מאחורי הקלעים של שנות השלושים

על כתיבתו של ברכט ומקומו של התיאטרון הברכטיאני

מאת: נעם מרום

פרולוג:

1933, הנאצים עולים לשלטון בגרמניה. ברטולט ברכט, מחזאי, במאי ותיאורטיקן, הנו אחד מהמתנגדים הבולטים למשטר הנאצי. הוא לא חשש להביע את דעותיו: "ככל שיש בארצנו יותר תעמולה, יש לנו פחות מן השאר." בתיאורו את שקורה בגרמניה, ברכט חזה במידה רבה את העתיד לבוא.

מערכה ראשונה:

ואכן, משנת 1933 עד לשנת 1939, פרוץ מלחמת העולם השנייה, גרמניה אפופת "פרופגנדה". ברכט, ככל הנראה, היה מהראשונים לזהות את מה שלימים יהפוך למחקר היסטורי רחב ומעמיק. על אותן שש שנים בגרמניה לומדים ומלמדים מבחינה היסטורית ואנושית מקיפה ברחבי העולם עד ימינו אנו.

אבל שאלה אחת עדיין נותרת ללא תשובה – איך קורה שתוך שש שנים קומץ של קיצונים מצליח לגרום למדינה שלמה ללכת אחר רעיון ואידאולוגיה הדורשים מהם להניח בצד את ההיגיון הבריא והשכל הישר, לאלחש את הרגש ולהותיר את האנושיות מאחור? על שאלות והתבטאויות נוספות כמו זו ברכט הוגלה מארצו, תחילה לדנמרק ולאחר מכן לפינלנד. אולם, הוא המשיך לעקוב אחר המתרחש במדינתו ולא חשש להמשיך לבקר את המשטר: "כאשר אדם עוזר לעשות את הרע מבלי להניד עפעף, הכוכבים נופלים ממסלולם."

מערכה שנייה:

1938. ברטולד ברכט הטביע בדיו שחור על נייר לבן את השיר "גנרל, הטנק שלך". ממש חודשים ספורים לפני שפורצת מלחמת העולם השנייה. ברכט זעק בכתיבתו לתושבי גרמניה והעולם כולו – לחשוב!גנרל הטנק שלך

השיר "גנרל, הטנק שלך" הולחן בישראל בשנת 1984 על ידי יהונתן גפן ושלמה גרוניך ומאז ליווה לא מעט מטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בשיר ישנם לא מעט דימויים, אלגוריות ואמצעים אירוניים, המאפיינים את הכתיבה של ברכט. ברובם ככולם המסר המרכזי הוא ברור – לאדם, בניגוד למכונת המלחמה לצורך העניין, יש את היכולת לחשוב ולשנות את המציאות.

מערכה שלישית:

1982, מדינת ישראל. בטקס סיום של תלמידי י"ב בבית ספר במרכז הארץ, ס. יזהר תיאר בטקסט המכונן "ניצוץ היותר" שני אופני חיים – החיים האוטומטיים אל מול החיים האוטונומיים. החיים האוטומטיים הנם חיים "מוכי גורל", חיים בהם אנחנו רצים לבצע את סדר הפעולות החברתי הקבוע מראש ולסמן "וי" על עוד משימה ברשימה. החיים האוטונומיים הם חיים של בחירה. בחירה בדרך, בעיתוי ובזמן, בחירה מושכלת, היכולת של האדם לנתב את חייו כראות עיניו, להיות בשליטה על המתרחש בחייו ובסביבתו ולבחור את המסלול עליו ילך. הביטויים בהם השתמש יזהר בעברית צחה ופשוטה, מתארים את זעקתו דאז של ברכט – האדם יכול לחשוב. זוהי בדיוק הביקורת החברתית של ברכט – על האדם לחשוב ובכך לקחת אחריות על המתרחש סביבו.

