ההצגות שעשו למרתה את 2013

ההצגות שעשו למרתה את השנה שעברה

מאת: מערכת מרתה יודעת

כמו כל מגזין המכבד את עצמו, גם מרתה מחבבת מצעדים, בייחוד מצעדי סיכום רטרוספקטיביים על הנפלאות של השנה שחלפה. אבל במקום עוד מצעד של עשרת ההצגות הטובות ביותר שעלו בשנה החולפת, ניסינו לבחון אילו הצגות, תופעות ושאר ירקות בעולם התיאטרון עשו לנו את השנה שעברה. בניגוד למצעדים כאלו ואחרים, כאן אין מקום ראשון, שני או שלישי. כולם מקבלים את אותו מעמד ואותו הכבוד, מאחר שהצליחו, ולו רק לרגע, להשפיע, להפעים, לעורר או לעצבן.

העיר הזאת

בכורת ההצגה הזו אמנם לא היתה בשנת 2013, אלא שנה לפני כן, אבל סיקרנו אותה השנה, אז זה בהחלט נחשב. מאז שעלתה לראשונה, הצליחה לקצור שבחים מן אנשי התיאטרון הציניקנים ביותר ומסתמן שהיא נהפכת להצגת קאלט, צופים רבים כבר ראו אותה לפחות פעמיים. על אף שהיא לא מושלמת, היא בהחלט מעולה. מה גם שהיא גרמה למיה שלנו לכתוב ביקוראפ, ז'אנר בפני עצמו. בימים אלו, יוצרי ההצגה מעלים את הגרסה שלהם למחזה מקבת'. כן, כן.

המופע החדש של פאות קדושות  

מלכות הדראג האלמותיות של הרכב פאות קדושות הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולגרום לעורכת המגזין לחייך, לצחוק ואפילו לדמוע במשך שעה וחצי של מופע נפלא, תיאטרון משובח ושירים מעולים. רק על זה צריך להוריד בפניהן את הכובע.

מתוך "העיר הזאת". מי זה לעזאזל מנשה?

גבירתי הנאווה

המחזמר המצליח קיבל השנה העלאה מחודשת בתיאטרון הבימה, כשהשילוש הקדוש, ד"ר היגינס, אלייזה דוליטל וקולונל פיקרינג, גולמו על ידי נתן דטנר, שני כהן ודב רייזר, בהתאם. אין ספק כי כהן גנבה את ההצגה והוכיחה כי היא מוכשרת הרבה יותר מאשר להיות רק קומיקאית בטלוויזיה. עם זאת, נדמה כי המחזמר הזה מבטא את מה שהתיאטרון הממסדי של ישראל 2013 נהפך להיות – גלויה. אמנם יפה מאוד אבל חסרת פשר, בייחוד בעידן האימיילים והציוצים של היום. מדובר במחזמר מרהיב, עם תפאורה מרשימה, מגוון עצום של  שמלות (ויש להוריד את הכובע בפני מעצבת התלבושות) ויותר מ-3000 ספרים שהוכנו במיוחד להצגה. אבל הספרים הללו, כמו גם אלמנטים רבים אחרים בהצגה, חסרי כל משמעות. הסצינה הטובה ביותר בהצגה, היתה דווקא כשהתפאורה הוסרה, הבמה נעשתה ריקה (עד כמה שבמת מחזמר יכולה להיות ריקה) ואלייזה נעמדה באלומת האור והחליטה מה לעשות עם לבו של היגינס.

תיאטרון רפרטוארי

גם הצגה זו לא עלתה בבכורה בשנה שחולפת, אבל בגלל שאנחנו קובעות את חוקי המצעד.. גם אם אין זו כוס התה של המבקרת שצפתה בהם, אין ספק כי דריגס את אופיר עושים עבודה מעולה. מעבר לכך, בשנתיים האחרונות, הצגה זו היתה הנציגות הישראלית היחידה בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו. באופן מופלא, גם שם הם הצליחו למלא אולמות וגרמו לצעירי העיר להגיע שוב ושוב, בין אם בכדי לצפות בכישרון הקומי של הישראלים ובין אם בכדי לחוש את רוקו של המלט ניתז על פניהם.

נשארה רק המועקה

השפעתו של תיאטרון תהל כבר ניכרת בשדה התיאטרון הישראלי, אבל דווקא הצגת המקור "נשארה רק המועקה" שנכתבה בעקבות הרצח בברנוער מצליחה להשפיע באופן עמוק יותר. עצם הבחירה לשזור יצירה דרמטית מתוך המוכר מהמציאות הישראלית, על כל פצעיה, מעניקה לקהל קולות אחרים, טובים קצת יותר מאלו המוצגים בדרך כלל על במת התיאטרון.

