של מעון המהגרים בו הם מתגוררים לצד זונות, עובדים זרים ונערה בת 16 בשם סברינה שנידו אותה מהמשפחה בעקבות הריונה לגבר אפריקאי. המעון הזה, שבתחילה נראה כמו חלום בלהות, הופך עבור המתגוררים בו למקום בו נרקמת ידידות עמוקה, אהבה והתבגרות של משפחה שהגיעה לעיר הגדולה חסרת כל, נאחזים האחד בשנייה עד אשר כל אחד מרגיש שהוא מוכן לפרוש כנפיים.

האם ראשל, אישה מרוקאית של פעם, אשר למרות הקושי העצום מצליחה לעמוד על שלה ולמצוא פינה לה ולגוזליה בכדי להתחיל לבנות חיים חדשים בארץ זרה. דמות איתנה ושברירית כאחד המגולמת על ידי מעיין תורג'מן, האחת והיחידה בסטודיו שהייתה יכולה להיכנס לנעליים כאלה גדולות ולנהל הצגה שלמה תחת כנפיה האימהיות האסליות, בעוצמה מעוררת כבוד ואהדה. לראשל שלושה ילדים מתבגרים, דויד אותו מגלם שמעון חאבא, הילד היהודי התמים שהתאהבתי בו מהרגע הראשון בגלל האמת הגדולה בעיניו, הלן- אחותו אותה גילמה תימור כהן, שחקנית נהדרת אשר עוברת ביחד עם הדמות על הבמה תהליך התבגרות והופכת לאישה קטנה למרות ההתנגדויות של אמה, והאח הקטן- בני אותו מגלם אור אדרי המוכשר שבזכותו הרגעים הכי קשים על הבמה קושטו בצחוק בגלל הנוכחות החופשייה שלו על הבמה, כמו קרן אור שבוקעת מהאפלה.

ארבעתם מגיעים למעון מאחר ואחותה של ראשל איננה מעוניינת לארח ולעזור לאחותה הפרימיטיבית ולכן היא מגייסת את בעלה- דוד אלברט שיאמר במילים עדינות שהם אינם רצויים. את הדוד משחק עידו וולפוביץ'- אחד השחקנים האהובים עלי שאפילו אם הוא עולה על הבמה למספר דקות הוא משאיר את חותמו לימים אחרי שירד ממנה. את המעון מנהל הפקיד שנאלץ להתמודד עם הבלגן של כולם אותו מגלם אור בן עטיה מלא החן, ההומור והמסירות. תפקיד שעליו אומרים בתיאטרון- קטן אבל כל כך מרשים ושובה לב. הזונות הלבביות מציירות תמונה ברורה יותר של עיר ההוד בה לא כולם זכו לטעום מן הדבש, אותן מגלמות גלית ליפר מור ורז הראל שלא משנה איזה תפקיד היא עושה היא פשוט בלתי נשכחת ולא ניתן להסיר ממנה את העיניים לרגע. וכמובן, סברינה הנערה המנודה אותה מגלמת ענבר דנון בעדינות ורוך. אחרון אחרון חביב הוא  אורי לייזרוביץ' בתפקיד ליאופול- צעיר אפריקאי גולה שהוא פועל הניקיון של המעון, המהווה את הדובדבן שבקצפת, חגיגה מהלכת ותאווה לעיניים, שחקן מוכשר, מרתק, מרגש ומלא הומור שבלעדיו ההצגה הזאת לא הייתה יצירת המופת שראיתי.

המשותף לכל הדמויות האלה הוא הרצון לפרוש כנפיים ולעוף, לגדול ולהגשים חלומות, וברקע האם המגוננת שמזכירה ללא הרף כי החלומות הם מהשטן, מפוחדת ודואגת שילדיה יעזבו את הקן מוקדם מדי. קן שנעשה כבר צמוד מדי על מידותיהם, כשרוחם הצעירה והמתבגרת חווה אנטישמיות, אכזבות, כאב, שמחה והתרגשות של ילדים שמגלים עולם. כל אלה החזירו אותי הרבה שנים לעברי, בתור עולה חדשה עם משפחה שחיפשה את הדרכים להיטמע בארץ חדשה ולא תמיד ידעה באיזה נתיב לבחור. המבטא הכבד, הצפיות שהתנפצו בדומה לאם שתוהה היכן כל היופי שסיפרו לה עליו ביחד עם תחושות נוספות וקולות מהדהדים של אימי שחלמה גם היא לפרוש כנפיים ולהיות ציפור חופשייה בארץ אחרת בה האמינה שזה אפשרי.