כפועל ישיר ועקיף מקריאתו של ברכט לאדם, הוא הוליד את התיאטרון האפי, תיאטרון שמאופיין בכתיבה מחאתית ומנוכרת. הוא רצה שהקהל שלו יחשוב (ולא ירגיש). בכתיבתו של ברכט, הן במחזותיו והן בשיריו, הוא פונה לשכל הבריא ולהיגיון הישר של האדם, אלו שלתחושתו האדם איבד בזמן המאורעות המקדימים את מלחמת העולם השנייה והשואה וכמובן שבמהלכן.

עם פרוץ המלחמה, ברכט כתב את אחד ממחזותיו הנודעים ביותר, "אמא קוראז' וילדיה". במחזה תוארה מלחמת 30 השנים, מלחמה בלתי נגמרת, בתוכה צועדת האם שמאבדת את ילדיה בזה אחר זה לטובת מכונת הלחימה, אך היא ממשיכה בדרכה. בכך, ביקש להמחיש ולהוכיח שבמלחמה כולם מפסידים.

מערכה רביעית:

ברטולט ברכט2

ברטולט ברכט | עיבוד: מרתה יודעת

עם התפשטות השמועות בעולם על שהתרחש בשטחי גרמניה הנאצית, רבים לא הרימו צעקה. כיום, בייחוד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, רבים נוטים לומר – "העולם שתק". ברכט לא שתק, וגם לא שתק על השתיקה: "כשסופר לראשונה, שידידינו נשחטים בהדרגה קמה זעקה של פלצות. אז נשחטו מאה. אבל כאשר נשחטו אלף ולשחיטה לא היה סוף, נפוצה השתיקה".

בהתאם למחאתו כנגד המשטר הנאצי, חלק הארי מבין כתביו של ברטולט ברכט הושפעו ממאורעות מלחמת העולם השנייה, כמו "מעגל הגיר הקווקאזי", "הנפש הטובה מסצ'ואן" ועוד רבים אחרים. ברכט ניסה ליצור תיאטרון מחאתי, שמעביר מסר, המעודד את הקהל לצאת מהאולם ולחולל מהפכה חברתית ולהפוך את הקערה על פיה. ברכט רצה, בדיוק כמו בשיר "גנרל הטנק שלך", שהקהל שלו יחשוב.

מי יודע, אולי אם הוא היה מצליח בתקופה ההיא לחולל את המהפכה החברתית שהוא יחל לה, וכתיבתו לא הייתה נדחקת אל מאחורי הקלעים דאז, היום הזה היה עוד יום רגיל. אבל זה לא עוד יום רגיל, היום זה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מדינת ישראל, שנת 2020. היום, אני מרכינה ראש לזכר שישה מיליון מבני עמי שנרצחו באכזריות על ידי הצורר הנאצי רק בגלל היותם יהודים.

היום, אני גם זוקפת את ראשי על הזכות שניתנה לנו לחיות חיים אוטונומיים, חיים של בחירה, של חשיבה, ובכך להמשיך ללכת בדרכו של ברכט ולעצב את המציאות. הלא "אמנות היא לא מראה המוצגת בפני המציאות, אלא פטיש שבאמצעותו אפשר לעצב אותה", כפי שאמר.

אפילוג:

אני מקווה שתמיד נזכור שאם "כל העולם במה וכל בני האדם הם שחקנים", עלינו להקשיב היטב למתרחש מאחורי הקלעים, כי כשא' מגלם את ב' בפני ג'- הוא יכול בכל רגע נתון לבחור. הקהל לא יודע איזה טקסט אמור להיאמר או מה עתיד לקרות. כך בדיוק גם בחיינו, אנחנו יכולים לכתוב איזו עלילה שרק נרצה ולגלם איזו דמות שרק נבחר. אם כך, "להיות או לא להיות" זו לא השאלה, השאלה היא איך.

מסך.