חוה ירום מעוצבנת

נדמה כאילו לחוה ירום יש מקום מיוחד בלב לכתבי ויוצרי התיאטרון בארץ, כי בכל פעם מחדש, הם מצליחים לעצבן אותה – הגדרות שרירותיות שיוצרי תיאטרון נעשים כאלה רק כאשר הם מציגים על הבמה הממסדית, התעלמות מכוונת של כתבים מסוימים מאי-אילו גופי תיאטרון בארץ, דעות יומרניות על מופעי תיאטרון איכותיים או מילים קשות והצגות גרועות. בכל מקרה, סביר כי ציפורניה יישלפו גם בשנה הבאה.

פפפפפפפ

על אף העובדה שיש להצגה הזו שם, אממ, מאתגר משהו, מדובר בהצגה משובחת שגרפה את המקום הראשון בפסטיבל עכו האחרון, ובצדק. לא בכדי, היא גרמה לתמימות דעים במערכת של מרתה.

מתוך "דולי סיטי". האישה, התינוק והחבל

בנות בצריח

אחד המופעים ההזויים והטובים ביותר של שנת 2013. החל את דרכו בפסטיבל תלוי במקום, וכעת עולה בתיאטרון תמונע. התכנים שלו, אגב, משתנים בהתאם למקום ולקהל. הווה אומר, המופע שהוצג בבית תמי הוא ממש לא אותו המופע העולה בתמונע. יכולות האלתור המופלאות של בושם את ליברמן הופכות כל מופע לייחודי וחד פעמי.

דולי סיטי

עיבוד בימתי מפעים לספרה של קסטל-בלום שהצליח להוכיח את כוחו של התיאטרון האוניברסיטאי. חבל שבשל בעיות כאלו ואחרות, ההצגה לא הצליחה לצאת מבין כותלי האקדמיה.

BITCH BOXER

אי אפשר לסקר את התיאטרון של השנה החולפת, מבלי לציין את פסטיבל אדינבורו, ובייחוד בשל העובדה שמרתה זכתה לסקר את הצגות הפסטיבל מבפנים, ועוד להיות הנציגות התקשורתית היחידה מהארץ. מבין המגוון העצום של ההצגות, ההצגה BITCH BOXER היתה הטובה ביותר. הצגה קטנה ואיכותית, עם שחקנית אחת שהצליחה להביא את עולם האגרוף על כל רבדיו אל אולם התיאטרון הקטן. (לכתבה על ההצגה יש להקיש על הלינק ולגלול למטה)

צורחות, צורחות, אבל לא שומעים

על היצירה "בנות בצריח"
פסטיבל ניסוי כלים 10

מאת: הילה ציגל

פסטיבל ניסוי כלים העשירי, שהתקיים לאחרונה ב"בית תמי" בגינת שינקין בתל אביב, עמד השנה בסימן חברתי, כשהוא מבקש לחשוף יוצרים ויצירות בתהליכי התהוות, ולהציג מעין "גוש חוסם" אלטרנטיבי, הן בצורה והן בתוכן. הגוש החוסם התבטא גם ברצון הקו האמנותי של הפסטיבל, בניהולה של סמדר יערון, אשר ביקש להציב סכר כנגד האיבה, הנתק והתדלדלות הסובלנות, הניכרים במציאות של היום.

מבין מגוון המופעים בפסטיבל, הלכתי, או יותר נכון הצטרפתי, למופע "בנות בצריח, מסע לוחמות בעקבות יוצרים" שהתקיים בתוך ומסביב לבית תמי. את פני הקהל, המחכה בספסלים בגינה ומזיע בלחות התל אביבית של יום שישי אחר הצהריים, קיבלו בצרחות צבאיות סמ"רית ג'ני אברג'יל ורב"טית ג'אנה רובוזין (המגולמות על ידי נדב בושם ועדילי ליברמן). שתי חיילות חביבות במדים מגוהצים, שהסבירו לנו שאנו מצטרפים לסיור תרבות יום א', שנוצר במטרה "לחבר בין התל אביבים ההומואים והעובדים הזרים חולי האיידס לבין דובר צה"ל".

ג'ני מסבירה לנו שקיים מתח בין מדינת תל אביב לבין מדינת צה"ל, ומכיוון שהננו תל אביבים בוהמיינים ששורצים בבתי הקפה ושותים הפוך על סויה כל היום כאילו אין עבודה בעולם, משמע שאנו מנותקים משאר תושבי ישראל, ולכן הסיור הזה בא להסביר לנו על תולדות שלוש המלחמות החשובות שהתרחשו ממש כאן, במקום בו אנו עומדים. ג'אנה מצביעה אל עבר בית הקפה "סוס עץ" ומסבירה לנו בחיוך שבמקום בו אנו עומדים עבר פעם יובל של נהר הגאנגס ו-"סוס עץ" הוקם על חורבות האורוות המיתולוגיות של הממלוקים, אשר אכלסו בעבר סוסים טרוייאנים מובחרים.