לאחר ההתמודדות עם הזיכרונות הפרטיים התבוננתי במציאות של המדינה בה אנו חיים, מציאות בה ההצגה הזאת רלוונטית מאי פעם, בעקבות משפט אחד של ליאפול, שברח מאפריקה והשאיר את כל משפחתו שם בגלל התנגדותו למשטר, הבנתי את מהותה של האנושות. "אני יודע מה זאת בטן רעבה"- הוא אומר בפשטות צורמת, ונראה כי הסיבות הכנות להגירות הן המקום הכי רגיש שלנו, הבטן שזקוקה לדבר הכי בסיסי ביקום, המזון. כשיצאתי מהסטודיו עברתי דרך שכונת התקווה והסתכלתי על המהגרים שמחפשים אחר התקווה שאבדה וליבי התמלא בצער. עידן התמימות חלף לו, חשבתי לעצמי.

"ילד, הנה ציפור" הנה הצגה מרתקת, מרגשת וצובטת בלב, מלאת הומור ואמת של אנשים שפשוט רוצים לחיות ולהגשים חלומות. יש הצגות שמשאירות את חותמן וזאת בהחלט הצגה שתלך איתי ותישאר בליבי בזכות המחזה המבריק, הבימוי הרגיש והנפלא, המשחק המרתק של דור העתיד הקסום של התיאטרון, המוזיקה הנהדרת של איל לנזיני, התלבושות המרשימות של ארז מעין, התפאורה והוידיאו של ניב מנור ובעיקר בזכות האומץ והיכולת לגעת בנושא כל כך רגיש בעדינות כל כך מלטפת.

ההצגה הזאת מחכה לכם!

תאריכים נוספים באולם המופעים של הסטודיו: רח' חנוך 19, שכונת התקווה, ת"א.

21/7- 18/7 בשעה: 20:30

בימי שישי בשעה: 14:00

ביום שישי ה- 20/7 ההצגה תתקיים ב 16:30

העולם שייך לשחקנים

תמונת מצב של בתי הספר למשחק

מאת: אנה מינייב

את עולם ההצגות של בתי הספר למשחק הכרתי רק במעורפל, אבל כבר בהצגה הראשונה בה צפיתי ידעתי שאני בטוח אחזור לצפות בהצגות נוספות. החוויה הזאת הייתה שונה לגמרי ממה שהכרתי בעולם התיאטרון. בחללים יחסית קטנים בתוך בתי הספר למשחק עולות מדי כמה חודשים הצגות של תלמידים, לרוב בשנה השלישית ללימודיהם ולעיתים גם של בוגרים. שחקנים צעירים ובוסריים עולים בפעמים הראשונות שלהם על הבמה והצימאון שלהם להופיע מול קהל מביא עימו רצינות, השקעה ובעיקר תשוקה למקצוע.

מרבית בתי הספר למשחק מעלים הפקות רציניות ופותחות אותן לקהל הרחב בתשלום, המחיר הוא סביר ובהחלט יש תמורה בעד האגרה. האופי של ההצגות הללו מגוון, זאת מפני שבחירת ההצגות איננה מכוונת מכירה המונית, כך יכולים בתי הספר להציג הצגות פרובוקטיביות, בין אם הנושא הוא פוליטי, חברתי או מיני. חופש הביטוי והשחרור מכבלי הרייטינג גרמו להצגות בבתי הספר למשחק להפוך לז'אנר בפני עצמו. במאים רבים מגיעים לעבוד עם השחקנים, חלקם ותיקים בתחום וחלקם במאים צעירים, רבים מהם בוחרים להעלות בבתי הספר מחזות עכשוויים- יותר מודרניים ולא קונבנציונאליים, כאלה שלא נזכה לראות על במות התיאטרון הרפרטוארי והמסחרי.