השבח לספק

סקירת ההצגה "מרי סטיוארט"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "מרי סטיוארט", בתרגומו של יותם בנשלום ובבימויו של עירא אבנרי, עלתה בתיאטרון תמונע לפני זמן לא רב וכבר הספיקה לצבור דברי שבח וביקורת רבים. המחזה הקלאסי נכתב על ידי פרידריך שילר והוצג בארץ פעמיים בעבר בתרגום דן מירון. עלילת המחזה עוסקת בימים האחרונים של מאבק רב שנים בין אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה והדודנית שלה, מרי סטיוארט, מלכת הסקוטים, שמוחזקת שנים רבות בכלא האנגלי בגלל פחדה של אליזבת.  על אף כל מה שנאמר ועוד ייאמר על ההצגה, אני רוצה דווקא להתמקד באלמנטים הברכטיאנים שקיימים בהצגה ומעשירים אותה.

עיקרון ברכטיאני מרכזי הוא אפקט "ההזרה", שמשמעו לקחת משהו מוכר וברור וליצור תחושה של פליאה וסקרנות לגביו. אפקט ההזרה יכול לגרום לזה שהמוכר והצפוי לא רק יראו באור אחר, אלא גם יאפשרו לצופה לשפוט אותם בעיניים חושדות ושואלות. כאשר משהו מפסיק להיות מובן מאליו עבורנו אנחנו שואלים שאלות ומגבשים תפיסה חדשה לגביו. בהצגות שביים ברכט הוא יצר את האפקט הזה באמצעות שימוש במספר, שירים, מסיכות, שלטים והקרנת סרטים ותמונות שתפקידם היה לקטוע את העלילה באמצע ולגרום לצופים לחשוב. אך האמצעים שגרמו לקהל של ברכט לחוש "תדהמה וסקרנות" ונחשבו לפורצי דרך בזמנו, אינם יכולים להשיג את אותה מטרה, בגלל שאנחנו כבר התרגלנו אליהם. כיום, כמעט כל הצגה עושה שימוש בבמה ריקה, בשירים הקוטעים את העלילה, בדמות מספר וכו' ונעשים ניסיונות מעטים לחקור מחדש את אפקט "ההזרה" ומה הוא אומר היום.

בהצגה "מרי סטיוארט" יש ניסיון לחקירה מחודשת של המושג הזה בעזרת שימוש בווילון האמבטיה. בקדמת במה ולאורכה תלוי ווילון אמבטיה לבן שהשחקנים משתמשים בו במגוון דרכים שעוזרות למסגר התרחשויות או לעבור בין סצנות. בשתי פעמים במהלך ההצגה, נסגר הווילון הלבן לחלוטין ומסתיר את השחקנים מהקהל. הקהל רואה את השחקנים דרך הווילון באופן מטושטש. ההסתרה הזאת גורמת לקהל להיות פעיל בהתרחשות הבימתית משום שפתאום הוא צריך להתאמץ כדי להבין, פתאום חוש הראיה דיו אינו מספיק וצריך להפעיל חושים נוספים. זהו רגע מפתיע ויוצא דופן שגורם לנו לשאול את עצמנו מדוע דווקא עכשיו, ברגע החשוב הזה, רוצים שלא נראה מה בדיוק קורה על הבמה? זוהי בדיוק הכוונה של אפקט ההזרה – לקחת אלמנט פשוט, יומיומי ומוכר כמו ווילון אמבטיה שלכל אחד מאיתנו יש בבית, ולהשתמש בו בצורה שתוציא משמעות חדשה ומפתיעה.