אחרי הצחקוק ההתחלתי של הקהל הנבוך מעט משפתן הבוטה של הבנות, נדמה כאילו כל המחסומים הוסרו ואנו התמסרנו באופן מוחלט אליהן ולסיפוריהן. השפה הקולחת עם המבטא הפרחי –לייט של ג'ני וג'אנה המשולב בערמות של קסם אישי, יכולות אלתור וקשב לקהל, סחפו גם את אחרוני הספקנים שבינינו.

בנות בצריח, צילום: יורי דבינסקי

כשג'ני בראש, הילכנו בשבילי הגינה, ועצרנו ליד ספסלים, עצים רנדומאליים, שירותים ציבוריים וחומה נמוכה, והקשבנו כשאנו צוחקים עד דמעות לסיפורי גבורת הלוחמים בקרב של "צעירי תל אביב" נגד "צעירי קריית מלאכי", שהיה לפי הבנות "עקוב מדם".  מבוגרים וצעירים כאחד, הילכנו על החומה ליד השירותים כדי לצעוד גם אנו בדרכו האחרונה של יוחנן הסנדלר, כשמימיננו, כך מסבירה לנו ג'אנה, ניצב לו "בית הכנסת הדרוזי הראשון" בו דובר קוסיאשווילי חגג את בר המצווה שלו בעירום.

המופע, ששילב בתוכו סצינות קטנות הממחישות את הסיפורים השונים, גרם לקהל, ולי בתוכו, לחוויה מיוחדת, יוצאת דופן ואמביוולנטית. מצד אחד, המופע מדבר, לכאורה, על התל אביבים השמאלנים ושוכני הבועה ומגחך עליהם ועל חיבתם העזה ללביבות הבטטה של אורנה ואלה. אך יחד עם זאת, המופע הוא הכי תל אביבי שיש, מלא ב-name dropping  של מפורסמים ואושיות תל אביביות, ומתובל באנקדוטות מחיי העיר: שמות של רחובות, בתי קפה ומקומות בילוי שרק מי שגר כאן יכיר. אם היו בקהל אנשים מהפריפריה, אני מתארת לעצמי שהם צחקו בנימוס לעיתים, אבל התקשו להבין על מה הבדיחה.

המופע כולו אולי נוצר עם המון הומור עצמי ורצון להעביר מסר, אבל הזכיר לי סרטי פרודיה כדוגמת "מת לצעוק". לא מבחינת התוכן עצמו, אלא מבחינת הצורך בידע קודם על מנת להבין מה כל כך מצחיק כאן או על מי אנחנו צוחקים. האם זה על עצמנו, תושבי תל אביב ה"בוהמיינים" והשמאלנים? או על הפער המשונה הזה בין העיר הבועתית לבין שאר חלקי מדינתנו הקטנה?

ואולי זה בכלל לא משנה, הרי רובנו חיים בעיר הזאת מתוך בחירה, אנו צורכים תרבות ונהנים לשבת על הפוך בבתי קפה בהם אנו מנתחים עניינים ברומו של עולם ומפתחים דיונים על החלטות מדינה וצבא, כשחלקנו הגדול בכלל לא שירת.

לקראת סוף הסיור ג'ני וג'אנה נעצרות מול מכבסה קטנה עם שלט בצבע ירוק. "איזה צבע זה?" שואלת אותנו ג'אנה , "ירוק" עונה לה בהתלהבות ילדה מתולתלת מהקבוצה ."ומה זה מזכיר לך?" שואלת ג'אנה, "דשא!" צווחת המתולתלת הקטנה. "לא, חמודה" עונה לה ג'אנה, "ירוק זה צה"ל".

אז ירוק זה צה"ל, והמופע "בנות בצריח", המלא בביקורת עצמית עלינו כישראלים, כתל אביבים וכבני אדם, מבוצע בכישרון רב ומצחיק עד דמעות. מאוחר יותר, בעודי לוגמת הפוך דל ללא קצף בבית קפה שנקינאי, לא יכולתי שלא לתהות על חשבון מי הייתה הבדיחה.

"בנות בצריח"

יוצרים: נדב בושם ועדילי ליברמן.

עלה לראשונה בפסטיבל תלוי במקום. גרסה מיוחדת לפסטיבל ניסוי כלים.

* עוד על מופעי פסטיבל "ניסוי כלים", בגיליון הבא של מרתה יודעת.