כחלק מהתחקיר עבור כתבה זו צפיתי בשלוש הצגות שונות בשלושה בתי ספר למשחק. ההצגה הראשונה בה צפיתי- "בחדר הסמוך או משחק הוויברטור"– התקיימה באולם המופעים של הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של  יורם לוינשטיין, מאת שרה רוהל בבימויו של ניר ארז. המחזה מתרחש בתקופת המצאת החשמל, שנת 1880, ומבוסס על שיטת הטיפול של הרופאים באותה תקופה בנשים היסטריות בעזרת ויברטורים. זוהי קומדיה העוסקת בסקס, יחסים, נשים, גברים וחשמל ובה משתתפים תלמידי שנה ג'. התאורה מחמיאה, התפאורה מרשימה, התלבושות עוד יותר, הקומדיה מצחיקה, המשחק נהדר, הבימוי מרתק, המחזה מעניין וההצגה כובשת.

זוהי הצגה נפלאה על נשים ועל גברים, על נשיות ועל גבריות, על תקופה שחלפה, על חשמל וויברטורים רפואיים ובעיקר על בני אדם שרוצים לאהוב ולהיות נאהבים. השחקנים עשו עבודה מצוינת על הבמה מבחינת המימיקה, הדיקציה, הביטחון על הבמה וכמובן המשחק המרגש והכנה.  זמן רב עבר מאז שראיתי קומדיה שלא נועדה רק למטרת שעשוע הקהל האסקפיסטי, אלא גם רוצה להעביר מסר, לגרום לצופים בה להרגיש, לחשוב, לצחוק ואפילו להזיל דמעה.

ההצגה השנייה בה צפיתי- "מארה/סאד"- התקיימה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, מאת פטר וויס ובבימויו של אבי גיבסון בר- אל. המחזה הוא בעצם הצגה בתוך הצגה, שאותה מעלה המרקיז דה סאד על הבמה של בית החולים לחולי נפש בו הוא מאושפז. שם הוא מתעמת עם אחד ממנהגיה של המהפכה הצרפתית- ז'אן פול מארה ומעלה דעות מנוגדות בנוגע לחברה. סאד מאמין כי אלימות ואינדיווידואליזם קיצוני הם ביטוי ליצר האנושי, בעוד שמארה מאמין כי המהפכה היא אמצעי לתיקון החברה בה הוא חי. בתי ספר רבים העלו את ההצגה זאת, אך גיבסון בחר להעלות את המחזה דווקא בתור התרסה למצב החברתי העגום בארצנו ולהביע את קריאתו לצדק חברתי ומוסרי.

הכניסה לאולם הייתה מרשימה, שלוש דמויות מפוקפקות קיבלו את פני הקהל בכניסה ורצפת הבמה הייתה מכוסה בשחקנים ממלמלים ומתעוותים באותה נשימה. השיגעון והטירוף התפשטו בחלל והעיניים שלי החלו לרוץ משחקן לשחקן בכדי להבין את השגעון הספציפי של הדמויות. זה היה מחזה עוצר נשימה. 17 שחקנים על במה אחת וכל אחד מהם שקוע בתוך עולמו הפרטי. במשך כל ההצגה, שאורכה כשעה וחצי, הם היו בתוך הדמות, מלמלו, צעקו, בכו, דיברו, כעסו, שתקו, התנועעו, בהו ועשו עוד עשרות פעולות. זה הוא הישג אדיר ומרשים הן לשחקנים והן לבמאי.

זו היא הצגה מאוד דרמטית, ויזטואוזית, מוזיקלית ופרובוקטיבית. מעבר לכך, זאת הצגה שאיננה קלה לעיכול, כיוון שהיא חושפת את שחיתויות החברה הכלואה והאלימה שלנו, היא דואגת להבהיר שאנחנו לא באמת חופשיים כפי שנדמה לנו והיא קוראת למהפכה- לשינוי! הצגה זו היא עוד אחת מהיצירות המרתקות של גיבסון המשלבת יצירה ואמירה פוליטית וחברתית נוקבת מאוד. זוהי הצגה העוסקת במוסר האדם, בעקרונות הבסיסיים שאמורים להיות קיימים בכל חברה אנושית, בעם המביא על עצמו את כל צרותיו, וזו היא הצגה הרלוונטית גם בימינו- אולי יותר מאי פעם.