לכל אורך ההצגה יש משחק עם עקרונותיו של ברכט. חלק מהם תואמים את תפיסתו וזהים לאמצעים שהוא בזמנו השתמש בהם וחלק הם תוצאה של חשיבה חדשנית של היוצרים. במת ההצגה ערומה, מופשטת מתפאורה למעט אלמנטים מעטים. אין ניסיון לכסות את העובדה שמתרחשת מול עינינו הצגה, גם מזכירים לנו את זה כאשר השחקנים משתמשים בתוכניות ההצגה בתור מכתבים או ניירות. השחקנים מחליפים דמויות ותלבושות אל מול עיני הקהל וכמעט אינם יוצאים מהבמה. כשהם לא משחקים על הבמה הם עומדים או יושבים לצדה באזור מונמך שבינו ובין חלל המשחק המרכזי מפרידים קווי אזהרה והמילים “Mind the step” כמעין תזכורת ששם מתבצע המעבר משחקן לדמות, במקום הזה עוטה השחקן את דמותו לפני שהוא נכנס לאיזור המשחקי ועל כן כאשר דמות עוזבת או מתה, השחקן משאיר שם את נעליה (נעלים הם סמל חשוב בהצגה). המוזיקה בהצגה היא אוסף של להיטים משנות ה-60 וה-70 באנגליה שמאירים באור אירוני את המתרחש על הבמה וגורם לנו להתנתק ולהיזכר שאנחנו עדיין נמצאים בתיאטרון, בייחוד כאשר לאחר סצנות דרמטיות ורגשיות מושמע להיט פופ ידוע. זהו בדיוק מהותו של "אפקט ההזרה" משום שהוא יכול להיות אפקטיבי רק בהשוואה לקרבה ולרגש. אנחנו חייבים להזדהות ולהתרגש מהדמויות והעלילה כדי שיהיה אפשר לשבור את החיבור הזה. האשלייה חייבת קודם כל להיווצר, משום שאחרת לא תוכל להישבר.

מרי סטיוארט. צילום: גדי דגון

האשלייה אכן נוצרת בהצגה הזאת בצורה עמוקה ומורכבת באמצעות עיקרון ברכטיאני נוסף –  "הדיאליקטיה". הדיאלקטיה מתארת מצב של התנצחויות תמידיות בין כוחות מנוגדים שיוצרת תנועה ושינוי מתוך הסתירות האלו. המחזה "מרי סטיוארט" מבוסס על התנצחות בין כוחות מנוגדים, שתי המלכות וכל אנשי חצרן, העם האנגלי, הפרוטסטנים והקתולים וגם צרפת וספרד כולם צדדים בעימות שנעים לכאן ולכאן באופן מתמיד. לעולם איננו יכולים לדעת בבירור באיזה צד נמצאת הדמות והאם הכוונות שלה באמת תואמות את המילים. בהצגה בולט העיקרון הזה ברמה גבוהה ביותר במשחקם של השחקנים ובמיוחד במשחק של שתי המלכות שנעות כל הזמן בקונפליקט של הרגש ו"האדם" שמאחורי המלכה לעומת "התפקיד". הכל רב-פנים, משתנה, דינאמי וסוחף את הקהל לעולם אינטריגות ותככים מרתק. רגע מרשים במיוחד מתרחש לקראת סוף ההצגה כאשר דיויסון, מזכירה של המלכה, נאלץ להכריע בעצמו אם להעביר את צו ההוצאה להורג של מרי ביודעו שאם יעשה צעד שגוי הוא עלול למות בעצמו.

בשירו "השבח לספק", ברכט כתב "יש שאינם מהרהרים, שאינם מפקפקים לעולם. עיכולם מצוין, משפטם ללא רבב"  במילים אלו, ברכט מעודד את המנהיגים לאפשר לאזרחים להטיל ספק, כי רק כך יוכלו אותם אנשים להיות מתישהו מנהיגים בעצמם. ואם להשתמש באותו המסר לעולם התיאטרון – הצגות אשר מעלות שאלות ומאפשרות לקהל להסתכל בעין רעננה יולידו בתקווה מחשבה רעננה ושאלות חדשות.

"מרי סטיוארט" / פרידריך שילר

עיבוד ובימוי: עירא אבנרי

ייעוץ אמנותי: יגיל אלירז

תרגום: יותם בנשלום

עיצוב חלל ותלבושות: דינה קונסון

עיצוב תאורה: שחר ורכזון

עוזר במאי ועוזר הפקה: עידן שוורץ

בהשתתפות: אלחי לויט, בני אלדר, דיוויד לוינסקי, מיכל ויינברג, שירי גולן, דודו ניב.