ההצגה השלישית בה צפיתי הייתה "קרוב יותר", מאת פטריק מארבר בבימויו של גילי אמיתי, שהתקיימה בתיאטרון הספרייה- אולם המופעים של הבוגרים של בית צבי. המחזה מספר על ארבע דמויות, שני גברים ושתי נשים שמתאהבים, נמשכים, בוגדים, משחקים, פוגעים ובעיקר נמצאים במערבולת של תשוקה המהולה בבדידות. הם כל כך רוצים להיות קרובים ולהתמסר, עד שהם נאבדים בדרך וכך הופכים לרחוקים מאי פעם. זהו מחזה שמעביר ביקורת על העידן המודרני בו אנו שרויים, נאמנים רק לעצמנו, אוהבים במילים ולא במעשים, מלאים בתשוקה הרסנית ומתפלשים בבדידות המוסוות בסיפוק יצרים מידיים.

בהצגה זו משתתפים ארבעה שחקנים, בוגרי בית צבי, רק אחד מהם סיים את לימודיו במחזור האחרון. חשוב לציין כי זהו מחזה קשה ומורכב לביצוע, יש בו הרבה קפיצות בזמן, הטקסט מאוד עוצמתי וכך גם הסיטואציות שאליהן נקלעות הדמויות הכל כך מורכבות הללו. זוהי בהחלט משימה שמתאימה לשחקנים מנוסים שכבר עשו כמה וכמה עבודות מחוץ למסגרת בית הספר. בתור מעריצה הדוקה של המחזה ושל הסרט הגעתי מסוקרנת מאוד להצגה וחשבתי כל הדרך איך זה יראה על הבמה. הדבר הראשון שבלט לנגד עיני הוא הביטחון הגדול איתו עלו השחקנים על הבמה בעלת התפאורה המינימליסטית, ובאמת שלא היה בה צורך, כאשר יש מחזה טוב ושחקנים נהדרים על הבמה אין צורך בהסחות דקורטיביות. זאת הייתה הצגה נועזת, כנה, מצחיקה, לעיתים פשוטה מידי ולעיתים מכאיבה עד דמעות. גם עירום היה בה וגם יריקה אחת אמיתית שהשאירה עלי רושם גדול.

שלושת ההצגות בהן צפיתי השאירו עלי את חותמן בעיקר בגלל התחושה שראיתי תיאטרון איכותי, צעיר, מרגש ואחר. בנוסף, לשלושת ההצגות הללו יש אלמנט אחד משותף והוא המסכות. אדם שהוא שחקן עוטה מסכה והופך לדמות, ובכל המחזות האלה הדמויות עצמן מתחבאות מאחורי מסכות. ב"משחק הוויברטור" הדמויות מסתירות את הרגשות והמאווים הכמוסים שלהם, ב"מראה סאד" הדמויות במחזה משחקות בהצגה שבתוך ההצגה שמתרחשת בבית משוגעים וב"קרוב יותר" הדמויות מסוות את בדידותן על ידי מסכות של תשוקה ואהבה.

אך בסופו של יום, בסופה של ההצגה, השחקן מסיר את המסכה, מסיר את האיפור, מפשיט את התלבושת וחוזר לגלם את עצמו. לאדם שהוא שחקן זה הוא דבר טבעי לשחק מישהו אחר, זהו המקצוע שלו ומזה הוא רוצה להתפרנס ואם אפשר בכבוד. לצערי יש פער גדול מאוד בין מה שרואות עינינו לביו המציאות. על הבמה מולנו עומדים שחקנים צעירים- דור העתיד- ומעניקים לנו הצופים שעה וחצי של יצירה מופלאה, אחר כך הם חוזרים לחיים האמיתיים שלהם ונאבקים בקשיים שרק אדם עם ייעוד כל כך מובהק יכול לעמוד בהם. לאחר שירדו המסכות, ישבתי לדבר עם השחקנים הללו ושמעתי כיצד עברו עליהם השנים בבית הספר וכיצד הם מרגישים בתוך התעשייה הומת השחקנים הזאת.

במסגרת הראיונות הכרתי שלושה שחקנים מוכשרים: אור בן עטיה- תלמיד שנה ג' ביורם לוינשטיין ושחקן בהצגה "משחק הוויברטור", רפאל קפוסטיאן- בוגר ניסן נתיב, סיים בשנה שעברה והסאונד מן בהצגה "מארה/סאד", בת חן סבג- בוגרת בית צבי, סיימה בשנת 2007 ומשחקת בהצגה "קרוב יותר". היה לי מעניין לגלות שכל אחד מהם מאוד שמח על הבחירה של מוסד הלימודים בו למד שלוש שנים ארוכות, מרתקות ולא קלות בכלל. בת חן סיכמה את הנושא הזה בצורה אינטליגנטית " אם אתה שחקן אתה תמשיך להתפתח בחוץ. לא משנה איפה למדת". 

שלושתם ציינו בפה אחד כי זה קשה להיות סטודנט למשחק, הלימודים נמשכים לעיתים לתוך השעות הקטנות של הלילה, אין ממש זמן לעבוד, אין זמן לישון, ההישרדות הכלכלית מסתכמת בעבודת מלצרות, אבטחה, עבודה בקיוסק ועוד עבודות בסגנון הזה, בשעות הלילה, בסופי שבוע ובכל חלון זמן אפשרי. ההורים עזרו כמה שיכלו אבל מדובר בסכומים שקשה לעמוד בהם. גם אור וגם רפאל מספרים כי המלגות ביורם לוינשטיין ובניסן נתיב הן נמוכות מידי בכדי להתקיים מהם, "במדינת צבא התקציב הולך לביטחון" אומר רפאל, "זהו מקצוע תובעני והמדינה צריכה לתמוך ולעזור לסטודנטים במקצועות כאלה". אור מחזק טענה זו ואומר כי "משרד החינוך והתרבות צריך לתמוך בסטודנטים למשחק כי התרבות בארץ נוצרת בין היתר על ידי השחקנים". רפאל מוסיף ואומר כי הוא מרגיש שהוא לא מיצה את שלושת השנים האלה כראוי כיוון שהיה עסוק בלשרוד אותן, "להתעפץ" בשיעורים זה בשגרה אבל חבל שזה המצב, אומרים שניהם. "הגוף מתרגל לכל דבר" טוענים בת חן ואור שמוסיף ואומר "אם לא הייתי עובר את כל הטירוף הזה, לא הייתי יודע להעריך כל שנייה כשאני על הבמה".

יחד עם זאת, ישנן הרבה מיומנויות שהסטודנטים לומדים בתקופה הזאת. עבודה בצוות עם סוגים שונים של אנשים, עבודה עם במאים ותיקים וצעירים ושיטות העבודה שלהם, ההתמודדות עם הלחץ והלו"ז המטורף. כל אלה לטענתם הם חוויה ושיעור מאוד חשוב לחיים, לא רק בתחום המשחק אלא בכל תחום בחיים ובכל סוג של עבודה. "ללמוד משחק בקולקטיב זאת לא כוכבנות" אומר רפאל. שלושת השנים האלה לימדו את האנשים האלה הרבה על עצמם, הם הכירו את עצמם מחדש, בצורה שונה, התפתחו, "זאת חוויה לכל החיים" מעידים השחקנים, "אתה מפתח מודעות לעצמך ולומד להשתמש בכלי הכי חשוב שיש לבני האדם- הגוף" אומר בגאווה רפאל. "התקופה ביורם הוציאה ממני הרבה יצירתיות בתחום המוזיקה וזאת רק ההתחלה" מספר אור.

בית הספר הפך עבורם לבית, הם מרגישים שיש להם למי לפנות, להתייעץ, לבקש הכוונה ואולי אפילו להשתלב בהפקה של אחד המורים. אבל הם לא בונים על זה, "אני יוצא החוצה ויוצר את עצמי, מתחיל מחדש.יש לי הרבה לתת, צריך לנסות חזק ומקסימום נתרסק ונמשיך הלאה" אומר אור בתקווה גדולה לגבי עתידו בתחום היצירה. גם בת חן דוגלת בגישה חיובית, "זה הזמן לנסות, כמה שילך ילך. כל השחקנים רוצים הכרה ותשומת לב, כולם רוצים להצליח בגדול אבל אם זה לא מצליח זה לא אומר שצריך להתייאש. צריך לשמור על פרופורציות". רפאל מרגיש שיש הרבה דלתות שסגורות בפניו בגלל המבטא הרוסי שלו, במיוחד בעולם הצגות הילדים, והוא חושב שזה לא לגיטימי לשפוט שחקן על פי המבטא שלו. רפאל מגדיר עצמו כ"שחקן שמחפש עבודה" ובינתיים עובד בקיוסק ועושה חלטורות בכדי לשמור על כושר משחקי. אור מצהיר עוד בטרם סיום הלימודים שהוא מודע לכך שהוא יצטרך לעבוד באבטחה בשלוש שנים הקרובות. "כל עוד יש לי תוכניות ואני לא מתעצל להגשים אותן, ברור לי שאני לא אשאר שם" טוען. בת חן מספרת שהמשיכה לעבוד במלצרות במשך שנתיים אחרי סיום הלימודים ואם יהיה צורך יכול להיות שתחזור לזה לתקופה. גם לרפאל וגם לבת חן יש סוכנת שדוחפת אותם קדימה, לאור עדין אין, "לאט לאט אני מבין שאני צריך לדחוף את עצמי לסוכנות ולא לחכות שיפנו אלי" אומר אור. "דבר חשוב שלמדתי ביורם הוא ששחקן בונה את הקריירה של עצמו, שחקן הוא אדם יוצר ואם אני אשקיע את כולי ואעבוד קשה שום דבר לא יעצור אותי"

הגישות בבתי הספר שונות לגבי עניין התחרותיות. ניסן נתיב מגייס מלכתחילה 17 תלמידים למחזור ופחות מעודד תחרותיות מבית צבי שמגייס כמאה תלמידים ונשאר עם פחות מחצי, גם יורם לוינשטיין מגייס 40 ומסיים עם חצי. בת חן טוענת שזה דווקא הכין אותה לעולם האמיתי, כשהיה בחיים הסביר גרי בילו ז"ל לתלמידיו שהבית ספר עובד על פי טייפ- קאסט, זה לא שוויוני ושכולם יהיו מלצרים גם אחרי הלימודים. "זה מדד למה קורה בחוץ. אתה צריך להיות טוב בכדי לקבל מה שמגיע לך, צריך להילחם. בבית צבי כל הזמן צריך לעבוד קשה בגלל כמות האנשים" אומרת בת חן. אור מספר שיורם לוינשטיין בוחן עם הזמן מי מתאים לתעשייה ומי לא, הוא עושה טובה לאלה שהוא מנפה, כי זה לא מקצוע שמתאים לכולם. גם הגישה לגבי פרסום וגיוס כספים שונה בכל בית ספר, ניסן נתיב לא משקיע בפרסום ועל כן נחשב לאליטיסטי יותר, כתוצאה מכך כמות התרומות נמוכה משאר בתי הספר וכך גם כמות הסוכנים והאנשים מהתחום שמגיעים לצפות בהצגות. גם ביורם לווינשטיין כמות התרומות לא גדולה במיוחד, אבל חלק מההצגות נמכרות לתיאטראות רפרטואריים וזה מקנה לשחקנים עבודה בשכר טוב. בנוסף, יורם לווינשטיין דוגל בהזמנה של אנשים רבים מהתעשייה לצפות בהצגות ולגייס שחקנים להפקות בארץ. בבית צבי יש מלגות רבות שמאפשרות לשחקנים רבים קצת שקט כלכלי.

תופעה מטרידה בארצנו הקטנטונת היא חוסר ההזדמנויות לשחקנים צעירים להיכנס לתחום. ישנה תחושה שהתעשייה סגורה בפני מי שאין לו קשרים או ניסיון. רפאל מספר על תחושות אלה, "אני לא רוצה להיות מפורסם, אני רוצה לעבוד בתחום, לקום בבוקר וללכת לעבודה שהיא משחק בתיאטרון, בטלוויזיה. יש מלהקים רבים שמחפשים טייפ- קאסט ולא שחקן, בלי אישיות או כשרון. צריך לתת הזדמנות לחדשים, שמישהו יאמין בך ויפתח לך דלת". לצד התעשייה המסוגרת יש את תופעת הריאליטי שמייצרת כוכבים נופלים שגם הם מתחרים על המקומות המועטים שיש לשחקנים בתעשייה, "בארץ הזאת קודם כל צריך לעשות לעצמך שם בתעשייה ואז תהיה שחקן מוכשר. זה אבסורד" אומר רפאל. מבחינתו אם לא יצליח לו כאן בארץ הוא יטוס לאירופה "אם אני נראה אירופאי, אז אני אשחק באירופה". המקצוע הזה דורש הרבה נחישות, קור רוח ואמונה וכל אלה עוד לפני שדיברנו על כשרון. שמוליק שילה ז"ל אמר לי פעם "אם יש עוד משהו שאת יכולה לעשות חוץ מזה אז אל תכנסי לזה". גם רפאל מציע לאלה שמתלבטים בנושא לא להיכנס לעולם הזה אם זה לא כל החיים שלהם.

בת חן סבג מסתכלת על כל התחום הזה בגישה מאוד אופטימית. "נכון שיש תחרות", היא אומרת, "אבל אני לא חושבת על תחרות, אני מתעסקת במה שאני עושה עכשיו ועושה את זה הכי טוב. מה שמגיע לי אני אקבל. זאת הדרך היחידה לשרוד את המקצוע הזה, אסור להסתכל לצדדים ולהתקטנן". בת חן סיימה ללמוד לפני חמש שנים, מאז היא שיחקה ומשחקת בשלוש הצגות בבית לסין, בתיאטרון תמונע, בתיאטרון אורנה פורת, בתיאטרון המדיטק ובטלוויזיה. "כשיצאתי מבית צבי אמרתי שזה הייעוד שלי, זה כל מה שאני יודעת לעשות, אבל עם השנים נרגעתי, נכנסתי לפרופורציות. הלוואי ואני אמשיך לעבוד בזה כל החיים שלי אבל אני יודעת לעשות עוד דברים ואני נהנית מהם. על העבודה שלה בתור שחקנית היא מספרת שהיא גורמת לה לאושר ואם היא מתלוננת החברים שלה מכניסים אותה מהר מאוד לתלם, "חברים אומרים לי שאירגע מהר, כי הם עובדים בעולם האמיתי כל יום מ- 9 עד 17:00 באותו משרד". חמשת השנים בתעשייה הקשה הזאת גרמה לה להתבגר ולהגיע לתובנות, " תמיד כשלא כיף לי, אני אומרת שבשורה התחתונה אני בריאה, יש לי בית, חברים, משפחה אוהבת. אז מה אם לא קיבלו אותי לקאמרי, אין לי מה להתלונן. מותר להתבאס אבל לא לתת לזה כל כך הרבה משקל. יש דברים יותר קשים מזה. פעם "לא" באודישן היה קשה, היום כבר פחות, אבל אלה תובנות שהגיעו עם הזמן. יש משהו בבית ספר למשחק שהכל בתוכו נראה קריטי, אבל בית ספר למשחק זה כלום לעומת מה שקורה בחוץ, אין שום קשר".

ובכל זאת, אני מוכרחה לומר שיצאתי מהשיחה עם השלושה מעודדת ומלאת תקווה. נכון, זה תחום קשה, על גבול הבלתי אפשרי מבחינת הצלחה, אבל זאת אמנות והיא אף פעם לא הייתה תחום קל. הבנתי שבהחלט השנים בתחום המוטרף הזה עושות את שלהן, הביטחון העצמי צומח ומתחזק, הנוכחות הבימתית מתייצבת, הכישרון מתפתח והכי חשוב נוצרת קבלה והבנה שלמרות הקושי והתחרות האינסופית, ממשיכים לנסות ולקוות לטוב.